להלן רשימה (חלקית בהחלט!) של יצירות ישראליות ויוצרים ישראליים שאני אוהבת במיוחד:
* הצגת היחיד סיפור אהבה ארץ ישראלי.
* מופע הפלמנקו של להקת קומפס.
* מישל קישקה.
ולמי אכפת מחלומות של יוסף בר יוסף.
אין לך מושג מה הייתי צריכה לעבור כדי להגיע לספר הזה!
הפעם זה היה כמעט על סף המוגזם: דרך חתחתים ארוכה, שבסופה מגיעים או לאכזבה איומה וייאוש גמור או להפתעה נהדרת והתאוששות מלאת תקווה.
בואי נתחיל בספר הראשון והמשמים שלא נזכיר את שמו: כנראה שאסור לקרוא ספרים שכריכתם האחורית היא שיר הלל אחד גדול ולא מוצדק, הנהיר רק לעורך שבחר לפרסם את הספר. הכול נובע מחשיבותו העצמית של זה האחרון, ללא ספק. אין ולא יכול להיות לזה הסבר אחר. פשוט לא ספר מעניין. אפילו ההסבר האמור לא הופך את הסיפור למעניין (בעיקר כי הוא לא היה מעניין בעצמו). אין לי מושג מה קראתי, אין לי מושג איך זה מתקשר ואין לי מושג מה זה שייך לספרות או לסיבה שלשמה התכנסו – את ואני ובכלל.
אחר כך היה את הספר השני – ספר פוליטי עב כרס. לא שיש לי בעיה עם ספרים פוליטיים – יש לי בעיה גדולה מאוד עם ספרים פוליטיים, אבל הייתי מוכנה לספוג ולהבליג, לו הספר היה מצדיק את הספיגה וההבלגה.
אבל הוא לא הצדיק.
וכשהוא התחיל לעבור לסתם קללות החלטתי לוותר.
את השלישי דווקא סיימתי, אבל ספר טוב – הוא לא. דווקא הייהת בו הבטחה, אבל אפילו להסתיים הוא לא ידע כמו שצריך. פשוט נחתך באמצע וזהו. ניכר שזה ספר ראשון בהוצאה פרטית של מישהי סוערת מבפנים, שלא קיבלה שום הכוונה וייעוץ וחבל.
ואז הגיע למי אכפת מחלומות שהיה פשוט נהדר, ולא בגלל שכל שלושת קודמיו היו איומים בצורה כל כך שיטתית.
זה מתחיל כביכול עם סיפור על שבירת חלומו של יואל, אופטומטריסט ומושא הערצתו של מאיר, סטודנט לאופטיקה. כל מה שמאיר שואף לעשות הוא להידמות ליואל – להצלחה שלו, לאנינות המיוחסת והמשובחת שהוא מקרין, בעוד שכל מה שיואל מנסה לעשות הוא להשתיק את הסכסוך השקט בתוך נפשו המבולבלת.
אגב, אל תאמיני לכריכה האחורית: היא, כדרכה, כלל לא מספרת את הסיפור כמו שצריך. יתרה מכך: היא אפילו משקרת או לפחות לא מדייקת בפרטים מהותיים ביותר (למה לומר משקרת – לא יפה).
מה שכן – בדבר אחד הכריכה האחורית לא שיקרה. בר יוסף באמת רב אמן בעיצוב מצבים קיומיים, מצחיקים ומשכנעים מבחינה פסיכולוגית.
יואל הוא מה שנקרא "נסיך" עירוני: נצר לשושלת אופטומטריסטים מהוללת, בחור יפה תואר (על אף הקרחת), מחוזר, נאהב ואהוד. מצליחן שמעולם לא נדרש להתאמץ ובעצם מעולם לא הכיר כל אפשרות אחרת מלבד קלילות של הצלחה זורמת, ריחוף עדין של התרחשויות ומצבים שפשוט החליקו אל חיקו.
יואל גר בדירה נאה עם אישה נאה מאוד שנראית מוצלחת לא פחות ממנו – ואולי אף יותר, כנראה משום שאצלה לא מתעוררים סימני שאלה עצמיים (ואולי כן, אלא שהסיפור אינו שלה ולכן גם הייצוג שלה פחות מעמיק מפרישתם הענפה והססגונית של הגיבורים האחרים).
מאיר, בניגוד חריף ליואל, היה מישהו שהתחיל מכלום. אפילו פחות מכך. מישהו שהחליט שלא להתמרמר על החיים, כמו שעשו כל האחרים מהשכונה, כל הדרך אל בית הכלא, אלא לחייך, להגיד תודה ולעבוד קשה מאוד כדי להצליח.
במקביל נרקם לו עוד סיפור, על מלווה בריבית חד עין שמשעבד את האדם שהטיל בו מום – מרגע הפגיעה עד עצם היום הזה. ויש את הסיפור על אודות הנשים בחייו של יואל, שהופכות להיות הנשים בחייו של מאיר: מירה, אמו של יואל וצילה, אהובתו לשעבר, שניסתה להתאבד לאחר שהחליף אותה בעבור האישה המושלמת. צילה היא חידתית ובלתי מושגת לא פחות מיריבתה המהוקצעת עד כדי שלמות, אבל באופן אחר לגמרי. דמות עגולה, רכה, אינסופית ועל אף שהיא יפה פחות מזו המחוטבת, "החתוכה" כמו שצריך, זו שעבורה זנחו אותה לאנחות, כשצילה מחייכת – היא מאירה את החושך. והפנים שלה מתמלאים יפעה.
מאיר מחפש את צילה משום שהייתה שייכת בעבר ליואל.
הוא מחפש את חנות האופטיקה של יואל כדי שיוכל לשקם אותה ולהחזיר את היוקרה שאבדה לה בגין העדר תשומת לב.
שביל האבנים המשתלבות של עברו המושלם של יואל הוא ההבטחה לעתידו המושלם של מאיר. לשם חלם כל חייו להגיע, מהרגע שבו גילה משקפים אבודים ברחוב והרכיב אותם על עיניו בעלות הראייה המצוינת. נתונים מוצלחים במציאות כה לא מוצלחת. אולי המשיכה הזו למשקפיים נובעת משם – מהרצון לתקן את העולם עבור אלה שראייתם לקויה, משום שראייתו הטובה כל כך ראתה בעולם דברים שהיה מעדיף שלא לראות.
ואז הגיע יואל – המפץ הגדול שהפך את הכול לסיבתי, להגיוני, לבעל משמעות.
בהתחלה – בהתחלה עולה הרושם כאילו יש כאן סיפור על מעריץ ודמות לחיקוי, אבל זה לא נכון וגם אם זה נכון, זה הרבה – הרבה יותר מעבר לכך. למי אכפת מחלומות הוא סיפור על שתי קבוצות של אנשים: אלה החולמים להיות יותר ממה שהמציאות – שהם עצמם יצרו – הובילה אותם להיות, ואלה הרוצים להפוך את המציאות – שהם עצמם יצרו – לטובה ו"חלומית" יותר.
למקרה שתהית, זה לא אותו דבר.
יש אנשים שצריכים להיאבק על החיים ולכן החיים הופכים אצלם לחשובים יותר בהשוואה לאלה שחוו את החיים בצורה כל כך נטולת מאמץ עד שכל מה שנותר להם הוא לחפש משמעות לצקת לתוך השלמות הזו כדי להרגיש שהיא לא סתם (אם הם ברי מזל, זו תהיה המשמעות הנכונה. אם לא, יהיה זה ניסיון שווא שיגבה מהם הרבה מאוד הפסדים).
אנשים שמחפשים את עצמם מול אנשים שמחפשים פשוט לחיות.
יואל הוא אדם שמחפש את עצמו. אין לו חלומות. למעשה, יש לו אשליה של חיפוש עצמי – ניסיונות נמהרים להגשים את עצמו דרך מיזמים קולנועיים כושלים. לא שמיזם קולנועי אינו יכול להיות דבר משמעותי, אלא שאצל יואל אפילו "החלימה" הזו לא נעשית מתוך התרכזות משמעותית, משום שהיא לא אמיתית. זו גחמנות של רגע, ניסיון נואש להיאחז במשהו שיעניק לו יציבות בים של שאלות ואי שקט.
צילה היא אמנית יוצרת. אפילו בחושך היא מסוגלת לעבוד, מבלי להבחין באפלה שירדה על העולם, משום שהעבודה שלה ממלאת אותה מבפנים. יואל אינו כזה. אולי משום שהמציאות שלו לא הייתה כזו שהיה צריך לשנות בכוח או להוסיף לה איזה יופי שהיה בה חסר.
מאיר עבד קשה כדי להפוך את חלומותיו למציאות ולכן קיבל הרבה יותר ממה שחלם. מסיבה זו הוא יכול להרשות לעצמו להיפטר מחלומות לא טובים: מציאות טובה הרבה יותר ממתינה לו. גם זה שהפך משועבד לאיש שאת עינו עיוור לפני שנים רבות כל כך זוכה בסופו של דבר למציאות שעולה על כל חלום אפשרי. אבל יואל? מה יש למציאות הפשוטה להציע לו?
קראתי לא מזמן סיפור על מישהי שמרגישה שהיא נישאה לגבר הלא נכון. סוג של מאדאם בובארי, שלב לפני הבגידה, כנראה. הוא נחמד וטוב לב, מקסים ואוהב אותה עד כלות אבל היא… היא מרגישה חלל חסר בלב. נישואין של התפשרות ולא של אהבת נפש והגשמת חלומות.
האם היא טועה?
האם היא צודקת?
יואל מרגיש כמוה. השלמות שבה הוא מתבוסס מרגישה לו נטולת זוהר.
ואולי באמת הוא אינו יודע מה הוא רוצה מעצמו. מה הוא צריך. באמת.
אולי זה כמו הסיפור על הפרפר, שסוף סוף אפשר לשייך למשהו: הגולם שנאבק לפתוח את קרומי המעטפת ועל ידי כך מפתח לעצמו את הכנפיים, אחרת לעולם לא יצליח להסתגל לעולם וימות כבר בראשית הדרך.
אז בעצם המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו היא סבל?
לא יודעת.
אפשר לומר שהתמודדות בונה אישיות. זה הרבה יותר סלחני.
המפגש האחרון בספר מתקיים בין יואל לעובר אורח אקראי ברחוב, המהופנט מאשתו לשעבר שמתרגלת טי צ'אי מול החלון הפתוח. זו המושלמת שבחר לעזוב, משום שלאמתו של דבר היא לא הייתה זו שאהב באמת. עובר האורח אומר שעם אישה כזו הוא לא היה יוצא מהבית. במציאות שבה הוא חי, עם התנאים שעמם הוא נאלץ להתמודד, הדר כזה של יופי נראה כמו הפרס הנפלא ביותר שאפשר רק לחלום עליו.
אך לא עבור יואל.
האם הוא אוהב באמת את מי שהוא חושב שהוא אוהב (להלן צילה) אין לדעת, אבל אותה – את כליל ההוד וההדר הזה – הוא לא אוהב בוודאי. הוא אוהב את הרעיון שלה, כי שלמות היא דבר מרגיע מאוד. אבל בעוד היא משקיעה רבות בטיפוח שלמותה והדרה, יואל אינו משקיע דבר. לכן דבר אינו חשוב בעיניו או קרוב באמת לליבו וסופו של דבר אותה שלמות היא זו שדוחה אותו מעליה, או שהוא דוחה אותה מעליו. ואולי אין הבדל בעצם – רק מחזוריות עגולה של ביצה ותרנגולת.
למי אכפת מחלומות הוא ספר שכתוב נהדר (למעט הטעות המרה והכה צורמת של לבישת גרביונים במקום גריבתם) עם סיפורים שנוגעים הישר בלב. השאלה הזו – "למי אכפת מחלומות?" – היא שאלה שמאיר שואל את עצמו ממש בסוף, כשהוא מתעורר מסיוט ומגלה שאשתו האהובה צילה שוכבת לצידו. למי אכפת מביעותים כשהמציאות טובה כל כך?
אבל חלומות הם רק לפעמים ביעותים.
לפעמים הם חלומות חלומיים.
לכן השאלה " למי אכפת מחלומות?" יכולה להישאל בהרבה דרכים נוספות ולשמש חלומות אחרים, כאלה שבוקעים מהנפש וכאלה שרק מתחפשים.
למי אכפת מחלומות?
לכולנו בעצם.
השאלה האמיתית היא – מה נעשה עם האכפתיות הזו ובעיקר מאיזה מקום היא נובעת אצלנו, כדי שנעשה איתה את הדבר הנכון…
שבת שלום!
גתית
