כשכתבתי לך על כשאיש מבוקש מאוד פוגש משוואה עם נעלם כתבתי על סוכני ביון ועל איך "ריגול" נחשב כמקצוע הסקסי ביותר עלי־אדמות: אדם מוכשר מאוד ומיומן מאוד שמצליח תמיד להציל את המצב, את העולם ואת האישה. וכן, זה תקף בדיוק גם לגבי מרגלת. רצה הגורל או הנסיבות או העובדה שהתחשק לי לקרוא משהו בסגנון, ובמקרה היה לי כי השאלתי כל־כך הרבה ספרי מתח ישראלים במעשה זולתני שאין כדוגמתו, וקראתי סיפור אמיתי על מרגלת אמיתית בשירות המוסד: המורָה לאנגלית מאת יפתח רייכר־עתיר.
אני אסיים תחילה עם הדברים החשובים, על מנת שאוכל לגשת הישר לסיבה שלשמה התכנסנו: המורָה לאנגלית הוא ספר מוקפד להפליא. העריכה הספרותית של עורכת הספר, שירה חדד, מודגשת ומורגשת בכל מילה, שורה, פסקה ועמוד. העריכה הלשונית של בינה פאר מדוקדקת ויסודית באופן הראוי לכל שבח. איני יודעת באיזו מידה הפעילה הצנזורה את ביקורתה הביטחונית, אך אין לי ספק, לאור ההקדמה המפורשת של יפתח רייכר־עתיר, שהייתה זו בדיקה מעמיקה עד לפרטים הקטנים ביותר.
כל הנימוקים הללו הפכו את המורָה לאנגלית להרבה יותר מעוד ספר מתח מצוי ושגרתי. ככה צריך לכתוב ספרי מתח ישראלים.
ועכשיו, אחרי שאמרתי את כל זאת, אפשר לגשת לעניין.
כשדיברתי (במסגרת כשאיש מבוקש מאוד פוגש משוואה עם נעלם) על סוכני ביון, מרגלים ומרגלות טענתי שמרגלת תהיה לעולם אישה מבריקה, מתוחכמת, מפתה, יפיפייה, משכילה, אשת העולם הגדול, מסוכנת ובעלת שליטה מופלאה בנשק. אפילו אם זו הפרכה קולנועית עדיין אין ספק כי איש או אישה המצויים בלב ליבה של סכנת חיים יום־יומית נדרשים לשלוט במיומנויות "מצילות חיים" ולהתברך בכישורים שמעל לממוצע. המרגלת גיבורת המורָה לאנגלית היא כל הדברים האלה – באופן חלקי – ועוד דבר אחד נוסף ואולי משמעותי הרבה יותר: בן אדם.
המציאות שמתאר יפתח רייכר־עתיר אינה זוהרת. העולם שבתוכו פועלים סוכנים חשאיים למען הגנת מדינת ישראל הוא עולם עוין ומסוכן. עובדות הלה ידועות ועדיין הן חלק מהמשיכה, מהקסם המהלך על המקצוע המיוחד הזה. העניין הוא, שהמשיכה והקסם הם כה חזקים עד שהם משכיחים את הנקודה הברורה ואולי המובנית מאוד מאליה: מי שנדרש לבצע את כל המשימות המאיימות, המורכבות, המתוחכמות האלה הוא אדם בשר ודם, עם רגשות, פחדים ועולם פנימי רב־ממדים.
לפני כמה שנים קראתי כתבה בלעדית בליידי גלובס על סוכנות מוסד המדברות לראשונה, כמובן בעילום שם, בהצללה ותחת ערפול כבד של צנזורה. כשאני משווה את סיפוריהן לסיפורה של זו שהעניקה את ההשראה להמורָה לאנגלית ניכר הבדל ברור ומשמעותי ביותר: כל אחת מחמש הסוכנות הייתה בעלת משפחה – בעל וילדים. רייצ'ל, גיבורת המורָה לאנגלית, היא אישה בודדה וגלמודה. היה לה אב, אך נאסר עליה לגלות לו את עיסוקה האמיתי. גם מערכת היחסים הטעונה ביניהם לא אפשרה לו להיות הגורם שבפניו תוכל ריצ'יל לפתוח את צפונות ליבה. הוא אפילו לא יכול היה לשמש לה אוזן קשבת או להוות את "הבית" שכל אדם כה נזקק לו, לא משנה מיהו או מה הוא עושה בחייו.
לגבי מידת הכשרתן, לימודיהן ומיומנותן המקצועית של רייצ'יל הבדיונית וחברותיה האמיתיות – בהחלט אין לי כל ידיעה. אני יכולה רק לדמיין, אבל סביר להניח שזה הרבה יותר או לפחות שונה מאוד ממה שאפשר להעלות על הדעת. על הדברים שהן נדרשות לעשות ועל המשקעים הנפשיים שהעימות הזה מותיר בהן, חללים של חילול ומצוקה, אי אפשר ממש לדבר. זה קשה וטעון מכל זווית אפשרית.
אבל העובדה האחת הזו, הפשוטה אך הכה משמעותית, העובדה שכל אותן חמש סוכנות הן נשים בעלות משפחה, שעוזבות בית למען משימה מסכנת חיים, למען הגנה על מדינה, על אזרחים, על קיומה של אומה שלמה, היא החורצת את הקו המפריד המשמעותי מאוד ביניהן לבין רייצ'יל: להן היה למי ולאן לחזור. לרייצ'יל לא היה אף אחד.
אני מניחה שסיפורה של רייצ'ל הוא גם סיפורם של רבים, לא רק משום שיש רבים כמוה במערכת – נפשות בודדות ללא דבר להפסיד. סיפורה של רייצ'ל הוא גם סיפורם של אלה שנמצאו במקום הרגיש ביותר, שעשו את המעשים העוצמתיים ביותר, שזכו לכבוד הגדול ביותר ואז נשכחו ונזנחו, משום שתפקידם הסתיים. זו כבר לא שאלה של סוכני ביון או מרגלים. זו גם לא שאלה של כפיות טובה. אולי רק חוסר מודעות – בעיה מערכתית אחרת לגמרי: הסתכלות המפשיטה אותם מכל מה שהיו יכולים ומסוגלים לעשות – ואכן עשו בפועל – ורואה אותם לפתע, אולי לראשונה, כאנשים בלבד.
הם אנשים, ללא ספק, אך בתפיסה שלנו – ואולי גם שלהם – קשה להכיל את העובדה הפשוטה הזו. הלוא מרגל ומרגלת אמורים להיות הרבה יותר. הם – הם גיבורי־העל האמיתיים. כוחותיהם הם מיצוי יכולות הקיימות בכולנו.
אני חושבת שחשיבה (מוטעית) זו נובעת מהחשיבה (המוטעית) לפיה מרגל הוא מישהו שלעולם אינו יוכל לטעות. כמו שחקן שמגיש הופעה מושלמת לאחר אין־ספור חזרות. מרגל הוא מישהו שחייב להצטיין תמיד ולכן תמיד יאמר את הדבר הנכון ויציל את עצמו ואת המצב. בחיי היום־יום אין הצלחות מסחררות כאלה. העובדה שגם אין סיכונים הרי גורל ורבי חשיבות היא משנית כמובן. אנו לא נוטים לתאר לעצמנו מצבים מסכני חיים משום שאנו לא מסוגלים להעלות על דעתנו את התרחישים הבלתי אפשריים שניתן להיתקל בהם. גם באם נוכל להעלותם לנגד עינינו, אזי הם רק יעצימו את ערך ההצלחה ויעלו את קרנו של האדם שהתמודד בהם ומולם והצליח.
לא סתם השתמשתי כאן במקצוע המשחק. חשבתי על זה לאחרונה: שתי הפקות ישראליות שונות העמידו בבסיסן מערכת יחסים שבין אישיות ציבורית מוכרת מעולם הבידור הנקשרת לדמות אחרת, "פשוטה", מהעולם האמיתי. כאילו שיש משהו מלכותי במעמד החברתי – ציבורי של אותן דמויות מוכרות, המרומם אותן מעל לבני תמותה רגילים. כמה מטופשת מחשבה זו כשהיא לעצמה וכמה מביישת היא הופכת להיות שעה שמהרהרים על האנשים הראויים באמת לכל הכבוד וההערכה. הגיבורים האמיתיים העוסקים במשימות הלא זוהרות של הצלת חיים והגנה על אזרחים וטיפול במצוקות אנושיות בלתי נתפסות כמעט. האדרה חיצונית (ואווילת) זו מחווירה לעומת החלופה הבלתי ניתנת להשוואה שלה. מרגלים, או סוכני ביון לצורך העניין, אנשים מסוגה של רייצ'ל המורה לאנגלית, לעולם לא יזכו באמת להכרה על פועליהם ועל האופן שבו תרמה עשייתם באופן ישיר להצלת חיים רבים כל־כך. במובן מסוים הדימוי שלהם הוא שזוכה להערכה – לא הם. הם נדרשים להיות יעילים אך רגישים, נחושים אך לא אכזריים. אנו מצפים מהם להידמות לדמות הגיבור ושוכחים או מתקשים מאוד לזכור שהם בני אדם. שלא תמיד הם מיישרים קו לפי מכלול התכונות שאמורות להיות להם, בגין או בזכות היותם מי שהם.
רייצ'ל המורָה לאנגלית, סוכנת המוסד, היא קודם כל בן אדם. יפתח רייכר־עתיר דואג להבהיר זאת. אנו למדים הרבה פחות על ההישגים הביטחוניים שלה והרבה יותר על הקרע בנפשה ועל תהומות של חוסר שרק הלכו והעמיקו בגין בדידות שהלכה והחריפה.
נסיבות מקצועיות או לא, המורָה לאנגלית הוא לא ספר הדרכה ללוחמים. אם כבר, זו יצירה המבקשת לשפוך אור על נקודות שאולי חשוב פחות להסתכל עליהן בזמן מבצע חשוב כל־כך, אך בכל זאת הן עדיין חשובות להפליא.
זה לא סיפור על המוח החושב, על האדם המארגן, על המתכננים והמאמנים והמנתחים והפרשנים ומעלי ההשערות. זה סיפור על המְבַצֵּעִים. על מלקטי המודיעין, על המוציאים מהכוח אל הפועל, על אלה שמסתדרים בלי הנחיות לוחשות באָזְנִית, או בעיקר על החיים שלהם – שם, לבד, בצל הסכנה, בצל הבידוד, בצל טשטוש הזהות וההכלה העצמית העצומה של עוצמות הפחד, הערעור והחשש.
זה סיפור נוגה. מותח אבל מהסוג האיטי. כזה שנשען על מציאות אמיתית, שיכולה בהחלט להשתבש ללא כל חבלי הצלה. מכאן לא ניתן להימלט. התושייה הבלתי נדלית שעומדת לרשותם של גיבורים־לפתע נראית כאן מופרכת לחלוטין, כפי שהיא אכן באמת.
ואולי זה סיפור אחד על אישה אחת שאין לגזור ממנה או להשליך ממנו על יתר האנשים העוסקים במקצוע זה. אנשים שעיקר חשיבותם היא בעבודה החשובה שהם עושים, לא בהגדרות התפקיד או בהצטיירותו המרתקת. העצבות שברייצ'ל היא שלה משום שזהו סיפורה אבל הישגיה, אפילו כאבחות נדירות מתחת למעטה כבד (ומובן) של צנזורה דוחקת, הם הישגיהם של אנשים רגילים ובלתי רגילים שעשו דברים בלתי רגילים שייתכן ולא יתגלו לעולם. במובן הזה המורָה לאנגלית, על אף הביקורת הפנים־ארגונית שהוא מעביר לפרקים, הוא ההיפך המושלם מכל מה שהתרגלנו לצרוך: הניגוד החריף ביותר לפטפטת עצמית ותיעודית, הגיגים בלתי פוסקים על דברים לא חשובים. זה סיפור על מעשים הנעשים עם מילים ספורות בלבד. על גבולות של שחור ולבן ועל הקושי האדיר שלא לצאת מהקווים. זה סיפור על המחיר שהדחקות רגשיות גובות מאנשים שנדרשים להדחיק את אנושיותם כדי לבצע את המוטל עליהם מבלי להתחרט או לשפוך את הלב. הצד האפל של הזוהר, האמת האפורה והמשמעותית של עבודה קשה, נחושה, מתמשכת, אמיצה, עקבית עד כדי כך שהיא הופכת לדרך חיים.
בפרסום, לרבות פרסום עצמי, נהוג להבליט את היתרונות המצודדים יותר. את גורמי המשיכה והעניין. את ההטבות והערך המוסף.
המורָה לאנגלית לא עושה אף אחד מהדברים האלה ובכל זאת הוא יכול, ואולי צריך, לשמש כסוג של כרטיס ביקור או כרטיס כניסה רעיוני.
הוא ההצגה המפוכחת והאפשרית בהחלט של פני הדברים, נוסף על כל השאר.
מי שבוחר להיכנס לדרך שכזו צריך לקחת את כל המשתנים בחשבון.
גם את ההיבט הזה.
ואולי אותו במיוחד.
זה היבט שאי אפשר לראות בסרטים, למרות שיש סרטים שמראים אותו: הוא אובד בכל הפיצוצים, המעקבים, האלתורים, הפענוחים וההברקות.
הוא המציאות שמתקיימת בין סרט אחד למשנהו.
מציאות שלא תמיד אפשר לצלם, אבל אפשר לנסות לספר.
כמו שיפתח רייכר־עתיר עשה.
וטוב עשה.
"אל תקנא באנשי רעה ואל תתאו להיות איתם.
כי שוד יהגה ליבם ועמל שפתיהם תדברנה.
בחכמה ייבנה בית ובתבונה יתכונן.
ובדעת חדרים יימלאו כל הון יקר ונעים.
גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כוח.
כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ.
ראמות לאוויל חכמות בשער לא יפתח פיהו.
מחשבות להרע לו בעל מזימות יקראו.
זימת איוולת חטאת ותועבת לאדם לץ.
התרפית ביום צרה צר כוחך.
הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשוך.
כי תאמר הן לא ידענו זה הלוא תוכן ליבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא יידע והשיב לאדם כפועלו.
אכול בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חיכך.
כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקוותך לא תיכרת."
(משלי כ"ד, א' – י"ד)
ארבעה־עשר פסוקים מתגלמים, מתגלגלים, מתעתעים, מפרטים, שואלים, מערערים ותוהים בספר שלם.
רק זה, כשלעצמו, הוא הישג בלתי מבוטל בהחלט.
המורָה לאנגלית עומד בו בכבוד.
כל טוב,
גתית
