כותבת הנאומים

עליבות נפשית.

זה התיאור שעולה לראש כשנדרש לסכם את דמותה של ליאת קנולר, הגיבורה הראשית של כותבת הנאומים מאת מגי אוצרי.
עליבות נפשית ותו לאו.

רשימת קורותיה של ליאת קנולר קצרצרה במיוחד: בת ארבעים, רווקה, בת יחידה, "עיתונאית" (המירכאות אכן נחוצות על אף שזהו משלוח ידה), שוכרת דירת חדר וחצי בתל אביב, בוגרת תואר ראשון במשפטים בציון בינוני, מגדלת חתול שחור. מנגד, לגנותה של ליאת קנולר נזקף גם כל מה שאין לה: חברים וחברות, זוגיות, קשרים משפחתיים, ערכים, הרגלים בסיסיים של היגיינה ואפילו חוכמה. היא מגיעה למסקנות נחרצות באופן שרק מי ששוגה באופן מוחלט יכולה להגיע אליהן. זה כל־כך ברור שהיא טועה דווקא כשהיא כל־כך בטוחה שהיא צודקת, שלא צריך לחפש רחוק את התשובה האמיתית: היא נמצאת בקצה השני בדיוק, הכי רחוק והפוך מליאת קנולר שאפשר.

אפשר לומר שליאת קנולר נחושה לחרב לעצמה את החיים. אחרת, אין באמת יכולת להסביר את היצר התאוותני־הרסני שמוביל אותה, שוב ושוב, לדרך ללא מוצא, לעבודה הבזויה ביותר שהיא יכולה למצוא, לדירה העלובה ביותר שהיא יכולה להשיג, לבדידות הכי בודדה שהיא יכולה לרקוח.

במובן לא מבוטל זה מרגיש שליאת קנולר רוצה להיות אכזבה גדולה מהחיים כי זה מה שהיא מאמינה שהיא – התגלמות קלישאת הכישלון האנושי, קלישאה שמצליחה לחצות אפילו את גבולות הקיצון של עצמה.

"מי היה מאמין היום שעם סיום הלימודים דחיתי בשאט נפש את הצעתם הנדיבה של הורי – להצטרף לחברה המשפחתית המצליחה קנולר את קנולר – במסלול מהיר לשותפות. על פני העיסוק המשמים, אם כי המתגמל כלכלית, בתיקים של ארנונה ותביעות אזרחיות מסדר בינוני, העדפתי להפוך לעיתונאית "בזכות עצמי". יותר נכון, בזתי למחשבה שאבלה את חיי באפרוריות המשרדית, ורציתי חיים סוערים שנתפסו בעיני כחיי בוהמה נוטפי תשוקה. העבודה העיתונאית הייתה פשוט דרך, מקובלת ככל האפשר על הורי, לעשות זאת: מצד אחד, היה מדובר בעבודה שתאפשר לי להיות חלק מן ההווי הסלבריטאי הסוער של ה"ביצה", ומצד שני, בכל זאת מדובר במשהו שאמי ואבי, עורכי הדין השמרנים, עדיין יחשיבו כמקצוע (להבדיל מתסריטאות או ממשחק, נגיד, שבחירה באחד מהם הייתה מסמר נוסף בארון האכזבות הבנוי לתפארה שבניתי עבורם במהלך חיי). הנה, אפילו במהלך מרד הנעורים שלי היה בי משהו שרצה לרֵצות אותם. אותה אמביוולנטיות, אני חושבת, קיימת היום בדרך שבה אני מנהלת את עצמי בעולם התקשורת. מצד אחד, נאמנות מוחלטת וחסרת פשרות לערכים שהגדרתי לעצמי. מצד שני, כמיהה פתטית כמעט להיות חלק מן החבורה הזאת, שאינה מקבלת אותי. שאינה מעניקה לי ולו לייק אחד שחוק ברשת החברתית, כמו גם בחיים האמיתיים." (מגי אוצרי, כותבת הנאומים, זמורה־ביתן־דביר, מודיעין, 2017, עמ' 57 – 58)

ליאת קנולר לא באמת רוצה להשיג או להיות משהו – גם לא עיתונאית שגרה בתל אביב. מה שהיא כן רוצה זה להיחשב "חלק מהברנז'ה", לעשות את מה ש"אלה מהברנז'ה" עושים, לחיות את החיים "הסוערים", לא להיות קרתנית, לא לגמור כמו ההורים שלה.
מה זה אומר? לא ממש ברור, אבל מה שכן ברור הוא שאם יש דבר כזה כמו חיי חברה מסעירים של ברנז'ה עיתונאית מיוחסת, ליאת קנולר לא תוכל להתקבל אליהם אפילו בתור משקיפה מהצד.

בשונה מכל מי שאי־פעם טיפח לעצמו חלומות, שאיפות, השגות, מאווים וכל הרצונות שבני אנוש מטפחים לעצמם כדי לחיות או להתקדם, לליאת קנולר אין כלום ושום דבר.
אפילו לא חשקים.
היא חיה חיים של סתמיות מוחלטת כי משהו בה פשוט לא קיים.

כ"עיתונאית", אם אפשר לקרוא לעבודה הלא־איכותית, הטרחנית והמאוד לא רצינית שהיא עושה בשם "עיתונות", היא מפתחת אהדה או סיקור עקבי חיובי לפוליטיקאית עולה בשם לאנה ביטון – אשה שכל מה שיש לה להציע הוא שנאה אלימה, יוקדת, על גבול הפלילית, כלפי אשכנזים. בפשטות הזו מונח כל המצע הרעיוני של המפלגה השלישית בגודלה בכנסת (על פי התחזיות). בהתלהמות יצרית נוטפת ארס לאנה ביטון מטיפה וקוראת לאנרכיה, ללקיחת הכוח לידיים ולהפשטת האשכנזים הלבנים מכל מה שיש להם.
למה?
ככה.
וזה באמת כל הרעיון.

מדוע לאנה שונאת אשכנזים כל־כך?
מה עוד יש לה מלבד השנאה הזאת?
מה היא חותרת להשיג, לשפר, לשנות?
כמו אצל ליאת, התשובה היא כלום ושום דבר.
למעשה, אם יש מישהו שלאנה הייתה צריכה לשנוא הוא דווקא אבא שלה, זה שכמעט הרס לה את החיים, אבל משום מה, היא לא שונאת אותו.
למעשה, היא אפילו אוהבת אותו.
תמוה במקצת?
לא בעולמה של לאנה ביטון, מסתבר.

חייה של ליאת, על אף שהיא מתביישת להודות בכך, היו מרופדים להפליא. שלא כמו לאנה, לא היו לה שום "הצטרפות נסיבות" שהביאו אותה "למקום שבו היא נמצאת היום". זו הייתה בחירה מודעת וגמורה שלה עצמה. למעשה, נדמה שלו הייתה יכולה, היא הייתה מתחלפת עם לאנה וחיה ברחוב (כפי שלאנה חיה לפני שחילצה את עצמה והפכה למה שבחרה להפוך). אולי ההתפלשות העלובה של ליאת היא ניסיון פחדני לחקות את צורת החיים הנחשקת או המוצדקת בעיניה, מבלי להסתכן באמת בהליכה אל הקצה שאין ממנו חזרה. כמו לאנה, גם לליאת אין באמת משנה סדורה לגבי שום דבר – היא פשוט מתביישת באשכנזיות שלה ובנוחות הכלכלית של הוריה ומחפשת לברוח מהתיוג המשוקץ של חייה, אלא שמביך אותה להודות בזה אז היא מלבישה על עצמה טיעונים אחרים, שעוזרים לחוסר הנחת הזה להחליק טוב יותר בגרון.

אבל לאנה ביטון היא רק הקבלה אחת לליאת קנולר.
ההקבלה השנייה היא ליאור, בתה הביולוגית של לאנה, שנמסרה לאימוץ למשפחה אשכנזית במוצהר על פי בקשתה המוצהרת לא פחות של לאנה, שונאת האשכנזיים המוצהרת.

למעשה, אין כל הבדל בין ליאת בת הארבעים לבין ליאור בת העשרים, הזוהרת והמוצלחת למראית עין. מבפנים, שתיהן סדוקות באותו האופן, כורעות תחת נטל הקושי בהיותן בנות יחידות, פרס ניחומים בשם כל הילדים המוצלחים שהוריהם לא יכלו להוליד ולכן נאלצו להסתפק בהן, ברירת מחדל עלובה בעיני עצמן ("ככל שהדברים התקדמו, כך נראה לי שליאור נאנקת תחת עומס הציפיות הבלתי סבירות של הוריה, בדיוק כשם שנאנקתי אני. עתה חשתי כלפיה אחווה של בנות יחידות. לפתע התחלתי להבין מדוע היא רואה באופציה של אם חלופית בדמותה של לאנה מעין גאולה ממכלול הציפיות המתיש הזה, ואפילו חשבתי שהיא מרגישה הקלה בכך שיש לה את האפשרות הדמיונית הזאת." עמ' 146).

ליאור מנסה להבין מי הייתה האם שמסרה אותה לאימוץ ומדוע. יש לה חור שחור שבולע לתוכו את כל־כולה ולא מאפשר לה לפתח זהות עצמית־עצמאית, נוסף על הקושי לרצות את ההורים שבחרו בה (להבדיל מזו שבחרה לוותר) ולהיות הבת הטובה והמוצלחת ביותר עבורם, עד כמה שתוכל.

לליאת אין הסבר כזה. יש לה זוג הורים שמקבילים להוריה של ליאור מבחינת הגיל, ההשכלה והבית המפואר, אבל נראה שהיא שונאת אותם יותר מכפי שלאנה שונאת את כל האשכנזים בעולם גם יחד. היא שונאת אותם על היותם אשכנזים עשירים שגרים בוילה מפוארת ובודדה להחריד, על שהם אוהבים אותה, על שהם דואגים לה, על שהם לא יודעים איך לדבר איתה, על שהם מנסים לדבר איתה, על זה שאימא שלה כועסת על אבא שלה, על זה שאבא שלה לא מגיב להצקות הפוגעניות של אימא שלה. נראה שיש לה כל־כך הרבה שנאה ותסכול אגורים בפנים שהיא פשוט מפוצצת אותם על הכול ועל כולם ובעיקר על אלה שקרובים אליה ביותר. למעשה, היא שונאת את הוריה עד כדי כך, שהיחס שהיא מפגינה כלפיהם כבר חצה מזמן את רף חוסר הכבוד הבסיסי והרקיע שחקים לחוצפה מגעילה ושערורייתית באופן נפשע של ממש:

""תודה," עניתי במאמץ רב לשוות לקולי אסירות תודה כנה, למרות שלמען האמת, העזרה הכלכלית של ההורים היתה מובנת מאליה עבורי. בייחוד לאור העובדה שיש להם כסף, ושאני הבת היחידה שלהם. אם לא ישפכו עלי כסף, על מי כבר יוכלו לשפוך אותו?" (שם, עמ' 48).

ליאת מנציחה בכל דרך את עליבותה הזוהרת בעודה מאמינה בכל לב שהוריה צריכים, ממש חייבים, "לשפוך" עליה כסף – להלן, להרעיף עליה עד בלי די בזבזנות אין־קץ רק בגלל שהיא הבת שלהם. בעיניה, היא עושה להם טובה בכך שהיא מודה להם או נאותה לקבל את מה שהם מוכרחים לתת, שהרי אין להם מה לעשות עם כספם מלבד לתת אותו לה, ואם לא היא – מי הם ומה הם בכלל.

"ככל שהשנים חלפו הרפיתי מן הרצון הזה באח או באחות קטנים. הבנתי גם את ההיגיון בהחלטה של הורי לא להביא לי אחים. החל בנוחות הכלכלית, דרך מידת ההשקעה שלהם בי והיעדר הצורך להתחרות באחרים, וכלה בכוח העצום שהיה לי עליהם. לא היה לי תחליף, וזה היה ברור מאוד. אני הייתי אחת ויחידה. יכולתי לעשות מה שרציתי, להתנהג כפי שביקשתי, מבלי שיהיה שמץ של סיכון לסיום הקשר בינינו. היתה בזה נחמה לא קטנה בעולם שבו לכל אחד יש תחליף, שבו כל קשר הוא בר־ניתוק." (שם, עמ' 50)

ליאת קנולר יודעת שהיא לא באמת צריכה להתאמץ. לא משנה מה תעשה, תמיד החיים יסתדרו לה. מסיבה כל שהיא זה מרגיז אותה ולכן היא חייבת לבעוט – בזמן שהיטב היא יודעת שלא משנה כמה חזקה תהיה הבעיטה, היא לעולם לא תפיל אותה: היא לעולם לא תרעב ללחם; היא לעולם לא תהיה מסכנה; שום דבר רע לא באמת יקרה לה. דווקא משום שהיא יודעת שהוריה, עם כל כספם, תמיד ידאגו לה, היא מרשה לעצמה לשחק בחצר הריסות כאילו הייתה מגרש משחקים ולהשתעשע במחשבות על תיקון עוולה חברתית סתמית בעצם הקרבת נוחיותה על מזבח הערכים שמעולם לא היה לה ("זה היה שטח שנותר מיותם ממבקרים מאז שעזבתי את הבית. שטח מת ונטוש שאיש לא טרח לתחזק, מהסיבה הפשוטה שלא היה עבור מי. פשע כנגד זוגות צעירים, חשבתי לעצמי, מטראז' מיותר במדינה שקורסת תחת פיצוץ אוכלוסין. רק שטח הקומה העליונה לבדה, חישבתי עכשיו, היה פי שלושה משטחה של הדירה שאני שוכרת היום. מה יש להם להירקב פה לבד, רק שניהם, לא הבנתי." שם, עמ' 196).

ליאת מתנהגת כמו לאנה – שונאת את מי שיש לו, שנאה כצורך קיומי, נטול היגיון ושיקול דעת. זה קורה משום שליאת כל־כך שונאת את עצמה עד שאין לה אפשרות שלא לשנוא את כל מה שהיא רואה או נוגעת בו, אפילו את לאנה: היא מעריצה אותה ואז, בבת אחת, מחליטה שהיא היצור הנתעב ביותר עלי אדמות. כשהיא מגלה שהיא מסרה את בתה לאימוץ, היא מסתערת עליה באכזריות שלופה, אלימה, מסוכנת ממש, כאילו שהמעשה שעשתה לאנה לפני למעלה מעשרים שנה נוגע אליה, אל ליאת, באופן אישי ופרטני להחריד ("הרגשתי שאני פשוט הולכת להתפוצץ, ממש שם, בכורסת העור היוקרתית של לאנה ביטון, להכתים את החדר כולו בשביבים של מוח וזעם על האישה הזאת, שאנשים הם חפצים מבחינתה. שאני חפץ מבחינתה. עוד גרופית פראיירית שאפשר לסבן." שם, עמ' 111).

במובן מסוים, ליאת מרגישה שלאנה מממשת את מה שהיא עצמה לא השיגה מעולם: ניצחון מוחץ על החברה שלא רצתה בה. למעשה, זה הדבר היחיד שחשוב לליאת באמת, להיות חלק "מ[…] הסביבה שרציתי עד ייאוש להפוך לחלק ממנה" (שם, עמ' 57).

הצורך הזה, להשתייך בכל מחיר, מעיד שליאת אינה חיה למען עצמה – וגרוע מכך: היא אפילו לא מבינה מה זה אומר.
כל מה שהיא עושה, היא עושה על מנת שמישהו אחר ייראה;
בכל מה שהיא מתביישת בו, היא מתביישת בגלל מה שמישהו אחר עשוי לחשוב.
כל מהות ההגדרה העצמית שלה מושתתת על קיומה מבעד לעיניהם של אחרים, לכן היא עסוקה באופן טורדני־כפייתי במחשבותיהם של כל האחרים עליה מבלי להרהר, ולו פעם אחת, מה היא יכולה או צריכה לעשות למען עצמה, בשם עצמה, בכוחות עצמה, לבד:

"התעצלתי לנקות, כי מי כבר יראה, ומה זה משנה. […] ואז הגוש הענקי בגרון שלי, הגוש של העלבון ושל ההשפלה, רק מתעצם, כשאני מדמיינת איך הוא יספר לה את זה מחר. איך הם יריצו עלי דאחקות. ואני שונאת אותה. אני שונאת את לאנה ביטון. וכל רחשי החיבה שלי, וההערצה, וההערכה כלפיה, מתפוגגים באחת. מפנים מקום למשטמה שלא רואה שום דבר בעיניים שלה." (שם, עמ' 105)

"באותם ימים שכרתי דירת חדר וחצי לא משופצת […]. דירה זעירה, שבעל הבית חילק באופן בלתי חוקי. מבואת הכניסה הובילה לשתי כניסות נפרדות. תת־דירה אחת הושכרה לי. שנייה הושכרה לסטודנטית יפהפייה זהובת שיער בת עשרים וחמש שלמדה במרכז הבינתחומי. מיותר לציין שיחסי השכנות בין שתינו לא היו חמים במיוחד. […] לא קינאתי בה, למרות שמעולם לא חוויתי את שנות בחרותי באופן שבו היא בוודאי חוותה אותן, כמלכת הכיתה, לא הרגשתי תחושת פספוס או כמיהה לחיים האלה. כשחשבתי עליה, התרכזו מחשבותיי בעיקר בדרך שבה היא בוודאי תופסת אותי. תהיתי אם היא מרחמת עלי. אם בעיניה אני פתטית. רווקה דהויה בת ארבעים שגרה בדירת חדר וחצי מצומקת, כוכית ועלובה בצפון הישן, שמתבשמת בכיוון אוויר אחד (למרות שבמודעת ההשכרה הקפיד בעל הבית לציין, כמובן, שמדובר בדירה "מוארת"). עלובת נפש שמבלה את ימיה בהתחככות בצעירים ממנה, שהם גם עשירים ממנה, ומצליחים ממנה, וחיים חיים טובים יותר ממנה." (שם, עמ' 41 – 42)

ליאת לא חושבת על ההחמצה או על אי־העמידה במטרות שהציבה לעצמה. המקום שהיא תופסת בחלל המצומצם של חייה כלל אינו קיים.
כשהיא נתפסת בקלקלתה ומרגישה עלובה יותר מאי־פעם היא לא מבינה שאולי הייתה צריכה לנהוג אחרת, אלא חשה נזופה על ידי אלה שוודאי ישפטו אותה מחר, כאילו שאין להם דבר אחר, טוב יותר, לעשות בחייהם שאינם כוללים אותה בתוכם.
זו תפיסה אנושית מאוד, כנה מאוד ומפוכחת מאוד. ליאת מנסחת אותה בבהירות, מבלי להתנצל או להסתתר, אבל זה לא הופך את העניין לפחות כואב או מוחשי.

השכנה נטולת השם, עם "זוהרו המוזהב של שערה […], בשילוב עם עיניה הבהירות ועורה השזוף ממסיבות חוף" (שם, עמ' 42) היא בת דמותה של ליאור – ש"פרופיל הפייסבוק [… שלה היה] עמוס בתמונות זוהרות שלה בבגדי ים זערוריים ובבגדי ערב חושפניים" (שם, עמ' 55).
ליאת תוהה ללא הרף מה השכנה חושבת עליה ומקבלת את התשובה לכך דווקא מליאור, שלמרבה הפליאה מציירת תמונת מצב שונה בתכלית מתרחיש הבלהות שליאת בדתה לעצמה:
""למה, מה היית בצבא?" היא שאלה.
"פקידה," עניתי בחיוך לעגני.
"לא באמת!" היא זינקה.
"מה ששמעת," עניתי, מוחמאת מן ההפתעה שלה.
"מה קשור פקידה?!" היא המשיכה להיראות נדהמת, ואני המשכתי להתענג על התדהמה הזאת. […] הרגשתי כל כך נפלא נוכח המחמאות המשתמעות שלה. מפיה הן נשמעו כה במקומן, כה אמיתיות, שאפילו לא חשתי צורך להסמיק, שקעתי לי מדושנת עונג בחול הטובעני של ההערצה, אולי לראשונה בחיי." (שם, עמ' 147)

אף אחד לא העריץ את ליאת – בעיקר לא ליאת, שהצליחה להפוך כל יתרון ונקודת זכות בעצמה לחיסרון אחד גדול. כשהיא מדברת על מצב שממנו סבלו גם אחרות, היא מצליחה לנכס את הכול אליה, להפוך את הצער הכללי לאכזבה אישית, כאילו שרק לה זה קרה, כאילו שרק ממנה סלדו, כאילו שרק היא נדחתה. באיזה גועל נפשי היא צובעת את כל מה שקרה לה אי־פעם; על אף שמבחינה כמותית לא מדובר בהרבה, מבחינת עוצמת העליבות הרגשית זה מסתכם בהמון. רמת הפגיעות והריסוק הפנימי הן עצומות, אין־סופיות. כמו החור השחור של ליאור, הן בולעות את כל קיומה של ליאת, את כל מה שיש לה ואין, את כל מה שהייתה וכל מה שהייתה (אולי) יכולה להיות. מלבד הצורך הנואש להתחבב, להיות רצויה ומקובלת והכישלון המחפיר והתדיר שלא להשיג דבר מכל זה – אין עוד כלום. חיים שלמים של תפיסה עצמית בשוליים.

"הייתי הולכת לספרים, והם תמיד היו מבטיחים עיצוב כלשהו, ומיד מוסיפים משפטים כמו "את חייבת, זה ממש את," ואני כבר כל כך רציתי להיות ממש אני, לגלות מי היא אותה "ממש אני", שהסכמתי בלי כל מאמצי שכנוע לכל […] שינוי. וכך, בעוד הם מהללים אותי על היותי כה "זורמת", הייתי יושבת בכיסא המסתובב, הם שוקדים על שערי, ואני מפנטזת על רגע המהפך, רגע החשיפה שבו סוף־סוף אחוש בנוח בצבעַי שלי, בעורי שלי. אבל זה מעולם לא קרה. תמיד היה רגע הגילוי מלווה בצווחות צורמניות מצד מעצב השיער וצוותו, כשאני מנסה לשווא להסתיר את אכזבתי במשפטים כמו "אני עוד צריכה להתרגל לזה, אבל זה יפה". כל כך התביישתי מפניהם – ראיתי בעיניהם עד כמה הם נוטרים לי על כך שאיני מרוצה, וניסיתי לרצות אותם, להיראות יותר מתלהבת – "אבל זה מדהים," הייתי מוסיפה, "ממש ממש יפה, תודה," הייתי תמיד אומרת ומבטיחה לחזור רק לשם לתספורת הבאה. אבל אף פעם לא הייתי חוזרת. בכל תספורת הייתי מגיעה למקום חדש, שעוד לא טעם את טעם האכזבה מן התגובה שלי, בציפייה כבושה שאולי הפעם. אולי הפעם אמצא את הצבע שלי." (שם, עמ' 43)

ליאת מערימה על עצמה כישלונות של אחרים באופן שמעקר מכל היגיון את תפיסת אי־העמידה־בציפיות הקיומית שלה ומבהיר שיש כאן בעיה אחרת לגמרי. אפילו היא מבינה שהצורך הכפייתי לרצות אחרים הוא צורך נואש בקבלת אישור לעובדה שהיא קיימת, נסבלת, אהודה. את החיזוקים שאין לה מבפנים היא מחפשת בחוץ – בתספורות גחמניות ובצבעי שיער מופרעים. מעולם לא נהגה ולו בעשירית הנחמדות אל הוריה כפי שהיא מתרפסת בפני אמני המספריים האלה, ובכל זאת זה נראה לה תקין וטבעי ונכון. אולי זה סממן נוסף לחוסר האמונה שלה בעובדה שהיא ראויה להערכה או לאהבה. אולי לכן קל לה להשתכנע מדחיותיהם של אחרים מאשר מאהבתם הבלתי מסויגת של הוריה: קל לכעוס ולשרוט ולשתוק מאשר לקבל ולהירגע ולהאמין.

"למרות שעל פניו כל אחת מאיתנו שכרה תמונת מראה של דירת השנייה, בפועלו סודרו הדירות באופן שונה לחלוטין. בדירה שלי מעולם לא היה מה שניתן לכנות "טאץ' אישי". עברתי כל כך הרבה דירות בתל אביב במהלך חיי, כך שהדבר היחיד שוודאי נותר בעבורי היה תחושת ארעיות המגורים. ידעתי שאין טעם להשקיע בדירה. ממילא אעבור ממנה בעוד שנה וחצי לכל היותר. לפיכך דירתי עוצבה, אם ניתן להגדיר זאת כך, באופן פונקציונלי לחלוטין. ספה ישנה, שולחן קפה לבן מאיקאה, מעמד לטלוויזיה שמצאתי ברחוב ואפילו לא טרחתי לצבוע מחדש. קירות לבנים נטולי תמונות. הפריט היחיד שהעניק לבית תחושת חמימות מסוימת היה החתול שלי – שרדינגר. חתול שחור מכף רגל ועד ראש, שעליו חמלתי כשמצאתי אותו לפני כמה שנים בשדרות בן גוריון – גור מלא פרעושים ונטול פרווה כמעט.
לעומת הדירה שלי, דירתה של שכנתי הייתה עמוסת מה שהרוב בוודאי יכנו "פריטים אישיים", שכמובן, בהינתן הנפש הפועלת, היו די נטולי אישיות וייחוד. תמונות ענק של סצנות מסרטים, שנקנו בוודאי בחנות שהכרתי בדיזנגוף סנטר. ספה שנראתה חדשה ויוקרתית. שולחן קפה מזכוכית, שנקנה ברשת לריהוט עבור צעירים ועוטר באיור קומיקס צבעוני. המוני שלטים בגוונים פסטליים עם כיתובים עתירי משמעות, כגון "Welcome Home", "Love", ו"Kitchen". בטח גם בגלל זה היא ריחמה עלי, בגלל עליבות דירתי לעומת הצבעוניות הקופצנית של דירתה. היה משהו מעורר תרעומת ברחמים המתבקשים האלה שהצעירה הזאת בוודאי חשה כלפֵי. הרי היא לא הכירה אותי או את הצטרפות הנסיבות שהביאו אותי לאן שאני היום. היא לא יכלה לדעת אם אני רווקה מבחירה או מאילוץ. אולי לא רציתי בן זוג? היא לא יכלה לדעת מדוע אישה בגילי בוחרת להצטמצם בדירה כה זעירה, שמתאימה יותר לסטודנטים תפרנים מאשר לנשים בוגרות שכבר היו צריכות לטפח קריירה מצליחה ורווחית. אולי האמנתי באורח חיים ספגני כאידיאולוגיה? היא לא יכלה לדעת שגם אני הייתי קצת כמוה בגילה. אולי פחות יפה ופופולרית, אבל כבת למשפחה מבוססת, היה בידי ליהנות ממה שהעיר הזאת יכלה להציע. ונהניתי. ובכל זאת סיימתי ככה. גם היא לא מוגנת מפני הגורל הזה – הקפדתי לומר לעצמי בכל פעם שצלילי החיים מדירתה חדרו לדירה שלי כאורחים בלתי קרואים – למרות שהייתי בטוחה שבאותם הרגעים היא חשבה שכן." (שם, עמ' 45 – 46)

דירתה של ליאת אינה ברירת מחדל כפי שהיא מעדיפה לחשוב אלא תמונת קיום מדויקת. זו הריקנות המחשבתית והרגשית שבתוכה היא חיה. אין בה שום דבר אישי משום שאין לה שום דבר שהוא באמת שלה. נכון, היא בת ארבעים ובגיל הזה מצופה ממנה לדעת לפחות את הדבר הבסיסי הזה – מה היא ומי היא, אבל גם כאן, כמו בכל יתר הדברים, היא נכשלת בחוסר ידיעה מוחלט וגמור.

ליאת מצטדקת בפני עצמה דרך השכנה ה(לא) מאשימה שלה, מחפשת נסיבות מקלות, הבנה, הפחתה של חומרת גזר הדין – אבל הלכה למעשה, לא באמת מגיע לה. משום שהיא החליטה שהיא אשמה על כל מה שהיה לה, היא בוחרת שלא לרצות, שלא לבחור, שלא להיות דבר.

לאנה ביטון פלסה את דרכה מאשפתות ללימודים, להשכלה גבוהה, לדוקטורט, למשפחה, לריצה לתפקיד פוליטי; ליאור נלחמה כדי להגדיר את עצמה מתוך החור השחור של עברה, וליאת? ליאת התפנקה במחשבות על איוולתו של הפינוק ועמלה במרץ כדי להגדיל את סך אומללותה הכוללת, להעצים את העליבות שתגרום לה אושר (כי גם התפלשות בסחי היא סוג של הנאה).

"מעולם לא טרחתי אפילו לברר מה שמה של הבחורה הזאת. השכנה היפה שלי. יש סיכוי שהיא אמרה לי פעם, כשרק נכנסה לדירה, אבל שכחתי. זכרתי רק שהיא סטודנטית ובת עשרים וחמש. […] המוח שלי ייחס לה כה מעט משמעות כשפגשתי אותה אז, שאפילו לא טרח לפנות בתוכו מקום כדי לזכור את שתי ההבהרות הפעוטות שהרכיבו את השם שלה. ובכל זאת, בכל פעם שחשבתי על האופן שבו היא בוודאי חושבת עלי, לבי נחמץ והרגשת מחנק עלתה בגרוני. מבעד לעיניה חוויתי את עצמי ככישלון." (שם, עמ' 46 – 47)

זה מה שליאת קנולר עושה עם עצמה כל היום: חיה את חייה דרך ההכרה של אחרים בעליבותה. כל־כולה ספוגה בשנאה העצמית הזאת, שצובעת את עולמה בגוונים המאכלים והזועמים שלה, עד שאין לה מקום או יכולת להכיל שום דבר אחר, מלבדה.

"הפכתי את זה במידה רבה לאחת המטרות שלי, להיות אכזבה מתמשכת עבור הורי. זו מי שאני. אין טעם להתכחש לכך." (שם, עמ' 251)

כמעט מפתה לומר שהיא התרגלה לאכזבה אבל האמת היא שכדי להתאכזב צריך לקוות קודם, כי האכזבה היא הניפוץ של כל מה שלא התגשם, אבל לליאת קנולר אפילו אין את זה.
הקיום שלה, כמו שהיא תופסת אותו, אמנם לא מספיק, אבל אם מישהו אחר יעריך – פתאום זה יהפוך ממשי, חשוב, בעל ערך. ולחלופין, אם מישהו יגנה או יזלזל – זה יהפוך להיות קטן, עלוב וחסר משמעות.

מה הטעם לכתוב אם אף אחד לא קורא?
מה הטעם לנקות אם אף אחד לא מגיע?
מה הטעם לחיות אם אף אחד לא מתעניין?

ליאת קנולר מתנהלת על פי ההנחה שאם היא לא מתממשת כלפי חוץ סימן שהיא לא באמת חיה מבפנים.

החדשות הטובות הן שהפרשה העיתונאית שבה היא מטפלת, זו שחותמת את "הקריירה העיתונאית" שלה, נועדה לחשוף את האמת על אודות ליאת קנולר עצמה, על הסיבה מדוע היא מתנהגת כפי שהיא מתנהגת, חיה כפי שהיא חיה (לא בכדי שמות כל הדמויות – ליאת, ליאור, לאנה – דומים כל־כך זה לזה). למעשה, באמצעות הטיפול ב"גילוי העיתונאי" היא מטפלת בעצמה, בתסבוכת שגרמה לה למרוד בכל מסגרת משפחתית, הגיונית, מכובדת ולהגיע לביבים של כלום כדי לדשדש בשום דבר.

הדעה הרווחית היא שיש גיל מסוים להתבגרות, חתום בטווח מסוים של שנים – נניח 12 עד 19, 20. אחר כך צריך להתאפס, למצוא כיוון, להכות שורשים. היום גיל ההתבגרות מתאחר עד שלהי שנות העשרים – תחילת שנות השלושים אבל עדיין, מתי שהוא, הוא צריך להסתיים. אי אפשר להיות צעיר לנצח, נע ונד לנצח, בלתי רציני לנצח.

הרגע שבו היא תופסת את עצמה בידיים, מחליטה שזהו ומספיק ודי וככה לא ניתן עוד להמשיך, אחרי שנים של התנערות מוחלטת ומחפירה מכל סוג של אחריות, אחרי שנים ארוכות שבהן לא עשתה דבר – לא התאמצה, לא השתדלה, אפילו לא היה אכפת לה – הרגע הזה שבו ליאת קנולר מפסיקה לכעוס על עצמה דרך כל מי שמאוכזב ממנה, כאילו שבהם תלויה האשמה, הוא הרגע שבו ליאת קנולר מתחילה באמת לחיות.

כותבת הנאומים הוא סיפור ההתבגרות של ליאת קנולר.
אמנם זה לקח לה לא מעט זמן, אבל זה הגיע בדיוק בתזמון הנכון.

כל טוב,
גתית