יש אירועים בחיים שפשוט אי־אפשר להתמודד איתם: אי־אפשר לקלוט, אי־אפשר להבין.
השואה היא אירוע כזה. אירוע בה"א הידיעה.
אין־סוף מקרים של אין־סוף זוועות.
לפעמים זה מרגיש כאילו העולם עומד במקום. לפעמים זה מרגיש כאילו הוא שועט קדימה.
הכלאה בלתי אפשרית כזו יכולה להתקיים רק במציאות.
או בספרים; מובחרים מאוד, בודדים מאוד, נדירים מאוד.
כמו עיר הגנבים של דיוויד בניוף.
אני מודה: עיר הגנבים של דיוויד בניוף הוא אחד הספרים הטובים שקראתי.
כל מה שאכתוב עליו ייראה (אולי) כמו ניסיון להסביר, אבל לא משנה כמה אפרט, אמנה, אדגיש ואציין – הניסיון הזה נדון לכישלון.
אין באמת אפשרות להסביר כיצד ומדוע עיר הגנבים הפך להיות פנינת הספרות הנדירה שהינו.
צריך לקרוא אותו כדי להבין.
הקלילות שבה הוא עלעל את עצמו בין אצבעותיי לא עולה בקנה אחד עם הנושא הטעון, המיוסר והבלתי הגיוני של מציאותו הבלתי בדיונית.
כמעט ולא הרגשתי שקראתי אותו אבל כשקראתי הרגשתי שאני חייבת לעצור: הקריאה נהפכה כבדה עד בלתי נסבלת.
לא הייתי מסוגלת להכיל את זה.
אבל הייתי מוכרחה להמשיך.
המצור על לנינגרד הוא מהאירועים המשמעותיים והחשובים בתקופת מלחמת העולם השנייה. אם את אישה (וכולנו יודעים שזה נכון) וודאי קראת על אודותיו גם בפרש הברונזה: תיאור מפורט, נוקב, קודר וקשה מאוד. עיר הגנבים מספר סיפור אחר לגמרי: הרבה יותר אכזרי, הרבה יותר מציאותי, כמעט בלתי ניתן להבנה. כשקראתי חשבתי על הדרך של קורמאק מקארתי. אלא שהאחרון הוא סיפור דמיוני, משל על מציאות אפשרית ומרתיעה שעשויה להתרחש אם לא ניזהר.
עיר הגנבים הוא סיפור שקרה באמת.
לא אולי, לא בחזקת, לא פן ושמא.
ככה.
בדיוק ככה.
ככה זה נראה, ככה זה היה, ככה זה הרגיש.
יש משהו בהיסטוריה הרוסית שמקשיח את הלב. התלאות, המרחבים, מזג האוויר – כל הדברים שעומדים בסתירה אך גם בהשלמה אל מול ארמונות הפאר והקתדראלות האדירות. סנט פטרבורג ההרוסה הייתה ונותרה אחת הערים הנפלאות בעולם. ללא ספק, נדרשת גדוּלה לשמר את ההוד הזה אל מול עיי חורבות – מצבות אפורות ושדודות של זיכרון, ציוני דרך לאסון לאומי־עולמי שהדעת כמעט אינה מסוגלת להקיף. אבל זו האמת לגבי סנט פטרבורג: גם כשהיא מראה את היופי היא מספרת תמיד כמה הוא כואב.
ביקרתי בסנט פטרבורג עם שני מדריכים מצוינים – נטליה גלקובסקיה ורומן (יורם) קורובין. את יודעת למה הם היו מצוינים? כי בזכותם אני יכולה לקרוא את עיר הגנבים ולהרגיש על מה לב, הגיבור שלו, מדבר.
ידע אפשר להשיג לבד בכל דרך אבל את החוויה, את האווירה, את מה שעומד מאחורי העובדות היבשות, קיבלתי מהם. הם הפכו את הסיפור של דיוויד בניוף למשמעותי הרבה יותר עבורי. הם עזרו לו לקרום עור וגידים.
במובנים רבים עיר הגנבים הוא סיפור התבגרות של נער אחד בשבוע אחד. הוא לא נוצר כסיפור כזה, כמובן; המציאות לא פועלת על פי תכתיבים ספרותיים של מבנה עלילתי מהודק, אבל זה מה שהוא. הנכד התסריטאי, דיוויד בניוף, סיפר כך את סיפורו של סבו, סיפור שאפילו הדמיון המופרע ביותר לא יכול היה להמציא.
הוא מתאר את לב, הגיבור הספרותי, כילד שגרתי שהופך לגיבור אמיתי שלא מדעתו ולא מרצונו. הוא אינו פועל מתוך תחושת שליחות ומחשבותיו טבעיות ואנושיות להפליא, אך הוא מונע מכוח המצפון והלב – פחות נוצץ מכוחות־על, אבל הרבה יותר מרשים והרבה יותר מרגש (כאן, אגב, העברית זוכה בגדול, משום שברוסית "לב" הוא "רק" אריה ואילו כאן, אצלנו, מקבלים אריה שיש לו גם הרבה מאוד נשמה).
חברו של לב, קוליה, הוא האח הגדול והדמות המוצלחת ביותר שניתן לחשוב עליה כמודל לחיקוי שלעולם לא ניתן באמת לחקות. מין יצור מושלם שכזה, שעל אף אין־ספור מגרעותיו ושלל חסרונותיו נראה כמו האדם החכם ביותר, המבריק ביותר, המלומד ביותר, היפה ביותר, החברותי ביותר, הנאמן ביותר והנחמד ביותר שניתן להעלות על הדעת. סיפורם המשותף הוא שרשרת ארוכה של נסיבות אמיתיות ובלתי אפשריות, שבה חברותם מאירה כמו גחלילית את העולם האפל, השרוי בחשוך סמיך כל־כך עד שבקושי אפשר לנשום.
דיוויד בניוף לא לוקח בעלות על שום דבר – רק על העריכה: "מילים רבות מדי לספר אחד – לפעמים האמת עולה על כל דמיון, אבל היא זקוקה לעורך טוב" (דיוויד בניוף, עיר הגנבים, כתר ומשכל, תל אביב, 2008, עמ' 13).
ככזה הוא הצליח, ללא ספק; נטל את ההיסטוריה הפצועה, המדממת, הפעורה ששום תופרת לא תוכל להטליא ושום פסיכולוג לא יוכל לאחות, והפך אותה לספר הרפתקאות, לסיפור התבגרות, לשיר הלל לרוסיה ולהמנון אהבה לסנט פטרבורג, לאנושיות, לעולם.
הסיבה שקשה כל־כך להסביר מדוע עיר הגנבים הוא סיפור מיוחד כל־כך נעוצה בשילוב הלא מובן הזה. לא ניתן לבודד מרכיב אחד ולבחון אותו בנפרד, משום שכך הוא הופך דל וחסר חשיבות:
בלעדי סיפורם של לב וקוליה, תיעוד פלצות לנינגרד וזוועות הנאצים היו תיאורים שהדעת לא סובלת.
בלעדי תיאור פלצות לנינגרד וזוועות הנאצים לא ניתן היה להוקיר את סיפורם של לב וקוליה, שהוא כל כולו יפעה ותום ועוצמה ונחישות ואהבה כנה ואמיתית בין שני אנשים, בין שני ילדים, בין שתי נשמות. התלכיד הזה שואב את כוחו מעצם היותו תלכיד – סיפור שהוא הכול.
הרבה אנשים יודעים לכתוב. הרבה אנשים יודעים לכתוב היטב. מנגד, הרבה יותר אנשים חושבים שהם יודעים לכתוב ואפילו מעיזים לחשוב שהם יודעים לכתוב היטב כשאין להם למעשה שום מושג כמה רחוקים הם מהדבר אותו הם מתיימרים לעשות.
קשה לי לקבוע באם דיוויד בניוף יודע לכתוב, אבל אין ספק שבעיר הגנבים הוא כתב היטב סיפור מרתק על מציאות שכל־כך הרבה אחרים היו יכולים לספר בצורה הרבה פחות משכנעת.
דיוויד בניוף הצליח ליצוק נשמה לעולם מושחת, מופרע, רע ואכזרי.
בתוך תופת שקרתה באמת הוא החיה מחדש אנושיות שאבדה במלחמה נטולת צלם אנוש.
אין לי מושג איך זוועה כזו ויופי כזה יכולים לדור יחד, בכפיפה אחת, בכריכה אחת, במציאות אחת.
אבל האם זה לא העולם שלנו?
האם לא כך אנו חיים?
יש מקרים נדירים שבהם מה שנמצא בחוץ מטשטש ומה שקיים הוא מה שניצב לך מול העיניים.
עיר הגנבים הוא מקרה כזה.
בסיכומו של דבר, זה כל מה שיש לי לומר עליו.
ואם זה לא מספיק, אזי אני לא יודעת מה כן.
כל טוב,
גתית
