הקהל, הקול והכול
הקהל, הקול והכול
"אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא דהויא כי אקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוניא כמה הויא? שתין בתי, אתא תנינא בלעה, אתא פושקנצא ובלעה לתנינא וסליק יתיב באילנא. תא חזי כמה נפיש חיליה. דאילנא. אמר רב פפא בר שמואל: אי לא הואי התם לא הימנא."
(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב)
סיפר רבה בר בר חנה: ראיתי אצלי צפרדע אחת גדולה כמו עיר בבבל. וכמה גדולה הייתה העיר? שישה בתים.
בא תנין ובלע את הצפרדע.
באה עוֹרֶבֶת ובלעה את התנין, התעופפה משם והתיישבה על אילן.
צא וחשב, כמה חזק היה האילן הזה?
אמר רב פפא בר שמואל: אם לא הייתי שם, לא הייתי מאמין.
את האגדתא הזו סיפר ג'קי לוי בהופעת ט"ו בשבט חגיגית ובדרכו הג'קי לוית הסביר כי כוחו של הסיפור טמון באופן החינני שבו המספר טווה אותו; שבכישרון הדיבור ובמומחיות העברת המסר (להלן, עוצם חוזקו של עץ וענפו), אפילו הבלתי מציאותי הופך למציאותי וברור מאליו (עוֹרֶבֶת שבלעה תנין שבלע צפרדע שבלעה עיר).
כוחו של מספר הסיפורים הינו אכן כוח רב ומשמעותי. ככל שהוא כישרוני, מדויק וכן יותר, כך הוא מצליח לשכנע בעלילותיו וברעיונותיו, מהפכנים ומופרכים ככל שיהיו. האגדתא על רבה בר בר חנה מדגימה זו היטב. ברם באגדתא זו טמון גם היבט אחר, עמוק יותר, שאינו נספח ליצירת הסיפור אלא מצוי דווקא במקור חיצוני לו – אצל הקהל הקורא והמקשיב: "אמר רב פפא בר שמואל: אם לא הייתי שם, לא הייתי מאמין".
האם כוח סיפורו של רבה בר בר חנה על העוֹרֶבֶת שבלעה תנין שבלע צפרדע שבלעה עיר אכן היה משכנע כל־כך שרב פפא לא יכול היה אלא להרגיש כמי שנוכח במו עיניו באמיתות הדברים, או שמא ביקש רב פפא בר שמואל דווקא ללעוג לחברו ולעלילה המופרכת שבדה לפניו?
האם אגדתא זו היא משל פשוט על אודות כושר עמידתו של עץ או שמא מדובר ברעיון מורכב בהרבה?
האם כוחו של סיפור טמון בעלילתו, במספרו או במי שמאזין לו?
נוסע המחלקה הראשונה מאת אנטון צ'כוב בנוי על ציר עלילתי זהה: נוסע בשם קריקוּנוֹב מגולל את סיפורו בפני נוסע אקראי, היושב מולו ברכבת. דבריו (ופרשנויותיו) תופסים את מירב תשומת הלב, מניחים לנקודת מבטו של קריקוּנוֹב להיות נקודת המבט השלטת, ללא עוררין או התנגדויות – עד למשפט הסיום מצידו של הנוסע המאזין. כאן, כמו אצל רב פפא, האמירה החותמת, מרחיבה את נקודת ההסתכלות וגורמת לנוסע המחלקה הראשונה להיקרא באור אחר לגמרי.
וכך מתחיל קריקוּנוֹב את סיפורו:
"[…] בגיל צעיר יותר שאפתי בכל נימי נפשי לקנות לי שם. […] למדתי, עבדתי, לילות לא ישנתי, מנעי בִּלעי מפי וקיפחתי את בריאותי, ודומני, ככל שאוכל לדון בלא משוא־פנים, כי היו לי כל הנתונים להגיע לפרסום. ראשית, הריני מהנדס לפי מקצועי. בימי חלדי בניתי ברחבי רוסיה כשתי־עשרות גשרים נהדרים, התקנתי אספקת־מים בשלוש ערים, עבדתי ברוסיה, באנגליה, בבלגיה… שנית, כתבתי הרבה מאמרים מיוחדים במקצועי. שלישית, אדוני, הייתה בי חולשה לכימיה משחר־ילדותי ממש; אגב התעסקות […] במדע זה מצאתי אמצעים להפקת כמה חומצות אורגניות, ובכל ספרי־הלימוד לכימיה שבחוץ־לארץ תמצא את שמי. כל ימי נשאתי במשרה ממשלתית והגעתי לתואר של יועץ־ממלכתי־בפועל, ותיק־השירות שלי הוא ללא־דופי. […] פעלתי הרבה יותר מפלוני נודע־לשם. ואחרי כל אלה? הנה־נא זקנתי, […] ופרסומי הוא לא יותר משל הכלב השחור הזה, הרץ כאן על פני הסוללה. […] הגידה־נא, השמעת מימיך את השם קריקוּנוֹב?"
"לא, לא שמעתי…" […].
"זהו שמי. אתה אדם משכיל ובא־בימים, ולא שמעת על אודותיי אפילו פעם אחת – והרי זו הוכחה משכנעת! […] בצדי חיו ועלו־בסולם אנשים, שהם נבוּבים לעומתי, אפסיים ואפילו קלוקלים. הללו עבדו פחות ממני, פי אלף, כל מאמצים לא עשו, בכישרונות לא הזהירו, ולפרסום לא חתרו, ועכשיו צא והתבונן בהם! שמותיהם מזדמנים פעם בפעם בעיתונים ובשיחות!"1
עד נקודה זו נשמעים דבריו של קריקוּנוֹב כאכזבתו הפגועה של מי שכשל לזכות בהכרה ובפרסום להם חש עצמו ראוי. כשהוא מספר את סיפורו בפני הנוסע היושב ממול, מונה את שבח עצמו באותה נשימה שבה הוא פורט לפרוטות את עליבותם ורדידותם של אחרים, לא מן הנמנע לחשוד כי הקנאה וצרות העין הם המדברים מגרונו, דוגמה ברורה לאדם הרודף אחר הכבוד ואשר הכבוד בורח ממנו.
"לפני שנים אחדות בניתי גשר בעיר ק. עלי לאמור לך, כי השעמום בק. מנוּולת זו היה נורא. […] מחמת שעמום נתחבּרתי שם עם זַמרוֹנֶת אחת. […] ברייה רגילה ושכיחה, שרבּוֹת כמותה. בחוּרוֹנת נבוּבה, קאפריסית, חמדנית, ונוסף על כל אלה גם טיפשה. היא אכלה הרבה, שתתה הרבה, ישנה עד חמש שעות לפנות ערב, ותו לא. […] לא הייתה לה אף זכוּת כלשהי להיקרא שחקנית, ואף לא זמרת. זו הייתה בריה ללא כל כשרון, ללא כל רגש, אפשר גם לאמור, בריה עלובה הייתה זו. […]
הייתה חנוכת הגשר החדש, פתיחה חגיגית של התנועה בו. תפילת־בציבור, נאומים, טלגרמות וכו'. אני […] הייתי מתשוטט ליד יציר־טיפּוּחי והייתי חושש כל הזמן, שמא יתפקע בי לבי מתוך התרגשות של יוצרים. […] הגשר, מעשה־ידי – נהדר היה! לא גשר, כי אם תמונה, תאווה־לעיניים! ואיך לא אתרגש, אם העיר כולה נוכחת בפתיחה. "ובכן, חשבתי, עכשיו ינקוב אותי הקהל בעיניו. איה איסתר?" ואולם לשווא, אדוני, חָרדתי – אהה! מלבד האנשים הרשמיים לא נמצא אף אדם אחד שהסב אלי אף תשומת־לב קלה ביותר. עומדים האנשים בהמון על החוף, מביטים כּכבשים אל הגשר, ואינם נותנים דעתם כלל לאיש אשר בנה את הגשר הזה. […] פתאום עברה סערה בקהל: […] הפנים נתחייכו, הכתפיים נעו. "ודאי השגיחו בי" – הרהרתי. […] והרי אני רואה, בין הקהל מבקיעה לה דרך הזמרת שלי, ובעקבותיה כנופיה של מוּפקרים; ומבטי הקהל רצים בחופזה בעורפה של תהלוכה זו. התחילה לחישה באלף קולות: "זוהי אותה… נהדרת! מקסימה!" עתה הרגישו גם בי. […] איזו דמות נאלחת בצילינדר, בפרצוף שלא גוּלח זה כבר, נעה זמן רב על־ידי, מרגל לרגל, אחרי־כן פנתה אלי במילים אלה:
"יודע מר, מי היא הגברת ההולכת על פני החוף שם? זו היא פלונית… קולה הוא למטה מכל ביקורת, אף על־כן היא שולטת בו בתכלית השלימוּת!"
"האין אתה יכול לאמור לי," – שאלתי את הפרצוף הנאלח: – "מי בנה את הגשר הזה?"
"באמונה, איני יודע!" – השיב הפרצוף. – "איזה מהנדס!"
"ומי," שאלתי, – "בנה בק. שלכם את בית־הכניסה?"
"אם זאת לא אוּכל לאמור לך."
אחרי־כן שאלתי מי נחשב בק. לפדגוג הטוב ביותר, מי האדריכל הטוב ביותר, ועל כל שאלותיי השיב הפרצוף הנאלח באי־ידיעה.
"והגידה־נא," שאלתי לבסוף: – "עם מי רואה־חיים הזמרת הזאת?"
"עם איזה מהנדס קריקוּנוֹב."
[…] ועתה נניח, כי בנוגע אלי שוגה אנוכי, כי אך רברבן ולא־יוצלח הנני, אולם מלבדי־אני יכול הייתי לציין לך רבים מבני־דורי, אנשים מצוינים בכישרונותיהם ובחריצוּתם, שמֵתו עלוּמי־שם. כל אלה נוסעי־הים הרוסים, הכימאים, הפיסיקאים, המיכנאים, החקלאים – האם נודעו לשם? האם המון־המשכילים הרוסי מכיר את הציירים הרוסים, את הפַּסלים, את אנשי־הספרוּת?"2
אם קודם נשמע קריקוּנוֹב כאדם הזועם על הצלחת האחרים אשר כמו באה על חשבונו, כעת מצטיירים דבריו באור אחר; לא אחר הפרסום כשהוא לעצמו הוא רודף, אלא אחר ההכרה בערך מעשים חשובים – שלו כמו של בעלי מקצוע אחרים – אשר תרמו תרומה של ממש לעולם. הוא מאשים את העיתונות ברכילות חטטנית בחיי ידוענים הזוכים לתהילה על אף שאין דבר שיצדיק את פרסומם, מבכה את ההתעלמות הציבורית ממאמציו החשובים.
טענותיו של קריקוּנוֹב רצינות, מנומקות ובעלות טעם: חברה ותרבות חייבות בראש ובראשונה להכיר ולאחר מכן להוקיר את אלו ששינו ועיצבו וגילו ותרמו להן כה רבות. העובדה שהוא מכליל בקהל זה גם את עצמו, איש אשכולות מוכשר ומקופח, אינה פוגמת בערך דבריו. התמהיל האנושי אינו גורע מעוצמת הרעיון הכללי הצודק, הנכון.
קריקוּנוֹב צודק – אין כל ספק בכך, אלא שאז מגיע סיומו של הסיפור:
"הרשני־נא גם אני לשאלתך," אמר ה־vis-a-vis אגב שיעול חרד: – "המכיר אתה את השם פּושקוֹב?"
"פּושקוֹב? המ! … פּושקוֹב… לאו, אין אני מכיר!"
"זהו שמי…" הגה ה־vis-a-vis במבוכה. – "הרי שאינך מכיר? ואני זה לי שלושים וחמש שנים שאני פרופסור באחת האוניברסיטאות הרוסיות… חבר האקדמיה למדעים… פרסמתי לא אחת בדפוס…"
נוסע המחלקה הראשונה ושכנגדו החליפו מבטים זה עם זה ונתנו קולם בצחוק."3
כמו רבה בר בר חנה הנדרש לחוות דעתו של רב פפא בר שמואל, כך דבריו של פרופסור פּושקוֹב מעניקים פרשנות דו־ערכית לכל מה שקדם להם.
האם הייתה כאן תמיכה באבחונו הביקורתי של קריקוּנוֹב על עיסוק ציבורי שגוי בנושאים טפלים ורדודים או שמא דווקא חידוד עוקצני על חשבונו של קריקוּנוֹב דווקא?
האם פּושקוֹב לועג או מחזק את הרעיון אותו שטח קריקוּנוֹב בנחרצות נרגשת כל־כך?
האם הוא מגחיך את נאום חוצב הלהבות או מחדד את תוקפו?
נוסע המחלקה הראשונה כמו האגדתא על רבה בר בר חנה ורב פפא בר שמואל, אינם מבטאים את דעתם על הנושא העומד במרכזם רק באמצעות צד אחד – משכנע, רהוט וחדור אמונה בדבריו ככל שיהיה.
הם יוצרים סיפור המבוסס על דו־שיח – לא שיווני בכמותו אך מאוזן בעוצמתו – ומאפשרים למסקנה הסופית להדהד בתָּוֶךְ שבין הרעיון והאופן שבו הוא מתקבל על ידי מי שקורא ומקשיב.
מבחינה מעשית, הצד הדובר פועל יותר מן הצד המאזין, אך מבחינה ערכית, משמעותית – הצד המאזין הוא שמעניק לצד הדובר את תוקפו או מצליח לערער את סיפורו עד ליסוד, באמצעות משפט אחד – קצר, נוקב ורב משמעותי.
כדי לספר סיפור דרושה יכולת כישרונית ודרושה מומחיות ודרוש גם קול ייחודי.
כדי לספר סיפור איכותי שיישאר בשעה שכל היתר יתנדפו עם הזמן ורוח השינויים דרושה יכולת ודרושה מומחיות ודרוש קול ייחודי ודרוש גם קהל.
קהל מהסוג הנכון.
קהל שמבין נכונה את הרעיון שביקש המספר להעביר.
לא משנה כמה נחרץ, נרגש ונסער היה קריקוּנוֹב בטענותיו החריפות נגד עליבותה של החברה וחרפתו של העיסוק הציבורי, מי שהעניק לדבריו את כוחם הנחרץ, החד־משמעי היה דווקא פּושקוֹב.
לא משנה כמה מצחיק, מופרך ושטותי היה סיפורו של רבה בר בר חנה, מי שהעניק לו את כוחו האלמותי היה דווקא רב פפא בר שמואל, שהבין אותו, שירד לסוף דעתו, "ששידר איתו על אותו גל", "שתפס את הקטע".
במשפט אחד, באמירה שאין לה את הנפח והנופך והעושר המילולי שקדמו לה, אבל בעצם יש בה הכול.
בחיים, כמו בסיפורים, כמו בכל דבר, מציאת הקהל הנכון היא משימה חשובה לא פחות מכישרון, מומחיות וקול ייחודי.
סיפורו של אנטון צ'כוב וסיפורם של רבה בר בר חנה ורב פפא בר שמואל מלמדים אותנו בדיוק את העובדה החשובה הזו.
הם וג'קי לוי.