האב

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 84
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 84
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

האב

האב מאת אנטון צ'כוב הוא סיפור מהפכני למדי בנוף סיפוריו מָרֵי הנָפֶשׁ של אנטון צ'כוב.

על פניו יש בו את כל הרכיבים המוכרים, המייאשים משהו, שהפכו סימן היכר להלך הרוח הקודר של סופר המיטב לתאר עולם עגמומי, חסר תקווה, נטול תכלית; אך לצידם, כמעט מבלי משים, מסתתר גם רעיון אחר, נועז בחדשנותו.

האב הוא מוסאטוב – שיכור, זקן, עני, מובטל. הוא מספר על עצמו, על חייו האומללים ועליבותו הנצחית לבנו, בוריס, ודרכו לקהל הקוראים.
בוריס, כמובן, אינו באמת צריך לשמוע את וידויו המתמשך של אביו; המצב הבלתי נסבל שהוא מתאר הוא מסכת חייו וחיי אחיו ואחותו מאז ומעולם. מוסאטוב מספר את כל מה שבוריס כבר יודע, ובכל זאת, בוריס מקשיב – באורח רוח, בסבלנות ובעיקר בשתיקה.

מוסאטוב הוא מופת של עליבות, חולשה ומחסור: הופעתו מוזנחת ומלוכלכת, ביתו קטן ומצחין. זו השתייה ובחירתו להתמיד בה שיצרו ויוצרות את כישלונו האישי, המהדהד; זו הרפיסות שממיטה ביזיון על ילדיו בשם הניסיון להחזיר לעצמו כבוד שמעולם לא היה מנת חלקו; זה אופיו הקשה והקשוח שהוביל אותו לנהוג באכזריות מחפירה עם אשתו המנוחה.
שיכור, אלים, גס ועלוב – מוסאטוב הוא כל הדברים האלה ויותר; השתייה אינה משנה את אישיותו כפי שהיא נוטה לעשות. הוא מי שהוא – שיכור או פיכח; המשקה החריף גורם לו להתבסם אך לא לאבד את מודעותו העצמית. אם כבר, מודעות זו היא הדבר היחיד בו שנשאר חד, מפוכח, נוקב. במובן מסוים ככל שהוא שיכור יותר כך הוא ער יותר לקיום ממנו הוא מבקש להימלט – קיום רע לתפארת שהטוב בו מועט אך מרגש עד דמעות¹.

מודעתו העצמית היא ביקורת עצמית אמיתית, המופנית ראשית כל ואחרית כל אך ורק אל עצמו. הוא יודע ומודיע על כל כשליו, כישלונותיו וחסרונותיו. אף אחד אחר לא מתלונן עליו, אולי רק "אשת החיל" שלו; רק הוא מלין על עצמו, ובצדק.
אמנם בפני זרים הוא מלין על ילדיו שזנחוהו לאנחות אך בארבע עיניים מודה כי הם מתנהגים איתו כמלאכים ואילו הוא נוהג בהם כמו בן הבלייעל שהינו²:

"באתי אליך, בורינקה, מחמל־נפשי, לרגע קט," הוסיף, ולא הביט בפני הבן. "בעניין חשוב עד מאוד. […] אין לך, יקירי, כעשרה רובלים עד יום שלישי? תבין, עוד אתמול חייב הייתי לשלם שכר־דירה, והכסף, אתה מבין… […]. כחמש פעמים עמדתי להיכנס אליך, אך אין פנאי. פעם עסק זה, ופעם אחר… […]. אמנם, משקר אני… כל דברי – שקר. אַל תאמין לי בורינקה. אמרתי – ביום שלישי אסלק לך את עשרת הרובלים, גם בזה אל תאמין. אפילו במלה אחת מכל דברי אל תאמין. אין לי עסקים כלל, ובתכלית הפשטות – עצלות, שכרות, ובוש אני לצאת החוצה בלבוש כזה. ואתה סלח לי, בורינקה, שהרי שלוש פעמים שלחתי אליך נערה לבקש כסף, ומכתבים מדמיעים כתבתי. על הכסף חן־חן לך, ולמכתבים אל תאמין: שיקרתי. בוש אני לעשוק אותך, מלאכי; יודע אני, כי בעצמך מתפרנס הנך בדוחק וניזון מן אוויר, אך מה אעשה לחוצפתי זו! הנני חצוף כל־כך, ממש הציגני לראווה בתערוכה! אתה סלח לי, בורינקה. אומר אני לך את כל האמת, שכן לא אוכל לראות את פני המלאך שלך."³

מוסאטוב אינו מביט בעיני בנו כשהוא משקר לו וגם אז אינו מסוגל להמשיך ומתוודה מיד; לא כדי להצטדק, לא כדי לסחוט במרמה עוד כספים, לא כדי לעורר אהדה ורחמנות: מוסאטוב אומר את האמת משום שזו האמת. הוא מכיר בה ומתבייש בה ומתבייש בעצמו. על אף שאינו חפץ לשנות את המציאות שבה הוא חי, לכל הפחות הוא הגון מספיק כדי שלא לתלות את האשמה במצבו באף אדם אחר.

המילה "הגון" אינה מרוממת את דמותו של מוסאטוב או מזכה אותו בהתייחסות סלחנית: המספר שיפוטי מאוד כשהוא מתאר את יבבותיו ואת הנימה הבכיינית שבה הוא מתוודה על שקריו, שמהם אינו מסוגל, כך נראה, לחדול. כמעלה גרה הדן שוב ושוב באותו העניין הוא צוחק ובוכה לסירוגין, בודה ומשתפך, מתגאה ומתחנן לסליחה. מעגליות זו אינה נלעגת כפי שהייתה עשויה להצטייר אצל אדם אחר; בהיעדר כל אפשרות לגאולה, מוסאטוב מנסה רק לחלוק מעט מהמשקל הבלתי נסבל הרובץ על כתפיו השחוחות.
הוידוי המתמשך, הבלתי פוסק, הוא הדבר היחיד שביכולתו לעשות, המעשה היחיד שמבדיל אותו מיצור חסר דעת.
המודעות, קשה ככל שתהיה, היא הסממן היחיד לאנושיותו.

"כמאה פעמים אמרתם לחלצני מן הבוץ, גם אני ניסיתי, והכול עלה בתוהו, לעזאזל. די לכם! בבוץ ובבור תהא קבורתי. הנה יושב אני עכשיו לפניך, מביט בפני־המלאך שלך, ובעצמי נמשך כולי הביתה, לתוך הבוץ. מן הסתם, כך נגזר עלי. את שרצי־הזבל לא תכריח לרעות בשושנים. […] ילדי המסכנים, האומללים! ודאי אסון גדול הוא אב שכמוני! בורינקה, מלאכי, לא אוכל לשקר, בראותי את פניך, סלח לי… עד כדי כך מגעת חוצפתי, אל־אלוהים! הנה עכשיו עשקתי אותך, וחרפה אני מעטה עליך בפרצופי השיכור, גם את אחיך, אני עושק ומבייש, ואילו ראיתני אתמול! לא אכחד, בורינקה! באו אתמול לאשת־חיל שלי השכנים למיניהם, שרצים ופוחזים, שתיתי עמהם לשכרה, והחילותי להלל ולקלס ולשבח אתכם, את ילדי שלי. חירפתי וגידפתי אתכם, וקבלתי לפניהם, כי עזבתם אותי. חשקה נפשי לעורר רחמים בלבותיהן של נשים שיכורות ולהתחפש כאב אומלל. הנה כך הוא הנוסח שלי: ברצותי להסתיר את מומי ועבירותי, הריני תולה את הכול בצווארי ילדי התמים. לך לא אוכל לשקר, בורינקה, אף לכחד לא אוכל. הלכתי אליך כאותו ברווז בגאוותו, ואך זה ראיתי את טוב־לבך ואת רחמיך הרבים, יבשה לשוני לחכי, וכל מצפוני התהפך בקרבי."⁴

על אף שהוא יודע שכל אשר קורה לו קורה לו בגין עצמו; שהוא מי שיכול לתקן את המצב ושהוא גם זה המחריב אותו; שכל מה שנדרש ממנו כדי לשפר את חייו הוא להתאפק – מוסאטוב אינו מתאפק ואינו עושה דבר.
קרוע בין העליבות שבה הוא חי לסלידתו העצמית והמוצדקת ממנה, מוסאטוב אינו בורח מאחריות אך ההכרה המלאה בה אינה מובילה אותו לשום מקום. הוא מכיר במכאיב ובמכוער כפי שהם באמת – חלק ממנו, אולי החלק היחיד, השלם, שאפשר לכנותו "מוסאטוב". הלכה למעשה, זו הכרה עצובה הרבה יותר מאי־מודעותם של אלה שאינם ערים לעובדת היותם נלעגים ומגוחכים, חסרי אונים באומללותם.

נקודת השפל הזו היא שמבדילה את מוסאטוב מכל גיבור צ'כוייבני אחר: מוסאטוב טועה ויודע שהוא טועה. אין לו שום אשליות ושום תקווה לנפץ; שום לב נוסף, חדש לשבור; שום הבטחות להבטיח ולא לקיים. במובן הזה האב הינו דווקא סיפור "משוחרר" – עגמומי ללא ספק, עצוב עד דמעות, אבל בשונה מסיפורים אחרים⁵ נטול תחושה כבדה של אובדן, החמצה הנובעת מטעות אחת, ממשגה פעוט שעשוי למוטט חיים שלמים.

דמויות אחרות מרחיקות מעליהן את הטעות, מסרבות להשלים עם מציאות של חוסר שיקול דעת ומתנערות מהחלק בעצמן שאינן אוהבות או מסוגלות לקבל.
האשליה מגינה על הבורים והנבערים מפני מציאות מרה, כואבת.
על מוסאטוב אין דבר שיגן.

הבדל זה אינו בחזקת "שינוי מרענן"; מרענן היא מילה חיובית, עליזה כמעט, שאינה הולמת מצב עניינים קודר ושבור כל־כך. זו אפילו לא גישת "לקיחת אחריות" המובילה לשיפור משום ששום שיפור לעולם לא יתרחש כאן.
סיפורים אחרים, רבים כל־כך, מתארים את האופן הבלתי נמנע שבו נאלצו אנשים ונשים לנהוג ולחיות שלא על פי רצונם; אנשים ונשים שלא מצאו בעצמם את הכוח להתנגד למוסכמות, לקיבעונות, לכל מה שגדול וחזק מהם, גם אם הוא נוגד לחלוטין את מי שהם או את מה שרצו לעשות.

האב הוא מופת לביקורת עצמית אמיתית המייאשת בה במידה שהיא מעוררת תקווה. שום גורל אכזר אין בו, שום רצון עיוור הכופה את רצונו על חסרי המזל – רק בחירה. בחירה שגויה, משובשת, מכאיבה אבל בחירה אף על פי כן. מוסאטוב מיישר מבט אל מצבו מבלי למצמץ: הוא נהנה להיות שיכור כשם שהוא סובל מכך ואולי אף יותר. במובן זה דמותו מהווה חיזיון נדיר בנוף הדמויות הצ'כוביאניות, שאף אחת מהן כמעט אינה נהנית מזכות היתר הבלתי מסויגת שבה ניחן הוא: לחיות את חייה – על כל הטעות שבהם – כפי שהיא רואה לנכון.

""אני יודע מה אתה חושב עכשיו!" אמר הזקן, כטוב לבו ביין, והוא שרוי כבר בהתפעמות שיכורה, כמנהגו תמיד, "אתה חושב! הנה שקעתי מטה־מטה בבוץ וזוהמה, עלוב אני בעיניך, ולדעתי, החיים הפשוטים האלה נורמאליים הם לאין ערוך יותר מחייך שלך, אדון צעיר. אינני זקוק לשום אדם, וגם… וגם לא יעלה על דעתי כל, להשפיל את כבודי… לא אסבול שיהא כאן פרחח המסתכל בי ברחמים.
אחרי כן היה מקליף את המליח, זורה עליו בצל בהתרגשות רבה, שאפילו דמעות של התמוגגות נצנצנו בעיניו. חזר ודיבר על הימורי סוסים, על זכויות על איזו מגבעת של קש, ששילם אתמול במחירה 16 רובל. הוא שיקר באותו תיאבון עצום שהיה לו באוכלו את המליח ובשתותו את היי"ש. הבן יש דומם כשעה, ואחר כך קם והחל להיפרד.
"איני מעז לעכב אותך!" אמר הזקן ביהירות. "יסלח נא לי אדון צעיר, שאינני חי חיים כרצונו!"
הוא היה מתרברב, צונף צניפה של הכרת־כבוד־עצמו וקורץ עין לנשים.
"שלום וברכה, אדון נכבד!" דיבר, בלוותו את הבן למבוי.
"אַטאנדה!"
אך במבוי השרוי באפלולית נתרפק לפתע בפניו אל שרוול בנו והתייפח.
"לוּ יכולתי לראות את סוֹניוּשקה!" לחש. "עשה למעני, בורינקה מלאכי! אתגלח, את חליפתך אלבש… פנים הגוּנים אעמיד… אשתוק, חי־האלוהים, אשתוק!"
העיף מבט רהוּי בדלת שמאחוריה נשמעו קולותיהן הרועשים של הנשים, עצר את בכיוֹ ואמר בקול רם: "שלום רב, אדון צעיר! אטאנדה!"⁶

חיים פירושם שינוי: חלומות, הבטחות, ציפיות – הכול זז, מתהפך, מתעצב מחדש. בחירה באופי ההתייחסות לתהפוכות הבלתי נמנעות היא אחת האפשרויות הבודדות שבהן ניתן לפעול בעולם תנודתי. לא באמירות שטחיות, נקודתיות (חיוביות ככל שתהיינה) אלא במחויבות לפעילויות ממשיות, במשמעת עצמית, בריסון המשתלט על מחשבות מיותרות ובשינוי הרגלים טפלים.
מוסאטוב אינו אדם שיכול ליטול פיקוד על חייו ולנתבם אל הדרך הנכונה. הוא שבוי בכלא שבנה לעצמו במו ידיו מבחירה מלאה; אינו רוצה, יכול או מעוניין להניח על עצמו רסנים ומגבלות שירחיקו אותו מהטעות הגדולה, האיומה שהיא חייו. מטונפים, בזויים ומבוזים ככל שיהיו, מוסאטוב מוסיף להחזיק בהם, מסרב להשתנות, מסרב להשתחרר.

קל, מתבקש אפילו, להתבונן באדם כמו מוסאטוב ולגנות אותו על כל הכשלים שאין ברצונו להיפטר מהם, על האופן שבו הוא משחית את חייו ומבייש את ילדיו הטובים, המסורים, המחרישים תמיד נוכח דרישותיו והצגותיו המחפירות.
אולם במהותו, בשורש ההתנהלות אותה חושף אנטון צ'כוב בבהירות מדויקת, מוסאטוב הינו הייצוג לטעויותיה של האנושות כולה.

מוסאטוב לא רק שאינו יכול להתעלם מאות הקין שלו – הוא אף מציג אותו לראווה, בלב כבד אך בראש זקוף. בעליבותו הבלתי פוסקת הוא מוכיח שאין דבר היכול להושיע את זה המסרב להושיע את עצמו.
מוסאטוב אבוד, אך אובדנו – דווקא משום שהוא מעשה ידיו – מוכיח את מה שסיפוריו האחרים של צ'כוב סירבו לטעון: שנסיבות והתייחסות לנסיבות הם שני דברים שונים בתכלית וככל שאין השפעה בתחום הראשון כך מרוכזת כל ההשפעה בתחום השני.

מוסאטוב יודע מהי הדרך הנכונה – הוא רק אינו רוצה ללכת בה, אך המציאות שהוא מציע, טעות ארוכה, אומללה ומתמשכת, היא אפשרות קשה, מייאשת ותובענית הרבה יותר.
ללכת בה יהיה לא פחות מאסון.