הערבה
הערבה1
מי נסע בדרך הדואר בין ב. לת.?
מי שנסע, כמובן, יזכור את טחנת אנדרייסקאיה2, הניצבת לבדה על גדת נהר קוזיאבקה3. היא טחנה קטנה, עם שתי אבני ריחיים… היא בת למעלה ממאה שנה, זמן רב שאינה בשימוש, ולפיכך אין זה מפתיע שהיא דומה לאשה זקנה, קטנה, שפופה, מרופטת, מוכנה לקרוס בכל רגע. והזקנה הזו הייתה קורסת לפני זמן רב אלמלא נשענה על ערבה זקנה ורחבה. הערבה הייתה רחבה – שני אנשים לא היו יכולים להקיף אותה. העלווה הבוהקת שלה יורדת אל הגג, מעבר לסכר; ענפיה הנמוכים מתרחצים במים ומתפרסים על האדמה. גם היא זקנה ושפופה. גזעה הגבשושי עוות על ידי חלל גדול וכהה. תקעו את ידיכם בחלל והיא תיתקע בדבש שחור. דבורי בר יזמזמו סביב ראשיכם ויעקצו. בת כמה היא? ארקיפ4, חברהּ, אומר שהיא הייתה זקנה אפילו כששירת את האציל בקרב "הצרפתיים", ואת הגברת בקרב "השחורים", וכל זה היה לפני יותר מדי זמן.
הערבה תומכת בחורבה נוספת – הזקן ארקיפ, אשר ביושבו על שורשה, דג דגים מעלות השחר ועד שקיעת השמש. הוא זקן, שפוף כמו הערבה, ופיו חסר השיניים דומה לחלל שבקרבה. במהלך היום הוא דג ובלילה הוא יושב על השורש וחושב. שניהם, הערבה הזקנה וארקיפ, לוחשים יום ולילה… שניהם ראו מראות בימיהם.
הקשיבו להם.
שלושים שנה קודם לכן, ביום ראשון של דקלים, ביום הפטרון הקדוש של הערבה הזקנה5, הזקן ישב במקומו, הביט באביב ודג… סביב היה הכול שקט, כמו תמיד… רק לחישותיהם של הזקנים נשמעו, ומדי פעם בפעם דג תועה התיז מים. הזקן דג וחיכה עד חצות היום. בצוהריים התחיל לבשל מרק דגים טרי. כשצל הערבה התחיל לסגת מהגדה השנייה, הייתה שעת צוהריים.
ארקיפ ידע לקרוא את השעה גם הודות לפעמון הטחנה. בדיוק בצוהריים ת. הדואר עבר דרך הסכר.
גם ביום ראשון זה שמע ארקיפ את הפעמון. הוא עזב את חכת הדייג שלו והלך להביט בסכר. עגלה עם שלושה סוסים חצתה את הגבעה, התגלגלה מטה ובאיטיות התקרבה אל הסכר. הדוור ישן. בהגיעה לסכר, העגלה נעצרה משום־מה. ארקיפ לא הופתע במשך זמן רב מאוד, אך כעת היה נדהם. דבר יוצא דופן קרה. העגלון הביט סביבו, נע בחוסר מנוחה, הסיר את המטפחת מפני הדוור והניף את אלתו. הדוור לא זז. כתם ארגמני התפשט על ראשו הבלונדיני. העגלון זינק מהעגלה ובעודו מתנדנד, הכה בו מכה נוספת. כעבור דקה שמע ארקיפ צעדים בקרבתו: העגלון ירד מהגדה והלך הישר אליו… פניו השזופות מהשמש החווירו, עיניו נעצו מבט ריק, האל־יודע־במה. כשכל גופו רועד, הוא רץ אל הערבה ומבלי להבחין בארקיפ, השליך שק דואר אל תוך החלל. לאחר מכן רץ חזרה, קפץ על העגלה ובאופן מוזר בעיניו של ארקיפ, הכה את עצמו ברקה. בעוד פניו מדממים הוא הצליף בסוסים.
"שומר! הם טובחים!" הוא התחיל לצעוק.
הד ליווה אותו כקול שני ובמשך זמן ממושך שמע ארקיפ את ה"שומר!" הזה.
שישה ימים לאחר מכן הגיעה חקירה לטחנה. הם יצרו תרשים של הטחנה והסכר, מדדו, משום־מה, את עומק הנהר, ולאחר שסעדו צוהריים מתחת לערבה עזבו. במשך החקירה ישב ארקיפ מתחת לגלגל, רועד ומביט בתיק הדואר. בתוכו ראה מעטפות עם חמש חותמות. יום ולילה הביט בחותמות האלו וחשב. במשך כל היום הערבה הזקנה הייתה שקטה ובמשך כל הלילה היא בכתה.
"שוטה!" חשב ארקיפ, מקשיב לבכיותיה.
כעבור שבוע הלך ארקיפ עם השק אל העיר.
"איפה המשרד הציבורי כאן?" שאל ונכנס בשער העיר.
הוא הופנה לבית צהוב גדול עם שׁוֹמֵרָה מפוספסת. הוא נכנס ובאולם הכניסה ראה אדון בעל כפתורים בהירים. האדון עישן מקטרת והתקוטט עם השומר בנוגע למשהו. ארקיפ ניגש אליו, רועד כולו, וסיפר לו על התקרית עם הערבה הזקנה. הפקיד לקח את השק בידיו, שחרר את עניבתו, החוויר, האדים.
"רגע אחד!" אמר ורץ אל המשרד. פקידים הקיפו אותו שם… הם רצו סביב, יצרו המולה, לחשו… לאחר עשר דקות הנציג החזיר את השק לארקיפ ואמר: "הגעת למקום הלא־נכון, חביבי. לך לרחוב התחתון, הם יגידו לך מה לעשות שם. זה משרד האוצר, יקירי! לך לתחנת המשטרה."
ארקיפ לקח את השק ועזב.
"השק הפך קל יותר!" חשב. "הוא שוקל מחצית ממקודם!"
ברחוב התחתון הוא הופנה לבית צהוב אחר, עם שתי שומרות. ארקיפ נכנס פנימה. שם לא היה אולם כניסה, והמשרד התחיל ממש במדרגות. הזקן ניגש אל אחד השולחנות וחזר בפני הפקידים על סיפור השק. הם חטפו את השק מידיו, צעקו עליו וקראו לממונה עליהם. משופם שמן הגיע. לאחר חקירה קצרה הוא נטל את השק והסתגר איתו בחדר אחר.
"אבל איפה הכסף?" ארקיפ שמע קול מהחדר כעבור דקה. "השק ריק! בכל מקרה, תגידו לזקן שהוא יכול ללכת! או שתעכבו אותו! תשלחו אותו לאיבן מרקוביץ'! לא, בעצם, תנו לו ללכת!"
ארקיפ קד והלך. רק יום לאחר מכן ראו הקרפיון והאוֹקוּנוֹס שוב את זקנו האפור…
הפרשייה התרחשה במעמקי הסתיו. הזקן ישב ודג. פניו התכהו כמו עלי הערבה הצהובים: הוא לא אהב את הסתיו. פניו התכהו אפילו יותר כאשר ראה את העגלון מעבר לו. העגלון, שלא הבחין בו, הלך אל הערבה ותקע את זרועו בחלל שבה. רטובות ועצלות, טיפסו הדבורים במעלה שרוולו. לאחר שגישש מעט, הוא החוויר ולמשך שעה ישב לצד הנהר ובהה במים.
"איפה זה?" הוא שאל את ארקיפ.
בתחילה ארקיפ שתק ונמנע בקדרות מלהביט ברוצח, אך עד מהרה נכמרו רחמיו עליו.
"לקחתי את זה לרשויות!" אמר. "אך אל תחשוש, טיפש שכמותך… אמרתי להם שמצאתי את זה מתחת לערבה…"
העגלון זינק למעלה, שאג והתנפל על ארקיפ. הוא הכה אותו במשך זמן ממושך. הוא ריסק את פניו הזקנים, השליך אותו לקרקע, דרך עליו ברגליו. לאחר שחבט בזקן, הוא התרחק ממנו אבל נשאר שם, לגור בטחנה עם ארקיפ.
הוא ישן ושתק במשך כל היום, ובמשך כל הלילה הלך לאורך הסכר. לאורך הסכר טייל צלו של הדוור והוא ניהל עמו שיחה. האביב הגיע והעגלון עדיין המשיך לשתוק ולטייל סביב. לילה אחד הזקן ניגש אליו.
"זה יסתובב סביבך, טיפש," אמר לו, מביט באלכסון בדוור. "לך מכאן."
והדוור אמר את אותו הדבר… והערבה לחשה אותו גם…
"אני לא יכול!" אמר העגלון. "הייתי עוזב אבל הרגליים שלי כואבות, הנשמה שלי כואבת!"
הזקן נטל את העגלון בידו והביא אותו לעיר. הוא הביא אותו לרחוב התחתון, לאותו המשרד שבו מסר את השק. העגלון נפל על ברכיו לפני "הבכיר" והתוודה. הפקיד המשופם הופתע.
"מדוע אתה מאשים את עצמך, שוטה!" אמר. "אתה שיכור? אתה רוצה שאכניס אותך לבית הסוהר? כולם השתגעו, המנוולים! הם רק מבלבלים את העניין… האשם לא נמצא – ובכן, וזו מנוחת השבת! מה עוד אתה צריך? התסלק!"
כשנזכר הזקן בתיק, הפקיד המשופם צחקק והקצרנים הופתעו. זיכרונם היה גרוע, ללא ספק… העגלון לא מצא כל גאולה ברחוב התחתון. בסוף הם שבו אל הערבה…
הוא סיים בכך שנמלט ממצפונו אל המים, מטריד את המקום שבו שחו מצופיו של ארקיפ. העגלון טבע. כעת הזקן והערבה הזקנה רואים שני צללים על הסכר… האם הם לא לוחשים איתם?