היום חשבתי על כך, שהרבה זמן כתבתי לך על ספרים, אבל לא כתבתי לך שום דבר אישי על עצמי. לא שמכתביי (בצורתם המתקדמת כדוא"ל) אינם מיועדים להשתפכויות רגשניות עמוקות ושיתוף חוויות אישיות-רגשיות. הם יכולים להיות מה שהם רוצים – אשמתי שתמיד מעניין הרבה יותר לדבר על רעיונות רגשיים? – אבל הפעם באמת יש לי חוויה אישית-רגשית ומשעשעת לספר לך. וכן, היא קשורה גם לספרים, ספרות וכל מה שביניהם. למען הסר ספק, אני לא מדברת (רק) על האתגר המרתק והבלתי נודע של בחירה אקראית בספר שלא מופיע ברשימה המוקפדת שאת כבר מזמן מקפידה לא לשלוח (הכול נרשם צופית. הכול נרשם).
בראש רשימת החנויות האהובות עלי נמצאות חנויות לספרים עתיקים. יש שקוראים להם "ספרים יד שנייה", "ספרים ישנים" או שאר רעות נטולות מעוף, אבל ל"ספרים עתיקים" יש צליל קצת יותר מכשף והרבה יותר מסתורי ומבטיח, אז עם הניסוח (המנצח) הזה נישאר.
הנימוק העיקרי והברור מאליו (עד שהוא מייתר כמעט את הצורך להסביר) הוא שבחנויות לספרים עתיקים תמיד קיימת האפשרות למצוא סיפורים חדשים, במובן הישן של המילה. בראש ובראשנה אני תמיד מחפשת כרכי אוספים מאת או. הנרי ואנטון צ'כוב, כאלה שטרם רכשתי או ידעתי על קיומם. בדרך כלל ובאופן צפוי למדי זה לא ממש קורה, אבל מאחר והאפשרויות לא נעצרות שם, אני לא מניחה לחיסרון הזה לדכא אותי. חנויות לספרים עתיקים תמיד טומנות בחובן את ההזדמנות לגלות אוצר נדיר שכלל לא העלית על דעתך. נכון שעל פי רוב הן מאחסנות מגוון ספרים שבעברם הקצר הוכתרו כרבי מכר ובהווה הממושך והבלתי זוהר שלהם הם רק עוד אסופת דפים שמישהו חפץ להיפטר ממנה, אבל בין לבין מתחבאות להן גם הפתעות מיוחדות באמת. זה אולי נשמע מופרך, או יורמי-חנוני להפליא, אבל בשיטוטי האחרון בחנות ספרים כזו מצאתי אוסף מרהיב של תצלומי שחקני תיאטרון ידועים בזמן האיפור – רגע לפני עליית המסך, עם מסקנות אישיות ומרתקות, בכתב ידם, על אמנות הבמה ונפלאות המשחק. עכשיו תגידי לי שזה לא משהו שהיית רוצה שיהיה לך בבית.
צריך לאהוב חנויות כאלה, כי מי שאוהב אותן יכול לשהות בהן שעות, בדרך כלל בחברת עצמו.
זה לא עצוב או מתבודד כפי שזה עשוי להצטייר. יש מקומות שבהם באמת מרגישים כאילו ספרים הם עולם ומלואו, כבר ברגע שפותחים את הדלת.
למשל בוקספר – ברחוב העצמאות 82 בחיפה.
נכנסתי אליה במקרה, כי הבחנתי בשלט מהצד השני של הרחוב כשהייתי בדרכי לכיוון אחר לגמרי, אבל לא אני אחת שתפספס הזדמנות כזו, להיכנס לחנות מסוג כזה. חציתי ונכנסתי.
כבר בהתחלה היה בה את המגע המאפיין והמבטיח של הררי ספרים הנערמים עד לתקרה – וגם זה רק בגלל שיש הגבלת גובה עירונית לכל מבנה ציבורי. לא היה לי הרבה זמן ולכן גם לא הרבה פנאי. את לא יכולה להבין מזה שלא קניתי – קניתי ועוד איך – אבל אני בטוחה שהיו שם דברים שלא העליתי כלל על דעתי שאני יכולה לחפש ולמצוא. אני אוהבת שיטוט מוחשי בין המדפים מאשר קנייה מקוונת, למרות שיש להם אתר מרשים ודף פייסבוק שמפזר בדיחות מצחיקות השייכות לבעלי החנות – דבי וגדעון. שווה להיכנס רק בשביל ללבוש חיוך.
כדי להסביר לך טוב יותר איזה מין טיפוס הוא גדעון, אספר לך על הספר שהוא המליץ לי לקנות, עשר שניות אחר שסיימתי את הקנייה הבלתי מתוכננת (והיקרה) שלי וחמש דקות אחרי שהייתי צריכה להיות כבר בדרך החוצה, למקום שאליו הייתי צריכה להגיע רבע שעה קודם לכן.
הוא לא אמר עליו "משגע", "מפתיע" או "משובח" אבל זו הייתה הכוונה. ספר שרק אדם שקורא וקורא המון – המון ספרים יכול להעריך ולהתרגש ממנו, כפי שגדעון התרגש, באופן מאוד לא רגשני.
אני התרגשתי ממנו הרבה פחות, ולכן לא אציין את שמו, כפי שתמיד אני עושה במקרים כאלה. הרהרתי בכך רבות, אגב. האם כן לומר או לא. מצד אחד אני יכולה להבין את המשיכה, את העניין ואת הכתיבה שהתחילה כמושחזת ונראתה כמשהו מהפכני בהחלט. מצד אחר ולדאבוני הרב, לא עבר זמן רב עד שכל המבנה המפואר הזה התגלה כמסך עשן מתעתע, שהתנדף מהר מדי והותיר אחריו תחושה מאכזבת של החמצה. הספר המומלץ בחום על ידי אדם שמבין עניין, אינו ספר טוב. הוא יכול היה להיות ספר מצוין, מצוין באמת, מצוין ברמה של אחד הטובים, אבל הוא התפקשש דווקא בגלל מה שהוא: סיפור קולח של אדם נחוש, שיודע בדיוק מה הוא רוצה לספר ואיך ולכן אינו יכול לסבול עריכה מתערבת או מתקנת של אף אחד אחר. לפעמים הטעויות זועקות לשמיים, לפעמים הן דוקרות כמו סיכות קטנות. בעניינים עקרוניים או פעוטים, בהיבטים משמעותיים ומשמעותיים פחות.
ספר שרוצה להיות צ'רלס בוקובסקי אבל לא ממש מבין מה זה אומר ולכן עוצר הרבה קודם ומניב הרבה פחות.
דבר אחד כן יצא ממנו: בואי נאמר שעכשיו אני מבינה למה אנשים לפעמים מסתכלים עלי בחשדנות כשאני עומדת, כהרגלי, שעות ליד מדפי הספרים. באמת שאני רק מסתכלת עליהם!
אז איך ספר כזה יכול לספר לך מי זה גדעון?
טוב ששאלת, כי על אף שבשבילי הוא לא עבד ואצלי הוא לא עבר ובסופו של דבר לא הייתי ממליצה עליו למישהו אחר, עבור גדעון מדובר כנראה בסיפור אחר לגמרי, ואני בהחלט יכולה להבין מדוע: כמו פַּרְנָסוּס על גלגלים, זה ספר שגורם לך להסתכל על קריאה מהפן היותר "שווה" של החיים. כי אם בימינו כולם חושבים שקריאה זה רק לחנונים, או לעקרות בית משועממות או לילדים קטנים או כל קבוצה מגדרית אחרת שנחשבת פחות "תקנית" מבחינה חברתית, הספר הזה בא ומוכיח, בצורה מבדחת ומפוכחת כאחד, שזה לא נכון. שספרים הם באמת החיים והחיים הם הספרים וזה מאוד "מגניב" או "שווה" או "מטריף" או "חולה" או "חבל על הזמן" או "כואב בעיניים" או כינויים עדכניים בשפה שחייבים להכיר שנייה לפני שהם מתחלפים במשהו עדכני יותר.
אני לא מאמינה לדבר שכתוב בו ובה בעת, מאמינה לכל ועל אף שאני חושבת שהוא לוקה מאוד בחסר, אני חושבת שהייתי שמחה לקרוא משהו נוסף מאת המחבר או לפחות להסביר לו שלפעמים גם סיפורים טובים זקוקים ליד מכוונת, שלא הורסת את הסיפור. להפך: היא רק גורמת לו להיות הרבה-הרבה יותר טוב.
ואגב, אני לא האלמונית היחידה בכל הנושא הזה. גם הוצאת הספרים של הספר הזה אינה קיימת במציאות, בדיוק כפי שהשם המודפס על גבי הכריכה לא שייך לאדם אמיתי. כלומר, זה שם אמיתי, הוא פשוט לא שמו של הכותב. הפושע משתמש בשמו של מגן חוק מפורסם כדי לספר סיפור על עולם הפשע. משחק מתוחכם מצידו.
לא הייתי מופתעת לו הייתי מגלה שגדעון כתב את הספר הזה בעצמו. זה רובד נוסף של הקסם הזה, שיש לחנויות לספרים עתיקים. הן אוצרות בתוכן עולם ומלואו. לאנשים מסוימים זה יכול להישמע כמו רשימה ביבליוגרפית (ובספר האמור זה באמת מרגיש כך, יותר מדי פעמים), אבל לאנשים אחרים כל ספר הוא סיפור וכל סיפור הוא חוויה. אנשים כמו גדעון, שאצלו ספרים הם כמו מדליות על מדף.
אני חושבת שמהסיבה הזו, בוקספר נותן לכל הספרים באשר הם מקום של כבוד.
כל טוב,
גתית