אני מדלגת על השלום.
לא באמת, כמה אפשר? המילה הזו עוד תיזום עצומה והפגנות על השחיקה נטולת המענה במכתבים אליך.
די לניצול שווא!
נעבור ל"היי".
כנראה שזו הפעם הראשונה שאני כותבת לך על ספר, קודם שסיימתי לקרוא אותו. אבל לפני כמה ימים קיבלתי התראה מהספרייה שחרדתו של המלך סולמון מושאל אצלי כבר מיולי (מה שנכון) ושאם לא אחזיר אותו, הם יממשו את הפיקדון – לאלתר. תצחקי כמה שאת רוצה – אותי זה מלחיץ!
לא שיש לי בעיה לקרוא את חרדתו של המלך סולמון. פשוט התמקדתי קודם בספרים "הכבדים" וה"ארוכים", שצריך לפנות זמן כדי להתמודד איתם, כמו קן פולט החבר שלך (ושיישאר שלך, תודה רבה). אני לא כמו חברה שלי, שבעלה קרא את יונה בודדה עמוד אחד ליום כדי שהספר לא ייגמר (אגב, קראת? כן, בטח. כאילו שתעני לי). עם זאת, אני גם לא ביל קריסטל בכשהארי פגש את סאלי שמתחיל לקרוא ספר ומיד עובר לסוף כדי לראות איך הוא יסתיים (למרות שלעתים אני מגניבה מבט, לראות באיזה עמוד אני וכמה נשאר לי עד הסיום. כשהספר ממש טוב, אני לא כמעט לא עושה עד לא עושה את זה בכלל).
זה גם לא שאני לא אוהבת את הסופר. להפך. רומן גארי הוא הסופר שהחלטתי שאני הכי אוהבת. כבר לפני שנים. אני לא זוכרת באיזה גיל זה היה, אבל מתישהו הבנתי שלכל אחד יש את "הסופר שהוא הכי אוהב", את "הספר שהוא הכי אוהב" ואת "הסרט שהוא הכי אוהב" ("הצבע הכי אהוב" נראה לי עד היום ילדותי מדי).
לא יודעת למה יש לנו נטייה כזו, להכניס דברים לתוך קופסאות מסודרות כאלה (בעצם, אני כן יודעת. קראתי על זה פעם, מסקנת חוכמה של מישהי שאני לא זוכרת. משהו על זה שאנחנו מכניסים דברים לתוך קופסאות כדי לסדר לעצמנו את המציאות).
בכל אופן, ההבנה הזו עוררה בי את התובנה הבלתי נמנעת: חייבת למצוא את הספר – סופר – סרט שאני הכי אוהבת ולהיות כמו כולם. ואז קראתי את עפיפונים שהיה מצוין והמוכרת סיפרה לי שאותו סופר כתב את כל החיים לפניו תחת שם בדוי (פעם היו מוכרות כאלה, בחנויות ספרים, שידעו דברים על ספרים… גם היום יש, אבל לא בחנות ההיא).
מובן שקראתי את כל החיים לפניו וכמובן שהוא היה נפלא. כמה אהבתי את הכתיבה שלו! וכך החלטתי, במחי החלטה, שאמיל אז'אר, הלוא הוא רומן גארי, הוא הסופר שאני הכי אוהבת בעולם.
ובצדק.
יש משהו בכתיבה שלו.
זה המשפט שהגיבור, ז'אנו, אומר – שהוא היה רוצה למות באותו הרגע, אבל אי אפשר כל הזמן לרצות למות ברגעים קשים – אין לזה סוף.
המשהו הזה.
משהו מאוד מזוכך, מאוד אמיתי, מאוד חד אבל לא מכאיב; הוא מספר על העולם, אבל עושה את זה בצורה כל כך מדויקת ולא מעיבה שאי אפשר שלא לחייך אל מול הקלילות העמוקה שלו. את מבינה? הוא מצליח לשלב קלילות ועומק בעת ובעונה אחת. הוא רק נראה אוורירי, אבל בעצם, הוא כל כך הרבה יותר.
חרדתו של המלך סולמון נראה כמו סיפור בלתי מחייב כזה, מסופר מפי בחור בן 24 שלא סיים תיכון ונושא על הפנים הבעה של פושע אפשרי. רישום מוגזם הכי לא אמין שיש.
יש לו קטע, לז'אנו, לחפש הגדרות של מילים במילונים. הוא לא יודע מה הוא מחפש, כי כשהוא יימצא הכול יגמר, אבל הוא מבין שלמילה יש כוח ואם הוא יבין מה המילה אומרת, הוא יוכל להבין את המצב שאותו מבקשת המילה לתאר.
במילה – העולם.
זה בכלל סיפור על זקנה, על החרדה מהזקנה, על מה שאנשים עושים כדי שלא להתמלא חרדה מהשנים שעוברות להם על הפנים ועל הבגדים ועל כל מה שהם כבר לא יהיו או לא יוכלו להמשיך להיות. את כל זה מספר כאמור בחור בן 24, שעוזר לאישה בת 65 לא להרגיש זקנה בדרכים לא הכי מקובלות, אבל עם כזו כוונה טהורה וכמעט מבלי להתבלבל. כמעט.
הוא מצליח להבין את השורש העמוק הזה, שממשיך להיות צעיר, או ליתר דיוק, שממשיך להינעל על הרגע שבו החיים היו הכי יפים והכי תוססים והכי סוערים ולא מסוגל להשלים עם העובדה שהתקופה הזו כבר חלפה. אולי לא רק בגלל הגיל, אבל גם די בגללו.
כשאני כותבת את הדברים האלה עכשיו, אני מבינה שזה בכלל לא קשור לגיל. גם לא למצב תודעתי.
יש אנשים שעבורם גיל העשרים הוא סיוט. להלן, כל הנשים שמתפייטות על "עוצמת הגילוי המחודש" בגיל 40 – 50 – 60? את יודעת, יכול להיות שזו שבלונה שחוקה. מה באמת מצפים מהן לומר? שהן עצובות? (ולמה אף פעם לא מראיינים גברים שבוכים על הגיל? אצלם זה עובר יותר רגוע? או עובר מבלי לשים לב?)
אלא שאם נניח את העוקצנות בצד – ממתי הפכנו להיות כל כך משועבדים לעוקצנות, שאנחנו לא יכולים לסיים משפט אחד בלעדיה? – צריך בכנות לשאול: למה מיד אנחנו מניחים שהן עצובות?! מי אמר שלהיות בת חמש עשרה – שש עשרה זה כל כך נהדר? את זוכרת איך היית בגיל חמש עשרה – שש עשרה? את זוכרת איך היית בגיל עשרים וחמש? זה כאילו שאם למישהו אין קמטים אז אין לו בעיות. שטויות! בגיל ההתבגרות יש פצעי בגרות. בגיל עשרים יש פצעי לחץ של חתונה. זה לא שנהדר להתקמט, אבל באיזשהו שלב, אנשים צוברים הישגיות, ביטחון ויישוב הדעת.
מנגד, אני שומעת את כל הביטויים הנדושים האחרים שועטים פנימה, כל הדברים השליליים שלא הכנסתי לתמונה, שאומרים ככה ואחרת. את יודעת מה? לא בא לי להקשיב להם. אני רוצה להתמקד ברומן גארי. הוא מספיק, בפני עצמו.
בגלל שהוא כן.
והוא עושה את זה מבלי להתיפייף;
הוא מספר כמה קשה לסולמון שעוזר לכל העולם כדי להתחמק מחרדת מהמוות הבלתי נמנע. אחרי שהוא ניצח את הנאצים ושרד את האהבה הבלתי ממומשת של חייו ועשה מיליונים, הוא חי בבדידות כמו כלב אבל משמר את עצמו כמו נערת זוהר חדורת מטרה להשיג לעצמה בעל עשיר.
הוא מספר כמה קשה לגברת קורה שכל הזמן זוכרת את מה שהיא הייתה ולא ממש מתחברת למה שהיא כבר לא.
הוא מספר על ז'אנו שנודד מכאן לכאן, מעריץ את המלך סולמון ונקרע בין רצונו האינסופי לעזור לכולם לבין הכמיהה להתמקד בעצמו ולהתיישב במקום שהוא רק שלו, בלי כל הבלבול והטרחה והלבבות השבורים שמסביב.
רומן גארי מספר על כל אלה, אבל לא באופן סוחט דמעות, שמרוקן אותך מכל הכוחות והחשק.
הוא מספר את זה חי ותוסס ופשוט כביכול, אבל רק כביכול. כי בעצם זה כל כך עשיר ומורכב ומלא חיים ונפלא. פשוט נפלא.
הוא מספר את זה דרך ז'אנו – ז'אנו הצעיר, המבולבל החריף, הלא מלומד המשכיל, המלאך הטהור הנראה כעבריין, אדם כל כך מלא אהבה כלפי כולם שאפילו לא מתבייש לריב איתם בשביל להוכיח את זה. כמו שהוא עושה עם השוער שונא היהודים ושונא המלך סולמון בבית הדירות המפואר של המלך סולמון: מרגיז אותו בכוונה כדי שיהיה לו משהו ממוקד להתרגז עליו, אחרת – ממה הוא יישאב עונג?
את מבינה?
דברים קטנים אבל אמיתיים כאלה. פנינים של חוכמה שמוגשות על מגש מלוטש של בדולח, שצריך להסתכל עליו מקרוב כדי להבין כמה שהוא מיוחד.
ככה זה עם הסופרים הגדולים באמת.
היום אני מאוהבת באו. הנרי. באמת. לא רק בגלל שהוא גאון, אלא בעיקר בגלל מה שהוא עושה עם הגאוניות הזו וכל הרגש והתובנה שהוא יוצק לתוכה. מדהים.
צ'כוב זו אהבה יותר נרכשת. אני צריכה לעבוד איתו ומתוך הניסיון להבין אותו, הרגש נרקם.
לא פשוט לאהוב אותו, את יודעת. צריך לנצח ולהתגבר על כל העצב שהוא מנציח כדי להגיע לליבה הרכה והפועמת בבסיס היצירה. קשה לאהוב מישהו שרק מצטער כל הזמן על כל מה שהוא רואה מסביב. רק אחרי שאני מתמודדת איתו ומבינה שהוא עושה את זה בכוונה, כדי לעצור את העצב הזה שם, שנכאב כל כך עד שלא נרצה לקחת אותו הלאה אל תוך החיים שלנו, אני מורידה את הכובע. ואז אני אוהבת אותו עוד קצת יותר.
את מכירה את ההרגשה הזו שאת שומעת שם של מישהו ואת קופצת מיד, כאילו מישהו קרא בשם שלך? ככה זה אצלי עם צ'כוב. הוא שלי, רק שלי. ולא אכפת לי שיש עוד אנשים בעולם שמכירים אותו. וכנ"ל לגבי או. הנרי.
אז היום אני כבר מאוהבת באו. הנרי ואוהבת את אנטון צ'כוב, אבל עכשיו, אחרי חרדתו של המלך סולמון אני נזכרת למה החלטתי שרומן גארי יהיה הסופר האהוב עלי. ולמה אני מחליטה להמשיך לדבוק בהחלטה הזו.
אני אוהבת את ההסתכלות שלו על העולם.
אני אוהבת איך שהוא מצליח להכיל את הכול ביחד – את כל האמת של הכאב ושמחה והצער והאושר והעצב והיופי.
אני אוהבת איך שהוא גורם תמיד לחיים לנצח, למרות שהוא לא מטשטש או מסתיר או מחביא שום דבר בצל או מאחורי הקלעים.
את רואה? הפעם אני לא מצטטת אף אחד.
אני לא צריכה אף אחד אחר שיספר לי על רומן גארי.
הלב שלי מבין אותו לבד.
וזו בדיוק, אבל בדיוק, הסיבה שבחרתי בו להיות הסופר שאני הכי אוהבת.
או. הנרי ואנטון צ'כוב מבינים את זה לגמרי…
