גבולות הדימוי ומגבלותיו
גבולות הדימוי ומגבלותיו
"סאטירה: כינוי לסוג ספרותי – סיפור, מחזה, משל, מיכתם – שנועד לבקר אנשים, מוסדות ומוסכמות חברתיות. הסאטיריקון נוקט עמדה ומגלה מעורבות בנושא הנידון. הוא מכניס את המושא המבוקר לתוך מצבים נלעגים ודן אותו בלשון חריפה, עוקצנית ודו־משמעית. […] מגמת הסאטירה היא פגיעה לשם ריפוי, הריסה לשם תיקון. הדמויות הן בדרך כלל מסוננות ולא טבעיות."1
אריות2 מאת בף הוא סיפור מחאתי, כתב תביעה נחרץ, חריף, מגנה ומאשים. ככל אמנות מחאתית הוא מבקש לזעזע; מתכתב מצד אחד עם המציאות היום־יומית ומטלטל אותה באופן עוכר שלווה מן הצד האחר. אריות חותר לחולל מהפך מחשבתי אשר יוביל לשינוי מעשי ולמציאות טובה יותר, כזו שביערה מתוכה את הנגע האיום המסכן את קיומה עד כדי הרס וחורבן:
"האריות הראשונים צצו בגנים הציבוריים. הם תפסו מחסה בחסות החשכה, התחבאו בין העצים והעשבים שהיו גבוהים מספיק להסתיר אותם. הם ברחו מאתנו, חשו שאנחנו אחראים להיעלמות מרחב המחיה שלהם, שהחזקנו אותם בְּשבי שעד מהרה לא יכול היה להכיל אותם עוד. […] אילו היו זן נכחד, כמו גורילות, דובי פנדה או פרות ים, גני החיות שלנו בוודאי היו נאבקים להחזיק כמה שיותר מהם בכלובים. אבל באגף האריות היתה להם צפיפות יתר.
אז התחילו לזרוק אותם לרחוב.
התהליך התרחש כך: כל גני החיות בעיר קיבלו הוראה מלמעלה לחסל את האריות העודפים בטענה שיקר מדי להחזיק כל כך הרבה פרטים מזן שאינו מעורר עניין בציבור המבקרים.
כך הוקרבו עשרות אריות למען איזון התקציב.
המדיניות הזו ננטשה עד מהרה נוכח הקושי להרוג טורף בסדר גודל כזה; עלות הביצוע של התוכנית הורידה לטמיון את החיסכון שהיתה אמורה לייצר מלכתחילה, שלא לדבר על המחאות של אגף התברואה, שעובדיו סירבו לפנות את הפגרים, ועל המחטטים בפחי האשפה, שמחו על טעמו הרע של בשר האריה.
אבל להוראות מצייתים, בלי טענות ומענות.
וכך מצאו את עצמם האריות הראשונים ברחוב, נטושים בחשאי באמצע הלילה בגנים הציבוריים, שם יכלו לפחות לעשות את צרכיהם בלי למשוך תשומת לב.
אין לדעת בדיוק כמה אריות הופקרו כך. התיקיות שהכילו את המספרים האמיתיים הושמדו ברגע שפרצה השערורייה הפוליטית. אבל ההערכות השמרניות ביותר נמוכות בהרבה מכפי שכלי התקשורת הסנסציוניים רוצים שנאמין."3
הצייד הופך לניצוד, הניצוד הופך לצייד. בעייתם הגדולה של האריות היא עובדת אי־היותם מין בסכנת הכחדה: כדי לקבל סיוע או הגנה נדרש להיות יצור חסר ישע ובעמדת נחיתות מספרית, אלא שהאריות כשלו בשני הסעיפים. ברם זהו הסעיף השלישי, חוסר עניין לציבור, שבאמת הכריע את הכף: חוסר עניין מוביל להתעלמות, התעלמות מובילה להיעלמות.
אלא שבמקרה דנן זה שמתעלמים ממנו מסרב להיעלם.
הוא חוזר ותופס את מרכז הבמה ואז את הבמה כולה, דוחק את כל האחרים לאחור, מתפרש ומתרבה עד בלי די.
הממודרים, הנדכאים והנרדפים מצליחים לשגשג בצל אי־האכפתיות, העצלות והפניית המבט אל עבר דברים "מעניינים" יותר. ועדיין, על אף חומרת המצב, התודעה הציבורית והפרטית ממשיכה להתמקד בדברים הקטנים, הטפלים, הלא־חשובים – תמיד, שוב ושוב, עד שכבר מאוחר מדי:
"כך החלו המתקפות. הרשויות בוודאי היו עושות משהו לולא מצאו ביום הרביעי את השאריות הלעוסות של גווייה שטביעות האצבע שלה (אלה שעוד נותרו) תאמו את טביעותיו של רוצח מפורסם. הפעם הכריזה המשטרה שמדובר בהתאבדות וייחסה למנוח את ההריגות הקודמות. מיד אחר כך התיק נסגר.
ואז, אולי מחמת אדישותם של הגורמים הרשמיים, אזרו האריות אומץ והחלו לצאת ממחבואם ולהתהלך ברחובותינו, מנופפים בלעג ברעמותיהם.
כשהם שבעים הם רגועים כמו חתלתולים. אבל מאחר שהם אוכלים כל היום, אין לדעת מתי יתלשו בנשיכה זרוע של מוכר בלונים, או יבלעו ילד בבת אחת.
שלא לדבר על הגללים שלהם.
ניסינו להתלונן, ארגנו ועדות שכונתיות ודרשנו את חיסולם המידי של האריות. אבל תלונותינו נפלו על אוזניהן הערלות של הרשויות, שלטענתן הפתרון המעשי ביותר – והזול ביותר – היה להימנע מגנים ציבוריים ולחצות את הכביש אם רואים אריה מתקרב.
כלי התקשורת שידרו את הידיעה כל עוד היה בה עניין, אבל אז הגיע המונדיאל והניצחונות הדחוקים של הנבחרת הלאומית דחקו את האריות אל מחוץ לסדר היום התקשורתי.
והם היו נשכחים לחלוטין לולא תקפה להקת אריות את המוני האוהדים שחגגו בכיכר אנחל דה לה אינדפנדנסיה את תוצאת התיקו של הנבחרת במשחק מול בוליביה."4
בעולם שמתאר אריות כולם אשמים – השלטונות העיוורים, התקשורת האדישה, האזרחים קהי החושים, רשויות החוק השוגות תמיד, ובמידה מסוימת אפילו האריות עצמם. עודף הנוחות מטשטש את הדעת וקובר את הציבור ומנהיגיו בדלת אמות קטנות מאוד, קטנות מדי, אבל חיות הפרא המסתערות על השלטון מתעלות עליהם באכזריותן הנינוחה והנחרצת. המספר הופך אותם לגורמים בעלי יוזמה ומחשבה, מציגם כמי שמעוניינים להשתלט ולקבוע עובדות בשטח, ומייחס להם אפיונים שכלתניים, רצוניים, זדונים ממש5.
אלא שהמספר בחר בחיה הלא נכונה כדי להמחיש את כוונתו; אריה הוא בעצמו סוג של סמל, מושג של עוצמה, כוח והוד. על אף מסכת הרדיפות וההתעללויות מצד אלה המנסים לדלל את ריכוזו בגני החיות העמוסים עד להתפקע, הדרו המיוחס נותר נטול דופי.
דווקא מצבו החדש, הקניבלי משהו, מסיר מעליו את תהילתו הבלתי מעורערת, מדיח אותו מכס "המלכות" ומדרדרו לכדי יצור מרושע ותאב כוח – ביטוי ודימוי לאופן שבו, לדעת המספר, מצליחה החתירה לשלטון להשחית את כל הנוגעים והשואפים אליה, אריות ובני אדם כאחד.
אך לפי השקפה זו, גם האנשים הסובלים מנחת זרועם הקטלנית של האריות וזוממים במחתרת להחזיר לעצמם את השליטה על עולמם שאבד, יהפכו בסופו של דבר דומים ל"פושעים" שאפשרו את התרחשותו של המחדל המחריד מלכתחילה.
ואם זו המסקנה, היכן מצוי הפתרון?
באם שררה וכוח לנצח מובילים לשוויון נפש והשחתה, לא משנה מי או מה עומד בראשם, ואין שום חלופה למצב עוועים שבו כולם אדישים לכל מה שמתרחש למעט תחרויות כדורגל, מי נשאר כדי לשמוע את קול המחאה?
זאת ועוד: נקודת המוצא של הסיפור מתייחסת אל האריות במצבם הנוכחי – דייריו הלא־רצויים של גן חיות המאוכלס יתר על המידה. אך מקומם של אריות (ושל כל בעל חיים לצורך זה) אינו בגן חיות אלא בטבע. אלה בני האדם שצמצמו את שטח מחייתם וצדו אותם בפראות חסרת רסן והכניסו אותם לגני חיות כדי למשוך קהל ולהגדיל הכנסות וכך הפכו את זירת השעשוע למקלט שהינו מפלט אחרון מפני חיים בלתי אפשריים במקום שלמעשה כבר אינו קיים עוד. כעת מבקשים האריות לנכס לעצמם שוב את מה שנשדד מהם ולכן הם שודדים אותו חזרה מאלה שגזלו אותו קודם – מעגל אין־סופי וחסר תקנה6.
הסיפור טרגדיה הארלמית מאת או. הנרי הוא הדוגמה ההפוכה לאריות של בף ולדימוי החריף מדי שנסוג לאחור; סיפור כה ממוקד עד שהוא כמעט מרגיש אמיתי וכך הופך מעורר התנגדות ובעיקר מעורר מחשבה:
""תגידי שז'ה לא יפה," אמרה גברת קסידי. היא הפנתה את פניה בגאווה כדי שחברתה הגב' פִינק תוכל לראות. עין אחת הייתה כמעט סגורה, עם חבורה ענקית, ירקרקה־סגולה סביבה. שפתה הייתה חתוכה ומדממת מעט וסימני אצבעות אדומים הוטבעו בכל צד מצידי צווארה.
"בעלי מעולם לא היה חושב לעשות את זה לי," אמרה הגב' פִינק, מסתירה את קנאתה.
"לא הייתי רוצה גבר," הכריזה גב' קסידי, "שלא היה מכה אותי לפחות פעם אחת בשבוע. זה מראה שהוא חושב עליך משהו. […] אבל המנה האחרונה שג'ק נתן לי לא הייתה הומיאופתית בכלל. אני עדיין יכולה לראות כוכבים. אבל הוא יהיה האיש המתוק ביותר בעיר למשך המשך השבוע כדי לפצות על זה. העין הזאת טובה לכרטיסים לתיאטרון וחולצת משי, לכל הפחות." […] גב' קסידי צחקה את צחוקה שבע הרצון של מטרונית שמחה ומוגנת. […] היא משכה מטה את צווארון חלוק הקימונו שלה וחשפה אוצר של חבורה נוספת בצבע אדום־סגול כהה, מעוטרת בשוליים ירוקים־כתומים, חבורה ישנה למדי אך עדיין יקרה לזיכרון."7
טרגדיה הארלמית הוא סיפור קורותיה של אשה מוכה גאה; רעייה שאינה מרגישה קורבן של אלימות אכזרית אלא עסקנית מפולפלת היודעת לנתב את היצור המתפרץ, השיכור, חסר השליטה שהוא בעלה לכדי גבר מוכה חרטה.
חמור מכך, הגברת קסידי היא צעירה מאוהבת המאמינה באמת ובתמים כי המכות, הפנסים, החתכים והמהלומות שבעלה מפליא להטיח בה הם סממן בולט וניכר למידת אהבתו כלפיה ולהיותו "גבר" ובעל ראוי.
מה שנתפס בתחילה כדפוס התנהגות פוגעני הופך למסע חניכה, אות ומופת: חברתה של הגברת קסידי, הגברת פִינק, מגיבה בקנאה נוכח "הישגיה" וכך, עם (או על אף) התגברות תיאורי הזוועה, הופכת האשה המוכה להיות האשה הנערצת, זו שפיצחה את השיטה, זו שצריכה ללמד, זו שצריכים ללמוד ממנה.
""זה לא כואב לך כשהוא חובט בך?" שאלה גב' פִינק בסקרנות.
"כואב!" גב' קסידי נתנה צעקת סופרן של עונג. "בחיי, תגידי – האם אי־פעם נפל עליך בית לבנים? טוב, ככה זה בדיוק מרגיש – בדיוק כשהם שולפים אותך החוצה מתוך ההריסות. לג'ק יש שמאלית שמאייתת שתי הצגות יומיות וזוג חדש של אוקספורד – והימנית שלו! טוב, היא דורשת טיול לקוני ושישה זוגות עבודות רקמה של חוטי לייל ממשי כדי לסדר את העניינים אחר כך."
"אבל בשביל מה הוא מכה אותך?" חקרה גב' פִינק, עם עיניים פקוחות לרווחה.
"טיפשונת!" אמרה גב' קסידי בנימה סובלנית. "בגלל שהוא שיכור. זה בדרך כלל בלילות שבת."
"אבל איזו סיבה את נותנת לו?" התעקשה המחפשת אחר הידע.
"מה, לא התחתנתי איתו? ג'ק חוזר עם מיכל מלא; ואני כאן, לא ככה? למי עוד יש לו זכות להרביץ? אני רק רוצה לתפוס אותו מכה פעם מישהו אחר! לפעמים זה בגלל שארוחת הערב לא מוכנה עדיין; ולפעמים זה בגלל שככה זה. ג'ק לא קפדן במיוחד בנוגע לסיבות. הוא רק משתכר עד שהוא נזכר שהוא נשוי ואז הוא חוזר הביתה ומסדר אותי מחדש. בלילות שבת אני רק מזיזה את הרהיטים עם הפינות החדות מהדרך, שלא אחתוך את הראש כשהוא מתחיל לעבוד. יש לו סיבוב שמאלי שמפוצץ אותך! לפעמים אני יוצאת אחרי הסיבוב הראשון; אבל כשאני מרגישה שמתחשק לי לבלות כמו שצריך במשך השבוע או כשאני רוצה סמרטוטים חדשים אני באה שוב לעונש נוסף. זה מה שעשיתי אתמול בלילה. ג'ק יודע שרציתי חולצת משי שחורה כבר חודש, ולא חשבתי שעין שחורה אחת תביא אותה. את יודעת מה, מאג, אני אתערב איתך על גלידה שהוא יביא אותה הלילה."
גב' פִינק חשבה עמוקות.
"מארט שלי," אמרה, "מעולם לא הכה אותי מכה אחת בחייו. זה בדיוק כמו שאמרת, מיימי; הוא נכנס רוטן ואין לו מילה לומר. הוא אף פעם לא לוקח אותי לשום מקום לבלות. הוא באמת מחמם כיסאות בבית. הוא קונה לי דברים, אבל הוא נראה כל־כך קודר בנוגע לזה שאני אף פעם לא מעריכה 'ותם."
גב' קסידי החליקה את זרועה סביב חברתה.
"מסכנה שכמותך!" אמרה. "אבל לא כל אחת יכולה שיהיה לה בעל כמו ג'ק. נישואין לא היו כישלון אם כולם היו כמוהו. הנשים הבלתי מסופקות האלה שאת שומעת עליהן – מה שהן צריכות זה גבר שיבוא הביתה ויבעט בקרשים שלהן פעם בשבוע, ואז יפצה על זה בנשיקות וקרם שוקולד. זה היה נותן להן קצת עניין בחיים. מה שאני רוצה זה גבר שתלטן מומחה שחובט בך כשהוא שיכור ומחבק אותך כשהוא לא שיכור. שמרי אותי מהאיש שאין לו את הכוח לעשות האחד מבין השניים!"
[…] גב' פִינק עלתה לדירתה ופרצה בבכי קטן. […] כיצד מרטין מעולם לא הכה אותה? הוא היה גדול וחזק כג'ק קסידי. האם לא אהב אותה בכלל? הוא מעולם לא רב; הוא חזר הביתה והשתרע על הספה, שקט, עגמומי, מתבטל. הוא היה מפרנס טוב בהחלט, אך הוא התעלם מהתבלינים שבחיים."8
נושא האלימות במשפחה מקבל מקום של חשיבות בתרבות, באמנות, בשיח הציבורי – ובצדק. או. הנרי, לפני יותר ממאה שנה, בחר בדרך ייחודית לרקוח עמדה חתרנית המדגישה עד כמה מחרידה באמת תופעה מחרידה זו.
סיפורו הופך את היוצרות, כפי שדורשים כללי הסוגה, אך גבולות הגזרה והמחאה שלו ברורים ומוגדרים. ההקצנה המחשבתית מתקיימת בתוך הרעיון, תוך הבנה והתייחסות שקולה ומחושבת לכל מרכיביו, מבלי להותיר את האשמה כללית מדי, תלויה לראווה באוויר.
אריות טוען כי הציבור הפשוט התריע וניסה לשנות, אך ללא הואיל. הציבור, שאין לו עניין אחר לעסוק בו מלבד חייו שלו, אמור היה לשמש כמתריע בשער, שומר ומציל, אך גם הוא נוהה אחר גחמות אישיות, כמו משחק כדורגל כלל־עולמי. אפילו חסרי הבתים אינם מוחים על מצבם אלא על טעמו הבלתי ערב לחך של בשר האריות ומה שמפריע לכולם בעיקר הם לא מעשי הרצח אלא ערימות הגללים הנערמות ברחוב.
או. הנרי מספר סיפור פשוט על הציבור הפשוט ומצליח לזעזע משום שהכנות שלו טמונה בעצם הרצון להתנגד למעשה פסול ולא רק להביע מחאה שתוקפת את כולם ומספרת עד כמה כולם תמיד טועים, ללא יוצא מן הכלל, עד שלא ברור מה בדיוק נדרש לעשות – לא רק בקווים כלליים, מסביב, אלא הלכה למעשה, בפועל, מחר בבוקר, עכשיו.
כשמסר אינו עומד לעצמו אלא "מתלבש" על פי מסגרות מחאתיות־ביקורתיות, הוא יכול ליצור רושם ראשוני של כתב התרסה חשוב, אך עיון מעמיק יותר יבהיר כי יש בו מעט מאוד בשר ועוד הרבה פחות מחאה שתצליח לעורר קריאה משמעותית לשינוי.
שינוי לְמָה ומדוע – זו צריכה להיות השאלה הראשונה והיחידה.
אחרי הכול, מהותה של הסאטירה היא לשרת את החיים – לא רק להנציח את קיומה.