מודה: לא חשבתי לכתוב את הסקירה הספרותית הזאת. אולי בגלל שמוציאה לשון של שלומית עוזיאל הוא לא "באמת" ספר קריאה עם סיפור, עלילה ודמויות כמקובל. אולי בגלל הנושא, הפתעות מהמגירה הסודית של העברית, שלא חשבתי שידבר אל אלה שלא חושבים שהלשון העברית היא דבר שראוי להקדיש לו זמן וקשב מעבר לתקשורת היום־יומית הנדרשת. אלא שאז קרו כל מיני דברים, שהצטברו למין מצבור לא מגובש אבל ברור שקומם אותי עד כדי כך שאמרתי לעצמי – בואי.
מישהו צריך להגיד משהו ושלומית עוזיאל אומרת את זה יפה כל־כך…
זה לא התחיל באחת מהתוכניות האלה בשעות ציפיית השיא, שמאכלסות ידוענים כאלה ואחרים שהתאחדו לצורך מטרת פרסום משותפת, אבל שם הרגשתי שזה הגיע לרמת הרמות.
בהתחלה לא ממש שמתי לב, אולי משום שלא צפיתי בתוכנית באדיקות, אבל לאט־לאט המגמה התחילה להתחדד: כל הידוענים, או רובם לפחות, היו חייבים לשרבב, כל הזמן, מילים בשפה האנגלית לתוך שפת הדיבור המצטלמת שלהם. אני לא חושבת שהיה משפט אחד שנאמר, מראשיתו ועד סופו, בעברית רצופה. ככל שרמת המודעות העצמית של המפורסם המיוחצן עלתה (ולא בקטע טוב) כך הפזילה למילים של "העולם הגדול" נסקה יחד איתה לגבהים נמוכים של מאמץ.
בהתחלה זה הרגיז, אחר כך זה הרתיח ובסוף זה הוביל לזלזול.
זה לא קרה (וקורה) רק בתוכנית המסוימת הזו, שלא נטעה לחשוב חלילה שזו נטייה של תוכנית אחת. מדובר במגמה אופנתית: ככל שהשימוש במילים לועזיות גובר כך "רמת הייחוס" של הידוען או הידוענית מתבססת הודות ל"הוכחה" הנחרצת שהם והן אנשי ונשות העולם הגדול.
העובדה הבסיסית הפשוטה שהם נבערים עד כדי כך שפשוט חסרות להן מילים להתבטא בשפת האם שלהם לא מעידה כאן על בורות והעדר השכלה, כפי שהייתה מעידה בכל מקום אחר, אלא נחשבת משום־מה לתו תקן יחסני (אפילו שהמילים הלועזיות עצמן נהגות בצורה שגויה עם מבטא כבד שרק ממחיש את המרחק שבין היוהרה למציאות).
משם זה התגבש דרך שלושה סרטים שראיתי, מבלי ששיערתי שקיים כל סוג של קשר ביניהם: הראשון דיבר על בחורה ממוצא פרסי שחיה בארה"ב; השני עסק בבחורה שבדית שפשוט לא מצליחה למצוא את עצמה והשלישי באשה סינית אבל בעיקר (מבחינתי) בבת שלה, שכבר הייתה אמריקנית והתחברה פחות לתרבות שממנה הגיעה והדרדרה לתהום עמוקה שכזו עד שהיא פשוט העדיפה להיעלם (ולהעלים את כל העולם איתה).
כל הנשים הצעירות האלה חיו את החיים "הנכונים אופנתית": הן סירבו להיכנע לתכתיבים "מסורתיים, מיושנים וכובלים" ובחרו לעצמן את הדרך שלהן בעולם: התחילו ללמוד והפסיקו; שינו מסלול בעבודה ונתקעו; נכנסו ויצאו ממערכות יחסים או נשארו במערכות יחסים ואז סיימו אותן כי "משהו חנק" להן את "הנשמה" ובעיקר־בעיקר היו לא מרוצות מעצמן. קשה היה לזהות את הקו המשותף הזה, במיוחד משום ששלושת הסרטים שונים כל־כך האחד מהשני, אבל דווקא משום כך הדמיון ביניהם לא פחות ממדהים: שלוש נשים שונות, משלושה מקומות שונים בעולם, שמתנתקות באופן מודע והחלטי מכל זיקה למסורת המשפחתית והשורשית שלהן (שגם הן שונות מאוד) ופשוט הולכות לאיבוד. זה הסרט שלהן, הן הגיבורות, זמן המסך והמלל וכמעט כל תמונה מוקדשים להן, ובכל זאת הסיפור שלהן מסתיים בפחד, בערירות, בצער. הן לא באמת משיגות משהו, מה שנשאר להן הוא המעט שבמעט וכולן סובלות מחוסר יכולת אמיתי להיקשר למישהו מתוך מקום נאמן לעצמן ולמי שהן באמת.
הן לא יודעות.
באמת שאין להן מושג.
שוני תרבותי הוא לא מילה גסה.
שוני תרבותי מעיד על גיוון תרבותי: כאן יש תרבות אחת וכאן יש תרבות אחרת ולכל אחד ואחת התרבות שלו ושלה. בלי התרבות הזאת, בלי המצע הזה, בלי מכלול הרבדים והטעמים והמשמעויות וההיסטוריה והשפה – משהו בזהות האישית פשוט הולך לאיבוד. הניתוק הזה, שהסרטים האלה בחרו להעלות על נס כדבר "הנכון" של התקופה העכשווית, שבה יש מרכז קיום ממוחשב אחד, מתגלה בסופו של דבר כבדיחה עצובה על תלישות ובדידות שנובעות מאובדן זהות ודרך.
לאף אחת מהנשים הצעירות ההן לא היה דבר אחד להיאחז בו כדי לבנות את עצמן; שום דבר להמשיך ממנו, להתכתב איתו, לצמוח מתוכו.
הסיפור שלהן היה מופת של החמצה.
אחר כך הגיע יום ציון מאה שנים למותו של אליעזר בן־יהודה, מחייה השפה העברית, שקצרה היריעה מלהכיל את חשיבות מפעל חייו שהוא גם מפעל קיומנו ובמקביל לכל אלה חנוכה, החג שבו אנו מציינים את ניצחון המעטים על הרבים, החלשים על החזקים, היהודים על היוונים; החג שחוגג את הסירוב להפוך להיות כמו כל האחרים מתוך מחויבות ונאמנות לזהות שלנו, למורשת שלנו, ליהדות שלנו.
הידוענים האלה בתוכנית ההיא (ובכל־כך הרבה תוכניות הדומות לה) מתייוונים מרצון. אף אחד לא מכריח אותם. בשם היוהרה והיוקרה המזויפת הם משחקים משחק שלא היה מתקבל בשום מקום אחר. איך אודי כגן אמר פעם במערכון? "לא שמעתי אמריקנית הולכת ברחוב ומשרבבת מילים בשפה העברית תוך כדי שיחה".
הוא צודק. הבעיה היא שהוא תלה את "הזליגה" ההפוכה הזאת בכך שהעברית היא שפה פח (או, כמו שהתקווה 6 שירים בהעברית החדשה – "וואלה, חסרות לנו מילים / לעברית יש בעיות / אז מלווים.")
אז זהו – שלא.
יש לנו המון מילים, מפה ועד הודעה חדשה, ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים אבל תשומת הלב מופנית למקום אחר ויחד איתה שוכחים, כמו הבחורות בסרטים, את כל מה שהצמיח ועיצב ויצר וכל מה שנשאר זו סתם תמונה חד־ממדית של משהו שחשב שהוא מגניב אבל מצא את עצמו דוהה לתהום הנשייה.
ואז מגיעה שלומית עוזיאל, שמסבירה את היופי והחן והחוכמה והמגניבות והעושר והאושר של השפה הזאת, העברית, בצורה קולחת, ברורה, כיפית, מעניינית, זורמת וכל שלל התארים האלה שהידוענים והידועניות ניסו לנכס לעצמם ולעצמן – לשווא.
הצד השלילי הוא זה שמתרפס ומתבטל ומעיד על חסרונו בפני הדבר "הגדול" והמשמעותי שנמצא "שם", בתרבות האחרת, שהיא בהכרח הנוצצת והגדולה והמתוחכמת כי היא כל מה שהוא לא.
הצד החיובי הוא שלומית עוזיאל, שמראה את כל מה שקיים כמו אוצר פלאי שמתפקע מרוב שפע, כמו מגרש משחקים אחד גדול, כמו שדות אין־סופיים של חוכמה וידע, והכול הכול שלנו.
זה ספר שצריך להיות בבית, בכל בית, וצריך לפתוח ולקרוא בו פעם ועוד פעם, שוב ושוב, ללמוד ולהתפתח ולהתגאות – לא גאווה שטחית, רדודה שנובעת מריקנות של זהות והגדרה עצמית אלא גאווה שמגיעה בסופו של יום לזה שלמד להכיר את ערכו וגא להשתמש בו.
התרבויות האחרות – כבודן במקומן מונח: ללמוד, להכיר, לדעת, הכול טוב, אבל לא על חשבון ולא במקום ולא מתוך שכחה והתחמקות מהבסיס ומהזהות ומהמהות.
לא חשבתי לכתוב על מוציאה לשון על אף שאני משתדלת לכתוב על העברית ועל החשיבות של השפה המרגשת והיפיפייה והמגוונת הזו שמקפלת בתוכה את היכל החוכמה של כל התרבות שלנו, אבל אז כל הדברים הקטנים האלה שנחשפתי אליהם, שאפילו אחד מהם לא ראוי לאזכור או להתייחסות בפני עצמו, הצטברו פתאום למין שלם כזה של חושך שצריך היה לסלק מפני האור.
כי כמו בחנוכה, רק לא משהו שקרה שם, פעם, ועכשיו אנחנו אוכלים סופגניות בגללו.
כמו בחנוכה, גם זה כאן, עכשיו, איתנו.
בימים ההם, בזמן הזה.
כל טוב,
גתית
