אומרים שהסוד לכתיבת תסריט מוצלח הוא היכולת להגדיר את מהות או ליבת הסיפור בשלוש מילים. אם זה לא עובד בשלוש מילים זה לא יעבוד גם בעשר.
קיים היגיון בגישה הזו (גם אם טעיתי במספר המילים המדויק) אבל מנגד, במצבים אחרים, היא יכולה לצמצם הסתכלות שמטבעה לא נועדה להגדרה מתומצתת.
תמצות הוא דבר חשוב אבל לפני שמיישמים אותו צריך לדעת מה בדיוק נדרש לתמצת.
במקרה של שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי מאת ג'ואנה קאנון, התשובה לא ברורה במיוחד. לא בגלל שמדובר בספר לא ממוקד או לא טוב – בדיוק להיפך: הוא טוב וממוקד ומרובד בעמקים רגשיים מגוונים עד שקשה להכריע היכן שוכנת הליבה האמיתית של הסיפור ומהיכן מומלץ להתחיל.
שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי מאת ג'ואנה קאנון הוא כביכול סיפור מתח על קשישה בבית אבות החושדת שאדם מעברה חזר לרדוף אותה. אני מודה שעד לחלק האחרון של הספר לא הרגשתי שזו, במוצהר, הסוגה הספרותית שבה אני נמצאת, על אף שהבסיס העלילתי אכן נשען על ציר ההתרחשויות הזה, מעצב את האירועים (הנגזרים ממנו) ויוצר את המתח שמניע ושומר על דריכות קשובה. הוא אמנם "הנושא המרכזי" אך זהו לחלוטין לא לב העניין.
בלעדי המתח של הסיפור, "העניינים הרגשיים" לא היו מצליחים לשאת את עצמם. זו השאלה והסקרנות והתהייה וכן, אפילו הסכנה, שמאתגרים את תשומת הלב לראות לאן יתגלגל התרחיש הממשי או הדמיוני הזה (תהייה נוספת בפני עצמה), אבל ככל ש"העניינים הרגשיים" מעמיקים מתחוור שהמתח היה רק הפיגום שנועד לאפשר להם לעמוד בזכות עצמם. כשהם מקבלים את מרכז התמונה המתח, דווקא המתח, הופך איך שהוא לפחות מעניין…
שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי הוא (לכאורה) סיפור על זקנה ועל אובדן השליטה בחיים ברגע שהגוף נחלש והמוח מתעמעם. חייה של הגיבורה, פלורנס קלייבורן, שאלזי הייתה חברתה הטובה ביותר עוד מצעירותן, לא היו חיים יוצאי דופן. למעשה, מתבונן מהצד (ובעיקר פלורנס קלייבורן עצמה) לא היה מוצא בהם דבר משמעותי, כזה שיצדיק שיישאו על גבם סיפור כזה או אחר. על פניו, אין בהם שום "בשר" שירפד את העצם. אפילו לא קצת: פלורנס קלייבורן לא נישאה, לא הקימה משפחה, לא למדה מקצוע, לא טיפחה תחביבים, לא המציאה, לא גילתה, לא חוותה, לא הלכה, לא נסעה, לא חזרה, לא הייתה. כשהייתה צעירה, בחברתה של אלזי, היו לה חיי חברה מהסוג השכיח במחוזות עיירת מגוריה הקטנה אבל מהרגע ההוא ועד שהיא עוברת, בעל כורחה, לגור בבית האבות הנוכחי (לאחר שהרשויות טענו כי היא אינה כשירה לחיות עוד בגפה), לא אירע בחייה דבר. כמו קופסה גדולה וריקה של מציאות בסיסית מאוד, פשטנית מאוד, הנשענת על נתונים חד־ערכיים של עבודה־בית, בית־עבודה.
למעשה, אלו הם גם חייו של סיימון, השרת בן השלושים וחמש העובד כאיש תחזוקה בבית האבות שבו מתגוררת אלזי, וחייה של מנהלת המקום, גברת אמברוז. במובן זה, שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי הוא לא (רק) סיפור על זקנה אלא מעשה רקמה עדין אך נוקב על הבדידות הקיומית של אנשים החיים את החיים שנקלעו להיות כלואים בתוכם ללא חשק, תקווה או שמחה.
פלורנס וסיימון אולי לא הקדישו מחשבה מעמיקה במיוחד לחיים שהיו רוצים לחיות או מי שהיו רוצים להיות "כשיהיו גדולים" (בהגדרה מהותית, לא כרונולוגית), אך הגברת אמברוז מקדישה גם מקדישה ומוסיפה תסכולים ותחושות החמצה חמוצות ביותר. למרבה הצער, הבחישה המחזורית הזו אינה מביאה אותה למחוזות שמחים של גאולה ושלוות נפש. גם היא, כמו חבריה הבדיוניים, הנבדלים ממנה במגדר ובגיל, מוצאת את עצמה לא במקום שבו חשבה שתהיה, בשום היבט שהוא אך היא, בשונה מהם, מסרבת רגשית ומעשית להשלים עם המצוקה הזו.
סיימון, שלא כמו מהגברת אמברוז, לא מסוגל לחשוב על עצמו כאפשרות ברת־פיתוח. כמי שגדל בצילו של אב כל־יכול, כבאי אגדי שחילץ אנשים ונשים רבים מספור אך מתעקש לציין דווקא את מספרם של אלה שלא עלה בידו להציל, הוא מקטין ומצמצם את עצמו לכדי נקודה קטנה של חולשה וחוסר יכולת. הצל הענק שהטיל אביו החשיך את עולמו ואת תפיסתו העצמית עד כדי דיכוי עצמי מוחלט. כמו אלזי, גם הוא מדשדש בקיום בינוני ובודד, מתנהל מיום ליום ואינו מאמין בדבר שיש לצפות לו משום שהוא עצמו אינו מצפה מעצמו לדבר. סיימון החליט שהוא כישלון עוד לפני שניסה, בינוני עוד לפני שנכשל, אכזבה מבלי שמעולם טרם לחלום להצליח. בהשוואה לאביו הוא מרגיש רפיסות וחולשה נפשית שאין לפקפק בה והוא מעדיף לזרום עם הקיים מאשר לערער על התפיסה הזו כדי לנסות ולראות דברים בעין קצת אחרת. הציפיות של הגברת אמברוז, לעומת זאת, הן יותר פעולת העתק־הדבק מחייהם של אחרים, בעיקר באופן שבו הם מצטיירים לראווה בתפיסות תדמית שבלוניות, ובעיקר העדר פעולה של הקשבה פנימית לאישיות הפרטית מתחת לאשליית "הייתי יכולה להיות אחרת אבל הנה, אני כאן".
שותפות הגורל בין פלורנס, סיימון והגברת אמברוז, המוסווית מעיניהם של הגיבורים אך פרושה לראווה לעיניהם של הקוראים, הופכת את שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי לסיפור על בדידות מסוג אחר: בדידותו של אדם מול ועם עצמו.
פלורנס אינה מתנהגת "כמקובל" – היא קולנית לפרקים, אומרת את שעל ליבה בצורה נחרצת, מסרבת להתיישר בהתאם לדרישות ועומדת על שלה מבלי לנסות למצוא חן. בעיניה היא טיפוס בעייתי שרק אלזי יודעת כיצד ואיך לרכך. בסיום הסיפור מתברר שהרושם (העצמי) הזה היה פשוט לא נכון. הודות לדו־שיח על אודותיה בין סיימון ושרה, אחת הדמויות השקטות בסיפור, מתגלה פלורנס אחרת – רגישה ואכפתית, אנושית ונדיבה. גם סיימון, בשיחה עם הגברת אמברוז, מתגלה באופן שונה לחלוטין מהנימול המעוקר שהאמין שהינו מתוך תודעת נכאים עיקשת: טיפוס עדין עם דאגה כנה לזולת. את ההבנה האמיתית של הגברת אמברוז על עצמה הגברת אמברוז מבינה לבד בהבנה צלולה ומפוכחת, רגע לפני שריקת הסיום.
כך, שוב, שותפות הגורל של שלושת גיבורי הסיפור מוכיחה כי שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי הוא לא (בהכרח) סיפור עצוב על החמצות אלא (גם) סיפור שיש בו חמלה, טוב לב, חברות ואהבה.
הציר העלילתי ("המותח") שדובר בו קודם מתאפשר הודות לתעתועי מחשבה וזיכרון – לא רק בפלורנס של עכשיו, אלא גם (ובעיקר) בפלורנס של "אז", בימים עברו. לפעמים סטייה אחת מהדרך מובילה לשביל שונה לחלוטין – או שלא. אישיותה של פלורנס, כמו אישיותו של סיימון ואישיותה של הגברת אמברוז, היא לא פועל יוצא של הדברים שקרו או לא קרו לה (בעיקר) אלא של השקפה אישית. פלורנס מתייחסת לדברים רעים שמתרחשים בחייה בתחושת אשמה וקבלה, כאילו שהם מגיעים לה. היא לא מסוגלת לסלוח לעצמה על דבר שהיא מאמינה שעשתה (על אף שהיא שוגה לחשוב שהיא הייתה אחראית לו) והתחושה המייסרת הזו לא נותנת לה מנוח.
אכן, יש דברים שלא ניתן לסלוח עליהם אולם אין זה המקרה של פלורנס קלייבורן.
יש בפלורנס תכונה שגורמת לה להרגיש כמו הדבר הכי לא נכון – כל הזמן. אלזי יודעת איך למתן אותה אבל היא מצליחה בכך, בין היתר, משום שפלורנס מרגישה שהיא מישהי שצריך למתן; מישהי שצריך להחזיר למקום משום שבאופן עקבי ובשיטתיות, היא לא מפסיקה לסטות ממנו.
זו לא תחושת רדיפה כמו שזו תחושת אכזבה: פלורנס לא מצליחה לשמור על אחידות המבנה הפנימי שלה. היא לא רוצה להיות האדם המתפרץ וחסר השליטה שהיא מרגישה שהיא, בפרט כשהיא יודעת שהיא מתנהגת בצורה כזו מתוך חוסר אונים משווע, אבל היא לא מצליחה להתאפק. בהתפרקות הרגשית הבלתי נמנעת שלה היא יודעת שהיא מעניקה למישהו אחר את הכוח להביס אותה, ומרגישה לפיכך נבולה ועלובה אף יותר, ועדיין קשה לה לעצור בעד רגשותיה הסוערים את דרכם החוצה. בתוך־תוכה פלורנס היא ציפור שיר עדינה להפליא אך היא מתכחשת לעובדה הזו, כמו סיימון והגברת אמברוז, ולא רואה בעצמה אלא כישלון.
אפשר וכל הסיפור הוא מאמץ מפרך להפריך בדיוק את האמונה הזאת.
שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי מראה, ברגישות ובחוכמה, עד כמה שברירים חייהם של הקשישים לא משום שהם קשישים אלא משום שהשבריריות הזו מאפיינת את החיים של כולנו, בכל גיל ומגדר.
פלורנס חושבת שהחברה רואה בה ובזקנים אחרים כמוה אנשים ששכחו אותו על המדף, שרק צריך להמתין עד שיואילו בטובם להחזיר ציוד ולפנות את השטח, אבל זה האופן שבו פלורנס תופסת את עצמה בתוך מסגרת חייה – לא רק עכשיו ולא רק בגלל שהיא זקנה.
ג'ואנה קאנון מנסה (ומצליחה) להראות לקוראיה עד כמה נחוץ וחשוב להתייחס לזקנים בכבוד וכבני אדם, כי זה מה שהם (למרות שלפעמים אפשר לשכוח, כפי שהיא גם מקפידה לציין) אבל למעשה היא עושה דבר אחר וחשוב הרבה יותר: היא מספרת סיפור על אנשים שמתבגרים מבלי לחיות באמת את החיים שאף פעם לא קרו להם, לא כמו שהם "קורים לכולם".
פלורנס בנתה לעצמה חיים משאריות חיים של אנשים אחרים. סוג של הגדרה (ריקה) כתחליף להגדרה שמעולם לא הייתה לה. לחיות דרך האופן שבו עוזרים או מתייחסים לאדם אחר ולתת לו את כל משקל הקיום והזהות העצמית (הסיפור מרבה להציג את אלזי כמי שבאה להיות עם פלורנס, לתמוך ולעזור לה, עד שהיא נעלמת, אך בחייהן המציאותיים, בצעירותן כנערות, הייתה זו פלורנס שדאגה ושמרה על אלזי. כמה יפה היא אומרת, שלא הייתה מוכנה להשלים עם שום מצב שבו אלזי סובלת או מרוגזת. היא לוקחת את תפקיד המסדרת על עצמה כדי למנוע מחברתה צער ושברון לב).
החוויה האנושית של פלורנס היא חוויה מפוחדת, חסרת אונים ועצובה ואפשר היה בקלות לפספס את העצב הזה כי שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי הוא ספר טוב כל־כך ומוצלח כל־כך וקולח כל־כך שתענוג לקרוא אותו. ההנאה עולה ומדחיקה (כמעט) את הצער. זה המקום לציין שגם התרגום הוא יצירה ספרותית מופלאה בפני עצמה, כאילו שי סנדיק כתב את הסיפור בעצמו, לא תרגם אותו משפה אחרת.
שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי הוא ספר עשיר ברבדים של הסתכלויות, הפניות מבט, התייחסויות ורגישויות. הוא סיפור על האופן שבו אנחנו חיים עם עצמנו ועם האופן שבו אחרים גורמים לנו להרגיש ועם האופן שבו אנחנו מנהלים את עצמנו נוכח האופן שבו אחרים גורמים לנו להרגיש. הוא סיפור על החשיבות של כל אחד ואחת מאיתנו, ולו רק מעצם העובדה שאנחנו חיים.
"לפני שמצאו את המאובן הזה, […] הוא בכל זאת היה משמעותי, נכון? הוא בכל זאת שינה את היקום במובן מסוים. אנחנו פשוט לא יודעים איך. וכל דבר שהוא השפיע עליו, […] כל הדברים האלה גם ישנו את היקום במובן מסוים. כנראה לעולם לא נדע עד כמה." […] "אנחנו מודדים את חיינו בנקודות ציון כמו ימי הולדת וחגים וחופשות, אבל אולי אנחנו צריכים לחשוב על הימים הרגילים. הימים שחולפים כמעט מבלי שנרגיש. אלזי אמרה פעם שאי אפשר לדעת מה גודלו של רגע מסוים עד שמסתכלים עליו במבט לאחור, ואני חושבת שאולי היא צדקה. […] אף פעם לא עשיתי משהו מרשים. אף פעם לא טיפסתי על הר או זכיתי במדליה. אף פעם לא עמדתי על במה מול קהל מאזינים או הגעתי ראשונה לקו הסיום.
חייתי חיים יוצאי דופן." (ג'ואנה קאנון, שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי, תרגום: שי סנדיק, סנדיק ספרים, אבן יהודה, 2018, עמ' 343 – 403)
שלא כמו אנג'ליקה והטפט הצהוב, המחשבה המתעתעת לפעמים של פלורנס לא משנה את הסיפור ואת האמת העלילתית אלא להיפך – מעמיקה את ההבנה על אודותיהם.
פלורנס יודעת על מה היא מדברת.
לסיפור שלה, ושל כל האחרים, כדאי וראוי מאוד להקשיב.
כל טוב,
גתית
