הביקורות מהללות את רווקים ואלמנות של ירמי פינקוס – ובצדק. השפה משובחת, השימוש במילים מרהיב (אפילו הלועזיות מעיבה במידה מרוסנת בלבד: אדם שמפליא להשתמש ב"מלקטת" יכול לשזור מילים מרהיבות לא פחות רק בעברית) והעלילה קולחת, משעשעת־עגמומית־אפלולית־מכמירת־לב במינונים מאוזנים, כאלה שגורמים לקריאה להיראות ולהרגיש כמו מנה מרובדת של ספרות מובחרת עם קריצה.
אך בשורה התחתונה ואחרי שוך כל הברכות וההילולים צריך להיות סיפור ורווקים ואלמנות של ירמי פינקוס הוא אסופת סיפורים (זהים) על חלום שנרקם במשך זמן ממושך ותקוות ממושכות עוד יותר עד שהוא מתמסמס, מוחמץ ונעלם באבחה אחת של רגע וכנראה שגם באופן בלתי נמנע לחלוטין.
לעתים החלום נראה מופרך, כמו בעניינו של הילד המחליט "להיות גדול" באמצעות התחברות לזוג שכנים תמוהים־נדכאים (איזי וכרמלה), או הגיוני (בהבנה שאינה נדרשת לנימוקים) כמו ויתורו של המרצה הבינוני על משרת חלומותיו בלוצרן / ציריך (אירופה), אך ברור כי על אף הציפיות המתפתחות, גיבוריו של פינקוס אינם מתפכחים – מאמציהם נגדעים בדיוק באמצע, רגע לקראת סיום או שנייה אחריו. סיפוריהם הוא סיפור חוזר ונשנה על חוסר מימושו המוחלט של דבר שרצו בו באופן נחרץ, נחוש ובלתי מתפשר.
ברוב המקרים אין תיעוד של "המציאות שאחרי" כך שלא ניתן לדעת כיצד השפיע האובדן הגדול על שגרת חייהם של אלה שנותרו עם לא כלום, אך אם לשפוט לפי הסיפור הראשון (מוכרים קונים) ניתן להסיק כי על אף ההשתדלות העקבית, כמו עכביש הטווה את חוטיו בהתמדה ושקדנות, עולם כמנהגו נוהג ויוסיף לנהוג; דבר לא ישתנה כשם שדבר לא השתנה וההחמצה הקיומית שמלווה את גיבוריו של ירמי פינקוס עודנה בעיניה נשארת, קבועה, נצחית, חסרת הפרעה.
אין כאן השראה, בטח לא מוסר השכל – רק אוסף של דמויות המחוברות לגרעין משמעותי ובה בעת נסתר, שמנחה אותן בדרך שזר לא יבין ואולי גם הן לא, אם תחלטנה להקדיש עוד רגע של מחשבה לעניין. אך גיבוריו של פינקוס לעולם אינם מחליטים לעשות דבר שכזה. הם חיים ומתנהלים כמו מיצג אמנות מוזיאוני – לגעת אסור, לראות מותר. וכך מתהווה לו סיפור על גבי סיפור, פסיפס שלם האסוף משברירים של חוויות, מזימות ומשאלות לב – שלב אחר שלב, חלק אחר חלק, עד שהתמונה השלמה מתהווה כמעט לכדי שלמות ואז, כמו תמיד, מתנפצת.
בטור החדש שלה, שהתפרסם בתאריך 24.8.2018, י"ג באלול תשע"ה, כותבת אמילי עמרוסי כך:
"הגעגוע לגן העדן הוא געגוע לעולם שאין בו תהליכים. עולם שבו עוד לפני שאתה רוצה משהו, הוא ישנו. העצים בגן העדן לא הפיקו פירות, אלא היו בטעם הפרי. נגסת בגזע וטעמת את הפרי. […] לא היו הריונות. לא המתנה לילד ולא המתנה לפרי שיבשיל.
ביס דבילי מפרי עץ הדעת – וחטפנו את עונשי היגיעה וההמתנה: אתה תעבוד כדי להוציא לחם; את תישאי פרי בטן במשך חודשים ותלדי בכאב; עץ הוא סתם עץ, וצריך לחכות שיתפחו עליו הפירות.
יום אחד נחזור אל גן העדן האבוד. ברוסית קוראים לזה אחרית הימים. בחילונית עולם מושלם. הכול יהיה, ומייד. כל מה שחלמנו, כל מה שרצינו. ואז מה? גאולה יפה כזאת, בלי צרות, בלי קשיי פרנסה, בלי לחכות למשהו, הכול מונח מוכן, ואנחנו בגן עדן מושלם, משמים, סגור, אחריתי, קו ישר של מוניטור מתים."
אולי לא זה המקום להודות, אבל יש לי בעיה עם אמילי עמרוסי. אני קוראת אותה על אף שאיני מוכנה להודות בכך. את הספר שכתבה איני מתעדת אפילו לקחת ליד, כשם שאקפיד להתנזר מכל ספר עתידי שבכוונתה (אולי) עוד לכתוב ולפרסם. טור אישי בעיתון הוא דבר אחר ולו משום שהוא רק חלק קטן ולא השלם בכללותו, כך אני משקרת לעצמי, ובכל זאת, הקושי קיים.
לאחר גילוי נאות זה, אודה כי דבריה של אמילי עמרוסי נשמעים משכנעים מאוד על הנייר, אך בקריאה חוזרת נחשפת ערוותם הפשטנית והשבעה, זו שמתארת את השקפת עולמו של אדם המשתעשע ברעיון הכאב והצער שעה שהוא נעדר את יכולת החמלה להבין כאב וצער אמיתיים כשהם מתגלמים אצל אדם אחר.
אני מעריכה את הכנות בדבריה כשהיא כותבת "האמת היא שאני מפחדת שאם לא יהיה לי משהו להשתוקק אליו, אני אגמר" אבל נראה שאמילי עמרוסי לא טעמה מעולם את טעמה המצמית, המנקר והבלתי נסבל של ציפייה שנכזבת שוב ושוב, כל פעם מחדש. כנגד אובדן ההבטחה הזו לא ניתן להתחסן: שגרתיות אי־המימוש לא הופכת את הלב לקהה יותר כי אם להיפך, הרגישות מציפה עד אפס מקום, עד שאין ביכולתה לשאת את עצמה, וכך היא זולגת למישורים אחרים כמו עוקצנות, מיאוס ולב ערל וקר.
קללה סינית מאחלת חיים מעניינים; אמירה זו, שמעולם לא נבדקה באופן מדעי, הפכה כבר לקלישאה, כנראה שבצדק: חיים מעניינים אינם בהכרח ערובה לאושר. שקט, שלווה ונחת מצטיירים באופן הרבה פחות סוער, הרבה פחות מלהיב והרבה פחות מעניין – וודאי בעידן שבו הכול מתועד עד לזרא, מצולם ומתויג ומעורר קנאה. רגע אחד "מעניין", שבו חיים שלמים מתהפכים, נהרסים, נכחדים, נעלמים, רגע אחד שבו נמתח קו – לא של המַשְׁגּוֹחַ אלא של החיים עצמם – בין מה שהיה לבין מה שכבר לא, בין מה שיכול היה להיות ולא יתממש לעולם, הוא רגע המוות: הוא הורג את התקווה ואת השמחה ואת כל האפשרויות שהיו לחיים להציע, אלה שעכשיו כבר לא נשאר מהן ולו פירור אחד קטן.
עשייה היא דבר חשוב; חתירה קדימה כנגד המכשולים היא מאמץ נאצל ומעורר השראה; התקדמות היא הכרח – אבל לומר שזה האידיאל, שזוהי הדרך, זו כבר יוהרה של "קלת כתיבה", "מחרשה של מקלדות" ושאר דימויים השאולים לחינם מעולם הטבע והחקלאות.
ירמי פינקוס אינו קובע "אמיתות" נחרצות שכאלה. אצלו הגיבורים כמהים, נכספים ומשתוקקים כי יש משהו בכמיהה הזו שמבטיח להם מתנה גדולה יותר מהמציאות של חייהם כאן ועכשיו. העובדה שהם אינם מצליחים או נכשלים או מוכנים ברגע האחרון, האחרון ממש, לוותר, אולי מתכתבת עם קביעתה של עמרוסי כי "ביום שהישועות שאתם מתפללים אליהן ידפקו בדלת, לא יהיה פשוט לפתוח. כמה מאיתנו קיוו למשהו גדול כמו זוגיות או עבודה נחשקת, וכשזה הגיע, סירבו להיענות. אנחנו לא באמת רוצים להיגאל", אבל זה לא באמת נכון.
אנשים אכן רוצים להיגאל, להגשים את חלומותיהם הגדולים, להביא למציאות את הדברים שהם חולמים עליהם בסתר – העובדה שהם מפחדים אינה עולה בקנה אחד עם הרגש המצמית שמשתרר כשהחלום נסדק והתקווה נשברת והחזרה למציאות הופכת הכרח שאולי היה אסור להטיל בו ספק. יש אנשים שאינם יודעים לכנות את חלומותיהם בשם, שחושקים בדבר רק משום שכך נדרש מהם, שמחפשים את מה שזר לנפשם פנימה מתוך כורח ההרגל וסתימות המחשבה, אבל לא על אנשים כאלה מדברת אמילי עמרוסי. אמילי עמרוסי מדברת על אנשים שרוצים ומשתמטים כי הם מעדיפים או מאפשרים להניח לפחד להשתלט על מה שאמור היה להיות גדול וחזק יותר אפילו מהם עצמם.
ואז, כשהחלום זולג מהם, נעלם ואיננו, משהו מרוסק נשאר להדהד מאחור, צובע את החיים שאחר כך בגוונים של אפור מצמית ומשמים. העובדה שזוהי המציאות לא הופכת אותם לרצויים או אפילו נסבלים יותר. אם כבר, היא הופכת אותם ללעג לרש, הוכחה נוספת לשיבוש, להחמצה מחלחלת שלא הייתה צריכה להתרחש אבל התרחשה אף על פי כן, להחטאה של משהו שנראה אפשרי וקל אבל בה בעת מרוחק ולחלוטין לא בר־יישום.
"אנחנו רוצים לחיות. לחיות, כולל לעמוד בתור. כולל חמדה, כמיהה, דחף, רצון, געגוע. כולנו מחכים לגן העדן, אבל הוא יכול להרוג מתים. באפוקליפסה כזאת תמות האהבה בגלל מות הציפייה. ימות הסיפוק בגלל מותר המאמץ. נצא מהבית וניעצר אחרי צעד אחד, לא יודעים לאן להוליך את הצעד הבא. נעמוד על אותה מרצפת ונבהה. הכול יהיה מתוקן. בלי זיעת אפיים ובלי זיעה בכלל. […] ככל שאני מדמיינת את העולם הגאולי הזה, אני פחות מבקשת אותו. לא יהיה חטא בעולם ולא על מה להימחל, והילדים לא יידעו מה זה להשתוקק ולא יכירו את התנועה הנפשית הזאת, כשאתה קצת נרתע מעצמך, ובזכותה אתה מטפס למעלה, חוזר לאותה נקודה, רק גבוהה יותר […]."
חטא ומחילה הם דברים בדיעבד, קשיים ששוברים את הלב למפרע, לא כאלה שאמורים להיכסף אליהם, לערוג שיתרחשו. אלה שהצטלקו וצילקו, אלה שספגו והספיגו, אלה שחיים לדיראון עולם בצל חטא שאינו אלא טעות שאינה נגמרת ובעיקר אינה נשכחת יודעים כמה קשה לשאת את עולו של החטא הזה.
אמילי עמרוסי משתוקקת בקלות גדולה מדי לדברים שאין להם שום קשר עם השתוקקות משום סוג שהוא.
ובכלל, השתוקקות היא לא דבר שילדים צריכים ללמוד. אדם אינו לומד להשתוקק – הוא פשוט חש את ההשתוקקות בתוכו. אין מה לפחד ש"הלימוד" החשוב ייפגע; יש מה לפחד שהוא ייושם בצורה שכיחה מדי, רבה מדי, עקבית מדי; שכל מה שיישאר ממנו בסוף יהיה רק הוא והוא בלבד – השתוקקות שאין מאחוריה דבר.
""שתקבל מה שאתה רוצה!" מקללים הצוענים. כשאתה מקבל את ישועותיך כולן, אפשר לקפל. אדם שאין לו בקשה הוא אדם חסר חיות."
לקבל את ישועותיך כולן? איזו הרהבה, איזה ויתור אבירי, אפוף הוד ורוממות. לקבל את מה שאתה מבקש? ואם לא הכול אז לפחות חצי? מה פתאום? לשם מה?
גיבוריו של ירמי פינקוס לעולם אינם מקבלים את מה שהם מבקשים לקבל. האם זה הופך אותם לטיפוסים מאושרים יותר? שלמים יותר? מלאים יותר? האם הם עונים על דרישותיה המחמירות של אמילי עמרוסי לתנועה מתמדת, נושמת, חיה?
"כששערי הכלא, כל כלא, נפתחים, האסירים לא בורחים החוצה. גם ביציאת מצרים פחדנו לצאת. כי מעבר לשערים המתרוממים יש מדבר לא נודע" כותבת עמרוסי, לא בלי צדק מסוים, אבל המשך טענותיה שגוי והבנתו לוקה בחסר: "וכי מעבר להם כבר אין למה לחכות". זו הסיבה לפחד? לשיתוק שגורם לאדם לקפוא במקום? העובדה שאין כבר למה לחכות?
""בכלל לא רציתי את זה", "זה לא זה", "זה גדול עלי"" ביטויים אלה אינם מעידים בהכרח על חוסר רצון במימוש החלום אלא יכולים לרמוז על כך שהחלום לא התממש בדיוק כפי שהצטייר להיות, אבל זו כבר סוגיה לבעיה אחרת, וודאי שלא לכך ש"המתח של הציפייה מחזיק אותנו חסרים ודרוכים ומשתוקקים, וערים."
אדם חסר הוא לא דרוך – הוא חסר והחסר הזה מונע ממנו לישון. אין שום דבר חיובי בערנות שכזו, משום שזו אינה ערנות כלל. מי שאי־פעם החסיר שינה נחשקת עד מאוד בגלל אפון בגודל מדינה ממוצעת שנתקע לו מתחת למזרן מבין כמה סבל יש במצב "ער" שכזה, כמה כואב להישרף בשריפה פנימית שמציתה את עצמה כל פעם מחדש.
מיטתה של אמילי עמרוסי, כך נדמה, שייכת כנראה לעולם האגדות המקוצרות לילדים קטנים.
לא כן ספרו של ירמי פינקוס; הוא כבר חצה מזמן את הגבול לעולם הספרות הגבוהה, האיכותית והנחשבת לבני כל הגילאים.
"[…] אצל פינקוס מה שנפער בין ובתוך הדירות הוא קודם כל הזדמנות להרפתקה" כותבת קרן דותן. […] "משיכתו [… היא] לדמויות עלובות ודהויות שמומיהן ופגמיהן נחגגים בכל תפארתם. […] האנשים העלובים ביותר הם כאן מלכי הנשף. […] כל השתקנים, הבודדים, המסוגרים, שחומקים בדרך כלל מהמבט, שמברכים את שכניהם בנימוס וממהרים להיבלע מאחורי דלתות סגורות, דווקא הם יפציעו כאן מגומחותיהם ויחשפו איזו סטייה אקזוטית שתהפוך את אפרוריותם על פניה. המבט אינו מרפה, הוא אורב לחריגה המיוחלת ממסך הסתמיות, וכשיצוד אותה הוא ייתפס בה כמו בזיז שבו תלוי הכל […]. כתיבתו [של פינקוס] מתקדמת ברהיטות מושחזת שמעכלת אל תוך ניסוחים מפולפלים כל אי־בהירות, כל אי־שקט, ומשליטה על הסיפור כולו את אותה נימה קלילה ומשועשעת. כתיבתו לא מעיקה, אלא מבדרת."
""אור החיים ביום קטנות" כתב א"ד גורדון, וכשקוראים את 'רווקים ואלמנות' […] המשפט הזה מקבל טוויסט חדש ומעניין. פינקוס לוקח את הנטייה למציצנות, שמלווה לרוב בבושה, לשיאים חדשים של אנושיות. גם תכונות ופעילויות שהן מרכזן של חברה אנושית כמו רכלנות, קטנוניות ופנקסנות מקבלות כאן אישור ויוצאות מתחומו של 'צד הצל' למרחב הלגיטימי. […] כל דמות […] נעה בין להיות קוריוז, לבין דמות שמזדהים איתה. היכולת של פינקוס לנוע על הציר הזה בין לעג לחיבה היא לא פחות ממופלאה" קובעת טל כרמון. כשלעצמי, אהבתי במיוחד ביקורת אחת, אנונימית, קצרה וקולעת שחרצה בזו הלשון: "בעין שאינה מחמיצה דבר עוקב ירמי פינקוס אחר ההוויה הרוחשת בהתמדה חשאית בדירות, בחצרות, בחדרי מדרגות. גיבוריו של קובץ הנובלות – ובהם דוגמן תחתונים יהיר, רווקה זקנה שטופת פחדים, נער שבולש אחר זוג שכנים תימהוניים, רוקח שווייצרי גרגרן ומתווכת דירות אימהית – תוזזים ברוב עסק, אבל ניכרים באמת במה שהם נמנעים מלעשות. הם כלואים בכוריאוגרפיה טקסית ועשירה, שבאמצעותה הם מקפידים במצוות בדידותם ומְאַבְּקים חלומות על חיים אחרים; עד לרגע שבו הטקס מופר, ומשהו אחר וזר מחלחל פנימה."
בעולם שבו אכזבות הן דבר שבשגרה, רווקים ואלמנות – אלה שאין להם ואלה שהיה להן ואיבדו – לא הופך את הייאוש ליותר נוח, אבל הוא ללא ספק מצליח להאיר אותו בחן, לא לכמוה אליו באמתלת שווא של אשליה מגוחכת.
אולי כדאי שגם אמילי עמרוסי תקרא אותו, לפחות סיפור אחד או שניים.
כל טוב,
גתית
