חברה שלי אמרה פעם: "זה שהסיפור מזעזע לא הופך אותו לפחות טוב".
אני חושבת שזו אמירה חכמה להפליא.
יש פעמים שהזעזוע מובא לשם התגרות קנטרנית – תעלול שיווקי שעוזר לו להתבדל, לתפוס במה, למשך קהל בעולם של גירויים בלתי פוסקים.
יש פעמים שהזעזוע אמיתי, כזה שנובע מהליבה האמיתית של הדברים, אלה שלא צריכים רעש וצלצולים כדי להציג סיפור שגם בשקט אין באמת דרך לקבל.
סרט קולנוע אחד מספר על אם שהיא זונה "במקצועה". העובדה שבזה היא "עוסקת" והעובדה שכולם יודעים – השכנים, היועצת בבית הספר, החבר של הבת – גורמת לעיסוק הזה להתקבל כמו דבר שבשגרה, אלא שהצגת המציאות הזאת בצורה שגרתית כל־כך, כמעט מתקבלת על הדעת, היא הצגה מעוותת, עוכרת שלווה.
אפשר להבין את המורכבות, את חוסר האונים בלנסות לעזור למישהי שלא מוכנה לעזור לעצמה, אבל אולי יש דברים שאסור להבין, שאסור לקבל, שאסור להשלים איתם.
לפעמים דווקא קבלה מעוררת התנגדות.
בלב הסרט עומדת מערכת היחסים בין האם ובתה בת השבע־עשרה, מעוצבת כמשחק (לא מוצלח) של חילוף תפקידים: הילדה היא המבוגרת האחראית ומי שאמורה להיות המבוגרת האחראית היא ילדה מבולבלת וחסרת אחריות.
הבת יוצאת לעבוד, קונה אוכל ותרופות (שאימא שלה "שוכחת" לקחת), מנסה להשתלט על אי־הסדר התהומי בבית המוזנח והמלוכלך, אבל בין הסדקים נחשפת נפש אבודה ופצועה של מישהי שמנסה לשחק במגרש של הגדולים וקורסת תחת הנטל. ככל שהיא מתאמצת לחלץ את אימא שלה ממחול השדים ההרסני שהיא שבויה בו, כך היא נתפסת בו בעצמה – תחילה "סתם" עם בחורים מהשכונה, ואחר כך בצורה "מקצועית" יותר. היא לא מגישה את עצמה כתחליף או כקורבן, אבל בהעדר הכוונה יוצא שאת החבל שהיא מנסה לשחרר מעל צווארה של אימא שלה היא כורכת סביב צווארה שלה.
הדבר המחפיר והאיום באמת בכל הסרט הזה (שהיו בו הרבה מאוד רגעים איומים) הוא האופן שבו אימא שלה מאפשרת לה לעשות את זה.
היא לא מעודדת אותה להידרדר למצב שממנו אין לה שום כוונה אמיתית לצאת; היא מאפשרת לה להגיע לשם כשהיא מתעלמת באופן גורף מכל מחויבות הורית שאי־פעם הייתה לה.
היא אימא על הנייר, אימא של הגדרה.
זו דמות בלתי מתפקדת, לא לגמרי מובנית; אין לה עבר, נסיבות או עולם שמתקיים מעבר לגבולות הבית והחצרות שבהן היא "עובדת", והניתוק הזה, שנועד לשים דגש חזק על העליבות הבזויה של חייה, משמיט את הצגתם החשובה של מניעים, סיבות ואפשרות לשיח או תקשורת, שייתכן והיו יכולים להציל אותה (אלמלא כבר עברה מזמן את הנקודה שאין ממנה חזרה).
קשה להכיל מציאות כזו, אפילו שמדובר "רק" ביצירת בדיון.
הסרט הזה הוא בחזקת הקדמה לספר שרציתי לדבר עליו – לפני שהיינו שלך מאת ליסה וינגייט. זה ספר קשה, לא פחות קשה מהסרט ואולי אפילו יותר (לא שאפשר להשוות) משום שהוא מבוסס על סיפור אמיתי של חטיפת ילדים ממשפחותיהם והעברתם לאימוץ. כן, כמו שזה נשמע.
מי שעמדה בראש "המיזם" הזה הייתה ג'ורג'יה טאן, סוחרת ילדים שהפעילה סוכנות אימוץ בממפיס, טנסי ובאופן קר, נפשע ואכזרי במיוחד "עשתה קופה" על חשבון אומללותם של אחרים – אלה שנבצר מהם להביא ילדים לעולם, אלה שילדיהם נגזלו מהם וכמובן הילדים עצמם, שנקרעו מעולמם המוכר, בניגוד מוחלט לרצונם.
לוקח רגע להפנים את היקף "המפעל" הזה, שצד אחרי ילדים ממשפחות מצוקה ומשפחות קשות יום ומוצא דרכים מפוקפקות כדי להעביר אותם לחזקתו, על מנת למכור אותם מאוחר יותר לכל המרבה במחיר. אולי "כל המרבה במחיר" נשמע כמו הגזמה שלקוחה מתחום סחר בני אדם בענייני עבדות ומין, אבל זה מה שזה היה: סחר בבני אדם.
חלקם אפילו לא היו בני שנה.
בהיבט החיובי, ג'ורג'יה טאן העלתה את עניין האימוץ, שעד לתקופתה נחשב מוקצה ובלתי "היגייני", לסדר היום הציבורי. בגללה (ולא בזכותה או הודות לה) אנשים החלו לאמץ ילדים מבתי יתומים, שזו – ללא ספק – יוזמה חשובה ומבורכת.
טאן אפילו שימשה כיועצת לאלינור רוזוולט כדי לקדם את נושא האימוץ ככל האפשר והעובדה הזו, לצד העובדה שרבים מהמאמצים היו גם פוליטיקאים וידוענים, הפכה אותה למישהי שאי אפשר לגעת בה. היא הקימה סביבה רשת ביטחון בלתי חדירה שהגנה עליה מפני החוק וההורים כאחד. אפילו מלאך המוות, כך נראה, היה לצידה – היא נפטרה ממחלת הסרטן לפני שועדת החקירה פרסמה את ממצאיה הבלתי נתפסים.
אין ספק שבמסגרת מפעל הסחר הזה, ג'ורג'יה טאן אכן הצילה כמה וכמה ילדים אבודים שנדרשו לבית חם ואוהב, אבל בד־בבד, המעשים שנעשו בשמה וביוזמתה (חטיפת ילדים ממשפחותיהם, החתמת הוריהם על טפסי שחרור בדרך לא חוקית והחזקתם בתנאים מחפירים של תת־תזונה, העדר ביגוד הולם, חוסר טיפול (במקרה של חולי), אלימות גופנית והתעללויות מינית) הייתה אכזרית מעבר לכל דמיון. אולי היא לא ידעה; אולי היא חשבה שטוב יותר לילדים כך מאשר אחרת – או שאולי ההיפך הוא הנכון: היא ידעה, היא העלימה עין, היא העדיפה את הכסף על פני כל דבר אחר.
חווית הקריאה הייתה בלתי נסבלת – דווקא בגלל שידעתי שהסיפור שאני קוראת קרה באמת.
לפני שהיינו שלך מוחלק לשני חלקים: החלק השני מתרחש בהווה ומתכתב עם החלק הראשון, שהוא סיפורה של ילדה שנחטפה יחד עם ארבעת אחיה כדי להימכר למשפחות חדשות (חמישה ילדים בלונדינים שהיו, מסתבר, "מצרך" מבוקש מאוד בעולם האימוץ והמאמצים).
החלק השני, העכשווי, מאופיין בנימה אמריקנית מאוד: הוא מדבר על זהות, על גילוי עצמי, על שאלות של מימוש־חתונה־עבודה־עצמאות נוכח מורשת־משפחתיות־מחויבות ועל המתח בין ההכרח לשמור על מהוגנות חיצונית ומכובדת חברתית (ובמקרה הזה גם פוליטית־ייצוגית) אל מול האמת הפנימית ורחשי הלב. החלק הזה עשוי נכון ושומר על נאמנות לעצמו, אבל (ואולי כיוון שכך) הוא גם שטחי ורדוד. התכנים שהוא מציג אינם חסרי חשיבות, אבל האופן שבו הוא מציג אותם נראה פשטני, וודאי בהשוואה לחלק הראשון. אף על פי כן, הרגשתי שהוא היה חלק נחוץ מאוד, בעיקר כדי לאזן את הקושי הרגשי העצום של סיפורי הילדים.
אני מודה: היו רגעים שהיה לי ממש קשה לנשום. הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם הסיפור הזה וחשבתי להפסיק את הקריאה כמה וכמה פעמים (אני חושבת שהפעם היחידה שחוויתי משהו דומה היה כשקראתי את מהו המה).
כרעיון, הצגת הדברים הזו מתכתבת עם גישה שאני דוגלת בה מאוד, זו שלפיה לא צריך להשתמש בייצוגים בוטים או בתיאורים מגעילים (כפי שהיה בסרט למשל) כדי להעביר מסר.
יש דרכים חזקות פי כמה.
אין ספק שלקרוע, פשוטו כמשמעו, ילדים מהוריהם, ממשפחותיהם, מבתיהם, מעולמם ומחייהם הוא מעשה שלא ייעשה, אבל גם להשאיר ילדה בבית עם אימא לא מתפקדת, לא אחראית, אולי אפילו לא שפויה במובן מסוים – הוא מעשה שלא ייעשה בדיוק באותה המידה.
ההחלפה של קלינט איסטווד סיפר סיפור אמיתי על אם שבנה בן העשר נחטף והיא מסרבת לשתוק כשהיא מקבלת חזרה את "בנה" ומגלה שמדובר בילד אחר.
דברים כאלה קרו, יותר מפעם אחת.
כל פעם היא פעם אחת יותר מדי.
המחשבה המאוד טבעית בסוף הספר, שאי אפשר פשוט לנתק ילד מהמשפחה שלו, היא מחשבה שמגוחך בכלל לומר אותה מרוב שהיא ברורה מאליה – ובכל זאת.
מסתבר שאנשים באמת חשבו שאפשר להוציא ילד מהבית כאילו מדובר בחפץ.
בלתי נתפס.
ומנגד, הסרט הזה והילדה הזאת שנשארת בבית עם אימא שעם כוונה או בלי, הורסת לה את החיים – זה כן נתפס?
באיזה עולם זו יכולה להיות מציאות אפשרית?
באחד הקטעים בלפני שהיינו שלך, מספרת הילדה הנחטפת על הרגע שבו היא הבינה שאפשר לחוש נאהבת כבת משפחה גם אם לא נולדים (ביולוגית) לאותה משפחה.
זה משפט חזק.
אימוץ הוא מעשה של הצלת נפשות – של ההורים ושל הילדים כאחד.
ההחלטה לחיות יחד צריכה להיות חזקה יותר מקשר ביולוגי שאין לערער אחריו.
האימא בסרט היא לא ג'ורג'יה טאן: היא אוהבת את הבת שלה, היא רוצה בטובתה, היא לא דוחפת אותה ללכת בעקבותיה. זה רק האופי הנרצע שלה, מין העדר מוחלט של עמוד שדרה לצד משיכה מבולבלת אך חזקה לסמטאות המלוכלכות ולעליבות העצומה שלא מציעה לה דבר ופוגעת בה קשות ובכל זאת היא חוזרת אליה שוב ושוב, כל הזמן, שגורם לה להתנהג ככה.
ג'ורג'יה טאן הייתה ללא ספק בזה לאשה הזאת, לו הייתה טורחת בכלל להקדיש לה תשומת לב, וללא ספק היא הייתה מסלקת את הבת שלה מהבית. ממניעים לא הגונים ובאמצעים לא כשרים, כמובן – היא לא הייתה נותנת להזדמנות פז כזו לחמוק מידיה.
אסור לעשות דבר כזה, זה מובן מאליו, אבל כשמעמידים את שני הסיפורים זה לצד זה ורואים את הקיום הנוראי, העצוב ונטול התקווה והעתיד של הבת, את הבדידות הנטושה שמטלטלת אותה מפה לשם ומשם לפה, בלי אף יד שמושיטה את עצמה לעזרה, קשה שלא לחשוב מה היה קורה אילו היא הייתה יוצאת משם לחיקה של משפחה טובה.
אולי דברים היו נראים אחרת עבורה.
שתי מציאויות, שתי אפלות, שני תהומות של אור מהול בחושך וחושך מהול באור.
"זה שהסיפור מזעזע לא הופך אותו לפחות טוב".
לפעמים אלה בני האדם, ולא הסיפורים, שהם הרבה־הרבה, הרבה־הרבה, פחות טובים.
כל טוב,
גתית
