בין יעקב לאסתר – על כוחה של כפילות

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 6
            [name] => עולם התנ"ך
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 6
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 22
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 6
            [category_count] => 22
            [category_description] => 
            [cat_name] => עולם התנ"ך
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [category_parent] => 2
        )

)

בין יעקב לאסתר – על כוחה של כפילות

הקבלות הן עניין מעניין; כשהן מובאות בהקשר אנשים הנמצאים בסמיכות קרובה זה לזה, התרחשותן זוכה לתהודה ולרושם נוכח מקריות האירוע והישנותו. מן הפן השני, כשמקבילה מבססת זיקה הדדית בין גורמים שאינם קשורים בחפיפה צמודה, אזי היא הופכת לרעיון בעל משקל, הזוכה לתהודה לא הודות לסמיכות, אלא דווקא בגין חסרונה.
כזוהי זיקת ההקבלה בין אסתר המלכה ליעקב אבינו.

אסתר, מלכה צעירה המשוללת כל ניסיון פוליטי, מצוּוה להפר את הסטאטוס קוו המלכותי ולהופיע, בלתי קרואה, בפני בעלה אחשוורוש, מלך אשר כבר רכש לעצמו מוניטין מפוקפק כמי שיודע כיצד לנהוג ברעיות שאינן סרות למרותו. אסתר נושאת בפניו את תחינותיה ובקשותיה על בני עמה, חושפת בכך את זהותה שהוסתרה היטב עד כה. בכך היא עוקפת את גזר הדין המלכותי שגזר אחשוורוש עצמו (בעצת בן טיפוחיו האהוב המן), צו הדורש למעשה גם את מותה שלה.

גם מעל ראש יעקב מרחפת סכנת מוות לו ולמשפחתו – רעב קשה ומכביד בארץ ישראל: אספקת המזון שהביאו בניו כלתה וכעת נדרש לרדת שוב למצרים כדי לקנות מלאי חדש. אך ירידה זו טומנת בחובה ויתור וסיכון קשה עבור יעקב, שכן היא דורשת גם את הצטרפותו של בנימין. בלעדיו אין כל סיכוי להצלחת נסיעת האחים, כפי שהבהיר היטב יד ימינו של שליט מצרים, יוסף.

יעקב כאסתר מתרעם ומתנגד: הוא כועס על בניו, זועם על הרעה שהסבו לו כשגילו את קיומו של אחיהם וחרד לחייו של בנימין. בניו מסבירים כי לא יכלו לצפות את הבאות ולדעת מה תהיה תגובת "האיש" במצרים נוכח תשובותיהם על שאלותיו, אך חמתו של יעקב אינה שוככת.

לאחר ניסיונו הכושל של ראובן, יוצא יהודה ומבקש מאביו: "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ. אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם."¹

יעקב מתרצה, אך הסכמתו אינה ניתנת כאישור רפה על דרך האילוץ; הוא מדריך את בניו לקחת מנחה מזמרת הארץ המובחרת², מורה להם להחזיר את הכסף שקיבלו במסעם הראשון ולבסוף נותן את הסכמתו להצטרפות בנימין לנסיעה: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי."³

גם אסתר מסרבת בראשונה לשכנועיי מרדכי, אך משהוא מתעקש היא נותנת את הסכמתה למהלך, תוך התוויית תכנון מחושב ודקדקני, הקושר את גורלה הפרטי עם גורל העם היהודי כולו: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי."⁴

בפירוש דברי יעקב, לא נחלקו הפרשנים בעמדתם: דעת רש"י – "כאשר שכלתי שכלתי – מיוסף ומשמעון. שכלתי – מבנימין"⁵ היא כדעתו של יונתן בן עוזיאל⁶ ואילו רד"ק סבור כי הכפילות בדברי יעקב באה על יתר בניו, לאו דווקא בן זקוניו⁷.

שלושה פרשנים ראו לנכון לקשור בין דברי יעקב לדברי אסתר: רמב"ן⁸, אברבנאל⁹ ורשב"ם¹⁰. גם אבן עזרא, בפירושו על המגילה, מוצא זיקה בין שני המקומות: "וכאשר אבדתי – שאינני יושבת עם עמי אובד לגמרי ובא פועל עבר תחת עתיד והטעם על מחשבתה וכמוהו וכאשר שכלתי שכלתי."¹¹

יעקב, אב שכול מיוסף, חרד נוכח ההקרבה הגדולה והאיומה הנדרשת ממנו על מנת לנסות ולהציל את משפחתו מחרפת רעב: סיכון חיי בן זקוניו, בנה הקטן של רחל, אח ליוסף שאיננו.
אסתר חרדה לחייה שלה; כילדה יתומה מאב ואם, אין לה שושלת משפחתית רבת דורות או קרובי בשר חיים, למעט מרדכי. היא – היא השריד האחרון לבית אביה ובאם תאבד, ייכחד גם זכר שמו. מפני אובדנה שלה היא מתייראת ולא רק מפני גורלו של עם שלם, התלוי בהצלחת מעשיה.

יתר על כן, נדמה כי מעורבותה של אסתר בנעשה בממלכה הינה פחותה במקרה הטוב עד בלתי קיימת במקרה הרע; הפסוק הראשון בפרק ד' פותח בתיאור מעשיו הקשים של מרדכי, הקורע את בגדיו ועוטה על עצמו שק ואפר, כמנהג האבלים. שינוי חיצוני זה נגלה מטבע הדברים לאנשים הסמוכים אליו במגורים ובסביבתו הקרובה, אך מרדכי אינו מסתפק בכך; הוא יוצא "בתוך העיר", למען יראו וידעו הכול את דבר אבלו וצערו, ואף צועק "צעקה גדולה ומרה", על מנת שגם אלה שלא ראו יוכלו כעת לשמוע ולהתוודע למעשיו והתנהגותו.

המשכו של הפרק (פסוק ג') מבהיר מעל לכל צל של ספק כי לא רק בשושן הבירה אלא בכל מדינה ומדינה במדינות שלטונו של אחשוורוש ידעו היהודים על הגזרה הקשה והתאבלו עליה ב"צוֹם  וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר."¹²

יהודי שושן וכן שגרירים ממדינות אחרות – כולם ראו, שמעו וידעו על פעולותיו החריפות של מרדכי, אומן הדסה, דוד אסתר.
כולם למדו על האסון הנורא שפקד את היהודים תחת שלטון אחשוורוש  – סכנת מוות ברורה ומיידית.
כולם, למעט אישה אחת: אסתר המלכה.

רק כשמגיע מרדכי לשער המלך ונבלם בגלל לבושו, מגיעה חרושת השמועות והרינונים לאוזניה.  אסתר מתחלחלת ושולחת בגדים למרדכי, על מנת שיסיר לאלתר את שק אבלו מעליו. משמרדכי אינו נענה, מבקשת אסתר "לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה"¹³ וכך מתוודעת לכל שאירע.

כפילות אחת יש בפרשיה זו, בדברי מרדכי לאסתר –  "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי"¹⁴ אל מול שלוש כפילויות בבראשית מ"ג: "הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ"¹⁵, "שָׁאוֹל  שָׁאַל הָאִישׁ"¹⁶, "הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם"¹⁷. שלוש חזרות המתייחסות כולן אל "האיש", הלוא הוא יוסף.

עדות, שאלה, ידיעה – תהיות, ספקות, חקירות; שליט מצרים חקר, שאל, תבע לדעת.
אסתר, אשת אחשוורוש, "המֹּלֵך מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּש שֶבַע וְעֶשְרִים וּמֵאָה מְדִינָה", חיה בארמונה המבודד, בבורותה המוגנת, אינה חוקרת ואינה שואלת ואינה יודעת דבר.

האם התעלמות גרידא הייתה כאן, אי ידיעה הנובעת מחוסר עניין והשתקעות בחיים הנהנתנים של חצר המלכות, או שמא דווקא שמירה מדוקדקת על צוו המחייב של מרדכי, כפי שהקפידה לעשות עוד הרבה קודם לכן ("לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד"¹⁸)?

אם לשפוט על פי התנהלותה של אסתר בשמירת זהותה היהודית ניכר כי האפשרות השנייה היא הנכונה והמוצדקת: "אֵין  אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָייְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ."¹⁹

אך בין כך בין אחרת וכנגד כל אי ידיעותיה, מצווה כעת מרדכי את התך להציג בפני אסתר את "פֶּתְשֶגֶן כְּתָב הַיָּד אֲשֶר נִיתַּן בְּשוּשָן לְהַשְמִידָם… לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיּד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּש מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ."²⁰ הדרכה בת שלושה שלבים כיצד לפעול ואיזו מטרה להשיג, שינוי מובהק מן הדרך שבה נהגה אסתר עד כה.

אף הדרכתו של יעקב בנויה שלושה שלבים, שלוש הנחיות מה להביא, מה לעשות ועם מי ללכת.
שני ניסיונות שכנוע קדמו להדרכה זו – זה של ראובן וזה של יהודה. ראובן בא לפני אביו ומתחייב: "… אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ"²¹ אך יעקב מסרב בתוקף: "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם."²² גישה זו, המציעה מוות תחת מוות, פסימיות תחת פסימיות, נכשלת. לעומת זאת, גישתו המעשית, החיובית, התכליתית של יהודה ("שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ"²³) נושאת פרי ואף רותמת את יעקב למשימה: אין זמן להתמהמה או לפקפק. השעה דוחקת. ההישארות בארץ תגן אולי על בנימין מפני סכנה אפשרית, אך פירושה גזר דין מוות עבור יתר בני משפחת ישראל.

גישת מרדכי כלפי אסתר בנויה גם היא על שני ניסיונות שכנוע, אך בסדר הפוך: תחילה הוא מנסה לרתום את אסתר למאמץ הלאומי, להתחנן בפני בעלה המלך ולבקש על עמה. אך אסתר מסרבת; מלאת פחד, ניכר שהיא זוכרת היטב את גורל קודמתה בתפקיד, קודמתה בנישואין, זו שנקראה וסירבה לבוא ועל כן מסרבת היא לבוא מבלי שנקראה. תגובתה זו מביאה את מרדכי לאמץ גישה מחמירה ומאיימת יותר: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהיִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל  הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת."²⁴

מרדכי הוא שמחדיר את אימת האובדן לתודעת אסתר. עדות לכך היא השימוש החוזר שאסתר עושה במילה "אבדתי". גם בספר בראשית חוזרת המילה "שכול" בשלושה אזכורים נפרדים, אך הראשון שמשתמש בה הוא דווקא יעקב – "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם"²⁵ – ולא אדם אחר.
פחדו של יעקב טמון בו עצמו, נחרט בנפשו מפני מאורעות העבר הקשים. מוראה של אסתר הוא מורא חדש, החותר תחת חיי הבטלה והנהנתנות המבודדת של הווי חצר המלכות.

האימה מפני סכנת המוות היא החוליה המקשרת בין יעקב ואסתר – האימה אך גם האומץ האדיר שמגייסים שניהם בהתמודדות מולו; אסתר מתרצה לשכנועיי מרדכי, מבקשת ממנו לאסוף את כל היהודים ולצום עליה כשהיא יוצאת למשימה שעלולה להביא עליה את אובדנה. היא מודעת לסכנה האפשרית הגלומה בהחלטתה, אך גם לסכנה האפשרית האחרת – אובדן עמה ומשפחתה, אובדן שיהיה מנת חלקה באם לא תעשה דבר, ומכריעה את הכף לטובת המטרה הגדולה והנעלה יותר.

יעקב, שכבר איבד בן אחד, מוכן כעת להעמיד בסכנה גם את גורל בנו השני, למען חיי ורווחת יתר משפחתו. בנו שמעון כבר נמצא במצרים ואין לדעת מה יקרה לבנימין בבואו, אך יעקב מתרצה, מדריך את בניו ואף מסיים את דבריו בהבעת תקווה ואמון בבורא עולם – "וְאֵל שַׁדַּי ייִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין."²⁶

דווקא עובדה זו מעלה תהיה גדולה לגבי יעקב; אם אצל אסתר ניתן להבין את הכפילות "וְכַאֲשֶׁר  אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" כביטוי למצוקה ופחד נוכח הבאות, הרי שאצל יעקב מתגלה סתירה גדולה בין "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" אל מול האמונה התמימה והגדולה שהפגין בראשית דבריו באותו משפט.
ואולם, דווקא חזרה זו היא המבטאת את האמונה הגדולה ביותר, הן אצל יעקב והן אצל אסתר; לאחר שסיימו לעשות כל שביכולתם למען שלמות המבצע העומד לפניהם, מבינים יעקב ואסתר כי הצלחת המשימה אינה תלויה או מצויה בידם, כי אם בידי כוח גדול וחזק יותר, ואם יוחלט שישכלו ויאבדו – כנגד זה אין ביכולתם לעשות או לומר דבר.
זו ההשלמה המוחלטת שבכפילות המילים "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" ו"כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי  שָׁכָלְתִּי". על כן זוכים יעקב ואסתר לשכר גדול עשרת מונים מזה שהעזו לדמיין; ישועה שלמה לכל העם היהודי ומפגש האיחוד הלא ייאמן עם יוסף.

"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי… וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם…  וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת."²⁷

מרדכי ואסתר הם מצאצאי בנימין. חרב הסכנה שריחפה על גורל אבי – אביהם מרחפת כעת על ראשם.
בנימין ואסתר מובאים בפני שליט המולך על ממלכה עצומה בכדי להציל, לא רק את עצמם, אלא את העם שבשליחותו ולמענו פעלו. חיי רבים תלויים בהם.
יעקב הוא המחליט למסור את בנימין, כשם שאסתר מחליטה למסור את עצמה. שניהם יודעים כי אובדנם האישי לא יהיה רק אובדנם הפרטי, אלא אובדן קשה וכואב של שם, המשכיות ומורשת.

אחריות משפחתית, שבטית, לאומית ומדינית כבדת משקל מונחת על כתפיהם של יעקב ואסתר.
באנושיות, בהתמודדות ובהכרעה כנה ואמיצה, מקבלים הם את נטל האחריות והחובה ועומדים בה בגאון, בגבורה ובאומץ העולה על כל הציפיות.

המאמר פורסם לראשונה במעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות.