הדרכים שאנו לוקחים
הדרכים שאנו לוקחים1
עשרים מייל מערב לטוסון2, עצרה "סנסט אקספרס"3 ליד אגן היקוות כדי להעמיס מים. מעבר לתוספת המימית נשא הקטר של אותה רכבת מהירה דברים נוספים שלא היו טובים לה. בעוד הכבאים הנמיכו את זרנוק ההזנה, טיפסו אל הקטר בוב טידבל4, "שארק" דודסון5 ורבע אינדיאני6 המכונה ג'ון כלב גדול והציגו למהנדס שלושה פתחים עגולים בחתיכות התחמושת שנשאו. תותחים אלה כה הרשימו את המהנדס עם אפשרויותיהם עד שהוא הרים את שתי ידיו במחווה המלווה בדרך כלל בקריאה הנרגשת "נא ספרו!".
בפקודתו התמציתית של שארק דודסון, שהיה מנהיג כוח ההתקפה, נפל המהנדס לקרקע ושחרר את הקטר וקרון המשא. או אז ג'ון כלב גדול, שעמד על הפחם, נשא ברוח טובה שני אקדחים כלפי נהג הקטר והכבאי, והציע שיתרחקו מהקטר מרחק של חמישים יארד ושם ימתינו להוראות נוספות. שארק דודסון ובוב טידבול, בזים להעביר במטחנה מחצב נחות כנוסעים, הסתערו על כיסי השפע של הקרון המהיר. הם מצאו את הבַּלְדָּר רגוע בגין האמונה ש"הסנסט אקספרס" לא נשאה דבר מעורר ומסוכן יותר ממים טהורים. בעוד בוב הכה החוצה את הרעיון ממוחו עם קת אקדח שש הקנים שלו, כבר הקציב שארק דודסון מנה של חומר נפץ לכספת של הקרון המהיר.
הכספת התפוצצה למנגינת $30,000, כולו בזהב ומטבעות. הנוסעים דחפו את ראשיהם באגביות דרך החלונות כדי להביט בענן הרעם. הכרטיסן טלטל לפתע את חבל האזעקה, אשר צנח מטה בחופשיות וללא התנגדות נוכח משיכתו. שארק דודסון ובוב טידבול, עם ביזתם בשקים כבדים, מעדו החוצה מהקרון המהיר ורצו במגושמות במגפיהם גבוהי העקב אל הקטר.
המהנדס, כועס בעגמומיות אך חכם, הניע במהירות את הקטר, על פי ההוראות, הרחק מהרכבת האדישה. אך קודם שמשימה זו הושלמה, השליח המהיר, שהתאושש משכנועיו של בוב טידבול לאי־נקיטת עמדה, קפץ החוצה מהקרון עם רובה וינצ'סטר והשתתף במשחק באופן נדון לכישלון7. מר ג'ון כלב גדול, יושב על מלאי הפחם, עשה תנועה שגויה באופן לא מודע כך שיצר חיקוי של מטרה, והשליח זכה בו8. עם כדור בדיוק בין שכמותיו התגלגל האביר האינדיאני של אפיק התעשייה על הקרקע, מגדיל כך את חלק חבריו בשלל בשישית לכל אחד.
שני מייל מהאגן צווה המהנדס לעצור. השודדים נופפו ברכת פרידה מתריסה וצללו מטה במדרון התלול לתוך עצים סבוכים שהתוו את השביל. חמש דקות של התרסקות דרך סבך השיחים של החרושה העבותה הביאו אותם לקרחת יער פתוחה, שם היו שלושה סוסים שנקשרו לענפים נמוכים. אחד המתין לג'ון כלב גדול, שלעולם לא ירכב שוב בלילה או ביום. השודדים הסירו את האוכף והרסן מעל חיה זו ושיחררו אותה לחופשי. הם עלו על שני הסוסים האחרים עם השק לרוחב התפס בבליטת האוכף ורכבו במהירות ובשיקול דעת דרך היער וקדימה במעלה הגיא הבראשיתי והשומם.
כאן החליקה החיה שנשאה את בוב טידבול על סלע מכוסה טחב ושברה את רגלה הקדמית. הם ירו בראשה באחת והתיישבו לקיים התייעצות של מנוסה. לאחר שווידאו את ביטחונם לעת עתה על יד השביל המתפתל בו טיילו, שאלת הזמן לא הייתה עוד כה משמעותית. מיילים רבים ושעות רבות התפרשו ביניהם ובין פלוגת שמירת הסדר התוססת וקלת התנועה שיכולה הייתה לבוא בעקבותיהם. סוסו של שארק דודסון, עם חבל נגרר ורסן שמוט, התנשף ולחך בתודה את העשב לצד הנחל שבגיא. בוב טידבול פתח את השק, משך החוצה פעמיים מלוא החופן צרור מטבעות ושק זהב אחד וצחקק בעליצות כשל ילד.
"תגיד, שודד־ים זקן שכמוך,"9 קרא בעליזות לדודסון, "אמרת שנוכל לעשות את זה – יש לך ראש לכספים שמעיפים את הקרניים מכל דבר באריזונה."
"מה אנחנו הולכים לעשות בנוגע לסוס בשבי'ך, בוב? אין 'נו הרבה זמן לחכות פה. הם יהיו על הזנב שלנו לפני אור ראשון של בוקר."
"הו, אני מניח שהסוס שלך יכול לסחוב כפול למשך זמן," השיב בוב מלא התקווה. "אנחנו נספח את החיה הראשונה שניתקל בה. חי ג'ינגו, עשינו משיכה, לא ככה?10 לפי הסימנים על הכסף הזה יש כאן $30,000 – $15,000 לראש!"
"זה פחות ממה שציפיתי," אמר שארק דודסון, בועט ברכות בשקים עם חרטום מגפו. לאחר מכן הביט באופן מהורהר בצדדים הרטובים של סוסו העייף.
"בוליבר הזקן11 עשוי לפרוש בזמן הקרוב," אמר באיטיות. "הלוואי שהסוס שלך12 לא היה נפצע."
"גם אני חושב ככה," אמר בוב מכל הלב, "אבל זה היה בלתי נמנע. לבוליבר יש גב רחב – הוא יישא את שנינו רחוק מספיק כדי להשיג בהמות רכיבה רעננות. לעזאזל שארק, אני לא יכול להפסיק לחשוב כמה זה מצחיק שטיפוס מן המזרח כמוך יכול לבוא הנה ולתת לנו, הבחורים המערביים, קלפים ותלתנים בעסקי פושעים חסרי מעצורים13. מאיזה חלק של המזרח אתה בכלל?"
"מדינת ניו יורק," אמר שארק דודסון, מתיישב על סלע ומכרסם ענף. "נולדתי בחווה במחוז אולסטר14. ברחתי מהבית כשהייתי בן שבעה־עשר. זו הייתה טעות, זה שהגעתי למערב. הלכתי במורד איזו דרך עם הבגדים שלי בחבילה, מחפש את העיר ניו יורק. היה לי רעיון ללכת לשם ולעשות המון כסף. תמיד הרגשתי שיכולתי לעשות את זה. הגעתי למקום ערב אחד שבו הדרך התפצלה ולא ידעתי באיזה פיצול לבחור. למדתי את זה במשך חצי שעה ואז בחרתי בדרך השמאלית. באותו לילה הגעתי למחנה של מופע המערב הפרוע שטייל בין ערים קטנות, והלכתי מערבה איתו. לעתים קרובות תהיתי אם הייתי יוצא אחרת לו הייתי לוקח את הדרך השנייה."
"הו, אני חושב שהיית מסיים פחות או יותר אותו הדבר," אמר בוב טידבול בעליזות הגותית. "זה לא הדרכים שאנחנו לוקחים; זה מה שבתוכנו שגורם לנו לצאת כמו שאנחנו יוצאים."
שארק דודסון התרומם ונשען כנגד עץ.
"הייתי עושה עסק טוב אם הסוס ש'ך לא היה פוגע בעצמו, בוב," אמר שוב, באופן כמעט נלעג.
"כנ"ל כאן," הסכים בוב; "הוא היה סוג מובחר של סוס־פגר15. אבל בוליבר, הוא ימשוך אותנו קדימה – זה בטוח. אני חושב שכנראה שנתחיל לזוז, לא ככה שארק? אני אקשור את הצרור הזה שוב ואנחנו נעלה על השביל של עצים גבוהים יותר."
בוב טידבול החליף את השלל שבשק וקשר את פתחו היטב בחבל. כשהרים את מבטו, החפץ הבולט ביותר שראה היה לוע 45 של רובהו של דודסון מוחזק לעברו ללא ניע.
"מספיק עם המשחקים ש'ך," אמר בוב בגיחוך. "אנחנו צריכים להשיג ת'רוח."
"שב בשקט," אמר שארק. "אתה לא הולך להשיג שום רוח, בוב. לא נעים לי להגיד לך, אבל אין שום סיכוי אלא לאחד מאיתנו. בוליבר, הוא עייף הרבה, והוא לא יכול לסחוב כפול."
"היינו שותפים, אני ואתה, שארק דודסון, במשך שלוש שנים," אמר בוב בשקט. "סיכנו את החיים שלנו ביחד פעם אחר פעם. תמיד נתתי לך חלק הגון, וחשבתי שהיית בן־אדם. שמעתי כמה סיפורים חשודים עליך, יורה באיש אחד או שניים בדרך משונה, אבל אף 'עם לא האמנתי להם. עכשיו אם אתה רק עושה קצת צחוק על חשבוני, שארק, תניח את האקדח שלך, ונעלה על בוליבר ונימלט. אם אתה מתכוון לירות – תירה, בן מרושע של טרנטולה שכמוך!"16
פניו של שארק דודסון נשאו מבע של עצב עמוק. "אתה לא יודע כמה רע אני מרגיש," הוא נאנח, "בנוגע לסוס ש'ך ששבר ת'רגל שלו, בוב."
ההבעה על פניו של דודסון השתנתה בחטף לזו של פראות אכזרית קרה מהולה בחמדנות נחרצת. נשמתו של אדם מציגה עצמה לרגע כמו פני הרוע בחלון בית מכובד.
בוב טידבול באמת לא "תפס את הרוח" שוב. ה־45 הקטלני של חברו המזויף פילח ומילא את הגיא בשאגה שהקירות השליכו חזרה עם הדים זועמים. ובוליבר, שותף בלתי מודע, התקדם במהירות הלאה עם אחרון הבעלים של "סנסט אקספרס", אינו נתון למתח של "סחיבה כפולה". אולם בשעה ש"שארק" דודסון דהר הלאה נדמה שהעצים התעמעמו מנופו; הרובה בימינו הפך לזרוע המעוקמת של כיסא תולענה; אוכפו רופד בצורה מוזרה והוא פקח את עיניו וראה את רגליו, לא בארכוף, אלא מונחות בשקט על קצה שולחן, בנוי מרבע עץ אלון.
אני אומר לכם שדודסון, מחברת דודסון את דקסטר, סוחרי מניות בוול סטרייט, פקח את עיניו. פיבודי17, העוזר הנאמן, עמד ליד כיסאו, מהסס לדבר. היה המהום מבולבל של גלגלים מתחת, וזמזום מרדים של מאורר חשמלי.
"ההממם! פיבודי," אמר דודסון, ממצמץ. "כנראה שנרדמתי. היה לי חלום מדהים. מה העניין פיבודי?"
"מר ויליאמס, אדוני, מטרייסי את ויליאמס18, נמצא בחוץ. הוא בא ליישב את עניינו בר־ש־ת19. השוק מחזיק אותו קצר, אדוני, אם אתה זוכר."
"כן, אני זוכר. מה ערכה של ר־ש־ת נכון להיום, פיבודי?"
"אחד שמונים וחמש, אדוני."
"אז זהו מחירו."
"סלח לי," אמר פיבודי בעצבנות מסוימת, "על כך שאני מדבר על זה, אבל דיברתי עם ויליאמס. הוא חבר וותיק שלך, מר דודסון, ולמעשה יש לך פינה בר־ש־ת. חשבתי שכדאי שתדע – כלומר, חשבתי שאתה עשוי שלא לזכור שהוא מכר לך את המנייה ב־98. אם הוא יתחשבן על מחיר השוק, זה ייקח כל סנט שיש לו בעולם וגם את הבית שלו, כדי להעביר את המניות."
ההבעה על פניו של דודסון השתנתה באחת לזו של פראות אכזרית קרה מהולה בחמדנות נחרצת. נשמתו של אדם מציגה עצמה לרגע כמו פני הרוע בחלון בית מכובד.
"הוא יתחשבן על אחד שמונה וחמש," אמר דודסון. "בוליבר לא יכול לסחוב כפול."