הגנבָנית

"הבית מלא אור.

באמצע החדר שוכבת ה’מתה' ולמראשותיה דולקים נרות. האויר מחניק ומלא זבובים, הפורחים, מזמרים ומשתקשקים בכנפיהן אל שמשות החלונות.
על כסאות, ספסלים ודרגשים יושבות נשים ותופרות את ה’בגדים־העולמים'.
אנחות תכופות יוצאות מלבות הנשים, היושבות כפופות ותופרות. לפעמים, האחת או השנית מנגבת בקצה מטפחתה שעל ראשה את דמעותיה, שכבר נתיבשו מעיניה…
על אחד הספסלים יושבת ‘שר’קה הגנבנית’, היא תופרת ומתאנחת.
לפעמים היא מרימה את ראשה, סוקרת סביבה, מתבוננת ברהיטי־הבית, שאינם נאים כלל – ומבטה ישאר תמיד, כמו מודבק אל מטפחת המשי… שם… על השלחן הקטן…
– מטפחת – חושבת שר’קה, – מה איכפת לי… פייגיל מתה… יתומים קטנים נשארו…
והיא מתעמקת עוד הפעם במלאכתה. במֹחה מצטירת מתחִלה מטפחת־משי כמו שהיא, מטפחת שכֻּלה־משי, ואחרי כן – אך נקודות, נקודות של משי הפוחתות והולכות, הולכות וכלות עד שהיא מרימה עוד הפעם את ראשה…
– זהו סוף כל האדם – פתחה אשה אחת – וַתקרב את המחט עם החוט אל הנר בכדי למצא את קופת המחט.
– ומה אַת סבורה! – אמרה גרונה’לה הטפשית ותזדקף.
– האי עלמא, אוי, אוי, אוי – האי עלמא לבֵי הִלולא דַמיא – התחילה געלע הדרשנית בתחבה חוט במחטה – בשעת הילולא וחינגא אדם בא לידי שכחה… הוא שוכח הכל… ועושה מה שלבו חפץ… אבל שם – שם נותנין דין וחשבון על הכל.
ועוד הפעם דממה בבית. נשמע אך קול קריעות הבד… וזמזום הזבובים.
– שם נותנין דין וחשבון על הכל… – מצלצל באזני שר’קה הגנבנית ועל הבד שבידה מרקדות ומפזזות נקודות, נקודות של משי…

* * *

חֹשך בחוץ… השמים שחורים, ואף כוכב אחד לא נראה עליהם… שני אנשים הולכים ובידיהם פנסים להאיר את הדרך… אחריהם הולכים אנשים אחדים ומלוים את ה’מתה' ואחרי האנשים הולכות הנשים… כלן עטופות ומכורבלות במטפחותיהן, וכלן פוסעות פסיעות גסות…
ושר’קלה הגנבנית גם היא ביניהן. היא עטופה במטפחתה הגדולה וצועדת… מסביב לה משתטח ים נקודות של משי… ובידה היא מרגישה דבר מה…"

* * *

האי עלמא לבי הילולא דמיא – עולם זה דומה כחגיגה.
(דבורה בארון, הגנבָנית, מיזם בן יהודה)

בחוכמת הגניבה כתבתי על המחשבה החיובית המיוחסת לגנבים, לפיה מי שמצליח להערים על מכשולים מתוחכמים בדרך אל המטרה היקרה והנכספת צריך וודאי להיות ממולח, מפולפל, נוצץ. הדוגמאות היו תמיד מלוטשות, חדות מחשבה אבל לא מציאותית כמובן. הן הונדסו להציג דימוי ולשרת אותו מבלי לקחת את הדברים צעד אחד רחוק מדי.

לאחרונה צפיתי בסרט התיעודי אהובתו של שודד השעונים, על אחד ממעשי השוד העלומים והמסקרנים ביותר שאירעו בארץ: בשנת 1983 נפרץ מוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים ונגנבו ממנו מאה ועשרה שעונים יקרי ערך בשווי כולל של 200 מיליון שקלים, לצד כמה ציורים מפורסמים. העובדה שהשודד הצליח לחדור, להימלט ולא להיתפס גם שנים לאחר מכן הפכה אותו לאתגר מחשבתי, מישהו שעונה בוודאי על כל ההגדרות המתוחכמות שנמנו לעיל. אלא שבסופו של דבר התגלתה האמת: לא טיפוס חלקלק ומבריק אלא אדם מתוסבך, גנב כפייתי, דחוי חברתית, כזה שאינו מונע מגאוניות אלא מחולשת אופי ובעיקר מחוסר יכולת לקיים חיים רגילים.
מסתבר שחיים רגילים הם־הם המשימה המסובכת והמאתגרת באמת, כלל לא פשוטה או מובנית מאליה כפי שאפשר היה (אולי) לחשוב.

שודד השעונים אפילו לא מכר את רוב השעונים שגנב (כדי "לממן את אורח החיים הרהבתני" שייחסו לו החוקרים), אלא החזיק אותם בבית או בכספות שונות תוך שהוא חי בצמצום ובדוחק, לעתים עד כדי רעב. גם כשהוציא יהלומים משיבוצם מדי פעם בפעם הוא היה מתעד את מעשיו בדקדקנות שנגזרה מאישיות כפייתית – לא חוכמה יוצאת דופן או יצירתיות עוררת השראה.

שודד השעונים לא עשה שום דבר שתרם לחברה או לזולת אלא רק פגע, ציער והטריח.
העובדה שייחסו לו תכונות שאינן קשורות אליו נובעת מבחירתם (אולי הבלתי נמנעת) של המעורבים – שוטרים, עיתונאים, אנשי ביטוח – להעצים את דמותו של זה שהצליח להמשיך ולחמוק מעיניהם מבלי להבין שהוא לא עושה זאת מאותם המניעים שהם ייחסו לו. המציאות הייתה פשוטה הרבה יותר, אפורה הרבה יותר, זוהרת הרבה פחות ואפילו, יש להסתכן ולומר, מאכזבת.

סיפורה הקצר של דבורה בארון מספר סיפור קצר על אשה שאינה יכולה שלא לגנוב, שאינה מצליחה לשלוט בדחף שלה, המתפרץ.
כאן אישיותה ידועה כבר למן ההתחלה, עובדה שמציבה את הסיפור על נקודת המתח בין מישהי שעושה מעשה פסול לבין הרחמים המתעוררים עליה; מישהי לא חכמה במיוחד עם ידיים קלות, משוטטות שאינה יכולה לחשוב על שום דבר אחר מלבד מה שבוער בה לקחת. אולי גם בה קינן אותו דחף לא בריא אשר הניע את שודד השעונים, שכל חייו גנב, רימה, שדד ופרץ רק כדי לחיות כמו עכבר במחילתו. מהלכיה מעקרים כל תחושה של תחכום מ"הסחיבות" שהיא מוכרחה לבצע.

ולו הייתה גונבת דבר אחר, לא מטפחת, האם היו חושבים עליה אחרת? האם מושא הגניבה מצדיק (או לא) את המעשה?
המטפחת הזו היא המזכרת שנותרה לילדים יתומים מאמם המנוחה. מזכרת אחת הייתה להם – ועכשיו גם היא איננה.
שר'קה הגנבנית גנבה אותה.
ולמה?
אפילו שר'קה הגנבנית אינה יודעת.

לסיפור שתי פסקאות קצרות. הראשונה נפתחת בבית מלא אור והשנייה יוצאת אל העולם החשוך שבחוץ. נשים שמכינות תכריכים ומלוות אשה אחרת בדרך שממנה לא תחזור. גם ברגעים כאלה, שאמורים לטלטל את הכול, רגעים של עמידה מול חדלונם של החיים, שר'קה אינה יכולה להפסיק להיות שר'קה הגנבנית. העולם שבחוץ כלל אינו חודר אליה; היא אינה מסוגלת להתנער, להתנתק, להתעלות, להתגבר. יש לה דחף והוא אמיתי, מקולקל, בלתי ראוי – אפילו ברגעים כאלה.

הדרך לחטא משתלבת, מתרצפת. האפשרויות מובילות אליה. דקה של חוסר תשומת לב, שנייה שבה אף אחד לא מסתכל. השאלה היא האם מבינים את זה, האם רוצים לעצור, האם משתדלים. הדרך הנכונה תמיד קשה יותר אבל זה לא הופך אותה לבלתי אפשרית.

הטוב הוא פשוט; הרע הוא זה שמפותל.

דבורה בארון מספרת סיפור פשוט על אנשים פשוטים. היא לא שופטת אותם, לא מטיפה או מבקרת והיא וודאי לא מתמקדת בדמות הגנב בניסיון לייפות אותה לכדי מבריקה ומוצלחת. היא מתמקדת במעשה הקטן ובנזק ההיקפי הרב שהוא מחולל – בעדינות, בשקט אך בנימה חריפה, נוקבת.

החוכמה הגדולה המיוחסת לגניבה מתגלה כמיומנת שתקפה אך ורק לעצמה. אפשר להיות "גנב מוצלח" ואדם טיפש מאוד.
מי שניסה לפצח את סודו של שודד השעונים יצר הילה מסנוורת על דמות שלא קיימת ושאינה קשורה בשום אופן לאדם הרדוף והמוטרד שהתקיים מאחוריה.
לא חזק ומרשים אלא חלש ועלוב.

כמוהו כך שר'קה.

בבית אור, בחוץ חושך;
בבית נרות, בחוץ כוכבים כבים;
בבית מחניק, בחוץ קר;
בבית מתבצעת פעולה עדינה של תפירה, בחוץ פוסעים בצעדים גסים.

בבית המטפחת טרם נגנבה על ידי שר'קה.
בחוץ זה כבר סיפור אחר…

כל טוב,
גתית