בתי ספר ובתי ספר
בתי ספר ובתי ספר
ג'רום וורן1 הזקן גר בבית השווה מאה אלף דולר ברחוב חמישים סופוורת' – 35 מזרח2. הוא היה סוכן מניות שעבד במרכז העיר, כה עשיר עד שיכול היה להרשות לעצמו לצעוד – למען בריאותו – כמה גושי בתים בכיוון משרדו כל בוקר, ואז להזמין מונית. היה לו בן מאומץ3, בנו של חבר ותיק ששמו גילברט – סיריל סקוט4 יכול היה לגלם אותו בקלות – שהפך לצייר מוצלח באותה מהירות שבה הצליח לסחוט את הצבע משפופרותיו. חברה נוספת במשק הבית הייתה ברברה רוס5, אחיינית חורגת. אדם נולד לצרות; לכן, משום שלג'רום הזקן לא הייתה כל משפחה משלו, הוא נטל את עולם של אחרים.
גילברט וברברה הסתדרו זה עם זה בקלות. הייתה הבנה מרומזת ותכסיסית בקרב כולם שהשניים יעמדו תחת פעמון פרחוני בירח גבוה אחד, ויבטיחו לכומר6 לשמור על כספו של ג'רום הזקן במצב של פעלתנות רבתי7. אך בנקודה זו יש להציג את הסיבוכים. שלושים שנה קודם לכן, כאשר ג'רום הזקן היה ג'רום הצעיר, היה לו אח בשם דיק. דיק פנה מערבה לחפש את מזלו או את מזלו של אחר. דבר לא נשמע ממנו עד שיום אחד קיבל ג'רום הזקן מכתב מאחיו. הוא נכתב באופן גרוע על גבי נייר מגולגל שהדיף ריח של חזיר מומלח וקפה טחון. הכתיבה הייתה קצרנית8 והאיות – של הקדוש ויטוס9.
נראה שבמקום שדיק יכפה על את הכסף להציג את עצמו בפניו, הוא סיכל את מאמציו שלו עצמו ומסר עצמו כבן ערובה בידי האויב10. כלומר, כפי שגילה מכתבו, הוא היה בנקודת התפוצצות בגין סיבוך של הפרעות שאפילו ויסקי היה נכשל בריסונן11. כל מה ששלושים שנות חיפושיו12 הניבו לו היה בת אחת, בת תשע עשרה, כמו לפי חשבונית, אותה שלח מזרחה, ללא תשלום הוצאות הובלה, עבור ג'רום להלביש, להאכיל, לחנך, לדאוג ולהוקיר למשך שארית חייה הטבעיים או עד שנישואין יפרידו ביניהם.
ג'רום הזקן היה טיילת13. כל אחד ידע שהעולם נתמך על ידי כתפיו של אטלס14; ושאטלס עמד על גדר מעקה15; ושגדר המעקה היה בנוי על גבו של צב. עכשיו, הצב צריך לעמוד על משהו; וזו הטיילת שעשויה מאנשים כמו ג'רום הזקן. איני יודע באם חיי נצח יצטברו לכדי גבר אחד16, אך אם לא כן, הייתי רוצה לדעת מתי אנשים כמו ג'רום הזקן מקבלים את המגיע להם?
הם פגשו את נבדה וורן17 בתחנה. היא הייתה ילדה קטנה, שזופה עמוקות מהשמש ובעלת יופי בריא18, עם התנהלות בלתי מתוחכמת באמת ובתמים, אך כזו שאפילו סוכן נוסע לסיגרים היה מציג מבלי לחשוב פעמיים. כשהתבוננת בה, ציפית איכשהו לראותה בחצאית קצרה וחותלות עור, יורה כדורי זכוכית19 או מאלפת סוסי פרא20. אך בחולצתה הלבנה הפשוטה וחצאיתה השחורה היא שלחה אותך להמשיך ולנחש. עם הצגה קלה של כוח היא הניפה מזוודה כבדה, שהסבלים לובשי המדים ניסו לשווא למשוך ממנה במאמץ.
"אני בטוחה שנהיה החברות הכי טובות," אמרה ברברה, מנקרת בלחי המוצקה והשזופה.
"אני מקווה," אמרה נבדה.
"אחייניתי היקרה," אמר ג'רום הזקן, "את רצויה בביתי ממש כאילו היה זה ביתו של אביך."
"תודה," אמרה נבדה.
"ואני הולך לקרוא לך בת דודה21," אמר גילברט עם חיוכו המקסים.
"קח את המזוודה, בבקשה," אמרה נבדה. "היא שוקלת מיליון קילו. יש בה דוגמאות משש המִכרות של אבא," הסבירה לברברה. "חישבתי שהן שוות22 בערך תשעה סנט לאלף טון, אבל הבטחתי לו שאביא אותן איתי."
II
נוהג מקובל הוא להתייחס לסיבוך רגיל בין גבר אחד ושתי גבירות, או גברת אחת ושני גברים, או גברת וגבר ואציל או – טוב, כל אחת מבעיות אלה – כמשולש. אולם הם אינם משולשים מוסמכים23. הם תמיד משולשים שווי שוקיים – לעולם לא שווי צלעות. לכן, עם בואה של נבדה וורן, היא וגילברט וברברה רוס הסתדרו לתוך משולש סמלי; וממשולש זה עיצבה ברברה את יתר המשולש.
בוקר אחד התמהמה ג'רום הזקן הרבה לאחר ארוחת הבוקר מעל עיתון הבוקר המשעמם ביותר, לפני ששם פעמיו למלכודת הזבובים שלו במרכז העיר. הוא החל לחבב את נבדה, מגלה בה הרבה מכנותו הבלתי מתוחכמת ועצמאותו השקטה של אחיו המת.
עוזרת הביאה הודעה לעלמה נבדה וורן.
"נער שליח הביא זאת לדלת, בבקשה," אמרה. "הוא ממתין לתשובה."
נבדה, ששרקה ולס ספרדי24 בין שיניה, וצפתה בכרכרות ובמכוניות החולפות ברחוב, נטלה את המעטפה. היא ידעה שהייתה מגילברט, קודם שפתחה אותה, על פי לוח הצבעים המוזהב25 בפינה השמאלית העליונה. לאחר שקרעה אותה לרווחה, התעמקה בשקיקה בתוכן לזמן מה. אז, בפנים רציניות, הלכה ונעמדה סמוך למרפקו של דודה.
"הדוד ג'רום, גילברט הוא בחור נחמד, לא?"
"מה, יבורך הילד!" אמר ג'רום הזקן, מפצפץ בעיתונו בקולניות; "כמובן שהוא נחמד. גידלתי אותו בעצמי."
"הוא לא יכתוב שום דבר למישהו שלא יכול בדיוק… אני מתכוונת למישהו שלא יכול לדעת או לקרוא, נכון?"
"אני רק רוצה לראות אותו מנסה," אמר הדוד, קורע חלק גדול מעיתונו.
"בחיי, מה…"
"קרא את הפתק הזה שהוא בדיוק כתב לי, דוד, וראה אם אתה חושב שזה נכון וראוי. אתה מבין, איני יודעת הרבה על אנשי העיר ודרכיהם."
ג'רום הזקן השליך את עיתונו מטה והציב עליו את שתי רגליו. אז נטל את מכתבו של גילברט וקרא אותו פעמיים בעיון קדחתני, ואז קרא אותו בפעם השלישית.
"בחיי, ילדה," אמר, "כמעט ריגשת אותי, למרות שהייתי בטוח בילד הזה. הוא שכפול של אביו, והוא יהלום מוזהב בקצותיו. הוא רק שואל אם את וברברה תהיינה מוכנות בשעה ארבע אחר צהריים היום למכונית שתיסע ללונג איילנד. אני לא מוצא בו שום דבר שניתן למתוח עליו ביקורת, להוציא את נייר המכתבים. תמיד שנאתי את גוון הכחול הזה."
"האם יהיה זה בסדר ללכת?" שאלה נבדה, נלהבת.
"כן, כן, כן, ילדה; כמובן. למה לא? עדיין, משמח אותי לראות אותך כל כך זהירה וכנה. לכי, בחפץ לב."
"אני לא יודעת," אמרה נבדה בהצטנעות. "חשבתי שעלי לשאול אותך. האם לא תבוא איתנו, דוד?"
"אני? לא, לא, לא, לא! נסעתי פעם אחת במכונית שהבחור נהג. לעולם לא שוב! אך זה לחלוטין הולם עבורך ועבור ברברה ללכת. כן, כן. אבל אני לא אבוא. לא, לא, לא, לא!"
נבדה התעופפה אל הדלת ואמרה לעוזרת: "תהיי בטוחה שנלך. אני אענה בשם העלמה ברברה. תאמרי לילד לומר למר וורן, שיהיה בטוח שנלך."
"נבדה," קרא ג'רום הזקן, "סלחי לי, יקירתי, אבל לא כדאי לשלוח לו פתק בתשובה? רק שורה תספיק."
"לא, לא אטרח בנוגע לזה," אמרה נבדה בעליצות. "גילברט יבין – הוא תמיד מבין. מעולם לא נסעתי במכונית בחיי; אך דיוושתי בבוצית במורד נהר השטן26 דרך מרוץ הסוס האבוד27, ואם זה יותר סוער מזה הייתי רוצה לנסות!"28
III
נדמה שחלפו חודשיים. ברברה ישבה בחדר העבודה של בית המאה אלף דולר. זה היה מקום טוב עבורה. יש בעולם מקומות תיקון רבים עבור גברים ונשים, למטרת חילוץ עצמם מקשיים אחדים. ישנם מנזרים, מקומות הספד ומים, תאי וידויים, משכנות נזירים, משרדי עורכי דין, סלוני יופי, ספינות אוויר וחדרי עבודה; והגדולים מכולם הם חדרי עבודה.
בדרך כלל נדרש ליתר משולש זמן רב לגלות שהינו הצד הארוך ביותר של משולש. אך זהו קו ארוך שאין לו שום פניות. ברברה הייתה לבדה. הדוד ג'רום ונבדה הלכו לתיאטרון. ברברה לא רצתה ללכת. היא רצתה להישאר בבית וללמוד בחדר העבודה. אם את, עלמתי, היית נערה ניו יורקית מהממת, וראית כל יום שמכשפה מערבית חומה תמימה הטילה אזיק רגל ופלצור על גבר צעיר שרצית לעצמך, גם את היית מאבדת את החשק לתפאורת כסף מחומצנת של מופע בידור מוזיקלי.
ברברה ישבה סמוך לשולחן הספרייה המרובע מעץ אלון. זרועה הימנית נחה על גבי השולחן, ואצבעותיה הימניות גלגלו בעצבנות מכתב חתום. המכתב היה ממוען לנבדה וורן: ובפינה השמאלית העליונה של המעטפה התנוסס לוח הצבעים המוזהב של גילברט. הוא הגיע בשעה תשע, לאחר שנבדה עזבה. ברברה הייתה מוכנה לתת לה מחרוזת פנינים כדי לדעת מה הכיל המכתב; אולם היא לא הייתה יכולה לפתוח ולקרוא אותו בעזרת אדים, או עט ידית29 או סיכת שיער או באופן כללי כל אחת מאותן שיטות מאושרות, משום שעמדתה בחברה אסרה על מעשה שכזה. היא ניסתה לקרוא כמה משורות המכתב על ידי כך שהחזיקה את המעטפה כנגד אור חזק ודחפה אותה חזק כנגד הנייר, אך לגילברט היה טעם טוב מדי בנייר מכתבים מכדי לאפשר דבר כזה.
באחת עשרה וחצי שבו הולכי התיאטרון. היה זה ערב חורף מענג. אפילו במרחק שבין המונית לדלת הם אובקו בצפיפות עם פתיתים גדולים שהומטרו בהשלכה אלכסונית מטה30. ג'רום הזקן נהם בטוב לב על שירות מונית נפשע ורחובות במצור. נבדה, צבעונית כוורד, עם עיני ספיר, פטפטה על אודות הלילות הסוערים בהרים סביב בקתתו של אביה. במהלך כל אותו נאום חורפי שהתנהל מעל ראשה31, ברברה, בלב קר, נחרה כמו מתוך שינה – הדבר ההולם היחיד שהייתה יכולה לחשוב לעשות32.
ג'רום הזקן עלה מיד במעלה המדרגות לבקבוקי מים חמים וכינין33. נבדה רפרפה פנימה לחדר העבודה, החדר היחיד המואר בעליזות, שקעה לתוך כורסה ובמהלך מטלה אינסופית של התרת כפתורי כפפות המרפק שלה, העניקה עדות מילולית לחסרונותיו של "המופע".
"כן, אני חושבת שמר פילדס34 באמת מדהים – לפעמים," אמרה ברברה. "הנה מכתב עבורך, יקירה, שהגיע על ידי שליח מיוחד ממש לאחר שהלכתם."
"ממי זה?" שאלה נבדה, מושכת בכפתור.
"נו, באמת," אמרה ברברה בחיוך, "אני יכולה רק לנחש. למעטפה יש את הדבר הקטן המוזר הזה בפינה שגילברט מכנה לוח צבעים, אבל שנראה בעיני יותר כמו לב מוזהב על כרטיס ברכה של תלמידת בית ספר."
אני תוהה על מה הוא כתב לי" העירה נבדה בחוסר עניין.
"כולנו אותו הדבר," אמרה ברברה; "כל הנשים. אנו מנסות לגלות מה טמון במכתב על ידי למידת חותמת הדואר. כמוצא אחרון אנחנו משתמשות במספרים וקוראות את זה מלמטה למעלה. הנה זה."
היא ביצעה תנועה כמו היה בכוונתה להשליך את המכתב על השולחן לנבדה.
"חתולי בר אדירים!35" קראה נבדה. "כפתורי האש האלה הם מטרד36. אני מעדיפה ללבוש עור צבי. הו, ברברה, בבקשה קלפי את המכסה מעל המכתב וקראי אותו. יהיה חצות לפני שאצליח להסיר את הכפפות האלה!"
"מה, יקירה, את לא רוצה שאפתח את מכתבו של גילברט אליך! הוא מיועד לך, ואת לא תרצי שאף אחד אחר יקרא אותו, כמובן!"
נבדה הרימה את עיני הספיר הרגועות והמיושבות שלה מכפפותיה.
"אף אחד לא כותב לי שום דבר שמישהו עשוי לקרוא," אמרה. "קדימה, ברברה. אולי גילברט רוצה שנסע במכונית שלו מחר."
סקרנות יכולה לעשות דברים רבים יותר מאשר להרוג חתול; ואם רגשות, המזוהים היטב כנשיים, הינם עוינים לחיים חתוליים, אזי רגש קנאה יותיר בקרוב את העולם כולו חופשי מחתולים37. ברברה פתחה את המכתב בנימה סובלנית, כמעט משועשעת.
"ובכן, יקירה," אמרה. "אקרא אותו אם תרצי שאעשה זאת."
היא חתכה את המעטפה, וקראה את האיגרת הארוכה עם עיניים מטיילות במהירות; קראה אותה שוב והטילה מבט מהיר וממולח בנבדה, אשר, באותו זמן, נראתה כמי שהחשיבה כפפות כמרכז עולמה, ומכתבים מאמנים מצליחים בראשית דרכם38 כלא יותר ממסרים ממאדים. למשך רבע דקה הביטה ברברה בנבדה עם קיבעון מוזר; ואז חיוך כה קטן, שהרחיב את פיה אך בששה־עשר חלקי האינץ', וצמצם את עיניה ללא יותר מאשר חלקיק העשרים, הבזיק כמו מחשבה מעוררת השראה על פניה.
מאז ראשית הזמן לא הייתה אף אישה תעלומה בפני אישה אחרת39. מהירה כמו מעברים קלים, כל אחד מהם מחלחל לליבו ולמוחו של האחר, ניפתה את מילות אחותה מתחפושתן הערמומית, קראה בפניה תשוקות סמויות ביותר ומרטה את ההתפלפלות מדיבורה העמוס תחבולות כמו שערות מתוך מסרק, מסובבת אותן בעוקצניות ארסית בין אגודלה ואצבעותיה קודם שהניחה להן לרחף על משב הספק הבסיסי.
לפני זמן רב צלצל בנה של חווה בפעמון הדלת של המשפחה המתגוררת בגן העדן, נושא אישה מוזרה על זרועו, אותה הציג בפניהם. חוה לקחה את כלתה הצידה והרימה גבה קלאסית40.
"ארצו של נוד41," אמרה הכלה, משתעשעת ברפיון בעָלֶה התמר. "אני מניחה שהיית שם, כמובן?"
"לא לאחרונה," אמרה חוה, מזועזעת לחלוטין. "האם אינך חושבת שרוטב התפוחים שהם מגישים שם פשוט מזעזע? אני מעדיפה את רושם יַרְכִּית עלה עץ התות, יקירה; אך, כמובן, מוצרי תאנים אינם מוגשים שם. בואי מאחורי שיח הלילך הזה בעוד הגברים מחלקים את טוניק הסלרי. אני חושבת שחורי התולעת גרמו לשמלתך להיות פתוחה מעט בגב."42
כך, בזמן ובמקום ההוא – לפי הרישומים – נכרתה הברית בין שתי הגבירות החשובות היחידות בעולם. אז הוסכם שהאישה תישאר לעולם ברורה כשמשת זכוכית – על אף שזכוכית טרם התגלתה – בפני נשים אחרות, ושעליה להונות גברים במסתורין.
ברברה נראתה מהססת.
"באמת, נבדה," אמרה, עם הצגה קלה של מבוכה, "אל לך להתעקש על כך שאפתח אותה. אני – אני בטוחה שתוכנה אינו מיועד להיחשף בעיני אף אחד אחר."
נבדה שכחה את כפפותיה לרגע.
"אז קראי אותו בקול," אמרה. "מאחר שכבר קראת אותו, מה ההבדל? אם מר וורן כתב לי משהו שמישהו אחר לא צריך לדעת על אודותיו, אזי זו סיבה גדולה יותר מדוע כל אחד צריך לדעת זאת."
"אם כך" אמרה ברברה, "הנה מה שהוא אומר:
"נבדה יקירתי – בואי לסטודיו שלי בחצות הלילה. אל תאכזבני." ברברה התרוממה והטילה את הפתק לחיקה של נבדה. "אני מצטערת מאוד," אמרה, "שאני יודעת. זה לא מתאים לגילברט. זו חייבת להיות טעות. רק קחי בחשבון שאיני יודעת על כך דבר – האם תעשי זאת, יקירה? עלי לעלות למעלה כעת, יש לי כאב ראש איום43. אני בטוחה שאיני מבינה את המכתב. אולי גילברט סעד טוב מדי ויסביר. לילה טוב!"
IV
נבדה טופפה על קצות אצבעותיה אל תוך הסלון, ושמעה את דלתה של ברברה נסגרת בקומה העליונה. שעון הארד בחדר העבודה הורה שהשעה חצות חלפה לפני חמש עשרה דקות. היא רצה במהירות לדלת הקדמית, והטילה עצמה אל תוך סופת השלג. דירת החדר של גילברט וורן נמצאה במרחק של שש כיכרות משם. במעבורת אווירית תקפו הכוחות הלבנים, השקטים של הסופה את העיר מאחורי הנהר המזרחי הקודר. השלג כבר הניח רגל כבדה על המדרכות, הסחפים44 ערמו עצמם כמו סולם טיפוס כנגד קירות העיר המבוצרת. השדרה הייתה שקטה כמו רחוב בפומפי. מוניות חלפו ברפרוף מדי פעם בפעם כמו שחפים לבני כנף מעל אוקיינוס מואר באור הירח; ומכוניות תדירות פחות – מקיימות את ההשוואה45 – לחששו דרך גלי הקצף כמו ספינת צוללת במסעותיה העליזים והמסוכנים.
נבדה צללה כמו יסעור סערה המונע על ידי הרוח. היא הסתכלה מעלה על הרכס המשונן והמְמוּרטָט46 של בניינים מכוסי עננים שהתנשאו מעל הרחובות, מוצלים על ידי אורות הלילה והאדים הקפואים לכדי צבע אזוביון ארגמן – כחלחל – תכול – אפור, חדגוני, חיוור, עגמומי וקודר. הם היו דומים כל כך להרים הסגריריים של ביתה המערבי עד שהיא חשה שביעות רצון אותה העניק לה הבית השווה מאה אלף דולר לעתים רחוקות בלבד. שוטר גרם לה להתנדנד בפינה, רק על ידי עינו ומשקלו.
"שלום, מייבל!" אמר. "קצת מאוחר עבורך להיות בחוץ, לא?"
"אני… אני בדיוק הולכת לבית המרקחת," אמרה נבדה, ממהרת לחלוף על פניו.
התירוץ שימש כדרכון למתוחכמים ביותר. האם הוא מוכיח שנשים לעולם אינן מתקדמות, או שהן הגיחו מצלעו של אדם, מכוסות מכף רגל ועד ראש בחוכמה ותרמיות?
כשפנתה לכיוון מזרח, ההתפוצצות הישירה צמצמה את מהירותה של נבדה בחצי. היא הותירה עקבות מזוגזגים בשלג, אך הייתה עמידה כמו עץ אורן צעיר וקדה בפניו בחינניות. לפתע הואר הבניין לפניה, ציון דרך מוכר, כמו צוק מעל ערוץ זכור היטב. משכן העסקים והאמנות, שכנתו העוינת, היו חשוכים ושקטים.
המעלית עצרה בעשר. נבדה טיפסה שמונה קומות והקישה בחוזקה על הדלת שמספרה "89". היא הייתה שם פעמים רבות בעבר, עם ברברה והדוד ג'רום. גילברט פתח את הדלת. הוא אחז עפרון צבעוני ביד אחת, גוון ירוק מעל עיניו, ומקטרת בפיו. המקטרת נפלה לרצפה.
"איחרתי?" שאלה נבדה. "באתי מהר ככל שיכולתי. הדוד ואני היינו בתיאטרון הערב. הנה אני, גילברט!"
גילברט ביצע את מעשה פיגמליון וגלתיאה47. הוא השתנה ממצב של תדהמה קהת חושים לאיש צעיר עם בעיה לפתור. הוא הכניס את נבדה, נטל נטל מברשת קטנה והתחיל להבריש את השלג מבגדיה. מנורה גדולה, עם גוון ירוק, הייתה תלויה מעל חצובה, שעליה צייר האמן בצבע.
"רצית אותי," אמרה נבדה בפשטות, "ובאתי. אמרת זאת במכתבך. לשם מה קראת לי?"
"קראת את מכתבי?" חקר גילברט, נאבק למצוא אוויר.
"ברברה קראה אותו עבורי. ראיתי אותו לאחר מכן. הוא אמר: 'בואי לדירתי בחצות הלילה ואל תאכזבי.' חשבתי שאתה חולה, כמובן, אבל אתה לא נראה חולה."
"אה!" אמר גילברט באופן מבולבל. "אומר לך מדוע ביקשתי שתבואי, נבדה. אני רוצה שתינשאי לי מיד – הערב. מהי סופת שלגים קטנים? האם תעשי זאת?"
"היית ודאי עשוי לדעת שאעשה זאת, לפני זמן רב,48" אמרה נבדה. "ואני די נעולה על רעיון סופת השלג, בעצמי49. הייתי וודאי שונאת את אחת מאותן חתונות פרחוניות כנסייתיות בצהרי היום. גילברט, לא ידעתי שהיה בך מספיק אומץ כדי להציע באופן הזה. בוא נזעזע 'תם – זו הלוויה שלנו, לא?50"
"תהיי בטוחה שכן!" אמר גילברט. "איפה שמעתי את הביטוי הזה?" הוא הוסיף לעצמו.
"חכי רגע, נבדה; אני רוצה לעשות שיחת טלפון קצרה51."
הוא סגר עצמו בחדר הלבשה קטן, וזימן את ברקי אריחי השמים, שנדחסו למספרים ולמחוזות בלתי רומנטיים52.
"זה אתה, ג'ק? ישנוני ארור שכמוך! כן, התעורר; זה אני – או אנוכי – הו, חסוך את ההבדל בדקדוק!53 אני הולך להתחתן ממש עכשיו. כן! הער את אחותך – אל תענה לי; תביא אותה איתך, גם… אתה חייב! תזכיר לאגנס את הפעם שהצלתי אותה מטביעה באגם רונקונקומה54 – אני יודע שזה חוסר נימוס להתייחס לזה, אבל היא חייבת לבוא איתך. כן. נבדה כאן, מחכה. אנחנו מאורסים כבר תקופה. כמה התנגדויות בין קרובי משפחה, אתה יודע, ואנחנו חייבים לעשות את זה בדרך הזו. אנחנו מחכים לך כאן. אל תיתן לאגנס להניא אותך… תביא אותה! תביא? בחור טוב! אני אזמין לך מונית, במהירות כפולה. בחייך, ג'ק, אתה בסדר גמור!"
גילברט חזר לחדר בו חיכתה נבדה.
"ידידי הוותיק, ג'ק פייטון55, ואחותו היו אמורים להיות כאן ברבע לחצות," הסביר; "אבל ג'ק הוא איטי ארור. בדיוק התקשרתי אליהם שימהרו. הם יהיו כאן בעוד מספר דקות. אני האדם המאושר ביותר בעולם, נבדה! מה עשית עם המכתב ששלחתי לך היום?"
"יש לי אותו כאן," אמרה נבדה, מושכת אותו החוצה מתחת לגלימת האופרה שלה. גילברט הוציא את המכתב מהמעטפה והתבונן בו בזהירות. לאחר מכן התבונן בנבדה באופן מהורהר.
"האם חשבת שזה יהיה מוזר למדי שאבקש ממך לבוא לדירתי בחצות?" שאל.
"מה, לא," אמרה נבדה, מעגלת את עיניה. "לא אם היית צריך אותי. במערב, כשחבר שולח לך קריאה מהירה56 – זה לא מה שאתם אומרים כאן? – אנחנו קודם כל מגיעים לשם ומדברים על זה אחרי שהמריבה הסתיימה. ובדרך כלל יורד כאן שלג, גם, כשדברים קורים. כך שלא היה לי אכפת."
גילברט מיהר אל החדר השני, וחזר חזרה עמוס במעילים עמידים בפני רוח, גשם ושלג.
"לבשי את מעיל הגשם הזה," אמר, אוחז בו עבורה. "יש לנו רבע מייל ללכת. ג'ק קשישא ואחותו יהיו שם בעוד מספר דקות." הוא התחיל להיאבק להיכנס אל מעיל כבד.
"הו, נבדה," אמר, "רק תסתכלי על הכותרות של העמוד הראשון של עיתון הערב הזה על השולחן, בסדר? זה על אודות החלק שלך במערב, ואני יודע שזה יעניין אותך."
הוא חיכה דקה שלמה, מעמיד פנים למצוא בעיה בלבישת המעיל ואז הסתובב. נבדה לא זזה. היא הסתכלה בו עם ישירות מוזרה ומהורהרת. על לחייה היה סומק מעבר לצבע שנתרם על ידי הרוח והשלג; אבל עיניה היו יציבות.
"עמדתי לספר לך," אמרה, "בכל מקרה, לפני שאתה – לפני שאנחנו – לפני… טוב, לפני הכול. אבא מעולם לא נתן לי יום של לימודים. אף פעם לא למדתי לקרוא או לכתוב מילה ארורה אחת. עכשיו אם…"
חובטים את דרכם המהוססת במעלה המדרגות, נשמעו רגליהם של ג'ק המנומנם ואגנס הנעימה.
כשמר וגב' גילברט הסתחררו ברכות לכיוון ביתם בכרכרה סגורה, לאחר הטקס, אמר גילברט:
"נבדה, האם את באמת רוצה לדעת מה כתבתי לך במכתב שקיבלת הערב?"
"ספר57" אמרה הכלה.
"מילה במילה," אמר גילברט. "זה היה זה: העלמה וורן היקרה – צדקת לגבי הפרח. זה היה הורטנזיה, ולא לילך."
"בסדר גמור," אמרה נבדה. "אבל בוא נשכח את זה. הבדיחה היא על חשבון ברברה, בכל מקרה!"