זה התחיל מהמשפט הבא: She certainly was a crackerjack.
משפט קטן בסיפור קצר של או. הנרי – לזה שחיכה.
סתם, תיאור של בחורה יפיפייה. במקום לכתוב יפיפייה הוא כתב " Crackerjack". זכותו.
כל סופר יכול לכתוב איך שהוא רוצה. זה עניין רגיל.
אבל כאן מדובר כאמור באו. הנרי.
אי לכך ובהתאם לזאת, "רגיל" זה בטח לא.
Crackerjack, כך למדתי, הוא ממתק של פִּצְפּוּצֵי תִּירָס (פופקורן) מצופה בוטנים ומולסה. החטיף, המפורסם בכך שנארז עם פרס בעל ערך סמלי, הוצג לראשונה בתערוכה העולמית של שיקגו (הידועה גם כתערוכה הקולומביאנית) בשנת 1893, שעמדה בסימן 400 שנה לגילוי אמריקה ("העולם החדש") על ידי כריסטופר קולומבוס.
משהו מאוד מיוחד, מאוד גדול, מאוד מרשים. מאוד "היסטורי".
יש הרבה מה לקרוא על מאורע שכזה, שהיווה (בין המון דברים אחרים) השראה לקוסם מארץ עוץ.
בין היתר, למדתי שאריק לארסון כתב עליו ספר – השטן בעיר הלבנה.
והנה, יום אחד, אני נכנסת אל הספרייה ורואה אותו עומד ניצב מולי, מרשים ויציב עם אותיות בולטות מודגשות בכתום "מקום 1 ברשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס".
ברור שלקחתי (למרות שהוא לא הופיע ברשימה שלך. עמך הסליחה).
אין שום דבר שאוכל לכתוב, לספר, לשטוח, לפרט, לגולל, לתאר, לקצר, לתמצת, להכליל, להקיף, לציין או למסור אחרי העבודה היסודית להפליא שעשה אריק לארסון.
מחקר רציני בכל מובן המילה. כל כך רציני שלפעמים ממש הרגשתי כמו בשיעור היסטוריה. לא בכיתה. באוניברסיטה. לאלו פרטים הוא נכנס. באיזו עובדות הוא מדקדק.
אני מודה שחשבתי שזה יהיה יותר רומן מכפי שהוא היה באמת (לא תמיד "זרם" לי מבחינת הקריאה. יעיד על כך החודש (+/-) שלקח לי לסיים. אבל, אני מוכנה להאשים את עצמי).
עם זאת, משהו צריך להגיד.
בכל זאת – דוא"ל וזה.
אי לכך ובמלוא הענווה, אפנה את הבמה עבור אריק לארסון שיסביר:
"בשיקגו, לקראת סוף המאה ה – 19, אפופים בעשן המפעלים ובשאון הרכבות, חיו שני גברים. שניהם היו נאים, כחולי עיניים ומוכשרים באופן בלתי רגיל בתחום שבו בחרו לעסוק. כל אחד מהם גילה בדרכו הוא את הנמרצות האדירה שאפיינה את דהירתה של אמריקה אל המאה ה – 20.
האחד היה אדריכל שבנה רבים מחשובי המבנים באמריקה, ביניהם "בניין המגהץ" (Flatiron Building) בניו יורק ותחנת יוניון (Union Station) בוושינגטון הבירה; האחר היה אחד הרוצחים הפוריים בהיסטוריה, מבשרו של טיפוס אמריקאי חדש – הרוצח הסדרתי העירוני. אף שלא נפגשו מעולם – לפחות לא באופן רשמי – נקשר גורלם באירוע בודד וקסום, שנעלם כמעט לגמרי מהתודעה המודרנית, אך נחשב בזמנו לבעל השפעה מעצבת המשתווה אף לזו של מלחמת האזרחים. בעמודים הבאים אביא את סיפורם של צמד הגיבורים והאירוע. אך לפני שאפתח בסיפור, עלי להוסיף הערה: גם אם יש במקרים שאתאר אחדים שעשויים להישמע מוזרים ומבעיתים, אין מדובר בסיפור דמיוני. כל הנתון במרכאות מקורו במכתב, בספר זיכרונות או במסמך כתוב אחר. רוב האירועים מתרחשים בשיקגו, אף שהקוראים מתבקשים להתייחס בסלחנות לקפיצות מזדמנות אל מעבר לגבולות המדינה, למשל, כאשר הבלש הנחוש ומוכה הצער גֵיֶיר (Geyer) נכנס לאותו מרדף אחרון ונורא. אבקש מן הקורא להבליג גם על הוספת עלילות משנה מזדמנות שנדרשו לסיפור, בכללן מסעות בנבכי הסחר הרפואי בגופות או התחקות אחר השימוש הראוי בפרחי גרניום מזן הנסיך השחור בנופים שתכנן אולמסטֶד (Olmsted).
מתחת לדם הקרוש, לעשן ולאדמה השחורה, עוסק הספר בסופיותם של החיים ובסיבות לכך שיש מי שבוחרים למלא את השנים הספורות שהוקצבו להם בניסיון להגשים את הבלתי אפשרי, בעוד אחרים מעדיפים לזרוע צער. בסופו של דבר, זהו סיפור על העימות שאין מנוס ממנו בין טוב לרע, בין אור לחושך, בין העיר הלבנה לשחורה. אריק לארסון, סיאטל" (מאנגלית: אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל, 2008, עמ' 17 – 18).
הספר מחולק בצורה שווה בין פרק על אודות דניאל ברנהם, האדריכל שבנה את העיר הלבנה, לפרק על אודות ד"ר הנרי ה' הולמס, הרוצח הסדרתי.
אני מודה שציפיתי יותר לקרוא את הפרקים המתייחסים להולמס, משום שהם היו זורמים ועלילתיים יותר, בהשוואה להסברים העיצוביים של ברנהם, אבל כל פעם שסיימתי לקרוא פרק כזה, או אפילו במהלכו, הצטערתי. אני חושבת שעיוותי את הפנים בגועל לפחות שלושים אלף פעם.
למה יש אנשים "שבוחרים למלא את השנים הספורות שהוקצבו להם בניסיון להגשים את הבלתי אפשרי" אני מבינה. אריק לארסון גם מסביר את זה מאוד יפה.
אצל הולמס אין שום הסבר. בהודאה שלו (היו לו שלוש) הוא טען שנולד עם השטן בתוכו ו(לכן) לא הייתה לו ברירה אלא להפוך לרוצח. הייתה לו גם את החוצפה לדרוש שלא לבצע בו ניתוח שלאחר המוות, כדי לנסות ולהבין את מבנה המוח המעוות והשטני שלו (קברו אותו במלט. שכבות על גבי שכבות של מלט, כדי שלא לאפשר לאנשים לגעת בגופה). השאלה היא, האם באמת יש הסבר מדעי לדברים כאלה.
אולי זה פשטני מדי, להגיד שרק את הטוב אפשר להבין – לא את הרע.
אבל איך באמת אפשר להבין את הולמס?
החוקר שחושף אותו בסופו של דבר, גֵיֶיר, היה בעצמו מאוד מוטרד מהעניין: "דבר אחד הנוגע להולמס התקשה גייר להבין. לכל פשע היה מניע. אבל הכוח שהניע את הולמס התקיים לכאורה מחוץ לעולם שהיה מוכר לגייר. הוא שב והגיע לאותה מסקנה: הולמס נהנה מכל העניין… הדברים נעשו לשם השעשוע. הולמס בחן את יכולתו לשלוט בחיי בני אדם אחרים" (עמ' 413).
משחקי שליטה, זה העניין? מכאן זה מגיע? מי שהרג 200 אנשים (על פי ההשערות המופרזות ביותר) עשה זאת משום שהוא נהנה לשלוט בחייהם ובהפסקתם? זה באמת ההסבר הכי חזק שאני יכולה לספק לעצמי מול תופעה של מנגנון השמדה רצחני של אדם אחד, שלא רק שרצח אינספור נשים וגברים, אחרי שהונה ורימה אותם בדרכים המתוקות והמשכנעות ביותר, אלא גם "ניקה" את גופותיהם מעור ובשר (אותם שרף במשרפתו הפרטית שבמרתף ביתו) ומכר את השלדים לסטודנטים בבתי ספר לרפואה?
שליטה?
(כאילו שתפיסת העולם של הנאציזם מסבירה יותר).
"הולמס היה מקסים ומנומס, אבל משהו בהתנהגותו עורר… חוסר שקט… לאמתו של דבר, במהלך העשורים הבאים התקשו חוקרי הנפש הראשונים וממשיכי דרכם לתאר את הדבר המדויק שגרם להולמס ולדומיו להיראות כמו בני אדם חמים וחביבים ולעורר, עם זאת, את התחושה העמומה כי חסר בהם מרכיב חשוב של אנושיות. בתחילה תיארו החוקרים את המצב כ"אי שפיות מוסרית", ואת אלה שהתגלו בהם סימניה של ההפרעה כ"בעלי פיגור מוסרי". מאוחר יותר אימצו את המונח "פסיכופת", שהיה בשימוש בעיתונות העממית החל מ – 1885 ונטבע בידי ויליאם סטֵד בעיתונו פאל מאל גָזֵט. סטֵד תיאר את "המחלה החדשה" וקבע כי "לבד מעצמו ומהאינטרסים שלו, דבר אינו קדוש בעיני הפסיכופת." חצי מאה לאחר מכן, בספרו פורץ הדרך מסכת השפיות (The Mask of Sanity), תיאר ד"ר הַרווי קלֵקלי את הפסיכופת האופייני כ"מכונת רפלקסים מתוחכמת המסוגלת לחקות בצורה מושלמת את האישיות האנושית… שעתוק דמותו של האדם הנורמאלי והשלם מדויק במידה כזו, שאם נבחן אותו בסביבה מבוקרת לא נוכל לקבוע במדויק, במונחים מדעיים או אובייקטיביים, מדוע או כיצד אינו אמיתי." אנשים המפגינים את ההפרעה בצורתה הטהורה ביותר יכונו בעגה המקצועית של הפסיכיאטרים פסיכופתים מסוג "קלֵקלי" " (עמ' 116 – 117).
זאת אומרת, שהוא לא בן אדם. הוא בטח לא חיה – חיות לא מתנהגות ככה. חייזר הוא גם לא – בכל זאת. אז מה הוא כן?
שתיקת הכבשים (The Silence of the Lambs, 1991) – על כל דמויותיו והמשכיו.
קופיקט (Copycat, 1995).
שבעה חטאים (Seven, 1995).
זהות (Identity, 2003).
מר ברוקס (Mr. Brooks, 2007).
ארץ קשוחה (No Country for Old Men, 2007) שמבוסס על ספר מאת קורמק מקארתי.
אז עכשיו הבנו?
לא נראה לי.
זה לא שאין רצח. יש. אבל זה משהו אחר.
אני אפילו לא יודעת מה.
טירוף?
יש נוסחה מדעית שתסביר את זה?
טיעון לקצר חשמלי במוח?
הולמס כתב שהשטן נכנס בו. אולי זה באמת מה שקרה. רשע טהור בגנים.
ועם רשע טהור אי אפשר להתמודד.
אני לא יודעת אם היה "עימות שאין מנוס ממנו בין טוב לרע, בין אור לחושך" בשטן בעיר הלבנה. אני לא חושבת שאפשר לקיים עימות בין שני דברים כאלה, משום שלא מדובר בכלל בשני כוחות שווי ערך. אולי זו הצגת הטוב מול הרע. בין העוצמות האור לאפלה החודרת של החושך.
השאלה היא – מה אנחנו עושים עם ההצגה הזו עכשיו?
וה – Crackerjack?
אולי ייצא לי פעם לאכול.
בהזמנות.
ותודה לאו. הנרי שהביאוני עד הלום.
