אני מניחה שספרים, כמו אנשים, רוצים להרגיש מיוחדים.
מובן וברור שספרים הם לא אנשים אבל כרעיון, ספר צריך להיות ראוי מספיק להחזיק ביקורת לבד – או לפחות להיחשב ככזה.
מצידי, מעולם לא חשבתי שיש משהו מבזה או מפחית כבוד בכתיבת ביקורת על שני ספרים בעת ובעונה אחת. בעצם, אני לא מסוגלת בכלל לחשוב מחשבה זו – אני הלוא באה מהמחלקה לספרות משווה והדוקטורט שלי עסק כולו בהקבלות בין אנטון צ'כוב לאו. הנרי. השוואות הן חלק מהגדרות הזהות הספרותית שלי.
ובכל זאת, היום פתאום חשבתי שאולי יש מי שיראה את הדברים אחרת ולכן כדאי ורצוי להבהיר.
אין ספק שיש ספרים שצריכים לקבל חוות דעת המתמקדת בהם בלבד בדיוק כשם שקיימים ספרים אחרים, שדווקא ההשקה וההקבלה מאפשרות לבחון אותם בהסתכלות עמוקה ומאירה יותר. לפעמים ה"יחד" מסביר טוב יותר מכפי שניתן היה להבין בנפרד.
רחוקה מאת איימי בלום מתאר מציאות בלתי נסבלת, עד כדי כך שהייתי צריכה לעצור באמצע כדי לבדוק האם היא "אמיתית".
לשחות מאת ניקולה קיגן עושה בדיוק אותו דבר, ואולי אפילו בצורה חמורה יותר; הוא מגולל את עצמו כמו סיפור תיעודי, אוטוביוגרפי, דיווח מדרגה ראשונה מפי מי שהייתה שם, חוותה אסונות ושבירות והצלחות והתרסקויות ומספרת עליהם בצורה יבשה, כמעט עובדתית. זו אותה הנימה העניינית, שלא נכנסת לפרטים כשהיא מתארת את הכמעט בלתי אפשרי, שגורמת לשני הסיפורים להרגיש כמו אירוע שקרה לאלפי אחרים בהיסטוריה.
יש הרבה מן המשותף בין ליליאן לייב, גיבורת רחוקה, ופילומנה אש, גיבורת לשחות: הלב שלהן עטוף במין שכבה בלתי חדירה שלא מאפשרת למעגלי המוות, התעללויות והסבל לחלחל פנימה. שתיהן מזכירות קצת את כוכב שבתאי, מוקף טבעות של גושי קרח בעובי קילומטר; כל תלאה היא חישוק נוסף סביב מרכז הלב השברירי של שתי הנשים הרגישות והדוממות האלה.
במובן מסוים, פלא בכלל שהן נשארו שפויות.
במובן אחר, שפיות היא לא בדיוק המאפיין הראשון שקופץ לראש כשחושבים עליהן.
רחוקה הוא סוג של יצירת מופת: כתוב נהדר, ערוך למשעי, מוקפד עד לרמת הפיסוק. עם זאת הוא לא מושלם, בעיקר בגלל שהוא לא יודע מתי להפסיק את רצף השיברונות הפוקדים כל דמות ודמות בסיפור: כל אחת מסתירה סוד, כל אחד מטשטש מצוקה. כולם נושאים את עצמם ואת ההריסות ביד אחת, מפלסים את דרכם עם היד השנייה, מנסים לשרוד עוד יום בעולם שלא מציע להם דבר, בטח לא תקווה.
לשחות הרבה פחות פיוטי, הרבה יותר חותך. ההגות שבו עמוקה ומחלחלת, גם כשהיא ארוזה בשפה כמו עניינית. זה לא הופך אותו לפחות טוב – אולי רק לפחות מוקפד. אולי הנימה שלו גורמת לו "לתפוס" מקום שונה מזה שתופס רחוקה, אבל גם בנימה הזו, בסוגה הזו, בשפה הזו – הוא ספר חזק ומשמעותי.
רחוקה ולשחות הם ספרים שמתארים עולם קשה באופן בר־הכלה, מציאות אכזרית ללא רגשנות מיותרת. זה מה שיש: זה לא יפה, זה לא סכרני, זה לא מסתדר. לומדים לחיות עם זה או שלא, שתי האפשרויות קיימות וכל אחת מאפיינת סוג אחר של גיבור, תבנית אחרת של דמות.
קשה לחשוב על סיבה הגיונית לקרוא או להמליץ לקרוא ספרים חסרי חמלה שכאלה למעט העובדה שאלה ספרים טובים, לפעמים אפילו טובים מאוד, ושעל אף חשרת השמים ואפלת הקיום, יש בהם משהו מעודד; בלי פיות או פתרונות קסם, עם נחישות שנשברת הרבה יותר פעמים לפני שהיא מתחדשת וממשיכה, יש בהם יופי וכוח ורגש.
כנגד כל היגיון, יש בהם אמונה במשהו טוב יותר.
ליליאן ופילומנה לא חולקות ביניהן דבר – לא גיל, לא שפה, אפילו לא תקופה, אך הן דומות להפליא זו לזו מבחינת היקף המרחקים שהחיים מאלצים אותן לגמוא. לשחות מתחיל בציטוט על אודות משקל מדליות אולימפיות, שלו היו ננעדות כולן יחד, היו מטביעות את השחיינית שזכתה בהן, הכרזה שנועדה להצביע על כישרון אדיר, חד־פעמי, מבלי להזכיר את כל הדרכים (הקשות) שהובילו אליו. על הנקודה הזו בדיוק מדבר הספר: הדרך, הכשלים והמאבק שלא נגמר. הניצחונות שהוא מתאר בצמצום רזה נעדרי חשיבות כמעט לחלוטין.
ליליאן ופילומנה הקיפו כמעט את כל העולם, או לפחות חצי ממנו, במטוס, באונייה, ברכבת, באופניים, ברגל, מעידות בכך כי כשם שאין גבול לסבל כי אין גבול גם לכוח שמאפשר לשאת אותו.
אין כאן סיסמה מנצחת, חוכמה חיים שצריך לזכור – יש רק מילה אחת, שמקפלת בתוכה את הכול.
רחוקה היא המילה של ליליאן אך באותה המידה היא הייתה מתאימה בהחלט לתאר גם את פילומנה אש, התינוקת שלא מצאה לעצמה מקום שקט אלא רק במים ומאז היא מחפשת אותו שם, בורחת מעולם שלא מפסיק להתאכזר אליה. אנשים מתים סביבה, משתגעים, מעליבים ולה אין שום דרך להתמודד – כי איזו דרך יש באמת – אלא במים. השחייה היא לא פעילות מרגיעה, כזו שפותרת את המצב או מתקנת אותו באיזה אופן; זו פשוט דרך אחרת לחיות לצד החיים האמיתיים, מקום שבו העולם משתתק ואפשר להיות מישהי שמתמקדת במשהו שהיא מאוד טובה בו וזה הכול.
לקראת הסיום פילומנה מנסה להבין את עצמה ואת חייה בראייה אחרת, משחזרת את הדברים שהיו כה קבועים במסקנות ובחוויות, מגלה סלחנות והבנה שלא היו בה קודם, מאפשרת לעצמה להפסיק להתרחק כדי להיות נוכחת יותר במקום שבו הרגש עצום מדי מכדי להכיל את כל־כולו בבת אחת.
לשחות היא המילה של פילומנה אבל באותה המידה היא הייתה יכולה להיות המילה של ליליאן לייב, האשה שמוצאת את עצמה בקצה השני של העולם, שמוותרת על כל מה שהיה לה למען ניסיון להחזיר משהו שאבד ושלעולם לא תוכל לזכות בו שוב, ששוחה שוב ושוב נגד הזרם כי אין לה ברירה אחרת, שטובעת יותר מדי פעמים (פעם אחת באמת) ובכל זאת מחזיקה מעמד.
במובן מסוים סיפור החיים שלהן מעצב תבנית זהה של אישיות מאופקת, כזו שמתבוננת הרבה יותר מאשר מדברת, חסכונית במעשים ובהפגנת רגשות; מישהי שאין לה צורך להרשים אף אחד, מישהי שאף אחד לא מרשים אותה, מישהי שהשדים המתים שלה רודפים אותה כל יום וכל לילה.
שום דבר לא יכול באמת לטלטל אותן, להפתיע אותן, להכאיב להן.
החיים כבר הכאיבו להן יותר ממה שבכלל אפשר לדמיין.
ובכל זאת, הן שם, בין דפי הסיפור, מפלסות לעצמן דרך מבלי לאבד את כבודן, מבלי לאבד אחיזה, מבלי להשתגע.
הסיפורים הקשים שלהן לא מסתיימים בסיום שמח – הם מסתיימים בכך שבפעם הראשונה בחייהן, ליליאן ופילומנה מוצאות לעצמן מקום להיות הן כפי שהן באמת.
איימי בלום וניקולה קיגן אימצו שיטה זהה של התייחסות, לא של כתיבה. ההתייחסות לדמויות, להתרחשויות, לאירועים שפוקדים אותן, מאפשרת הצצה אל העתיד באותה הוודאות שבהן הן מספרות על העבר. אירועים שיקרו בעוד שבוע, שנה ויובל נמסרים באותה הוודאות שבה מתועד מה שהיה אתמול, לפני חודש או חצי מאה.
מבחינת בלום וקיגן הכול כבר התרחש – העבר, ההווה והעתיד גם יחד.
איימי בלום היא סופרת ופסיכותרפיסטית. שני המקצועות האלה באים לידי ביטוי שלם, ולפעמים גם מושלם, במילים שבוקעות מתוך המקלדת שלה. לא תמיד העובדות האלה מעניינות או חשובות, אבל כאן, לאור המשבר הרגשי המתמשך המלווה את הסיפור ואת הגיבורה, הן כמעט נחוצות. רק אדם שמתעסק בפתרון משברים נפשיים למחייתו יעז לברוא עולם שבנוי כולו משברים ולהתמודד איתו באופן הפיוטי, הסלחני והנינוח שבו עשתה זאת איימי בלום.
ניקולה קיגן כתבה ממקור אחר. היבטים אישיים רבים מחייה שזורים בסיפור וזה טבעי ואולי גם נחוץ, אבל החשיבות שלהם היא באופן שבו הם מתלכדים כדי להעניק אמינות לדברים. יש רגעים שבהם ברור מעל לכל צל של ספק שהיא כותבת מתוך יחידה אישית, ברורה ובלתי מוטלת בספק, ורגעים אחרים שבהם זה מרגיש כמו סיפור שרק מוח פורה וחסר מעצורים יכול לרקוח ולהמציא.
כשמקשיבים לה מבינים את הסיפור הרבה יותר לעומק, בעיקר את רעיון המים: המים שבתוכם חיה פילומנה אש במשך זמן כה רב, בתוך בריכה מוגנת, הופכים למטר בלתי פוסק שניתך עליה משמים בעיר האורות המוחשכת מעננים (התרגום העברי משמר את הניגודיות היטב). המים מלווים אותה כאמצעי ביטוי: כמו בת ים היא יכולה להיות או למצוא את עצמה רק בקרבתם, למרות שאלה לא חיים קלים או מציאה פשוטה בשום צורה או אופן.
כפי שכתבתי בהתחלה, אני עדיין לא חושבת שיש משהו מחליש בכתיבה על זהות הרגשית־רעיונית של שני סיפורים. הגישה הזו מוצאת לעצמה ביטוי בדברים שניקולה קיגן אמרה בעצמה, שהיא מצאה היגיון והסבר לחייה במילותיהם של סופרים אחרים.
לפעמים לבבות גדולים ועטים משובחים (או מקלדות מתקדמות) פועמים וכותבים באותו הקצב ויוצרים סימפוניה מופלאה של רגש.
איימי בלום וניקולה קיגן יצרו רצף שהופך לשרשרת שהופכת להצטברות חסרת כל סיכוי הסתברותי אצל שתי גיבורות שמאבדות עולם ומלואו ואז מאבדות אותו שוב, ושוב, ואז מוצאות דרך להמציא־להציל את עצמן מחדש בלי שום שבלונה יומרנית ותלושה אחת.
מישהו אחר היה כותב אופרת סבון שלמה רק מתרחיש עלילתי אחד;
איימי בלום וניקולה קיגן הפכו את הספרים שלהן למשהו אחר לגמרי.
כל טוב,
גתית
