יום הקימה לתחייה
יום הקימה לתחייה1
אני רואה את האמן נושך את קצה עפרונו ומזעיף את פניו כשזה מגיע לציור תמונת חג הפסחא שלו, שכן תפיסותיו הציוריות־חוקיות על אודות דמויות המתאימות לחג הן אך ארבע במספר. בראש ובראשונה מגיעה פסחא, האלה הפגאנית של האביב2. כאן דמיונו יכול להשתולל: נערה יפיפייה עם שיער מקושט ומספר ראוי של בהונות תענה על הדרישה. העלמה קלריס סנט וסאל3, דוגמנית ידועה, תדגמן אותה עבור העורגלאגר4 או איך שטריביי5 קרא לו.
שנית – הגברת העגומה עם עיניים מופנות מעלה במסגרת של חבצלות. זה כיסוי עיתונאי6 אבל אמין.
שלישית – העלמה מנהטן ממצעד פסחא של יום ראשון בשדרה החמישית.
רביעית – מגי מורפי7 עם נוצה אדומה חדשה בכובע הקש הישן שלה, שמחה ומרוצה, בקהל הצופים ברחוב הראשי8. כמובן, הארנבים אינם נחשבים, גם לא ביצי חג הפסחא, שכן הביקורת הגבוהה יותר9 בישלה אותן יתר על המידה.
השדה המוגבל של אפשרויותיו הציוריות מוכיח שהפסחא, מבין כל החגים, הוא המעורפל והמשתנה ביותר בתפיסתנו. הוא שייך לכל הדתות, למרות שהפגאנים המציאו אותו. אם נחזור עוד אחורה לאביב הראשון, נוכל לראות את חווה בוחרת בגאווה עלה ירוק חדש מעץ פיקוס התאנה10.
כעת, מטרת ההקדמה הגורלית והמלומדת היא להניח את הכלל שפסחא אינו תאריך, עונה, חג, מועד או אירוע. מה שהינו תגלו אם תלכו בעקבותיו של דני מק'קריי11.
יום ראשון של פסחא זרח כפי שהיה צריך, בהיר ומוקדם, במקומו בלוח השנה בין יום שבת ויום שני. בשעה 5:24 עלתה השמש ובשעה 10:30 עשה דני כדוגמתה. הוא נכנס למטבח ורחץ את פניו בכיור. אמו טיגנה קותל חזיר. היא הביטה בארשת פניו הקשוחה, החלקה, הידענית כשלהטט עם פיסת הסבון העגולה וחשבה על אביו כשראתה אותו לראשונה עוצר בייסבול לוהט12 בין הבסיס השני והשלישי, עשרים ושתיים שנה קודם לכן, במגרש ריק בהארלם, במקום שבו עומד כעת בית הדירות לה פאלומה13. בחדר הקדמי של הדירה ישב אביו של דני ליד חלון פתוח, מעשן את מקטרתו, עם שיערו האפור המרושל מוטל הנה והנה על ידי הרוח הקלה. הוא עדיין נצמד למקטרתו, למרות שראייתו נלקחה ממנו שנתיים קודם לכן על ידי פיצוץ מוקדם מדי של אבקה ענקית שהתלקחה ללא רשות.
מעט מאוד עיוורים מגלים עניין בעישון, מהטעם שאין הם יכולים לראות את העשן. עכשיו, האם תוכלו ליהנות מכך שייקראו לכם את החדשות מעיתון הערב אלא אם תוכלו לראות את צבעי הכותרות?
"זה פסחא,"14 אמרה הגברת מק'קריי.
"תערבבי את שלי,"15 אמר דני.
לאחר ארוחת הבוקר הוא הלביש עצמו בתלבושת בוקר שבת של נהג עגלת המשא בבית הייבוא ברחוב קנל16 – מעיל מכנף, מכנסיים מפוספסים, עור מבריק17, שרשרת מוזהבת בקדמת חזייתו18 ועניבת פרפר19, מגבעת בעלת שוליים מעוגלים20 וקשר פרפר ממכירת ערב שבת של שונשטיין21 (בין רחוב הארבעה־עשר ודוכן הפירות של טוני).
"אתה יוצא היום, דני, כמובן," אמר מק'קריי הזקן, מעט בכמיהה. "זה סוג של חופשה, הם אומרים. טוב, זה מזג אביבי מצוין. אני יכול להרגיש את זה באוויר."
"מדוע שלא אצא?" דרש דני לדעת בנימתו הרגזנית ביותר22. "האם עלי להישאר בבית? האם אני טוב כמו סוס? יום אחד של מנוחה – לצוות שלי יש שבוע23. מי מרוויח את הכסף עבור שכר הדירה וארוחת הבוקר שזה עתה אכלת, הייתי רוצה לדעת? תענה לי על זה!"
"בסדר גמור, בחור צעיר," אמר הזקן. "אני לא מתלונן. כשהעיניים שלי היו טובות לא היה שום דבר טוב יותר בראש שלי מאשר לצאת ביום ראשון. יש ריח של דשא ושיח שרוף24 שמגיע עם הרוח. יש לי את טבק הלעיסה25 שלי. יום טוב ומנוחה לך, בחור צעיר. לפעמים הייתי רוצה שאמא שלך הייתה לומדת לקרוא, כך שהייתי יכול לשמוע את ההמשך על סוס היאור, אבל נניח לזה."26
"עכשיו, מה הטיפשות הזו שהוא אומר על סוסי היאור?" שאל דני את אמו כשחלף דרך המטבח. "לקחת אותו לגן החיות? ולשם מה?"
"לא לקחתי," אמרה הגברת מק'קריי. "הוא יושב ליד החלון27 כל היום. זה בילוי קטן שמשעשע את העיוור המסכן הזה28. אני חושבת שהם נודדים במחשבותיהם לעתים. יום אחד הוא מדבר על שמן מכונות מבלי לעצור במשך רוב השעה. אני מסתכלת לראות אם יש שומן חזיר בוער במחבת. אין. הוא אומר שאני לא מבינה. אלה ימים מייגעים, ימי ראשון, וחגים והכול, עבור אדם עיוור, דני. לא היה טוב או חזק ממנו כשהיו לו את שתי העיניים. זה יום יפה, בן, תהנה מהבוקר בחוץ. תהיה ארוחת ערב קרה בשש."
"שמעת דיבורים על סוסי יאור?" שאל דני את מייק, השרת, כשיצא מהדלת בקומה התחתונה.
"לא שמעתי," אמר מייק, מושך גבוה יותר את חולצתו נטולת השרוולים. "אבל זה הדבר היחיד בחיה, רשימות טבעיות ולא חוקיות של זעם, שלא התלוננתי עליו ביומיים האחרונים. תיגש לבעל הבית או תעזוב אם אתה רוצה. יש סוסי יאור בחוזה השכירות? לא, אז?"
"זה היה האיש הזקן שדיבר על זה," אמר דני. "ככל הנראה אין בזה שום דבר."
דני הלך במעלה הרחוב לשדרה ואז חתך צפונה לתוך לב המחוז שבו פסחא – פסחא העכשווי, בלבוש חדש ובהיר – הוביל את צעדת פסקל29.
מתוך הכנסיות החומות הגבוהות נישאה המוזיקה העליזה של המנוני הקהילות. מדרכות הרחובות היו משטחים נעים של דשא ופרחים מלבבים – כך זה נראה כשעינכם הסתכלה על נערת פסחא.
אדונים, לבושי מעילי מכנף, חבושים כובעי משי, ענודים פרחי גרדיניה, היוו את הרקע למסורת. ילדים נשאו חבצלות בידיהם. החלונות של אחוזות האבנים החומות היו עמוסים ביצירות השופעות ביותר של פלורה30, אחותה של גברת החבצלות. מסביב לפינה, עטוי כפפות לבנות, ורוד־זימים ומכופתר בקפידה הלך קוריגן31, השוטר, מגן המדרכה32.
דני הכיר אותו.
"מה, קוריגן," שאל, "עכשיו פסחא? אני יודע שזה מגיע בפעם הראשונה כשאתה נופל לאחר שהירח עולה על השבעה־עשר במרס – אבל למה? זה טקס דתי וראוי, או שאולי המושל ממנה אותו מטעמים פוליטיים?"
"זו חגיגה שנתית," אמר קוריגן עם נימה שיפוטית של סגן נציב שלישי משטרתי, "ייחודית לניו יורק. היא מתפרשת מעלה להארלם. לפעמים יש להם את ההזמנות מרחוב מאה עשרים וחמש33. לדעתי זה לא פוליטי."
"תודה," אמר דני. "ותגיד – האם אי־פעם שמעת גבר שמתלונן על סוסי יאור? כשהוא לא שיכור במיוחד, אני מתכוון."
"שום דבר גדול יותר מצבי ים," אמר קוריגן, מהורהר, "והיה מתנול34 בזה."
דני התפלא. המחויבות הכפולה והכבדה של הנאה בו־זמנית מיום ראשון ומיום חג הייתה שלו.
הצער35 התפור ביד36 התאים לו בקלות. הוא נשחק לעתים כה קרובות כך שהוא תלוי בקווים ססגוניים על הבגדים המחויטים המשובחים ביותר. זו הסיבה מדוע אמנים מדושנים של עפרון ועט מוצאים בצערם של האנשים הפשוטים את דגמיהם המרשימים עד בלי די. אבל כאשר גס חסר תרבות ישעשע עצמו ללא רסן, אכזריותה של מֶלְפּוֹמֶנַי37 עצמה תופנה אל עבר תעלוליו. לפיכך, דני קיבע את הלסת שלו חזק אל פסחא ולקח את ההנאה שלו בצער38.
הכניסה המשפחתית של בית הקפה דוגן39 הייתה ברת־ביצוע; כך נכנע דני לעונה האביבית ככל שזה נגע לכוס בירה40. יושב בחדר האחורי הלח, האפל והמצופה שעמנית, לבו ומוחו עדיין תרו אחר המשמעות המסתורית של חגיגת האביב.
"תגיד, טים," אמר למלצר, "למה יש להם את פסחא?"
"סקידו!"41 אמר טים, סוגר עין מתוחכמת. "זו חדשה? טוב ויפה. טוני פסטור42 בשבילך בלילה שעבר, אני מניח. אני מרים ידיים. מה התשובה – שני תפוחים או יארד וחצי?"
מדוגן דני פנה חזרה לכיוון מזרח. נראה כי שמש אפריל העירה בו תחושה עמומה שלא היה יכול לפרש. הוא ביצע אבחנה שגויה והחליט שהייתה זו קייט קולון43. גוש בנינים מביתה בשדרה הוא פגש אותה הולכת לכניסה.
הם לחצו ידיים44 בפינה.
"יו! אבל אתה נראה עצוב ומהודר," אמרה קייט. "מה קרה? בוא איתי לכנסייה ותתעודד."
"מה קורה בכנסייה?" שאל דני.
"מה, זה יום ראשון של פסחא. טיפשון! חיכיתי עד אחרי אחד־עשר בציפייה שאולי תבוא כדי ללכת."
"מה הפסחא הזה מייצג, קייט," שאל דני בעגמומיות. "נראה שאף אחד לא יודע."
"אף אחד עיוור כמוך," אמרה קייט בעליזות. "אפילו לא הסתכלת בכובע החדש שלי. והחצאית. מה, זה מתי שכל הבנות לובשות בגדי אביב חדשים. טיפשון! אתה בא לכנסייה איתי?"
"אבוא," אמר דני. "אם הפסחא הזה יעצור שם, הם יהיו חייבים לתת איזה תירוץ לזה. לא שהכובע לא יפה. השושנים הירוקות נהדרות."
בכנסייה המטיף נתן כמה הרצאות בלי חבטות. הוא דיבר בחיפזון, שכן הוא מיהר להגיע הביתה לארוחת השבת המוקדמת שלו; אבל הוא ידע את עבודתו. היו שתי מילים ששלטו בנושאו – תחיית המתים. לא בריאה חדשה אלא חיים חדשים עולים מתוך הישנים. הקהילה שמעה זאת לעתים קרובות בעבר. אולם היה כובע נפלא, שילוב של אפונים מתוקות ולבנדר, במושב השישי מהדוכן. הוא משך תשומת לב רבה.
לאחר הכנסייה דני התמהמה בפינה בעוד קייט חיכתה, עם עלבון בעיניה הכחולות כשמיים.
"אתה בא לבית?" היא שאלה. "אבל אל תשים לב אלי. אני אגיע לשם, זה בטוח. נראה שאתה לומד הרבה על משהו. בסדר גמור. האם אראה אותך באיזה זמן באופן מיוחד, אדון מק'קריי?"
"אהיה בסביבה בערב רביעי כרגיל," אמר דני, פונה וחוצה את הרחוב.
קייט הלכה עם השושנים הירוקות מתנדנדות בתרעומת. דני עצר במרחק שני גושי בניינים משם. הוא עמד דומם עם ידיו בכיסיו, על אבן השפה בפינה. פניו היו בעלי ארשת חמורה. עמוק בנפשו משהו התעורר – כה קטן, כה עדין, כה נלהב ותוסס עד שסיביו הקשים לא זיהו אותו. היה זה משהו רך יותר מיום אפריל, מעודן יותר מקריאת החושים, טהור יותר ובעל שורשים עמוקים יותר מאהבת אשה – האם לא הפנה עורף לורדים הירוקים ולעיניים שאזקו אותו בשלשלאות במשך שנה? ודני לא ידע מה זה היה.
המטיף, שמיהר להגיע לארוחת הערב שלו, אמר לו, אבל לדני לא היה תמליל כדי לעקוב אחר ההטעמה הרדומה.
אך המטיף אמר את האמת.
לפתע טפח דני על רגלו וצעק צעקה צרודה של עונג.
"סוס יאור!" הוא קרא אל עבר מצבת דרך מורמת. "ובכן, איך זה בשביל ניחוש עלוב? מה, תפגיז את החלון שלי!45 אני יודע עכשיו לאן הוא חתר. סוס יאור! זה היה שולח אותך לברונקס! חלפה שנה מאז שהוא שמע את זה; והוא לא החמיץ את זה בהרבה. עזבנו ב־469 לפני הספירה וזה בא אחר כך. ובכן, איש מעץ לא היה מנחש מה הוא היה מנסה להוציא ממנו."
דני תפס חשמלית שחצתה את העיר ועלה לדירה האחורית שעבודתו מימנה. מק'קריי הזקן עדיין ישב ליד החלון. מקטרתו הכבויה הייתה מונחת על האדן.
"האם זה אתה, איש צעיר?" שאל.
דני התפרץ אל הזעם של האיש החזק שהופתע לנוכח התחלתו של מעשה טוב.
"מי משלם את שכר הדירה וקונה את האוכל שנאכל בבית הזה?" התפרץ בצורה מרושעת. "אין לי זכות להיכנס?"
"אתה צעיר נאמן," אמר מק'קריי הזקן באנחה. "כבר ערב?"
דני הושיט יד למדף והוריד ספה עבה בעל תווית עם אותיות מצופות זהב, ההיסטוריה של יוון. אבק כיסה אותו בעובי של חצי אינץ'. הוא הניח אותו על השולחן ומצא בו מקום שסומן בפיסת נייר. ואז שאג שאגה קצרה במלוא קולו ואמר: "האם היה זה סוס היאור שרצית אז שייקראו לך?"
"האם שמעתי אותך פותח את הספר?" שאל מק'קריי הזקן. "רבים ומעייפים הם החודשים מאז נערי קרא זאת עבורי. אני ל'יודע46; אבל חיבבתי מאוד את אותם יוונים. הפסקת במקום. זה יום יפה בחוץ, בחור צעיר. תהיה בחוץ ותיקח הפסקה מעבודתך. התרגלתי לכיסא שלי ליד החלון והמקטרת שלי."
"פלו – פלופונסוס47 היה המקום שבו הפסקנו, ולא סוס יאור," אמר דני. "המלחמה התחילה שם. זה גרם למשהו לקרות במשך שלושים שנה. הכותרות אומרות שבחור בשם פיליפ ממקדון, בשנת 338 לפני הספירה48, הגיע להיות המנהל של יוון כשקיבל את ההחלטה על הקרב של כאי־כאירוניאה49. אני אקרא על זה."
עם ידו על אוזנו, מרותק למלחמה הפלופונסית, ישב מק'קריי הזקן למשך שעה, מאזין. אחר כך התרומם וגישש את דרכו אל דלת המטבח. הגברת מק'קריי חתכה בשר קר. היא הרימה את מבטה. דמעות זלגו מעיניו של מק'קריי זהקן.
"האם את שומעת את הבחור הצעיר שלנו קורא לי?" שאל. "אין בחור טוב יותר במדינה. שתי העיניים שלי חזרו אלי שוב."
לאחר ארוחת ערב אמר לדני: "זה יום שמח, הפסחא הזה. ועכשיו תלך לראות את קייטי בערב. טוב ויפה."
"מי משלם את השכירות וקונה את האוכל שנאכל בבית הזה?" שאל דני בכעס. "האם אין לי שום זכות להישאר בתוכו? לאחר ארוחת ערב צריכה לבוא הקריאה של קרב קורינתוס, 146 לפני הספירה50, כאשר הממלכה, כפי שהם אומרים, הפכה חלק בלתי נפרד מהאימפריה הרומית. האם אני לא־כלום בבית הזה?"