בואי נדבר על חרם.
לא, לא על חרם – בואי נדבר על מה שחרם מייצג: בואי נדבר על הנידוי והגינוי, על תחושת הלבד והבידוד, על האפסיות שאנשים אחרים מטילים על אנשים אחרים בעצם החלטתם להתרחק מהם.
ילד שאף אחד לא רוצה לשחק איתו חושב שזו אשמתו. הוא לא מבין שקיימים שיקולים אחרים, כאלה שאולי לא נוגעים אליו ישירות, ומנגד ייתכן שדווקא יש קשר, אבל בכל מקרה זה לא באמת משנה: ילד שאף אחד לא רוצה לשחק איתו מרגיש לא אהוב, לא ראוי, לא שווה. זו תחושה שלא עוברת, לא משנה מה הגיל הכרונולוגי של הילד שכבר הפך מזמן למבוגר. האמונה השלילית הזו חקוקה בבשר העדין והרך מאוד של הנפש, כמו צלקת או קעקוע מכוער שמישהו חסר התחשבות חרט בה פעם, ברגע של חוסר תשומת לב או דווקא מתוך תשומת לב מכוונת ואכזרית במיוחד. מדהים כמה עלבונות, התכווצויות וחרטות לב קטן כל־כך, בסך הכול בגודל של אגרוף, יכול לשאת. איך יש לו מקום להחזיק את כולן, להחיות אותן כמו במכת חשמל פעם אחר פעם, כאילו שלא חלפו השנים ולא השתנו העתים והוא עדיין נשאר המישהו הזה שמישהו פגע בו וגרם גם לאחרים לפגוע בו באותו אופן, כי רושם תמיד בא בזוגות או בשלשות או במאבקים גדולים יותר של כוח, בעוד שהוא היה תמיד לבד, עם עצמו, דחוי ומנודה ומוקצה מחמת המיאוס.
קשה להמעיט בכוח ההשפעה שיש לחוויות הילדות – פירורים של זמן שמכתיבים את הדרך לכל מה שמגיע אחריהם, ובעיקר את תחושת "האני" המסולפת, המסורסת, הפגומה. ילד שלא אהבו אותו בילדות הוא ילד פגוע; ילד שהחרימו אותו בילדות הוא ילד נפגע. איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בפצעים שלוקח להם הרבה מאוד זמן להגליד.
וזה קשה – לא רק בשביל הילד: זה קשה גם בשביל המבוגר שהילד הזה הופך להיות, כי המבוגר הזה לוקח את הילד הזה איתו לכל מקום – לכל עבודה ולכל מערכת יחסים ולכל מפגש חדש או קיים עם אנשים שבו הוא מרגיש, באופן מודע או לא, שהוא צריך להוכיח את עצמו מחדש, כי הוא כבר לא הילד "ההוא", הפסול והעלוב שאף אחד לא אהב, זה שהציקו לו והקניטו והקטינו אותו – לא משנה למה.
הסיבה אף פעם לא באמת חשובה.
האיש משומקום הוא ספר מתח חזק. כתב אותו גרג הורוביץ, תסריטאי לקולנוע ולטלוויזיה – עובדה מקצועית שניכרת היטב כי גם האיש משומקום מרגיש קצת כמו תסריט. הכול ענייני, מקצועי, מסתדר בדיוק כמו שצריך (אפילו הרגשות), ועם זאת האיש משומקום הוא לא ספר שטחי, כזה שנועד להעביר את הזמן; יש בו כמה הבלחות חכמות של תובנות מעניינות ובעיקר מצע רגשי שלא נופל לפסיכולוגי־סכרני והופך את הספר למשהו גדול הרבה יותר מסך חלקיו המותחים: הוא הופך אותו למשל.
כמו ג'ימס בונד גם האיש משומקום הוא ילד יתום שאין לו אף אחד בעולם ולכן "קל" לאמץ אותו לפעול בשירות המדינה, כי משפחה וקשרים הם כבלים ושלשלאות בדרך אל הביצוע המושלם. האיש משומקום הוא האדם שאין לו מקום משום שהוא מחזיק את עולמו הרדוף, הטרוד, המיוסר קרוב־קרוב לחזה. הוא לא הכי חזק, אפילו לא הכי מיומן והוא גם מתחיל להיות די מבוגר (ולכן הסופר מנגיד אותו מול דמות שמתכחשת לעובדה הזו בכל מחיר) – אבל הוא אנושי (כפי שהוא בהחלט מתאמץ מאוד להיות) והוא בעל תושייה והוא "האדם הטוב" אז זה מסתדר לו, בסופו של דבר.
אלא ש"מסתדר" היא לא באמת שמילה מסדרת את המצב כי מסלול המכשולים שבהם גרג הורוביץ בוחר להריץ את הגיבור שלו הוא מסלול קשה, לפעמים קשה מאוד, לקריאה. מבחינה עלילתית האירועים מצטיירים כמופרכים לגמרי אבל כשמסתכלים עליהם כעל משל, ייצוג של דברים רגשיים בחיים של כל אדם, הם מקבלים משמעות אחרת, הרבה יותר עמוקה.
כמו למשל האויב הגדול של האיש משומקום (לפחות בסיפור הזה) – אדם שמייצג מבחוץ את כל מה שהאיש משומקום מרגיש על עצמו מבפנים: הכיעור, הרפיסות, העליבות. מדובר בשתי דמויות קצה המנוגדות לחלוטין זו לזו, אבל מבחינת המהות שתיהן צמחו מאותו מקום – משוליים דחויים של חברה שלא הסכימה לקבל אותם, וודאי שלא לאמץ. כל אחד מהם עושה עם הקושי הזה משהו אחר כמאמר הקלישאה, אבל אף אחד מהם לא מסוגל לשכוח את אותה נקודת מוצא ראשונית, המפץ הגדול שעיצב ומעצב את שרשרת האירועים שנגזרת ממנו ונגררת אחריו.
אחד הרגעים היפים בספר מתרחש כאשר הילד הקטן שהאיש משומקום היה פעם מבקש מהאיש הגדול שהוא עכשיו לזכור אותו – לא את התחושות המסרסרות אלא את עצמו, התמים, האנושי, היפה, לפני שכל הדברים המכוערים שבעולם הרסו אותו או, ליתר דיוק, את הדימוי שלו על עצמו. אם נניח את הרגשנות בצד, מדובר ברגע שלא בהכרח מצפים למצוא בספר כזה ושבספר אחר היה סוחט הרבה מאוד דמעות או לפחות אנחות נרגשות של התרגשות.
או למשל התמונה שבה האיש משומקום מועמד למכירה פומבית מול קונים שהם נפגעי פעילותו בעבר. איזו מחשבה מבעיתה זו – לעמוד בכלוב שקוף מול כל הגורמים המאיימים והמפחידים, ששונאים ומתעבים וזוממים לעולל לו דברים שאפילו הדמיון לא מצליח לרקוח. ברם, חרף הקושי, האיש משומקום לא מתמוטט: הוא מצליח להסתכל לאמת בעיניים ולא לתת לה לקפל אותו לחצי ואז לרבע ואז לשום דבר. כמה קשה להישיר מבט אל כל הטעויות, לשמוע את כל הטיעונים והנימוקים והעונשים (כי הלוא בלעדי עונשים אי אפשר) ולא לעשות דבר. קשה? שנים שהוא עושה את זה לעצמו, לבד, בלי שום צורך בעדים ממשיים. עכשיו זו רק הצגה שנפתחת לשם שינוי גם לקהל הרחב.
או העובדה שהאיש משומקום לא יכול לנהל מערכת יחסים עם האשה שהוא אוהב משום שהוא עשוי להעמיד בסכנה את בנה הקטן. מבחינה עלילתית מצב העניינים הזה שומר על הסיפור במקומו ועל האיש משומקום בתוך מסגרת הפעולה שלתוכה הוא שייך (ושבלעדיה תיגדע סדרת הספרים כמובן), אלא שאם מתייחסים לעניין דרך משקפי המשל מבינים עד כמה מפריעה התפיסה העצמית המעוותת ביצירת קשרים חברתיים, רגשיים וזוגיים. איך אפשר לצפות ממישהי לאהוב מישהו פגום כל־כך? מה יקרה כשהיא תגלה את האמת על האדם שהיה, על הדברים שיפגמו בתדמית היפה, המגובשת והמלאה של האדם שהוא עכשיו? הלוא העבר לא נשאר באמת בעבר – תמיד יש מי שזוכר, מי שיזכיר, מי שיודע איך הדברים היו פעם, לפני שהייתה לאדם הזדמנות להגן על עצמו ולעצב את עצמו ולחיות את חייו כפי שהוא רוצה ורואה לנכון. וגם אם אין – האדם עצמו זוכר ויודע שזו האמת וכל היתר, הטוב המוצלח והיפה, הוא שקר, מסכת הסוואה לא מוצלחת במיוחד.
כשאיום כזה מרחף תמיד ברקע, הוא לא פותח אפשרויות חדשות: הוא מצמצם אותן. מי יאהב את הילד העזוב שלא מפסיק לעשות טעויות אפילו כמבוגר? מי יעז לחשוף את עצמו ולגלות שהוא לא מושלם כפי שהוא נראה, כפי שהוא צריך להיות, בפני הדבר הגדול והעוצמתי הזה שנקרא "אהבה"?
זו תהום שהולכת ופוערת חללים שחורים של כאב וצער. מה שנעלם לתוכה הם לא הזיכרונות אלא כל מה שיכול היה להיות ולא יתרחש לעולם, לא אצל אנשים שלא יכולים לשאת את עול המצוקה של אישיותם הבלתי מושלמת.
זו האמת על ילדות שכוסתה בצלן של טעויות שנבעו מצורך נואש ועיוור להשתייך.
זו האמת על אנשים מבוגרים שלא מצליחים למצוא לעצמם מקום בתוך הלב כי הוא כבר מלא עד אפס מקום בכל השקרים שמזמן הפכו לאמיתות או באמיתות שאף אחד לא רוצה להאמין על עצמו.
זו האמת שיוצרת מציאות של חוסר אמון בסיסי, קיומי, אישי שאף אהבה לא תוכל לתקן כי אהבה היא מושג שלא קיים בעולמם של אלה שמאמינים שהיא לא מגיעה להם, כי פעם, בילדות, היו כאלה ששכנעו אותם אחרת ומאז הם מחפשים (ומוצאים) את האמיתה הזו בכל מקום ובכל מצב שבו הם נמצאים.
האנשים "הרעים" מהילדות לא שדדו רק את העבר – הם גוזלים ממנו גם את ההווה ובעיקר את העתיד.
זו הליבה של האיש משומקום. הנקודה שבה הלב מתכווץ מבושה ומחרטה ומידיעה ששום דבר לא משנה כי ההיסטוריה הזו, אמיתית או שקרית, נדבקת לדפנות הנשמה כמו מצבורי מסטיקים יבשים בגב שולחן או אצות על דופן ספינה ששהתה יותר מדי זמן בים. את המסטיקים והאצות אפשר אולי לגלח באמצעות סכין אבל בשביל הלב אף אחד עוד לא המציא סכין שתוריד את כל מה שמיותר ותשאיר רק את היפה והחדש והנקי.
הסיפור על האיש משומקום הוא סיפור של קרביים, של נפש שסועה שלא שוכחת כי היא לא מסוגלת להפסיק, של מציאות שהייתה ושעודנה ושתהיה.
זה לא סיפור "מסודר" או מאורגן או אפילו יפה.
זה סיפור כואב.
ועצוב.
ולצד כל המופרכות והתפאורה והפעלולים, הוא גם מאוד אמיתי.
האיש משומקום הוא הרבה יותר מסתם עוד ספר מתח מוצלח. הרעיונות הפילוסופים והפסיכולוגים שהוא פורש נשארים להדהד הרבה אחרי שהוא נגמר.
אם זה לא היה כל־כך קשה, זה היה תענוג.
כל טוב,
גתית
