והיום – הפתעה או (נו, הפתעה. אי אפשר לגלות)

מה נשמע?

אני מודה שאת המכתב הזה אני כותבת לך אחרי שכבר סיימתי (מזמן!)  לקרוא את הספר, התחלתי ספר נוסף, הפסקתי אותו והתחלתי ספר שלישי, אבל מחויבות היא דבר מחייב.
אמרתי לעצמי שהמרחק יעמיק את ההתייחסות וירחיב את נקודת המבט, מה שחשוב בעיקר ביצירה מסוג שכזה, שהיא מהדהדת מטבעה ופחות עלילתית סוחפת.
האמת שזה קרה, אבל חייבים לומר שגם ידעתי שזה יקרה.
בכל מקרה, כמו תמיד, את המרוויחה.

את שם הספר לא תדעי. לפחות לא בהתחלה.

זו חידה.

בעצם, זו מידה כנגד מידה: המספרת שותלת את העלילה במקום כלשהו, מושבה נידחת ומרוחקת – לטענתה, ומסרבת לנקוב בשמה.
הבעיה היא שבאיזשהו שלב היא נותנת סימני זיהוי מדויקים למדי לאותה מושבה נידחת ומרוחקת.
מושבה מוכרת עד מאוד.
שכלל אינה נידחת ומרוחקת כמו שהיא מתוארת בצורה כל כך נוקבת.
וזה הרגיז אותי.
מאוד הרגיז אותי.
כל כך הרגיז אותי, שאת כל הביקורת הבאה שיש לי לומר אומר בדיוק באותה הדרך – אזכיר ולא אזכיר, ארמוז ולא ארמוז.
משום שהמושבה האמורה אינה נידחת ואינה מרוחקת, ו-וודאי שלא באופן החד־ממדי שבה בחרה הסופרת להציג אותה.
אם היה לה כל כך חשוב לשתול את העלילה במקום כלשהו, היא לא הייתה חייבת להיות כל כך מדויקת.
למי שמכיר, כמובן, ויודע שמדובר בשטויות.
במיוחד בתקופה שבה היא כותבת.
פעם היו זמנים אחרים.
אבל בעצם, פעם היו זמנים אחרים בכל מקום.
חוץ מאשר בתל אביב, אולי. או בירושלים.

הסיפור הזה, שאת שמו לא אגלה ואת שם הסופרת לא אסגיר, מספר על מפגש לילי בין קבוצת אנשים במושבה שוממה ונידחת.
ההתרחשות העלילתית היא רק מסגרת להצגה רחבה ומקיפה של הדמויות, עד לסיום הבלתי נמנע – כפי שדואגת הסופרת להדגיש.
הגיבור הראשון הוא בעל המקום. על ההיסטוריה שלו מרחיבה המספרת עד בלי די.
הגיבור השני הוא מוזיקאי מסוג כלשהו, שמנגן במקום של בעל המקום. על ההיסטוריה שלו חוזרת המספרת שוב ושוב ושוב. ייתכן שהיא מוסיפה בכל חזרה משהו חדש שלא היה שם קודם. ייתכן יותר שזה רק קורה בשתי הזדמנויות מתוך מכלול ההדגשות האלה.
הגיבור השלישי הוא טיפוס נחבא אל הכלים – תרתי משמע. מבחינתי, הוא הדמות היפה ביותר – אין שום פגמים בהצגה שלו: היא עקבית, מעשירה, מעמיקה, מהדהדת, נוגה ונוגעת ללב.

אלו שלושת הגיבורים הקבועים במקום שבמושבה הנידחת והשוממת. אליהם מצטרפים עוד ששה גיבורים, שמתוכם מדגישה הסופרת בעיקר שניים. היא מתייחסת לכולם, לא יפה להציג את זה אחרת, אבל שניים הם העיקר (אם לדייק, אפשר להרחיב אותם לשלושה). גם את ההיסטוריה שלהם היא מקלפת לאט, וחוזרת עליה יותר מפעמיים, אבל לפעמים היא מצליחה, עם הנטייה היפה הזו, להוסיף עוד מידע שלא היה שם קודם ואז להטיל איזו פצצה של גילוי, שמשנה את כל התובנה וההבנה והתמונה.

זה ספר איטי. כתבתי סרט ותיקנתי, אבל יש בזה משהו – כמו שאומרת הכריכה "דרמה כמעט קולנועית". משהו באווירה יותר מאשר בעלילה.
זה ספר איטי בעיקר בגלל שהמספרת מבטיחה לנו כל הזמן שעוד מעט יקרה משהו מהפכני, מהפנט, חד משמעי, מדהים, בלתי נמנע ומשנה עולמות.
הכול מתכוונן לשם, הציפייה הולכת ונעשית דרוכה יותר, החזרות וההיסטוריות והתיאורים מתחילים להצטבר ובגלל ההבטחה יוצרים תחושה של עומס מסרבל שמעכב מלהגיע לעיקר.

ואז זה קורה.
השיא.
אחד מהגיבורים האקראיים מפוצץ במכות את הגיבור השלישי.
סתם.
כי הוא שיכור.
כי הוא צריך להוכיח משהו למישהו מבלי להבין שהמישהו הזה הוא עצמו.
כי ככה הסופרת רצתה שזה יקרה.

מתוך 315 עמודים, הפסקה הזו היא בערך היחס שבין המסביב לבין מה שאמור היה להיות לב ליבו של הסיפור.
לא שהייתה כאן אכזבה. אי אפשר באמת להגיד "ציפיתי ליותר בסצנה של אלימות והתעללות קשה. נורא התאכזבתי כשהיא לא הרחיבה בתיאורים הפלסטיים. יוחזר התפוז המכאני לאלתר".
אפילו על סימני השאלה שנשארו תלויים באוויר אני עוד מסוגלת לסלוח.
רק לא על השתיקה.

הגיבור הראשון, בעל הבית, התייחס יפה לגיבור השלישי.
זה בולט במיוחד לאור העובדה שאף אחד אחר לא התייחס אליו ככה. לרבות ובפרט בני משפחתו ותושבי השכונה, שפוצצו אותו במכות בגלל שגילו שהוא עובד אצל יהודים.
אמו שלו, האחים, אפילו אחותו הקטנה – כולם גינו אותו על המכות שהוא חטף. האשימו אותו כמו המופרעים מהכפר, שהתעללו בו באכזריות לא אנושית, התעלמו ממנו כשהוא שוכב שעות (שעות!) ללא אוכל, ללא שתייה, ללא טיפול רפואי, ללא התייחסות.
בזו לו.

ואז, עם כל הצלקות והמכות והשברים, בערבו הגורלי של הסיפור, בלילה שלא נגמר, הוא נשלח מהמטבח לפנות את האורחים השיכורים שצריכים שמישהו יזכיר להם מתי ללכת. הגיבור הראשון, בעל הבית, שולח אותו לשם. זה שראה פעם אדם נהרג לו מול העיניים.

כשהאורח השיכור מפוצץ את הגיבור השלישי במכות, הגיבור הראשון, בעל הבית, פשוט נעלם מהתמונה. כל הזמן חיכיתי שהוא יופיע. יעשה משהו. יגיב. לא יפקיר בצורה אדישה ומזוויעה כל כך את העובד שלו. את החבר שלו. את הנער חסר הישע שהוא מרגיש כלפיו אהדה מהולה בחיבה אבהית. וגם אם לא הייתה שם שום חיבה כזו (והייתה!) – אימת הזיכרון על אודות האסיר שנורה למוות אי שם על סיפונה של ספינת מטען ביבשת שחורה לאורה של שמש בהירה הייתה צריכה להספיק. הייתה יכולה, לפחות.

אבל הוא נעלם.
ועל זה אני לא יכולה לסלוח.
כי את זה אני לא יכולה להבין.

זה לא מתכתב עם העלילה, זה לא מתכתב עם הדמויות, זה לא מתכתב עם שום דבר.
זה פשוט אכזרי.
השיכור כמעט שוחט אותו ובעל המקום אפילו לא מתערב.
זה מזעזע וזה מטריד וזה מכתים את כל הספר כולו.

ביסודו של דבר, זה סיפור על אנשים בודדים. לכן הוא מתרחש במושבה נידחת (כביכול).
אנשים שהיו פעם משהו, אנשים שהתאמצו להיות משהו, אנשים שהיה להם משהו ומישהו – והם איבדו את זה.
אנשים שנמצאים באמצע שום מקום – הלכה למעשה: בחיים שלהם ובמושבה שכוחת אל (כביכול).
אנשים שאין להם שום מקום אחר ללכת אליו ושום אמונה שמקום כזה קיים בכלל עבורם.

זו לא תמונת מצב ישראלית. בדידות היא עניין עולמי.
זה לא סיפור גברי. זה מעליב בעיקר בשם שתי הדמויות הנשיות החשובות, שיוצקות כל כך הרבה רגש לעלילה.
זו לא יצירה חסרת פשרות. מה "חסר פשרות" קשור כאן בעצם?

זה מטלטל, זה כן.
אבל מהסיבה הלא נכונה.

אני לא אמורה לכעוס על הספר שאני קוראת, או על הסופרת שלו.
ועכשיו אני כועסת על שניהם.

אולי אין סיבה נכונה.
אולי זה מה שהספר (שוב כתבתי קודם סרט) התכוון לעשות.
במובן הזה הוא ללא ספק הצליח.
הוא עוכר שלווה בצורה מחלחלת ביותר.

הצלחת לגלות כבר במה מדובר?
שאגלה לך?

פסנתר בחורף מאת אילת שמיר.

איך והאם זה משנה עכשיו את התמונה?

כל טוב,
גתית