יש ספרים שצריך לקרוא בעיתוי מסוים. זו לאו דווקא שאלה של תזמון מבחינת מצבו הנפשי של הקורא, אלא נקודת הסתכלות רחבה יותר, כזו שמקיפה גם נסיבות, מקום וזמן. דברים יכולים להתפרש אחרת כשהם מתכתבים עם הקשר לאומי־חברתי סביבם, הקשר שמעניק תובנה מעמיקה יותר לחוויית הקריאה (המעמיקה מאוד כשלעצמה, ללא כל ספק).
במילים אחרות, אני מדברת על האדון שנפל לים ועל יום כיפור.
הארון שנפל לים התחיל אצלי לאט. מי כמוך יודעת שספרים טובים עשויים להתניע בקצב מעט מגומגם. קורה. עם זאת כשנכנסים יותר פנימה או כשמתחילים לזהות את המימדים העמוקים יותר, הכול מתחיל להשתנות. הקצב הופך אחר לחלוטין.
האדון שנפל לים הוא סיפור על אדון שנפל לים. עצם הנפילה גורמת לגיבור המכובד, הנרי פרסטון סטנדיש, להתמודד עם מצב בלתי מוכר בשגרה מהוגנת של חיים מתונים בהחלט. צעיר בן שלושים וחמש המיושב בדעתו כמו אדון בן שבעים, מבוסס במציאות יציבה שתנאיה הטובים מאז ומעולם מנעו ממנו כל צורך להרהר על אודות טבעם הנינוח. החיים פשוט הסתדרו תמיד בצורה טבעית כל־כך, החליקו למקומם בנחת, ללא כל קושי, אפילו ללא כל מחשבה. במובן מסוים, תפיסה שגרתית-טבעית זו מלווה את סטנדיש גם לאחר נפילתו אל מימי האוקיינוס השקט. הוא סמוך ובטוח כי האוניה ממנה נשמט תבוא לאסוף אותו ועל כן הוא ממתין במקומו במתינות, משתדל לשמור על חזות מהוגנת ולהימנע מבושה עתידית בגין מבוכה חברתית אפשרית, חזרה על הסיפון. השעות הנוקפות אינן מכהות את תחושת הביטחון האדירה הממלאת אותו. ידיעתו נחושה: וודאי ינצל בקרוב.
הנרי פרסטון סטנדיש מעולם לא ביקש את נפשו למות. מעולם לא הייתה לו סיבה. כל חייו הלך בתלם שאין מלבדו. והנה, לפתע, משהו לא נודע בו פקע. איזו תשישות נפשית וגופנית. תחושת מחנק שהולידה רצון לטייל בגפו ולהתרפא מקושי תודעתי לא מוסבר. לא דיכאון, לא עגמומיות. אולי רק סוג של מועקה בלתי מוסברת.
בלב ים, מתחת לשמים אין־סופיים ועל פני אוקיינוס חסר גבולות ביקש הנרי למצוא את השלווה שמעולם לא ידע כי חסרה לו.
בלב ים, מתחת לשמיים אין־סופיים ובתוך אוקיינוס חסר גבולות מגלה הנרי את הרצון לחיות.
הרגע שבו חשבתי על יום כיפור התחיל בעמוד 110: "האירוע המזוויע הזה טרף את התפיסות שהיו לו בנוגע לצדק. מאז ומעולם האמין בחוק הגמול; על כל מעשה טוב שתעשה, יושב לך דבר מה טוב, וכך גם על כל מעשה רע. אבל סטנדיש מעולם לא גרם נזק אמיתי לאיש […] בסך הכול הוא היה אדם ישר, אדיב והגון, אז מדוע זכה לגורלם של הנוכלים, האכזריים והבלתי הגונים עד להשחית? […] בבת אחת הבין כמה נוראה הטביעה בים כחול רוגע: כמה נורא הפנאי שיש לך להרהר בגורלך ולקלל אותו, לחוש כה קטן, חסר אונים ומבועת, לצפות בלשד החיים הנשאב ממך.
המזון היחיד שעליו יכול הטובע להתקיים הוא התקווה להצלה; בלעדיו כל שפיותו אובדת. ועם זאת, אף על פי שהוא לא האמין שיש תקווה רבה, הוסיף ושמר על שפיותו." (הרברט קלייד לואיס, האדון שנפל לים, מתרגם: יהונתן דיין, זיקית, ירושלים, 2013, עמ' 110).
חלקו הראשון של הציטוט מצייר את סיפורו של הנרי פרסטון סטנדיש כטעות אומללה של גורל עיוור ואכזר. פיון חסר משמעות במשחקן של אלות גחמניות, המפיקות הנאה מסבלם של חסרי הישע. הוא משחזר במוחו את השתלשלות האירועים שהובילה לבחירתו האקראית אך המדויקת, ניתקה אותו, ללא כל סיבה או היגיון, ממסלול חייו היציב והסתיימה במוות שאין אכזרי ממנו. גם האופן שבו הושלך מהסיפון, בסיבה שולית שאין מטופשת ממנה – כתם שמן שלא נוגב בגין חוסר תשומת לב – תורם לתחושה הסתמית הכללית של חיים מבוזבזים שבאו אל קיצם באופן גחמני ושרירותי לחלוטין.
חלקו השני של הציטוט גרם לי לחשוב על יום כיפור. חמשת האיסורים של היום – אכילה, שתייה, סיכה, ביאה ונעילת הסנדל – הם חמש המגבלות הנגזרות על הנרי פרסטון סטנדיש בלב ים: הוא חולץ את נעליו המשובחות כדי להיטיב את כושר הציפייה שלו. הוא עורג לאשתו ולכל הנשים שבעולם אך אינו יכול לממש את רצונו. הוא רעב אך אינו יכול לאכול. צמא ואינו יכול לגמוא. ברגעים אלה הוא מבין כי מעולם לא התאווה באמת לשתות וכי פירש רצון זה כתאווה לויסקי, עם או בלי סודה. כשרצה סיגריה פשוט עישן אותה.
הנרי פרסטון סטנדיש מעולם לא עמד באמת במצבי מחסור או היעדר אפשרות להגשים את מאווייו המיידים. החיים תמיד היטיבו עמו, כפי שלא היטיבו עמו כעת.
אדם המקיים את חמשת האיסורים של יום כיפור בוחר לקיים אותם. הוא בוחר שלא לשתות ולאכול על אף שהוא יכול. המים והמזון נמצאים בהישג יד אך להימנעות מהם יש סיבה ותכלית. האמונה יוצקת תוכן לקושי הגופני והנפשי. היא נעשית בשם ולמען מטרה: ביום הדין שבו דן בורא עולם את בוראיו נקרא האדם באופן בלתי נמנע להעמיד את עצמו במשפט. הוא בוחן את חייו כדרך שהוא מאמין שחייו נבחנים ומבקש מחילה על חטאים שחטא והתנהגות שלא תמיד הייתה הטובה ביותר.
אך להנרי פרסטון סטנדיש אין חטאים בעברו והתנהגותו הייתה תמיד נטולת דופי. הוא מבין זאת כשהוא מצוי בלב ים ומבקש לשווא לשחזר את חייו כדרך שעושים אלה העומדים רגע לפני מותם וצופים בעברם חולף לנגד עיניהם. אין זאת משום שסטנדיש לא חי באמת. הוא חי, אך ללא מודעות לעובדה שהחיים אינם דבר מובן מאליו. המתינות שבה התנהל היא גם המתינות שבה מת, כזו הנעדרת מחשבה עמוקה כפי שיום כיפור מבקש לזמן. במובן מסוים, יום כיפור הוא הציר סביבו חג חשבון הנפש השנתי של היהודי המאמין: רגע השיא של התדיינות עצמית היוצק משמעות אחרת להיותנו כאן כדי להפוך משהו לתיקני, משמעותי וערכי יותר. זו לא סוגיה דתית כמו סוגיה אנושית, אך ההיבט הדתי מעלה את השאלה הזו לרמה אחרת, כזו שנמצאת דרגה אחת מעל לבלבול האבוד של הנרי פרסטון סטנדיש שמרגיש עצמו, ברגעי חשבון הנפש שלו, כמי שחי ומת ללא כל סיבה.
באחרית הדבר טוען כי יהונתן דיין, המתרגם, כי האדון שנפל לים הוא הרהור הגותי-קיומי על מהות החיים ובעיקר על סתמיותם הטפלה. יתרה מזאת: זהו מסע חד־כיווני מעולם תרבותי לעולם טרוף, הנשלט על ידי כוחות יצריים, פרועים ושטניים. במים אליהם הוא מושלך מאחורי הספינה דווקא, נפלט כמו פסולת, האדון המכובד אינו נולד מחדש אלא נסוג לאחור. מאיש מנומס, עצור, מכובד, כזה שאינו מרים את קולו בצעקה אף בשעה שהוא מושלך למים וחייו תלויים בכך, הוא הופך לגוף חייתי, עירום, חשוף ותאב. את צלילות המחשבה, שיקול הדעת והפיכחון המחשבתי מחליפים פוסידון ובנות ים. התרבות קורסת וחוזרת אל היסודות שמהם נבנה העולם. המעגל הושלם.
אמת: כשסטנדיש מבין כי הוא עומד למות אין דבר שהוא רוצה בו יותר מאשר לחיות. החדווה שבפעולות הפשוטות ביותר מתחדדת לרמה משכרת. אולם תחושה זו אינה מצביעה על חזרה אל מהות בהמית אלא דווקא על עוצמת הגילוי שהחיים הם הרבה יותר מקיום מצומצם ומגובל מחשבתית.
מעניינת העובדה שאף לא אחד מבין כל אורחי הספינה, אלה שנהנו מחברתו המכובדת של האדון המכובד הנרי פרסטון סטנדיש, לא העלו על דעתם אפשרות שולית ופשוטה כמו נפילה למים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, העלו את הסברה הבלתי נמנעת כי הנרי פרסטון סטנדיש המכובד נטל את נפשו בכפו בגין אסון נפשי שטיבו לא היה ידוע להם. כוחה של המהוגנות החברתית לא עמד לו לזכות. בסופו של דבר, לא הייתה בכך כל חשיבות כלפי הזולת אשר ראה בו אדם עצוב ומיוסר. איש לא השגיח בהיעדרו של האדם המנומס והארגון המופתי שבו התנהלו חייו לא נותר אחריו כמצבת זיכרון. כל שנשאר היה אובדן נוגה – ותו לאו.
התשובה למציאות שכזו היא אינה חזרה אל תהומות התוהו ובוהו אשר קדמו לעולם שנברא מתוכם. סטנדיש לא רואה בכך השלמה נוסכת שלווה בנוסך "שיבה הביתה" או "התגלות האמת". הוא מסרב לקבל את הדין עד לרגעיו האחרונים, שהינם אחרונים בגין היעדר מוחלט של ברירה.
התשובה למציאות שכזו היא הדבר היחיד שהרוויח סטדניש מכל מצב הביש האומלל הזה: מודעות.
הנפילה למים אינה מערערת על מוסכמות העולם התרבותי. היא מערערת על מוסכמות התפיסה שהתנהלות עיוורת בחיים תרבותיים – ללא כל מודעות או חשיבה על אודותיהם – תוביל את האדם לנמל מבטחים.
היא לא.
יום כיפור הוא יום נורא. "נורא וקדוש". הוא קשה והוא מפחיד והוא מייסר. הוא נפילה לתוך אוקיינוס חסר גבולות, תחת שמים אין־סופיים. הוא צלילה של האדם אל תוך מעמקי נפשו, כשאין נפש חיה בסביבה.
אבל לחשבון הנפש הזה יש טעם. יש לו תכלית. הוא מחזיר את המודעות לחיי התרבות והחברה שנוסדה מתוך תוהו ובוהו משום שתוהו ובוהו אינם אפשרות ממשית לקיום אנושי.
סיפורו של סטדניש, האדון שנפל לים, מוכיח את שברון הלב שמוליד עמו חשבון נפש כזה, משום שהוא נעשה ללא שום אפשרות לתיקון. סיפורו של סטנדיש הוא קריאה נגד סתמיותם של חיים המתנהלים מתוך עיוורון והעדר מחשבה – יהיו מהוגנים ומכובדים ככל שיהיו.
נפילתו של סטדניש לים הייתה סתמית אך התובנות שאליהן הגיע בגינה היו מהותיות ביותר.
לא בהכרח צריך ליפול כדי להגיע אליהן. בעצם, גם לא כדאי: מנפילה לא תמיד אפשר לקום.
יש רגעים שמדמים את תחושת הנפילה, שמערערים על תחושת היציבות הרגועה, שמאתגרים את האדם מול עצמו. רגעים שלא מאפשרים לו ליפול אלא מעודדים אותו לצמוח.
רגעים קשים, מפחידים ומייסרים, אבל גם רגעים שיש בהם תקווה ויש מהם המשך.
רגעים של תקומה ותחייה.
רגעים כאלה לא נמצאים באדון שנפל לים אבל בזכותו מבינים ומזהים אותם הרבה יותר טוב במציאות שמסביב.
כל טוב,
גתית