לא כאן רציתי להתחיל, אבל ידעתי שזו תהיה הפתיחה שלי: פרפרים בגשם דומה מאוד למלאכיה נרדמו כולם.
אולי לא מספיק לקבוע את זה אחרי שני ספרים בלבד, אבל התבנית והנושאים והנימה והגישה – הכול כמעט זהה. כאילו יש כאן זוג תאומים:
גיבור מלא עם עולם פנימי עשיר – פעם גבר, פעם אישה (בהתאמה, כן?) – יש.
בן זוג מוצלח, מרשים, גבוה, משכיל ובעל אמצעים – פעם אישה, פעם גבר (בהתאמה, זוכרת?) – יש.
מקבילה ניגודית של "הזקן האחראי המבוגר" או "הזקנה המגדלת המבוגרת" (כמובן, עדיין, בהתאמה) – יש.
ילד – תמיד ילד, לא בהתאמה – שפורץ לחיי הגיבור ועושה בהם משהו, קטן כגדול, גדול כקטן – יש.
המשפחה שמסביב, עם קשר אמיץ לבן משפחה אחד (מהמין הנגדי) ויתר קשרים רופפים עם בני משפחה אחרים – יש.
הא, כן – וגם (סוג של) פרשיית אהבים מחוץ למסגרת המסודרת של הזוגיות – צעירה ישרה כסרגל וגבר אלמוני (נכון – בהתאמה) – יש.
זה אולי נשמע פשטני כשפורטים את זה ככה, אבל כשקוראים את זה – תאמיני לי: זה מרגיש אותו הדבר.
אני חושבת שזה יפה. טביעת האצבע של המחברת. זה מראה שהיא מתעסקת לעומק בדברים שנוגעים בה. יוצרת שוב ושוב מעגלים כדי לענות על מקום שכנראה מהדהד אצלה בנשמה. מה גם, שזה הרגיש לי קצת כמו בבית. גם הכתיבה. יפיפייה, כמו תמיד, אבל הפעם נשימתי לא נעתקת בהפתעה. אני רגילה. אני מאמינה לה: ככה היא כותבת. אם אהפוך את הדף, זה לא ייעלם.
נהדרת, מירה מגן. אם ישאלו אותי עכשיו – על איזה סופר/ת ישראלי/ת את ממליצה, ישר אני אומרת אותה (ואלי עמיר כמובן, ועוד רבים וטובים. אבל היא מככבת בגדול ברשימה).
פרפרים בגשם הוא סיפור על אוריה. ילד שאימא שלו עזבה אותו אבל אימא אחרת גידלה אותו. ועכשיו, כשאני כותבת לך, אני לא יודעת להחליט מה הסיפור הזה יותר – סיפור על נטישה או התבגרות?
בסוף האימא חוזרת – כביכול כדי להסביר. מודה שהייתי במתח, פחדתי שזה לא באמת יתממש, לא ממש יקרה. אבל מירה פרגנה לנו והכניסה אותה. אישה שמדברת ומדברת, בעיקר מגבבת, הסבר ילדותי, לא משכנע, שלא עולה בקנה אחד עם האיכויות של הגיבור שלוקח אותנו יד ביד לאורך שלושה ימים ושלושים וחמש שנה.
ואז בסוף, באיזו היפוך קטן, היא מגלה שהיא שיקרה. בקטנה, כביכול. על שתי עובדות לא חשובות: האחת – שהיא שהתה כל התקופה הזו, עשרים וחמש שנה, בחו"ל, כשלמעשה חייתה בארץ. והשנייה, ששום לוויה של אישה בת גילה לא התרחשה ולכן לא עוררה בה את הרצון לפגוש את בנה הננטש דווקא עכשיו. שקר שאולי מסגיר את העובדה שייתכן והיא חולה בעצמה או שאולי – חשוב יותר – שהיא ממשיכה לשקר על עוד הרבה יותר דברים.
הסיפור, כדרכה של מירה, הוא שזירה של עבר והווה; המבוגר זוכר את עצמו כילד שעה שהוא מתקדם הלאה עם מציאות היומיום של החיים. לפעמים הוא רואה את קשר הסיבה והתוצאה בין מה שהיה אז לבין מה שדוחף אותו עכשיו. לפעמים הוא רק נזכר ומתגעגע.
אוריה זוכר את אימא שלו במשך הסיפור כולו. זיכרון של עובדות ומרקמים וחוויות. רק בסוף, אחרי שהיא חוזרת אליו ואז מתרחקת שוב, מירה מגן מספרת לנו סיפור של רגש. סיפור של אימא. זו שהולכת עם הבן שלה בגשם, וקונה לו גם קולה וגם קרמבו ומחזיקה לו את הפחית עד שיסיים, ואוחזת ביד הקטנה חזק – חזק ושואלת "אז אתה כן אוהב אותי קצת, לפעמים?"
היא סיפרה לנו את הסיפור הזה כאן בכוונה, מירה. לסתור לנו את השקר שסיפרה האימא הזו, כאילו היה לה איזה פגם שמנע ממנה להיות אימא של ממש ולכן היא עזבה. ככה סתם.
כל זאת אומר, כמובן, שאין לי מושג מה באמת קרה שם ואיך הכול התגלגל ולמה מירה לא מספרת לנו ורק משאירה אותנו עם השאלה והספק והתהייה על הדמות הכי משמעותית בחייהם של שני הגיבורים המרכזיים, שכמעט ולא הופיעה בזכות עצמה כדי לדבר על עצמה ולהסביר.
אולי זה לא חשוב?
זה כן חשוב.
זה חשוב לאוריה.
וזה חשוב לי.
אוריה אדם הוא רופא משפחה שחושב שההתקדמות האמיתית במקצוע נעשית בהתייחסות לחולה, לא באבחון המחלה שלו. מירה מעמידה אותו מול מערכת בית החולים שרואה בחולה מקרה, ומול בת הזוג שלו, שרואה בחולה מטופל ובעשייה שלה הכרח מציל חיים.
אצל מוריה במלאכיה נרדמו כולם העבודה לא הייתה מרכזית במיוחד, אבל אצל אוריה אדם היא חלק מהותי ביותר.
את יודעת, זה מצחיק; כקוראת, את יודעת עליו הכול. הדמות שלו פרושה בפניך לחלוטין – כל המחשבות, הזיכרונות, משאלות הלב. אבל בעצם, מול דמויות אחרות בתוך הסיפור, כשהוא לא חשוף ושקוף ופתוח כל כך, הוא נתפס אחרת. כמו שאימא שלו שואלת אותו "תמיד אתה שתקן כזה?" – האישה שלא יודעת שהבן שלה פשוט לא מפסיק לדבר. אבל בעצם, אני – הקוראת – היחידה שיודעת את זה. הוא מדבר ככה רק בפני, או בתוך עצמו, מבלי לדעת ש(גם) אני מסתכלת. אז אולי היא סוג של צודקת, האימא הזו.
אני חושבת שהוא מקסים, אוריה. אולי זה האופי שלו, כמו שאימא שלו אומרת. אולי זו הטבעה גנטית מהאב שמעולם לא הכיר. אולי אווה – חווה הפכה אותו למתבונן מעמיק כזה על החיים. אולי סבתא שלו, שעכשיו נמצאת בבית אבות, משותקת בחצי גוף בגלל שבץ מוחי. אולי שתיהן ביחד. אולי שאולי זו מירה. מירה שפעם היא מוריה ופעם היא אוריה וכל הזמן היא מחפשת את עצמה מחדש בתחפושת חיים של מישהו אחר.
גם אביה של מוריה נמצא בבית אבות, אחרי שאשתו נפטרה. זוכרת? גם הוא קמל ורזה ואיטי ולא מגיב.
אוריה ומוריה – דמיון מהדהד מישהו? – מוציאים את דמות האם / האב שלהם (בהתאמה, זוכרת?) אל חיק הטבע, כמו תמיד בירושלים, כמו תמיד לחורשות ויערות (יערות… לא ניסחף). העצים והפרחים והציפורים – הכול מאוד נוכח שם. וחשוב. כי הטבע לא מזקין ולא מתמסמס ולא הולך לאיבוד עם השנים. הטבע הוא נצחי, מתחדש כל הזמן, מלא כוחות. הטבע הוא הניגוד לזקנים האלה, שהחיים עברו עליהם והותירו אותם עם שברירי חלומות ורסיסי יכולות. לא הייתי מבינה את זה כל כך טוב, אלמלא היה קשר בין אוריה למוריה ובין פרפרים למלאכים.
מלאכיה נרדמו כולם יצא ב – 2003.
פרפרים בגשם בשנת – 2005.
מי שלא מבין יכול להגיד שהיא המשיכה את הקו שבו היא התחילה, שיכללה ולעסה והעלתה אותו שוב.
מי שלא מבין יכול להגיד שזו נוסחה שממחזרת את עצמה, שבלונה של תבנית לכתיבת ספרות יפה.
אבל לספרות יפה אין שבלונה. יש לה רק טעם טוב ואמת שנוגעת בלב. ואם מישהו מדבר על אותה אמת פעמיים, סימן שהיא קיימת בתוכו ובוערת בו ושכנראה כדאי ומאוד מומלץ לשמוע מה שיש לו להגיד.
נהניתי מהספר הזה. הוא החליק וזרם וכלכל את עצמו ושמר לי מקום מזמין מאוד לחזור אליו, לפנות לו את הזמן והמקום. לא למהר להניח אותו מהיד.
אני חושבת שכשיש ספר טוב כזה, יש המון דברים להגיד עליו, ואפילו לא ממש התחלתי.
ואם כבר חייבים לרכל כדי שיהיה פיקנטי… שמעון אדף היה העורך שלה. שאפו. הוא פרש מכתר ב – 2005 כדי להתמסר לקריירה שלו. כנראה זה קרה אחרי שהוא סיים לערוך את הספר הזה, שראה אור כאמור באותה שנה. עכשיו נשאר לי רק לקרוא את ימים יגידו, אנה שמחכה לי, ולראות אם יש או אין הבדל.
אז הגעת עד כאן סופסוף?
יש מצב שתעני לי?
איזה הנהון קצר של אות חיים?
משהו?!
צופית, לא רציתי להגיד את זה קודם, אבל את ממש מגזימה.
בכל זאת, נשבעת את שבועת הספרנית: להמליץ, להקשיב ולהגיב, וזה, אם לא אכפת לך, הפרה בוטה שלה!
