לאהוב ספרות הפך להיות עניין די מייגע; לא בגלל הספרות עצמה כמובן (אם כי הדבר אכן תלוי, בסופו של דבר, בטיבו של כל סיפור וספר) אלא בגלל הצורך לשכנע אחרים (גברים בדרך כלל) שלקרוא יכול להיות דבר די מתגמל וברוך יתרונות.
הבעיה לא נעוצה בכך שאנשים הפסיקו לקרוא – או להתבייש להודות שהם לא קוראים – אלא בדיון, שהופך לסוג של שליחות מיסיונרית. מסתבר שהניסיון להוכיח שקריאה היא לא דבר משעמם, מופרך, נטול הקשר ומנותק מהמציאות הוא אתגר הרבה יותר מורכב מכפי שהוא עשוי להישמע.
נדמה שקל יותר לשכנע מישהו לנסוע מעיר אחת לאחרת, גם במרחק של כמה מאות קילומטרים, מאשר לצלוח סיפור קצר בן מאתיים מילים (לא אלפים חלילה: שלא יחטוף פתאום נקע בעין ממאמץ קריאה מרוכז).
לכן, כשהתחלתי לקרוא את חידת שיקספירית מאת ג'ניפר לי קארל, הרגשתי ששלפתי את ה"קלף המנצח" – זה שבעזרתו אוכל לבוא ולטעון כנגד כל מי שאמר לי לאחרונה (ולא כל־כך לאחרונה) שספרות זה נחמד (אולי) כרעיון אבל משעמם ולא נחוץ, שהנה – מצאתי את הספר שישכנע אותך שאתה טועה והספרות צודקת וחבל על כל שנייה מיותרת וקדימה.
חידה שיקספירית עושה את מה שהמשוואה של דנטה כבר הוכיח: ספרות יכולה להיות כר פורה ומבטיח להרפתקאות סוחפות וגילויים מסעירים. ספרים לא חייבים להיות "רק" החפצים המרובעים האלה שמעלים אבק על מדפי ספריות אלא משהו עם זיקה ממשית לחיים של כאן ועכשיו; משהו מעניין; משהו שאפשר אפילו ליהנות ממנו – למרות שהוא מבוסס על מילים ומשפטים וסימני פיסוק כאלה ואחרים.
מהפכני.
חידה שיקספירית הוא מכלול של כמה וכמה חידות שנשזרות להן יחדיו כדי לפתור את שאלת השאלות: כמה כסף ירוויח זה שיגלה את החידה השיקספירית שהיא, במקרה הנדון, כתב יד עלום מטעם היוצר שהתגלה לאחרונה לאחר מאות שנים של היעלמות?
צחוק הגורל הוא שהשאלה המרכזית הזו, שהיא המנוע להתנהלות העלילתית, מקבלת את התשובה הכי מעורפלת שאפשר: סכום בלתי ידוע. 394 עמודים שמונעים מתאוות בצע כזו או אחרת מסתיימים בלא־כלום ובשום דבר.
מצער? לא ממש, משום שלא זו הייתה השאלה המהותית האמיתית מלכתחילה; זה היה תעלול שיווקי שנועד למשוך את אלה שמחפשים עניין מותח בספרים ומוכנים לקבל אותו גם בצורה של מרדפים היסטוריים בני־זממנו (טיסות מסביב לעולם, שריפות, התחפשויות, אקדחים, ומארבים). השאלה המהותית יותר היא האם התוכן האחר, המיועד לקהל שהובא על ידי התרגיל הערמומי, אכן הצליח לעמוד במשימות וביעדים שהציב לעצמו כסיפור, כיצירה, כעלילה מותחת בעלת רעיון רב־מסרים.
התשובה, כדרכן של תשובות בעניינים מהותיים, נדרשת לקצת יותר הסברים.
חידה שיקספירית היא למעשה חידה על גבי חידה על גבי חידה, הנשענת על החידה ההיולית מכולן: מי היה והאם היה בכלל מחזאי בשם ויליאם שיקספיר? מנקודת המוצא הזאת הכול מתפרץ לכל הכיוונים, כי הכול פתוח ולא קבוע ולא מוחלט ולפיכך אפשרי.
ניתן לשאול (ואולי גם בצדק מסוים): למה שזה יעניין בכלל מישהו או מישהי? כל עוד היצירות קיימות, למי אכפת מי באמת כתב אותן?
וכאן, בתור מישהי שחוקרת יוצרים אחרים לגמרי, אני יכולה לקבוע בוודאות שזה משנה – משנה ועוד איך.
זה לא יצר סקרני, בטח שלא רכילותי־צהוב, אלא הבנה שמכבדת את הקשר שקיים בין היוצר לבין היצירה שלו, הבנה שמחפשת לראות בסיפור (או בציור או בפסל) מימד נוסף שיכול להעמיק את הרעיון, להעצים את הפרשנות, לצקת היבט חדש של משמעות לעניין. מידע, במובן הזה, הוא הסבר שמבאר ומברר ומחדד דקויות כמו יהלומים בשמש: הגילוי שלו מרהיב, מתפתח עד אין־סוף ויקר מפז.
"זה מה שחשוב לי. רוב הסיפורים מאבדים בסוף את קסמם, אבל לא כן הסיפורים הגדולים. אני חלמתי לאהוב כמו יוליה ולהיות נאהבת כמו קליאופטרה. לגמוע את החיים עד תומם כמו פלסטף ולהילחם כמו הנרי החמישי. אם הצ̞ל̞̞̞̞חתי האקראית להגשים את החלומות האלה דמתה לכל היותר להד קלוש שלהם, אין זה מפני שלא התאמצתי מספיק. ומאמציי גם לא היו לשווא. די היה בהדים הקלושים הללו לעשות את חיי למשהו עמוק ועשיר יותר מכל מה שהייתי יכולה להגיע אליו בלעדיהם. אצל שייקספיר ראיתי מה פירוש לאהוב ולצחוק, לשנוא, לבגוד ואפילו להרוג: ראיתי את כל האורות והצללים שבנפש האדם.
וכעת מתברר שאולי, רק אולי, יש עוד קצת מזה." (ג'ניפר לי קארל, חידה שיקספירית, מתרגמת: נעה בן־פורת, אריה ניר, תל אביב, 2009, עמ' 135).
אלה המילים של קייט סטלני, הגיבורה הראשית, שכמו הכותבת שלה מחזיקה בדוקטורט בספרות אנגלית ועבדה כבמאית של מחזות שיקספיריים.
ספר הוא אולי פרי הדמיון, אבל המציאות שהוא טווה, בין שתי הכריכות, המילים והדפים, היא האמת לאמיתה. באמת הזאת אנשים ונשים מגלים ומגלות את עצמם ועצמן, כמו שקייט (ואולי גם ג'ניפר) גילתה.
הקשר שנרקם בין מישהו שחי בעולם אחר, בתקופה אחרת, במרחק של מאות בשנים, הוא קשר שטוו המילים. כל מילה נוספת היא תוספת לחיבור הזה; כל משפט חדש הוא אפשרות חדשה לגילוי.
אין ספק שלימודים ממושכים (ובפרט התמחות מסוג דוקטורט) לצד משלוח יד קבוע מעצבים תחומי עניין וקווי אופי. אי אפשר להתעסק לאורך זמן ובאופן מעמיק ומתמסר במשהו שלא באמת אוהבים, שלא באמת מתחברים אליו, שלא באמת רוצים לדעת עליו כמה שיותר.
מהבחינה הזאת אין ספק שעבור ג'ניפר לי קארל וקייט סטנלי מציאת כתב יד עלום שמיוחס למי שהן הקדישו לו שנים ארוכות של מחשבה ומחקר ועיסוק הוא דבר עצום, הרבה יותר מזה – יש כאן תשומת לב והקשבה וחיבור רגשי.
חידה שיקספירית היא החידה שמעניינת את ג'ניפר לי קארל בעצמה – גם אם מדובר במשחק אינטלקטואלי ולא בתהייה ממשית. כשחיים בתוך משהו כל־כך הרבה זמן, המידע הופך לארגז חול עם אפשרויות בלתי נדלות לאין־ספור משחקים:
דמותו של ויליאם שייקספיר מעוררת סימני שאלה.
המציאות הנרמזת ביצירותיו של ויליאם שייקספיר מעוררת סימני שאלה.
מציאת יצירות לא ידועות של ויליאם שייקספיר (שהופך בעצמו לדמות מוטלת בספק) – משלבת את כל סימני השאלה האלה יחד.
התוצאה: הוכחה ניצחת שספרות (או אמנות המילה הכתובה) יכולה להיות חוויה מרתקת. אפשר לשלב מרדפים, אקדחים וטיסות מסביב לעולם יחד עם עלילות ותיאורים ורגשות והעולם לא מתמוטט או מפהק משעמום. להיפך: פתאום הוא נהיה מקום קצת יותר מעניין.
מי היה מאמין?
הבעייתיות מתחילה לקראת הסוף, כשהסיפור הופך פחות לסיפור ויותר להרצאה עבור מביני דבר או שוחרי שייקספיר אדוקים. ריבוי הידיעות, השמות, התאריכים, המורכבויות – למי שזהו תחום עיסוקו או תחביבו (או חייו) הוא ללא ספק גן עדן צרוף; לכל האחרים – קצת פחות. ההיבט האישי (עיוני) של הכותבת, ג'ניפר לי קארל (שהינה, כאמור, דוקטור לספרות אנגלית ואמריקנית באוניברסיטת הווארד שביימה כמה ממחזותיו של שייקספיר) משתלט כאן על התמונה ומשאיר את כל אלה שהם לא ג'ניפר לי קארל קצת בחוץ.
שיקספיר זה נחמד ואלה שאולי היו שיקספיר וכתבו משהו שאולי שיקספיר כתב או לא כתב, בהנחה שהוא באמת היה קיים (או לא) הן אפשרויות מסקרנות לדיון, אבל כדי שזה יהיה נגיש ונהיר צריך לשמור על מינונים מאוזנים בשטף הלהט והיקף הידע הבלתי נדלה.
קראתי פעם ראיון עם מישהי שדיברה על העובדה ששינון, כשלעצמו, הוא דבר ריק מתוכן: מה הטעם לדעת מי כיהן בתפקיד כזה או אחר כשלא יודעים מה הוא עשה או מי הוא היה באמת. יש הרבה חוכמה בהבנה הזו: העולם המודרני מציע שפע של מידע, אבל בני אדם הם לא מכונות (עדיין): אם המידע לא קשור לערך משמעותי או ישים, זה סתם "עוד" שם או פרט או תאריך שצריך לזכור, ואם זה לא קורס אוניברסיטאי ואין בוחן פתע בסוף הקריאה, אז בשביל לטרוח?
לצערי, הדמויות שמהוות חלק מהותי כל־כך במרדף חוצה היבשות וערים נשארות חד־מימדיות מעל דפי ההיסטוריה – לא תמיד מובנות, לא תמיד מפותחות, ולפיכך נטולות משקל של ממש עבור הסיפור. הקריאה שלהן או בהן הופכת מייגעת.
זו לא גזרת גורל, כמובן, וזה לא משום שהסיפור שהן מספרות הוא פחות מעניין (פליפה גריגורי יכולה להעיד על כך בשקט): זה פשוט בגלל שהן זוכות לפחות מדי זמן מסך (או זמן קריאה, לצורך העניין); כשצריך לנתב בין כל־כך הרבה חידות מסביב, הייצוג הפרטני שלהם הולך קצת לאיבוד.
חידה שיקספירית לא באמת ממוקד בחידה אחת וכיוון שכך הוא נוטה לפעמים לזלוג ולאבד את המיקוד. תאריכים, שמות, אירועים – ההיסטוריה משופעת בהם, אבל איך הם תורמים באופן פרטני וישיר לסיפור הזה?
לא ברור.
אין ספק שמדובר בספר קולח, המעניק חווית קריאה מהנה (ואפילו השכלה שהתגנבה בדלת האחורית) אבל בשורה התחתונה מה השתנה כאן? אנשים ונשים נרצחים ונרצחות מסביב לשעון ועולם כמנהגו נוהג – מדוע? לשם מה?
כיצד נראה הספר בסוף בעקבות כל מה שקרה לו מאז ההתחלה? הרי משהו צריך להשתנות, איזה תהליך צריך להתרחש כדי להצדיק את מרחץ הדמים ודקויות הרמיזות והמעברים המהירים ובעיקר את המחויבות העמוקה של כל הנוגעים בדבר באופן שמי שאינו חובב שיקספיר לא יוכל להבין.
למרבה הצער, זה לא קורה.
הספרות מגדירה אותנו, או שאנחנו מגדירים את עצמנו דרכה. בכל מקרה, ההגדרה הזאת צריכה סיפור חזק להישען עליו. זה דבר שקשה להשיג, בפרט למי שחי או חיה את התחום בצורה כזו שכל פירור מידע או שובל של ידע נראה כברור ומובן מאליו וכמעט מיותר להסביר.
אם קייט סיימה את הסיפור כפי שהיא התחילה אותו – אז אמנות המילה שכל־כך מסעירה ומלהיבה אותה לא נתנה לה באמת דבר. הגילוי כגילוי הוא חסר משמעות במידה ומדובר בעוד פריט אספנים שצריך לשבת על מדף כסממן לעושר ולהישגיות חומרית. אם הסיפור אינו מחולל תמורה, אם היצירה אינה משנה סדרי בראשית, אפילו לא "בקטנה" – איזה טעם יש בה? איזה טעם יש בכל המרדף הזה, בכל הרציחות והמאבקים? בכל החיים הספרותיים שהוקרבו על איזה מזבח? בשם איזו מטרה?
לאהוב את שיקספיר זה הרבה אבל זה לא מספיק.
להיאחז באהבה הזו כדי לבנות סביבה סיפור שלם זו יוזמה יפה אבל לוקה בחסר.
מי שלא מבין ספרות, מי שלא אוהב אותה, לא ישתכנע.
הוא צריך לטעום לבד, לקרוא לבד, להתמודד לבד עם המילים.
הוא צריך לעבור את התהליך שזה שנשבה בה עבר כבר קודם.
חידה שיקספירית הוא ספר שיכול היה להיות ספר נהדר, אבל בשורה התחתונה אפשר לומר עליו שהוא ספר יעיל. זה משמעותי ויש לכך ערך ומשקל לא מבוטל אבל בשורה התחתונה זה לא מספיק, לא כשזו הדרישה ואלה התנאים ההתחלתיים.
אנשים ונשים מוצאים ומוצאות את עצמן בתוך המילים של ויליאם שיקספיר.
מאות שנים אחרי קיומו (האמיתי או המוטל בספק) הם עדיין מתרגשים ובוכים ונסערים ושמחים ובעיקר מגלים אמת פנימית בהבלחה של רגע, בגאוניות של מבע, במצלול מבריק של חיבורים.
חידה שיקספירית לא מאפשרת מציאה שכזו.
בגין כובד משקל ההבטחה שהושען עליה, עם כל מה שיכול היה להיות כאן ואיננו, לא נותר לי אלא להצטער.
כל טוב,
גתית
