יפעה של קלות דעת והתפכחות מציאותית
יפעה של קלות דעת והתפכחות מציאותית
עיון בשלושה סיפורים מאת אנטון צ'כוב ואו. הנרי
הנאות החיים הן דבר חשוב: יש להן מקום וצורך. עם זאת, פעמים רבות מדי, יש מי שנוטה לבלבל ולהתבלבל על ידי הפיכתן לדבר העיקרי והמרכזי.
בלבול שכזה מוליד תפיסת מציאות רדודה ומערכת יחסים קיומית שקשה עד בלתי אפשרי להתנהל בתוכה ועדיין (ולמרבה הצער), נראה כי הקסם שבחזות חזק יותר מהרצון להשתחרר ממנו.
סיפורו של אנטון צ'כוב, אריאדנה, מספר על אודות צעירה יפיפייה שחזותה הנפלאה משמשת אותה כמטה קסם (לעתים כנשק מתוחכם), המאפשר לה להכפיף את הגברים הסובבים אותה בהתאם לרצונה וגחמותיה.
את סיפורה־סיפורם מגולל איוואן איליץ' שאמוחין, גבר "בעל מראה נאה למדי וזקנקן עגול, [… בעל] עיניים המפיקות ישרות וחיבה"1. בעוד אריאדנה אהבה להקיף עצמה בהנאות ושעשועים יקרים כדי להנעים את זמנה ולהקנות לה הילת חשיבות ומעמד, שאמוחין ביכר תמיד להסתפק במועט: הכסף שהרוויח מאדמות החריש המועטות שבבעלותו ובבעלות אביו, כמו גם קצבת הזקנה של האחרון, הלמו היטב את צרכיו הצנועים, משוללי שאיפות בזבזניות.
האהבה לאריאדנה אינה עולה בקנה אחד עם דרכו השקטה והמיושבת של שאמוחין ודעתו כמעט נטרפת עליו מחמת רגשותיו הסוערים: "הייתי מאוהב אהבה עזה […]. השתאיתי קודם כל לשמה היפהפה, הנדיר – אַרִיאַדְנָה. כמה הלם אותה השם הזה! שחרחורת הייתה, רזה מאוד, דקה מאוד, גמישה, תמירה, חיננית להפליא, בעלת תווי פנים חטובים ואציליים מאין כמותם. [… עיניה] הזדהרו באור עלומים יפהפה ואומר גאון. את לבי הכניעה כבר ביום הראשון להכרותנו – ולא בכדי."2
ביופייה של אריאדנה כמו טמון המפתח לאושרו האמיתי של אדם. אשה כזו הינה כיהלום נדיר, שברק נצנוצו מעיד על ערך שלא יסולא בפז. אשה, אליבא דשאמוחין, נדרשת להיות נעלה יותר מן הגבר; אשה יפה – על אחת כמה וכמה; ואריאדנה, שנשגבותה נגזרת מיופייה, הייתה בוודאי האשה הנעלה מכולן.
גם אריאדנה סבורה, באמת פנימית שאינה ניתנת לערעור, כי היא ראויה כדת וכדין לכל השפע שיש לעולם להציע. נדמה שיופייה סנוור אפילו אותה3 שכן היא מתייחסת גם לפגמיה כאל נקודות חן חינניות4.
בדומה לגברת ליזל, גיבורת המחרוזת מאת גי דה מופאסן, אשה אשר החשיבה עצמה כקורבנו של גורל משטה ואכזר שמנע ממנה להיוולד (כראוי לה) לאצולה מיוחסת5, גם אריאדנה חיה לפי חלומותיה, אך בשונה ממקבילתה הספרותית היא דוחה כל הסכמה אפשרית עם מגבלותיה המשפחתיות והכלכליות. אריאדנה מאמינה כי הודות ליופייה המרהיב היא זכאית לחיות חיים נעלים, רבי הוד והדר6, גם כאשר אין המצב מאפשר זאת7. בכך היא דומה לאולגה איבנובנה, גיבורת קלת רגל (אף הוא מאת צ'כוב), אשר שיעבדה את כספו ומרצו של בעלה למימוש מאווייה המטופשים. אריאדנה, שעה "ששוב לא היה לה במה לקנות שמלות וכובעים, […] נאלצה להתחכם ולחבל חבולות כדי להסתיר את עניותה"8, כפי שעשתה אולגה. ואולם, משניתנת בידה ההזדמנות, היא אינה מהססת לשעבד את מאהביה המעריצים למילוי כל גחמותיה, מבלי להתחשב או לשקול את התוצאות9.
משמעות השם אריאדנה הוא "הקדושה ביותר"10. על פי המיתולוגיה היוונית, אריאדנה הייתה בתו של מינוס, מלך כרתים, אחותו למחצה של המינוטאור – יצור כלאיים שחציו אדם וחציו שור. היא החזיקה במפתח למבוך שבו נכלאה המפלצת והייתה היחידה שנכנסה ויצאה ממנו כרצונה11.
שם הנערה היפיפייה מתגבש בתודעת שאמוחין כייחוד שאין שני לו, מבלי להבין את המשמעות הנלוות אליו, ומתווסף להערכה העצומה שהוא רוכש להופעתה הכובשת: "הרשמים הראשונים היו עזים כל־כך, שעד עצם היום הזה לא נפטרתי מאשליותי, עד עצם היום הזה אני מבקש להאמין ששעה שיצר הטבע את הנערה הזאת היתה צפונה עמו איזו כוונה מופלאה, עמוקה. קולה של אריאדנה, פסיעותיה, מגבעתה הקטנה ואפילו עקבות רגליה על החוף החולי […] – כל אלה עוררו בי חדווה, תאוות־חיים שוקקת. על פי קלסתרה היפה ויפי איבריה ציירתי לי את מבנה נפשה, וכל מלה מפיה של אריאדנה, כל חיוך וחיוך שלה הפעימו אותי, קנו את לבי והשׁיאוני להאמין שנפש נעלה שוכנת בקירבה."12
אריאדנה הספרותית חולקת עם אריאדנה המיתולוגית אח "בעייתי" משהו, השונה ממנה במראה אך לא בהתנהגות – "בעל האחוזה קוטלוביץ', אדון שירד מנכסיו; באחוזתו יכולת למצוא אננסים, אפרסקים נהדרים, כליאי־רעם, מזרקה באמצע החצר – ובה־בשעה לא היתה לו פרוטה לפורטה. הוא לא עשה כלום, לא היה מסוגל לכלום – כל־כולו חלשלוש שכזה, רופס, כעשוי לפת מבושלת; הוא נהג לרפא את המוז'יקים בשיקויים הומיאופתיים ועסק בהעלאת רוחות־מתים. בעצם היה איש רך ועדין, נעים־הליכות ולא טיפש […]."13
יופייה הנדיר של אריאדנה מקביל לפירות הנפלאים שבאחוזת אחיה: כמוהם גם הוא אינו "מובא" לכדי שימוש מעשי14. נדמה שצמד האחים אינם יודעים אלא להשחית את זמנם בדברים בטלים, חסרי תוחלת. הם אינם מנצלים כראוי את האוצרות העומדים לרשותם ומתוך עצלנות הולכים מדחי אל דחי ומדרדרים גם את כל מי שבא עמם במגע.
אריאדנה אמנם יפה, אך היא אינה פיוטית ואינה מרוממת. מתחת לחזות שובת העין והלב היא אינה אלא בריה שטחית וחסרת ביטחון, הכמהה נואשות לתשומת לב אוהדת מצד כל האנשים, כל הזמן. על אף שהתרשמותו הראשונית של שאמוחין הייתה חיובית מעיקרה15, הרי שבמרוצת הזמן ובמסגרת חייהם המשותפים עולה בידו לראותה כפי שהייתה באמת: אשה הנעה מתוך צורך מתמיד לשאת חן משום שאין לה הגדרה עצמית־עצמאית משל עצמה16. אריאדנה חייבת לשקר, להתחנף, להקסים כדי לקבל את אותה הערצה חסרת הגבולות אשר תאשש ותרומם את קיומה שאינו אלא שקר ותרמית, בטלנות והתפנקות, עצלנות ואי־עשייה.
כבחורה צעירה ובעיקר כאשה יפה, אריאדנה כמהה לחיות – רגשות עזים, פגישות עם בעלי כוח והתנהלות כבת המעמד המיוחס, ללא כל מחויבויות. לא רק שהיא אינה רואה עצמה כבולה לדבר או לאיש, אריאדנה אינה מסוגלת לאהוב דבר או איש זולת היא־עצמה17. וכך, מרהיבה ככל שתהיה ביופייה המסנוור, חד־מימדיותה הבלתי מתחשבת (שכן כיצד תוכל להתחשב כשהיא נמצאת במעין מלחמת הישרדות תמידית הנאבקת לקבל שבחים כדי להוסיף להתקיים?) הגדישה לבסוף את הסאה. שאמוחין, שהיה מאוהב בה עד כלות, מבקש להימלט מפניה. האהבה היוקדת, הנואשת, הסוגדת שרכש לה – הכול התמוסס ונעלם אל מול דמותה האמיתית, הריקה והכה מאכזבת. לחיות עמה חיים שלמים, חיים שאין בהם אלא רדיפה נצחית אחר תענוגות ואישור לקבל תו תקן חברתי־קיומי, הרי זו מציאות שאין מבעיתה ממנה.
אשה נערצת נוספת, הממיטה בהתפנקותה צרות צרורות על בן זוגה, היא גיבורת סיפורו של או. הנרי, אפרסקים.
תמונת ההיצג שופכת אור על טיב יחסיהם של זוג טרי שזה עתה התחתן – קיד מקגרי ורעייתו נטולת השם (ולמעשה כל מאפיין אחר): "ירח הדבש עמד בעיצומו. […] הפלא עדיין שרה עליהם. […] הכלה ישבה על הכיסא הנע והעולם לרגליה. עטופה היתה חלומות ורודים וחלוק מאותו גון. תמהה לדעת מה אומרים זה לזה האנשים בגרינלנד ובטאסמאניה ובבלוצ'יסטן על אודות נישואיה לקיד מגרי. ולא משום שיש לזה חשיבות כל שהיא. אין משקל בינוני מלונדון ועד צלב הדרום שיוכל לעמוד על רגליו במשך ארבע שעות – לא; ארבעה סיבובים – נגד חתנה. וזה שלושה שבועות שלה הוא; וניד אצבעה הקטנה יזעזעהו יותר מאגרופו של כל בעל משקל 142 ליטראות בעולם."18
עוצמתה הבלתי מעורערת של הכלה אינה טמונה בהופעתה, בשונה מאריאדנה, אלא בבעלה – אלוף העולם במשקל בינוני. מכוחו הגופני נובע גם כוחו הכלכלי ומעמדו החברתי ומשניהם נגזר כוחה של הרעייה הטרייה, עם רהיטיה המצועצעים המוצגים לראווה בגיבוב חסר טעם והשתרעותה נטולת הדאגות על הערסל. הידיעה כי היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה בגבר החזק הזה, הלהוט לקיים אחר כל גחמה של אשתו כמו הייתה צו מלכותי, ממלאת אותה אושר.
שאמוחין לומד את האמת על אריאדנה בצורה איטית וכואבת, שעה שהוא מתפכח אט־אט משיגעון אהבתו והערצתו. קיד מקגרי עדיין רחוק מכל אפשרות להתפכחות שכזו אך או. הנרי מאפשר לקוראיו לעמוד על קנקנה ההמוני של אשה שהינה, ככל הנראה, בינונית למדי אך יומרנית בצורה יוצאת דופן, כבר למן ההתחלה.
הכלה הטרייה פונה לבעלה באותה הנימה שבה פנתה קליאופטרה, מלכת מצרים, למרקוס אנטוניוס, קיסר רומא, כדי לבקש ממנו דבר פעוט וחסר ערך לכאורה – אפרסק. ברם, אפרסקים הינם מצרך נדיר בעונה זו של השנה ועל כן מצטיירת בקשתה כזו של קליאופטרה, המבקשת ממרקוס אנטוניוס את רומא, עטופה בנייר צלופן.
לאמתו של דבר, מעשיו של אלוף העולם במשקל בינוני נושאים בהשלכות במשקל כבד: לשם הגשמת גחמותיה של אשתו החדשה, הוא מסובב את העיר שעות על גבי שעות ובסופו של דבר מסגיר למשטרה את מיקומם של משחקי הימורים בלתי חוקיים, מעשה המעמיד אותו תחת סכנת חיים ממשית. בכך אין הוא שונה מרעיו האומללים ביוליסס ואיש הכלב – גברים נרצעים בידיהן של נשים שתלטניות, המעניקים להן (בעצם הסכמתם הנכנעת) את הכוח להפוך אותם לחיות מאולפות, המזנקות לכל צו ופקודה, יהיה המחיר גבוה ככל שיהיה19.
סיפור נוסף מאת או. הנרי, אלילת הנקם ורוכל הממתקים, ממחיש נקודה זו היטב – אך בשונה משני קודמיו, הוא דואג גם להשיב את הצדק על כנו.
שחקנית הבמה אדל היא נימפה יפיפייה המפילה גברים ברשתה הודות לחמדותיה ומתק שפתיה. המספר מדמה אותה לסירונית – בתולת ים שבאודיסאה להומרוס משכה בחבלי קולה את המלחים שהטו את מסלול ספינותיהם כדי להתקרב עוד ועוד עד שהתנפצו על הסלעים20.
"בקרירות אחר־הצהרים נהגה העלמה אדל, מסמר גינת־הגג 'אריאל', לשבת בחלון לנשום אויר. בדרך כלל היה גוש שערה הערמוני־הכהה חופשי, על מנת שהרוח תאושר בעזרה לסידוני, המשרתת, לייבשו ולאווררו. על כתפיה – זה החלק בגופה שהצלמים ניצלו תמיד עד גמירא – היה פרוש צעיף צמריון. זרועותיה חשופות היו עד למפרקים – פסלים לא היו שם להתפעל מהן – אך אפילו הלבנים הקשיחות בקירות הסמטה מן הנמנע שתהיינה כה נטולות רגש לבלי התרשם מהן. בעודנה יושבת כך הייתה פליס, משרתת אחרת, מושחת ורוחצת את הרגלים הקטנות אשר טפפו והקסימו כה את הקהל הלילי ב'אריאל'."21
והנה מחליטה אדל לכבוש את ליבו של רוכל ממתקים גס והמוני, פשוט משום שהיא משועממת ומשום שהוא מסרב להכיר ביופייה. אדל לעולם אינה נכשלת לכבוש את לב הגברים כשם שהיא כובשת את הבמה בהופעותיה, וסירובו של רוכל הממתקים להעניק לה את אותה תשומת לב נלהבת מדרבן אותה להתאמץ כדי להשיג את מטרתה: "מי שטרם למד לדעת את האשה לא יאמין, כי יום יום ישבה העלמה בחלון ופרשה את רשתה לדיג המחפיר. פעם הניחה לאביר נכבד לחכות משך מחצית השעה בחדר־האורחים, בעודה הולמת לשווא בפילוסופיה הקשיחה של רוכל הממתקים. צחוקו המגושם הרעים את גאותה עד היסוד. מדי יום ישב על עגלתו ברוח הסמטה בשעה שטיפלו בשערה ויום יום שבו חיצי יופייה אחור מחזהו התפל, חסרי עוקץ ונעדרי השפעה. טינה לא נאוה הציתה אש בעיניה. בגאווה פצועה לטשה בו עיניים, שהיו יכולות לשלח את מעריציה הרמים לגן־עדן פרטי. עיניו הקשות של רוכל הממתקים הביטו בה בלעג מוסתר־למחצה, אשר דחפה להשתמש בחץ החד ביותר מאשפתה יופייה.
יום אחד אחר־הצוהריים כפפה עצמה הרחק בעד אדן החלון, ולא גירתה ולא עינתה אותו כמנהגה.
"רוכל ממתקים," אמרה, "קומה והביטה בעיני".
קם והביט בעיניה, בצחוקו הצורם כניסור עצים. הוציא את מקטרתו, פשפש בה, והחזירה לכיסו ביד רועדת.
"מספיק," אמרה העלמה בחיוך איטי. "עלי ללכת אל המעסה שלי. ערב טוב.""22
הכישוף שמטילה אדל על רוכל הממתקים משכיח ממנו את עצמו, את התנגדותו הקודמת ואת כל מה שהיה אי־פעם חשוב ויקר בחייו. כעת היא הופכת להיות כל עולמו23.
קורבן נוסף של אדל הוא גבר צעיר בשם איבס. איבס מופיע בסיפור כשהוא מתחנן לסליחת אהובתו הקודמת, הונוריה קלינטון, מעיד על עצמו כי "לעתים תוקף את האדם טירוף אשר הטוב שבו אינו אחראי לו. משליך אני לכל רוח את הכול מלבדך, מסיר אני מעלי את הכבלים אשר כבלוני. מתכחש אני לסירונית שמשכתני מעליך."24
הונוריה אכן סולחת והשניים עולים על אוניה המפליגה הרחק ממקום מושבה של הסירנה המפתה.
שעה שהייתה עסוקה בציד גחמני ויומרני25 איבדה אדל את איבס, זה "שאהבתהו בכל לבה"26 אך נדמה שלא הייתה יכולה לנהוג אחרת: גם אם הינו קורבן (טרף) בלתי ראוי למאמציה, רוכל הממתקים עדיין נמנה על המגדר שבו נולדה אדל ללחום. מהותה כסירנה מעולם לא הייתה חדה וברורה יותר.
או. הנרי מעצב את דמותה של אדל על פי תווי המתאר של גלתיאה, הנימפה היפיפייה בציור ניצחונה של גלתיאה27, ואת הונוריה קליטון כונוס, בציורו של סנדרו בוטצ'לי, הולדת ונוס28.
ניצחונה של גלתיאה מנציח סיפור מהמיתולוגיה היוונית על אודות נימפת הים גלתיאה, בת זוגו של פולימפוס, ענק חד־עין ובנו של פוסידון, שהתאהבה ברועה איכרים בשם אסיס. לפי האגדה, כאשר גילה פולימפוס את גלתיאה ואסיס יחדיו, הוא החזיק למוות את הצעיר תחת סלע ענקי וגלתיאה, כתגובה לקריאותיו מעוררות הרחמים, הפכה אותו לנהר.
הולדת ונוס מתאר את הולדת של ונוס, אלת האהבה, מקצף הגלים.
אדל מזכירה את דמותה הנערצת של גלתיאה, הבזה לרוכל הממתקים (בן דמותו של פולימפוס), שעה שהיא אוהבת את איבס (אסיס). רוכל הממתקים אמנם אינו עושה דבר לאיבס אך איבס מפליג במקום שאליו מתנקזים הנהרות כולם, בדומה לבן דמותו המיתולוגי.
רוכל הממתקים, כמו פולימפוס, שר שירי אהבה לגלתיאה, הרוכבת על הגלים במרכבתה המובלת על ידי שני דולפינים29, מוקפת חבורה עליזה של משרתים נאמנים (הנימפות היפות המלוות את גלתיאה, מקבילות לשתי עוזרותיה – סידוני ופליס) ולועגת לשירו הגס ונטול העידון של הענק.
או. הנרי מרחיב את עיצוב דמותה של אדל אף יותר כשהוא מקביל אותה לליליאן ראסל30, מהשחקניות והזמרות המפורסמות בשלהי המאה ה־19 – תחילת המאה ה־20, שהייתה ידועה ביופייה, בסגנונה, בקולה ובנוכחותה הבימתית. הקבלה מעניינת נוספת היא העובדה שמוצאה של ראסל היה מהעיר קלינטון, אותה עיר שהופכת לשם משפחתה של הונורה, זו שאיבס בוחר בה על פני אדל כאהובתו האמיתית.
באם נימתו המשעשעת של אפרסקים הוכיחה את האשה הרודנית על התפנקותה הילדותית ואת בעלה הצייתן על העדר גורף של שיקול דעת, הרי שאלילת הנקם ורוכל הממתקים ממשיך עם המגמה ומקדם אותה צעד נוסף לכיוון הענשה ומיצוי הדין, כפי שנרמז בכותרתו. נמסיס, אלת הצדק, התגמול והנקמה השמיימית, נודעה בסלידה העמוקה מהעדר מתינות ונחשבה לקנאית שהענישה את הרברבנים בעלי הגאווה כשנטלה את האושר ממי שאינו ראוי לו. אלה, שנסמכו על מזלם כדי להתעלל באחרים, היו צפויים (במוקדם או במאוחר) לפגוש בנחת זרועה. כך ולכן הסירנה היפה, שהקסימה גברים בהתאם למשובת ליבה, מאבדת את הגבר היחיד שרצתה באמת לטובת אשה אחרת, מהוגנת וראויה ממנה31.
נדמה שגם אחריתה של אריאדנה תסתכם באותו האופן.
אולי ניתן להתנהל זמן־מה במשחק הרהב של הנהנתנות והיופי, אך בסופו של יום, לא ניתן באמת לנצח בו.
המפלה, דווקא בגין כל מה שקדם לה, עתידה או־אז לכאוב כפליים, בכאב צורב של הפסד חסר תקנה.