ארוחת ערב ב
ארוחת ערב ב1
הרפתקאותיו של סופר עם גיבורו
בכל אותו יום – למעשה מרגע יצירתו – ואן סוולר2 ניהל את עצמו טוב למדי בעיני. כמובן שהייתי צריך לבצע ויתורים רבים, אבל בתמורה הוא לא היה פחות מתחשב. פעם או פעמיים היו לנו ריבים חריפים וקצרים על כמה נקודות התנהגות מסוימות אבל, בדרך כלל, הכלל שלנו היה תן וקח.
הרגלי רחיצת הבוקר שלו עוררו את המאבק הראשון שלנו. ואן סוולר הלך על זה בביטחון.
"הדבר הרגיל, אני מניח, קשישא," הוא אמר, עם חיוך ופיהוק. "אני מצלצל לב. ולס. ואז אני טובל באמבטיה שלי. אני משתכשך טוב־טוב במים, כמובן. אתה מודע שישנן שתי דרכים שבהן אני יכול לקבל טומי קרמייקל3 כשהוא מסתכל פנימה כדי לנהל שיחה קלה על פולו. אני יכול לדבר איתו מבעד לדלת האמבטיה, או שאני יכול לנקר בעצם של עוף בגריל שהבחור שלי הביא. מה אתה מעדיף?"
חייכתי בסיפוק שטני נוכח מבוכתו הממשמשת ובאה.
"לא זה ולא זה," אמרתי. "אתה תופיע במערכה במועד שבו ג'נטלמן צריך להופיע – לאחר שאתה לבוש למשעי, פעולה פרטית שללא ספק תתרחש מאחורי דלתות סגורות. ואני אהיה אסיר תודה לך אם, לאחר שאכן תופיע, התנהלותך וגינוניך יהיו כאלה שלא יהיה הכרחי להודיע לציבור, על מנת להרגיע את חששו, שטבלת באמבטיה."
"הו, טוב מאוד," הוא אמר, נזעם מעט. "אני מעדיף לדמיין שזה נוגע לך יותר משזה נוגע לי. תקצר את האמבטיה, בבקשה, אם אתה חושב שזה הדבר הטוב ביותר. אבל זה היה הדבר הרגיל, אתה יודע".
זה היה הניצחון שלי, אבל לאחר שואן סוולר הגיח מדירותיו ב"ביוג'ולי"4 נוצחתי בתריסר התכחשויות קטנות אך תחרותיות מאוד. הרשיתי לו סיגר אבל ניתבתי אותו לשאלה על ציון שם המותג. אבל הוא הביס אותי כשהתנגדתי לתת לו "מעיל אנגלי מעל לכל ספק בחיתוכיו". הרשיתי לו "לטייל במורד ברודווי" ואפילו התרתי ל"עוברי אורח" (האל יודע שאין שום מקום לעבור אלא לאורחים5) ל"הפנות את ראשיהם ולהביט עם הערצה גלויה בדמותו הזקופה". השפלתי את עצמי וכספר, נתתי לו "פנים חלקים, כהים עם חן חדה וכנה ולסת תקיפה".
מאוחר יותר הוא הסתכל במועדון וראה את פרדי וואסור6, ראש נבחרת הפולו, מתבטל על עצם גריל מספר אחת.
"בחור קשישא טוב ויקר," התחיל ואן סוולר, אך ברגע אחד אחזתי בו בצווארון וגררתי אותו הצידה באדיבות המועטה ביותר.
"למען השם, דבר כמו בן אדם," אמרתי בחומרה. "אתה חושב שזה גברי להשתמש בצורות הפניה הרגשניות והמטופשות האלה? האיש הזה הוא לא יקר או קשיש או בחור".
להפתעתי, ואן סוולר הפנה אלי מבט של הנאה גלויה.
"אני שמח לשמוע שאתה אומר את זה," אמר בלבביות. "השתמשתי במילים האלה בגלל שהוכרחתי לומר אותן לעתים כה תכופות. הן אכן בזויות. תודה שתיקנת אותי, בחור קשישא טוב ויקר."
עדיין אני חייב להודות שהתנהלותו של ואן סוולר בגן באותו בוקר הייתה כמעט נטולת רבב. האומץ, המרץ, הצניעות, המיומנות והנאמנות שהפגין כיפרו על הכול. זו הדרך שבה הסיפור מתנהל. ואן סוולר היה חבר מכובד של "הפרשים הקשוחים", היחידה שהפכה מלחמה עם מדינה זרה למפורסמת7. בקרב חבריו היה לורנס אוֹרוּן8, גבר שואן סוולר חיבב. דבר מוזר – ודבר מוזר בספרות – היה שואן סוולר ואוֹרוּן דמו מאוד זה לזה בפניהם, צורתם והופעתם הכללית. לאחר המלחמה ואן סוולר משך חוטי מברקים ואוֹרוּן הפך להיות פרש משטרתי.
עכשיו, לילה אחד בניו יורק היו אזכרות והרמות כוסית על ידי חברים ותיקים, ובבוקר, הפרש המשטרתי אוֹרוּן, לא מורגל למשקאות חריפים – יסוד מסוכן נוסף בספרות – מוצא את האדמה משתוללת ומנתרת כמו סוס בר, בלי שום ארכוף שלתוכו יוכל להכניס רגל ולהציל את כבודו ואת התג שלו. האצילות מחייבת? וודאי. לכן לאורך שבילי הגישה ודרכי הרסן דהר הדסון ואן סוולר במדי חברו הבלתי כשיר, כפי שאפונה צרפתית דומה לאפונה ירוקה קטנה9.
זו כמובן מהתלה עליזה עבור ואן סוולר, שיש לו עושר ומעמד חברתי מספיקים עבורו כדי להתחזות בבטחה אפילו לנציב משטרה המבצע את חובתו, אם רצה לעשות זאת. אבל חברה, שאינה נתונה לסריקת ארשת הפנים של שוטרים רכובים, לא רואה דבר בלתי רגיל בשוטר המקוף. ואז מגיע הנמלט. זו תמונה יפה – הוויקטוריה המתנדנדת, הסוסים המשוגעים והנמרצים, צוללים דרך שורת כלי הרכב המפוזרים, הנהג אוחז בטיפשיות במושכותיו השבורות, ופניה הלבנות כשנהב של איימי פוליוט10, כשהיא נאחזת בחוזקה ובנואשות עם כל יד דקה. הפחד בא והלך; הוא הותיר את ארשת פניה מהורהרת ורק מעט מתחננת, שכן החיים אינם כה מרים. ואז השקשוק והפשיטה של השוטר הרכוב ואן סוולר! הו, זה היה – אך הסיפור טרם הודפס. כשהוא יודפס אתם תלמדו איך הוא שלח את קריאתו כמו כדור אחרי הוויקטוריה המסתכנת. קרייטון, קרואוס וקנטאור11 באחד, הוא משליך את השילוב הבלתי מנוצח אל תוך המרדף.
כשהסיפור יודפס תעריכו את התמונה עוצרת הנשימה שבה ואן סוולר בודק את הצוות הפזיז. ואז הוא מביט אל עיניה של איימי פוליוט ורואה שני דברים – את אפשרות האושר שחיפש זמן רב ואת תחילת ההבטחה אליו. הוא לא מוכר לה אך הוא עומד למראהּ, מואר על ידי תהילתו רבת העוצמה של הגיבור. היא שלו והוא שלה בשם כל הזהב, החיבה, חוקיה הבלתי הגיוניים של האהבה וספרות קלה. אה, זהו רגע יקר. והוא יניע אתכם למצוא את ואן סוולר ברגע הפורה האפשרי האחרון חושב על חברו אוֹרוּן, שמקלל את מיטתו המסתובבת ואת רגליו הבלתי כשירות בחדר לא יציב במלון של הצד המזרחי בשעה שואן סוולר אוחז בתג ובכבוד שלו. ואן סוולר שומע את קולה של העלמה פוליוט שואל ברטט לשמו של מגינהּ. אם הדסון ואן סוולר, במדי שוטר, הציל את חייה של יפיפייה נרעדת בגן – היכן הוא השוטר הרכוב אוֹרוּן, בשטחו של מי נעשה המעשה? באיזו מהירות על ידי מילה יכול הגיבור לחשוף את עצמו, להשליך בכך את מסווה אי־הכשירות ולהכפיל את הרומן! אבל שם ישנו חברו!
ואן סוולר נגע בכובעו. "זה שום דבר, העלמה," אמר בתקיפות; "בשביל זה משלמים לנו – לבצע את חובתנו". ולדרכו הוא רוכב. אבל הסיפור אינו מסתיים שם. כפי שאמרתי, ואן סוולר ניהל בהצלחה את תמונת הגן לשביעות רצוני ההחלטית. אפילו עבורי הוא היה גיבור כאשר דחה, למען חברו, את ההבטחה הרומנטית של הרפתקתו.
היה זה מאוחר יותר באותו היום, בקרב המוסכמות המרגשות יותר שיוצרות את הגיבור החברתי, שניהלנו את חילוקי הדעות הערניים יותר מאי־פעם שלנו. בצוהריים הוא הלך לחדרו של אוֹרוּן ומצא אותו מאושש למדי כדי לחזור לעמדתו, מה שעשה מיד. בסביבות השעה שש אחר הצוהריים כיוון ואן סוולר את שעונו והבזיק לעברי מבט קצר מלא ערמומיות ממולחת עד שחשדתי בו באחת.
"זמן להתלבש לארוחת ערב, קשישא," אמר באדישות מוגזמת.
"טוב ויפה," השבתי, מבלי לתת לו רמז לחשדי; "אלך איתך לחדריך ואראה שאתה עושה את הדבר כהלכה. אני מניח שכל סופר חייב להיות משרת לגיבור שלו".
הוא העמיד פני מקבל קבלה עליזה את הצעתי המתערבת־יתר־על־המידה ללוות אותו. יכולתי לראות שהדבר הרגיז אותו, ועובדה זו העמיקה עוד יותר את השכנוע בדעתי שהוא הרהר במעשה מסוים של בגידה.
כשהגיע לדירותיו הוא אמר לי, עם נימה מתנשאת מדי: "ישנן, כפי שאתה אולי יודע, מספר לא מבוטל של נגיעות מאפיינות קטנות שצריכות להתקיים במהלך תהליך ההתלבשות. כמה סופרים מסתמכים עליהן כמעט לחלוטין. אני מניח שעלי לצלצל לבחור שלי, ושעליו להיכנס ללא רחש, עם ארשת פנים חסרת הבעה".
"הוא רשאי להיכנס," אמרתי בהחלטיות, "ולהיכנס בלבד. משרתים לא נכנסים בדרך כלל לחדר כשהם צועקים שירי מכללה או עם ריקוד של סנט ויטוס12 בפרצופם; כך שהניגוד יכול להיות מושג מבלי טענה טיפשית או חסרת הצדקה".
"אני מוכרח לבקש ממך לסלוח לי," המשך ואן סוולר בחינניות, "על כך שאני מטריד אותך בשאלות, אך כמה משיטותייך מעט חדשות לי. האם עלי ללבוש חליפה מלאה עם עניבה לבנה צחורה – או שישנה מסורת אחרת שיש לסתור?"
"אתה תלבש," השבתי, "חליפת ערב, כפי שאדונים מכובדים לובשים. אם היא מלאה, החייט שלך יהיה אחראי לרפיון המכנסיים שלה. ואני אשאיר את זה לאיזו למדנות שאמורה להיות מנת חלקך, באם עניבה לבנה הופכת לבנה יותר בהיותה נטולת רבב. ואשאיר את זה למצפונך ולמצפון הבחור שלך באם עניבה שאינה לבנה, ולפיכך אינה נטולת רבב, יכולה בכלל להוות חלק כל שהוא מלבוש ערב של אדון מכובד. אם לא, אזי העניבה המושלמת כלולה ומובנת במונח "לבוש", והיא מבטאת תוספת נשוא הן לדיבור עודף או למחזה של גבר העונב שתי עניבות בבת אחת".
עם נזיפה מתונה אך ראויה זו השארתי את מר סוולר בחדר ההלבשה שלו וחיכיתי לו בספרייה. קרוב לשעה מאוחר יותר המשרת שלו יצא החוצה, ושמעתי אותו מטלפן למונית חשמלית. ואז יצא החוצה מר סוולר, מחייך, אך עם אותה תוכנית חידתית וערמומית בעיניו שהתמיהה אותי.
"אני מאמין," אמר בנינוחות בשעה שיישר כפפה, "שאקפוץ ל ______ (הערת שוליים: ראו מדור הפרסומת, "היכן לסעוד היטב", בעיתונים היומיים) לארוחת ערב".
זינקתי בכעס נוכח מילותיו. זה היה, אם כך, התרגיל חסר הערך שהוא זמם להפעיל עלי. עמדתי מולו, פנים מול פנים, עם מבט כה זועם וזועף שאפילו יציבותו האצילית התערערה.
"אתה לעולם לא תעשה זאת," צעקתי, "ברשותי. איזה סוג של גמול הוא זה," המשכתי בלהט, "על הטובה שהענקתי לך? נתתי לך "ואן" לשמך כשהייתי יכול לקרוא לך "פרקינס" או "סימפסון". השפלתי את עצמי כל־כך הרבה כדי להתרברב על סוסי הפולו שלך, המכוניות שלך ושרירי הברזל שרכשת כשהיית משוטאי ב"קבוצת ספורט שמונה" או "אחת־עשרה"13, מה שזה לא היה. יצרתי אותך עבור הגיבור של הסיפור הזה, ולא אכנע לכך שתסכן זאת. ניסיתי להפוך אותך לג'נטלמן ניו יורק צעיר טיפוסי מהגזע והמעמד החברתי הגבוהים ביותר. אין לך כל סיבה להתלונן על יחסי אליך. איימי פוליוט, הנערה שאתה עתיד לזכות בה, היא פרס עבור כל גבר שיהיה אסיר תודה עליו, ולא ניתן להשתוות אליו ביופי – בהנחה שהסיפור יאויר על ידי האמן המתאים. אני לא מבין מדוע אתה מנסה לקלקל את הכול. חשבתי שהיית ג'נטלמן".
"למה אתה מתנגד, קשישא?" שאל ואן סוולר בנימה מופתעת.
"לסעודתך ב ______," (הערת שוליים: ראו מדור הפרסומת, "היכן לסעוד היטב", בעיתונים היומיים) השבתי. "העונג יהיה שלך, אין ספק, אבל האחריות תיפול עלי. אתה מתכוון במכוון להפוך אותי לספסר של מסעדה. למקום שבו תסעד הערב אין את הקשר הקלוש ביותר עם חוט הסיפור שלי. אתה יודע היטב שהעלילה דורשת שתהיה בחזית בית האופרה אלהמברה14 בשעה 11:30, שם עליך להציל את העלמה פוליוט בפעם השנייה בשעה שמנוע האש מתרסק לתוך המונית שלה. עד הזמן הזה תנועותיך לא חשובות לקורא. מדוע אינך יכול לסעוד מבלי שיבחינו בך במקום כל שהוא, כפי שעושים גיבורים רבים, במקום להתעקש על הצגה המונית ובלתי הולמת של עצמך?"
"חברי היקר," אמר ואן סוולר בנימוס, אך עם הידוק עקשני של שפתיו, "אני מצטער שהדבר אינו מניח את דעתך, אך אין פתרון לכך. אפילו לדמות בסיפור יש זכויות שהסופר אינו יכול להתעלם מהן. גיבור סיפור של חיי החברה בניו יורק חייב לסעוד ב _____ (ראו מדור הפרסומת, "היכן לסעוד היטב", בעיתונים היומיים) לפחות פעם אחת במהלך פעולתו".
"חייב," הדהדתי בבוז, "מדוע 'חייב'? מי דורש זאת?"
"עורכי העיתונים," השיב ואן סוולר, מעניק לי מבט חטף של אזהרה משמעותית.
"אבל מדוע?" התעקשתי.
"כדי להשביע את רצונם של קוראים בסביבות קנקאקי, אילנוי15," אמר ואן סוולר ללא היסוס.
"איך אתה יודע את הדברים האלה?" חקרתי עם חשד פתאומי. "מעולם לא התקיימת עד הבוקר. אתה רק דמות של בדיה ספרותית, בכל מקרה. אני, עצמי, יצרתי אותך. כיצד זה אפשרי עבורך לדעת משהו?"
"סלח לי על שאני מתייחס לזה," אמר ואן סוולר עם חיוך אוהד, "אבל הייתי הגיבור של מאות סיפורים מהסוג הזה".
חשתי סומק איטי מתגנב אל פני.
"חשבתי…" גמגמתי; "קיוויתי… כלומר… הו, נו טוב, כמובן שתפיסה מקורית באופן מוחלט בספרות היא בלתי אפשרית בימינו".
"טיפוסים עירוניים," המשיך ואן סוולר באדיבות, "לא מצטיינים במקוריות רבה. אני משוטט להנאתי דרך כל סיפור פחות או יותר באותה הדרך. מדי פעם בפעם הנשים הכותבות גרמו לי להוריד כמה תעלולים מוזרים, עבור ג'נטלמן, אבל הגברים באופן כללי מעבירים אותי מהאחד לשני ללא שינויים כאלה. אולם מעולם עד כה, בכל סיפור, לא כשלתי לסעוד ב ______ (הערת שוליים: ראו מדור הפרסומת, "היכן לסעוד היטב", בעיתונים היומיים)".
"אתה תיכשל הפעם," אמרתי נחרצות.
"ייתכן שכן," הודה ואן סוולר, מביט החוצה מהחלון אל הרחוב מתחת, "אבל אם כן תהיה זו הפעם הראשונה. כל הסופרים שולחים אותי לשם. אני מניח שרבים מהם היו רוצים להתלוות אלי, להוציא את העניין הקטן של המחיר".
"אני אומר שאספסר בעבור שום מסעדה," חזרתי בקולניות. "אתה נתון לרצוני, ואני מצהיר שלא תופיע בכתב הערב עד שיגיע הזמן עבורך להציל את העלמה פוליוט שוב. אם ציבור הקוראים לא יכול לתפוס שסעדת במהלך ההפוגה באחד מאלפי המוסדות שסופקו למטרה זו שאינם מקבלים פרסום ספרותי, ניתן יהיה להניח, על אף שזה לא מעניין אותי כלל, שהחלטת לצום".
"תודה לך," אמר ואן סוולר בישוב דעת למדי. "אתה בקושי אדיב. אבל היזהר! זה הסיכון שלך שאתה מנסה להתעלם מעקרון מהותי בספרות העירונית – אחד שהוא יקר לסופר ולקורא כאחד. כמובן שאתפנה לחובתי כאשר יגיע הזמן לחלץ את הגיבורה שלך, אבל אני מזהיר אותך שזה יהיה ההפסד שלך אם תיכשל לשלוח אותי הערב לסעוד ב _____ (הערת שוליים: ראו מדור הפרסומת, "היכן לסעוד היטב", בעיתונים היומיים)".
"אני אתמודד עם ההשלכות אם תהיינה כאלה," השבתי. "טרם הגעתי למצב שבו אהיה איש כריך לבית אכילה."
הלכתי אל השולחן שעליו השארתי את מקלי וכפפותיי. שמעתי את זמזום האזעקה במונית למטה ופניתי במהירות. ואן סוולר נעלם. מיהרתי למטה במורד המדרגות והחוצה אל המדרכה. כרכרה ריקה בדיוק חלפה. עצרתי את הנהג בהתרגשות.
"רואה את המונית בחצי הדרך של הבלוק?" צעקתי. "עקוב אחריה. אל תפסיק לעקוב אחריה אפילו לרגע ואתן לך שני דולרים!"
לו רק הייתי אחד מאותן הדמויות בסיפורי במקום עצמי יכולתי בקלות להציע $10 או $25 או אפילו $100. אבל $2 היו כל מה שחשתי שהיה מוצדק להוציא, עם הספרות בשיעוריה הנוכחיים. נהג המונית, במקום להצליף בחיה שלו לכדי קצף, התקדם בדהירה מכוונת שהציעה סידור לפי שעה. אבל חשדתי בתוכניתו של ואן סוולר; וכאשר איבדנו את המונית הוריתי לנהג שלי להתקדם באחת ל ________ (הערת שוליים: ראו מדור הפרסומת, "היכן לסעוד היטב", בעיתונים היומיים). מצאתי את ואן סוולר בשולחן מתחת לדקל, בדיוק מגניב מבט אל התפריט, עם מלצר מלא תקווה מרחף מעל מרפקו.
"בוא איתי," אמרתי בקשיחות. "אתה לא תימלט ממני שוב. אתה תישאר תחת עיני עד 1611:30."
ואן סוולר ביטל את הזמנת ארוחת הערב והתרומם כדי ללוות אותי. הוא יכול היה בקושי לעשות פחות. דמות בדיונית מצוידת בצורה גרועה ביכולת להתנגד לסופר רעב אך חי אשר מגיע כדי לגרור אותה מהמסעדה. כל מה שאמר היה: "הגעת בדיוק בזמן, אבל אני חושב שאתה עושה שגיאה. אינך יכול להרשות לעצמך להתעלם מרצונותיו של ציבור הקוראים הגדול".
לקחתי את ואן סוולר לחדריי שלי – לחדרי. הוא לא ראה דבר כזה מעולם.
"שב על הארגז הזה," אמרתי לו, "בזמן שאני בודק באם בעלת הבית עוקבת אחרינו. אם היא לא, אביא דברים מהמעדנייה למטה ואבשל לך משהו בסיר מעל פתח הגז. זה לא יהיה רע. כמובן ששום דבר מזה לא יופיע בסיפור".
"יופיטר! קשישא!" אמר ואן סוולר, מסתכל עליו בעניין, "זה ארון קטן ועליז שאתה חי בו! איפה לכל הרוחות אתה ישן? הו, זה נפתח למטה! ואני אומר – מה זה מתחת לפינת השטיח? – הוא, מחבת טיגון! אני רואה – רעיון חכם! דמיין לעצמך לבשל על גז! איזה תעלול זה יעשה!"
"חשבת על משהו שתוכל לאכול?" שאלתי, "תנסה נתח בשר17 או מה?"
"כל דבר," אמר ואן סוולר בהתלהבות, "מלבד עצם בגריל".
שבועיים לאחר מכן הביא לי הדוור מעטפה גדולה ושמנה. פתחתי אותה והוצאתי משהו שמעולם לא ראיתי קודם לכן ואת המכתב המודפס הזה מהירחון שמעודד ספרות חברתית:
סיפורך הקצר, "התג של השוטר אוֹרוּן", מוחזר בזאת. אנחנו מצטערים שהוא לא התקבל בעין יפה, אך נראה שהוא חסר משהו מהדרישות החיוניות של פרסומנו. הסיפור בנוי בצורה נפלאה; סגנונו חזק ובלתי ניתן לחיקוי, והפעולות ושרטוט הדמויות שלו ראויים לשבח הגבוה מכולם. באשר לסיפור כפי שהוא, יש לו כישרון מעבר לכל מה שקראנו מזה זמן־מה. עם זאת, עלינו לומר, שהוא אינו מצליח לענות על כמה מאמות המידה שהצבנו. האם תוכל שלא לכתוב בשנית את הסיפור ולהזריק לתוכו את הלך הרוח החברתי ולהחזיר אותו אלינו לבחינה נוספת? מוצע לך שתגרום לגיבור, ואן סוולר, לעצור לארוחת צוהריים או ערב פעם או פעמיים ב _______ או ב _______ (הערת שוליים: ראו מדור הפרסומת, "היכן לסעוד היטב", בעיתונים היומיים), מה שיעלה בקנה אחד עם השינויים הנדרשים.
בכבוד רב מאוד,
העורכים.