תפיסת הכסף
תפיסת הכסף לאו. הנרי ואנטון צ'כוב
"הכסף מגביר רק את היצר האנוכי ומשיא בכל כוח למעשים מקולקלים"
אלברט איינשטיין
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.
וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.
שירו הנודע של חיים נחמן ביאליק, לא זכיתי באור מן ההפקר, מדבר על אור הכישרון – ניצוץ שחשיבותו לא באה מגודלו או עוצמתו אלא משום היותו שייך כל־כולו, בבלעדיות שלמה ומוחלטת, ליוצר; מהול בדמו, בזיעת מאמציו, בחותמת נפשו.
אם יש דבר אחד פרטי בעולם, הרי זו השלהבת הזעירה, שהוצאתה אל אוויר העולם משולה לניקור בסלע, פעולה עיקשת החוזרת על עצמה שוב ושוב, מעשה מכאיב וכואב גם יחד. נדמה שכל שהדובר מרגיש ויודע הוא רק סבל ומכשולים, התמדה בלתי מתפשרת הגובה מחיר גבוה (אולי גבוה מדי) אך כזו שאין אפשרות אחרת מלבדה, שהרי כל מה שיש, כל מה שאפשר, הוא רק חתירה אין־סופית להוצאת ניצוץ הכישרון מחושך קיומו הפרטי לאורו המסמא של העולם.
בשעה שהשתדלותו הפנימית־יצירתית של הדובר זוכה להערכה לא מבוטלת, מעניין לנסות ולשער מה היה קורה לו נסוב השיר על מאמץ גשמי ולא רוחני דווקא1. האם גם אז ניתן היה להעריך, לחמול או להזדהות עם מי שחצב מעצמו מסוגלות להרוויח כסף וממון, לשמרו ולהוכיח את זיקתו־בעלותו אליו־עליו באופן שווה או כזה שאינו נופל ממאבקים "נעלים" יותר?
כשזה מגיע לכסף – הדעות נחלקות. אמנם עובדה היא כי כסף פותח דלתות והאפשרויות שהוא מציע מנצנצות באורח מפתה ומבטיח אך לעולם מדובר בהערצה מערערת משהו, כזו שמלווה תמיד בנימה של הסתייגות. אחרי הכול, כסף יכול להוביל גם למקומות שליליים, מכוערים, בלתי אנושיים; כסף טומן בחובו סכנה לאובדן דרך, ערכים וזהות; כסף הוא משהו שטוב שיש אבל לפעמים אולי טוב יותר שאין ממנו יותר מדי.
העובדה שגם כישרון אומנותי יכול להוביל לאותם המקומות נראית, משום־מה, פחות מסוכנת בהשוואה.
המסכה, סיפור קצר מאת אנטון צ'כוב, מתאר אירוע אחד בחיי אדם משופע בכסף המרשה לעצמו, כיוון שכך, לנהוג באדנות גסה ומזלזלת בכל האחרים.
מסגרת ההתרחשויות הינה חיובית במהותה – נשף גיוס כספים למטרות צדקה. ועדיין, אפילו בערב המוקדש לזולת, יש מבין האורחים המבקשים לעצמם את חווית ההתבודדות המיוחסת, פרישה אנינה של מהוגנות וטעם. לא ריקודים, לא שתייה, לא שעשועים – רק קריאה שקטה בחדר שקט בחברת טיפוסים שקטים כמותם. אי מעודן, מבודד מההמולה הגסה שבחוץ2.
טרם מספיקים הקוראים להרהר בשאלה האומנם זהו העיתוי הנכון, הן מבחינת השעה והן מבחינת האירוע, והאם אכן ראויים המתבדלים לרושם השכלתם, וכבר מתפרץ לחדר אורח בלתי קרוי, המבקש לו דווקא את החדר השקט ביותר, רק כדי להופכו לחדר הרועש ביותר מבין כל חדרי המועדון גם יחד.
האורח אמנם עוטה מסכה אך זו אינה מצליחה להסתיר (ובעצם אינה מנסה להסוות) את האופן שבו הוא מתנהל ומתנהג. כל דבר בו אומר המוניות, יהירות, בהמיות נטולת גינונים וטעם טוב3. ניכר היטב כי הוא שיכור ובכל זאת, על פי הדרך שבה הוא מסלק את הקוראים מן החדר, ניכר לא פחות שהוא אינו עושה זאת רק בחסות או בגין אדי האלכוהול. התנהלותו מעידה עליו כי הוא אדם המורגל בכך שאחרים עושים כרצונו4 משום שלדידו, בתפיסתו העצמית, אין דבר שיוכל לגבור עליו, אין איום שיוכל לפגוע בו, אין מה שיעמוד בדרכו5.
יושבי החדר מסרבים לשתף פעולה עם דרישת הפינוי המחוצפת. הם נרעשים מהתנהגותו הבוטה של הזר המסתורי ואינם חוסכים באמצעים כדי להילחם על מה שהינו, בעיניהם, רכושם בזכות ועל פי חוק ההיגיון והסדר6.
במובן זה, המסכה אינה רק מסתירה את זהותו של נבער חסר תרבות – היא גם משחררת את "בני המעמד הגבוה" לנהוג בו בהתאם לרושם שהוא יוצר על אודות עצמו ולרושם שיש להם על אודות עצמם, בהנגדה (שלא לומר התנגדות) אליו.
כשנחשפת זהות האורח תדהמה פושטת בכל: מדובר בפיאטיגורוב, יצרן עשיר וחובב מהומות, שעשה את הונו הודות ליוזמותיו ועבודתו – לא כסף שקיבל בירושה אלא ממון שטרח עבורו, שיצר יש מאין, שהביא לו כבוד והערכה ברחבי העיר ואשר תורגם גם לתרומות ועזרה לקהילה. במובן מסוים, עושר של פיאטיגורוב מהדהד לניצוץ ההשראה של ביאליק – להוצאה מן הכוח אל הפועל, למאמץ ולהשקעה המתגמלת. אלמלא התנהגותו השערורייתית7 היה וודאי מקום להעריך את פיאטיגורוב על הישגיו (ואכן מעריכים אותו, שכן הוא נחשב לאזרח של כבוד בעיר נטולת השם) אלא שקודם, בחסות המסכה, העריכו אותו קצת פחות עד לא בכלל.
עתה מתהפכות היוצרות: אלה שהזדעזעו מהתנהגותו המחפירה מזדעזעים כעת מעצמם, שעה שהם מגלים כלפי מי הופנתה סלידתם הביקורתית. כעת הם מפגינים התרפסות נרצעת ומביישת לא פחות (ואולי אף יותר) מהתנהגותו המביישת מאוד של פיאטיגורוב השיכור8.
כמו בסיפורים אחרים מאת צ'כוב, ביניהם מותו של פקיד9, מדי סרן10, בגרם המדרגות11, השמן והרזה12, ההגמון13 וזיקית14, האנשים "הפשוטים" מקטינים את עצמם בפני מי שהם מחשבים לבעלי השררה והכוח. הכסף והמעמד מעוררים בהם דחיפות לאיון עצמי מוחלט, לעתים על גבול המופרכות, גם כאשר אלה שניחנו בכסף ובמעמד אינם מייחסים את אותה החשיבות למצב או לעצמם, חרף ייחוסם הגבוה15.
ההתניה המבטלת־מתבטלת מושרשת עמוק כל־כך בהתנהגותם עד שנראה כי אין מקום לעצור ולשאול האם, לאמיתו של דבר, היא אינה פועל יוצא של האנשים המבטלים־מתבטלים בעצמם16, ולא מוסכמה עליונה שאין לערער או לחקור אחריה.
אכן ישנם אנשים המנצלים את כוחם כדי להקטין את הזולת, אך מדוע לו לזולת לשתף עמם פעולה, ועוד מתוך יוזמה ורצון חופשי? מדוע יש אנשים הבוחרים לעשות זאת במו־ידיהם, כמעט כמתנדבים למשימה, מתוך תחושה פנימית שאכן יש אמת בקטנות המיוחסת להם (בגין סיבה שאינה מוצדקת כלל ועיקר)?
בשיכור, סיפור נוסף מאת צ'כוב, יצרן עשיר בשם פרלוב משתכר ורודה באנשי השירות סביבו, שאת נוכחותם הוא קונה ביד רחבה. פרלוב מבזבז את כספו באופן מוצהר ומודע משום שהוא אינו מאמין שיש ולו אדם אחד בעולם האוהב אותו ורוצה בחברתו ללא קשר לכספו17. גם הוא, כמו פיאטיגורוב, חוזר מנשף שהיה ללא ספק מאורע עליז ושמח, אך שלא כמו פיאטיגורוב, פרלוב הוא אדם עדין, בעל עיניים רכות שהבעה קטיפתית נשקפת מהן, טיפוס ספקן ופקפקן מטבעו, כזה שאינו נותן אמון באיש ואינו פורק עול בחסות כספו או השתייה. הסיבה היחידה שהוא עושה זאת היא משום שהוא מאמין שאין לדידו כל ברירה אחרת18. יתרה מזאת: האופן שבו הוא מרעיף כספים בלי כל חשבון או הנאה, כמו מתוך כפייה אלימה להקצין במה שהוא מתנגד לו יותר מכל, מסב לו אומללות רבה עד בלי די19.
למעשה, פרלוב הוא טיפוס עצוב ומיואש. אורות המסעדה העמומים מאירים־משקפים מבחוץ את מצב רוחו הפנימי. אישיותו החשדנית מייסרת אותו ללא הרף והוא מגנה בביקורתיות רבה את הטבע האנושי המוצא לעצמו פורקן בהוללות ושתייה.
בן לווייתו, עורך דינו אלמר, מייצג את נקודת הקיצון של לקוחו העגום. הוא זולל וסובא מאכלים שונים ומשונים שעה שפרלוב רק מנשנש לו מעט לחם, ובעיקר מתקשה להבין את צערו וכאבו של העשיר האומלל והמיוסר. נראה שאלמר הוא מסוג האנשים המסוגלים (ומוכנים) להשתמש באחרים למען הנאתם האישית20. לפרקים, כשפרלוב רודה במלצרים ובעובדי המסעדה, אלמר אף משבח את התנהגותו כמופת לחיקוי, רואה בה עוצמה ושליטה מוצלחת ולא התעמרות גחמנית ובעיקר מיותרת.
המלצרים, הזמרים, המנהלים וכל עובדי המסעדה משתפים פעולה עם התנהגותו של פרלוב משום שהם מבטלים את משקל ההשפלה נוכח גודל התשלום. פרלוב מודע לכך בעצמו ואינו חוסך את שבט ביקורתו גם מהם: "האנשים כולם שפלים, נבזים, מפונקים. קח לדוגמה את המשרתים כאן. יש להם פנים של פרופסורים ושיערות שיבה, הם מרוויחים מאתים רובל לחודש, גרים בבתים משלהם, הבנות שלהם לומדות בבתי ספר פרטיים, אבל אתה יכול לקלל אותם ולתת את הטון ככל שתרצה. המהנדס יזלול את צנצנת החרדל שלך בעבור רובל ויקרא כמו תרנגול. מילה של כבוד, אם אחד מהם ייפגע, אתן לו אלף רובל!"21.
באם קיימת מוסכמה מצד האנשים "הפשוטים", להתבטל ולהקטין עצמם בפני העשירים או החשובים מהם, הרי שפרלוב מאמין במוסכמה הפוכה (ומופרכת לא פחות) לפיה העשירים נדרשים לפזר את כספם ולקנות להם מקום וקול, משום שבלעדיו (או שדווקא בגללו) אין להם דבר אמיתי לתת.
במובן זה מתקיימת כאן תלות הדדית, שכן הסיבה היחידה שבגינה גיבוריהם העשירים להחריד של מסכה ושיכור מרשים לעצמם להתנהג כפי שהם מתנהגים הינה משום שהאנשים המקיפים אותם מאפשרים להם לעשות זאת, ואולי אפילו מצפים מהם לכך. פיאטיגורוב ופרלוב יודעים שאחרים יעשו כל דבר למען הכסף שביכולתם לפזר – יתרפסו, יתחנפו ויגיבו ברצינות גמורה לכל שטות או איוולת, כאילו הכסף הוא כוח עליון והם נתיניו הצייתנים. במובן מסוים, הידיעה הזו היא שמעניקה להם את הכוח או האצטלה לנהוג כפי שהם נוהגים ולמלא את תפקידם במשחק.
חשיבה לפיה ניתן לקנות אנשים היא חשיבה חמורה;
חשיבה לפיה יש אנשים המעוניינים שיקנו אותם היא חשיבה חמורה הרבה יותר.
סיפורו של או. הנרי ממון והקשת הינו, במהותו העלילתית, סיפור רומנטי: ריצ'ארד רוקוול הצעיר מאוהב בבחורה אך אינו מצליח למצוא את הזמן כדי ליידע אותה על כך.
אביו של ריצ'ארד, אנתוני רוקוול, תעשיין עשיר מאוד המאמין בכל ליבו בכוחו של הכסף, מצליח לקנות לבנו את הזמן הנחוץ על ידי יצירת פקק תנועה עצום במרכז מנהטן – קנייה המשיגה את מטרתה ומניבה הצהרת אהבה הדדית והבטחת אירוסין מאושרת.
אנתוני רוקוול הוא אדם שהערכתו העצומה לממון מגיעה ממקום מעשי וצובעת את העולם בצבעים פעלתניים, מקדמים, חיוביים. בשונה מסיפורים אחרים של או. הנרי המעלים על נס את ערכו של הכסף ומסתכמים במפלה צורבת22, סיפורו של אנתוני רוקוול, בעליה של חברה לייצור סבון הנושאת את שמו, "סבון אורקה של רוקוול", הוא מופת להצלחה כלכלית וראויה בכל המובנים.
השם אנתוני נגזר משם המשפחה הרומי Antonii, אליו השתייך גם מרקוס אנטוניוס23;
השם רוקוול (Rockwall) מורכב מהמילה סלע (Rock) ומהמילה קיר (Wall).
צירוף שני השמות – המצביא הרומי וקיר עשוי לבנים – יוצר רושם של אדם שהינו כחומה בצורה של רצון נחוש והחלטי, תיאור ההולם את דמותו של יצרן המפעיל את המציאות כדי לממש את כוונותיו על הצד הטוב ביותר.
כמו בשירו של ביאליק, יצרן הוא יוצר, תיאור אופי ולא רק משלוח יד. יצירה נובעת מיצירתיות, מדחף קיומי לעשות, להוסיף דברים שלא היו בעבר, לברוא. יצרן, במהותו, אינו פועל הכפוף לתכתיבים של מנהל וסדר יום – מסגרת שכזו עלולה להתנגש עם הלהט החיוני הבוער בו. יצרן הוא אדם המגייס בראש ובראשונה את עצמו בשם היצירה שחזקה עליו לייצר.
אנתוני רוקוול הוא יצרן בכל רמ"ח איבריו24 והכסף שהרוויח הוא עדות למידת הצלחתו במימוש כישרונו ובחציבת הניצוץ מליבו והפיכתו לאור גדול וכלכלי במובהק.
אנשים מחפשים להרוויח כסף מסיבות רבות – רבות מהן תולות בו ערכים ומידות שאינם קיימים בו באמת. שכנו של רוקוול הוא אחד מהם – תעשיין מקנזס, עשיר מיוחס שאינו עובד למחייתו ומכלה את ימיו במועדונים חברתיים. שכן זה משקיף מגבוה על תפיסת עולמו של רוקוול, כפי שהיא מיוצגת באמצעות האמנות המופגנת לראווה בחצר ביתו25, אך לדידו של רוקוול, העשייה והתוצר חשובים – לא הרושם וההתהדרות26. מסיבה זו, ועל אף שהוא מאמין בכל ליבו כי הכסף הוא המפתח לכל (ואולי דווקא משום כך) אנתוני דואג לתחום אותו היטב בגבולות הגזרה הנכונים:
"ריצ'ארד, […] כמה אתה משלם בעד הסבון בו אתה משתמש?" […]
"ששה דולר התריסר, […] אבא."
"ובעד בגדיך?"
"אני חושב כששים דולר, בדרך כלל."
"ג'נטלמן אתה," אמר אנתוני בהחלטיות. "שמעתי על טהורי־דם צעירים המוציאים 24 דולר התריסר לסבון ועוברים את גבול המאה לבגדים. יש בידך לבזבז כסף לא פחות משיש בידי כל אחד מהם, ואף־על־פי־כן דבק אתה בהגון ובצנוע. אני כשלעצמי משתמש באורקה הטובה – לא רק מתוך רגשנות, אלא שזה הסבון הטהור ביותר שמייצרים. כל פעם שאתה משלם למעלה מעשרה סנטים לחתיכת סבון, קונה אתה בושם גרוע ותווית. אבל 50 סנט הרי זה מעשה רב לגבי צעיר בן דורך, מעמדך ומצבך. כאשר אמרתי, ג'נטלמן אתה. אומרים, כי בשלושה דורות ייעשה הג'נטלמן. טעות היא. הכסף יעשה זאת חיש קל, כשומן הסבון. הוא שעשה אותך. חי השטן! כמעט ועשה גם אותי. הריני בלתי מנומס ובלתי נעים ובלתי מחונך כמעט כאותם שני ניקרבוקרים זקנים, שכני שמשני הצדדים, אשר שנתם נודדת בלילות משום שקניתי את הבית ביניהם."
"כמה וכמה דברים אין הכסף יכול לעשות," העיר רוקוול הצעיר בקדרות־מה.
"אל נא תאמר זאת," אמר אנתוני הזקן, מזועזע. "אני מוכן להניח את כספי לטובת הכסף בכל עת. עברתי על האנציקלופדיה עד האות שי"ן, בחופשי דבר אשר לא ייקנה בכסף; ונראה שאצטרך לטפל בכרכי המילואים בשבוע הבא. תומך אני בכסף כנגד הכול. אמור לי, מה לא ייקנה בכסף."
"קודם כל," השיב ריצ'ארד, ברוח עכורה מעט, "אין הוא יכול לקנות לו לאדם מקום בחוגי החברה המצומצמים."
"אוהו! האמנם!" הרעים תומכו של מקור כל הרע. "אמור בעצמך, אנה היו החוגים המצומצמים שלך באים לולא היה לו לאסטור הראשון הכסף לשלם את דמי נסיעתו מעבר לים?"27
המספר מכנה את הכסף "מקור כל הרע", אולם ראייתו והתנהגותו של אנתוני רוקוול מתעלות מעבר לחוסר המוסריות ההופך את הממון ל"מקור כל הרע": אין בהן שטחיות נהנתנית מצד אחד או אכזריות חברתית מן הצד האחר. אנתוני רוקוול אינו "סתם" עשיר, רהבתן ונהנתן אלא אדם שהרוויח כסף עצום מיצירתו ומשתמש בו כדי לפתור בעיות המציקות לאחר; אדם המייחס חשיבות מעשית – לא ערכית או מעמדית – לכסף, מכבד ומוקיר אותו כאמצעי החזק ביותר בעולם שאין בלתו, אך העובדה שהוא מאמין בכך או מחזיק בהון רב אינה מסחררת את ראשו בתסביך גדלות28 ואינה מנתקת אותו מערכים אנושיים של אכפתיות ודאגה29. יתרה מכך: על אף שהוא הדמות המושכת בחוטים, רוקוול אינו מנכס את ההצלחה לעצמו או מתהדר בכוחו או ביכולותיו באופן מנקר עיניים. בשום שלב הוא אינו רואה בכסף הרשאה להתנהלות רברבנית יהירה ופורקת עול מבחינה כלכלית או אנושית. ההפך הוא הנכון: יש בו משהו ענייני מאוד, שכלתני וביצועי המנוהל על ידי רצון כן לפתור כל מצב בעייתי נתון.
מכאן מובן גם שם החברה שהקים – אורקה (Eureka) – המהדהד לקריאה המיוחסת למתמטיקאי ולממציא היווני ארכימדס, שפירושה (ביוונית עתיקה): מצאתי!
אנתוני רוקוול הוא אדם שמחפש – ומוצא. הוא אינו מאמין בקופידון או בניסים אלא הופך עולמות ומשני סדרי עולם כדי להשיג את מטרתו, באמצעות הכסף שעמל וטרח רבות להרוויח30.
סיפוריו של אנטון צ'כוב מתארים כיצד אנשים מובילים את הכסף למקום שלילי וחלש;
סיפורו של או. הנרי מתאר כיצד אנשים מובילים את הכסף למקום של תנופה חיובית.
סיפוריו של אנטון צ'כוב עומדים על הניכור החברתי הנולד כתוצאה מהבדלי הממון;
סיפורו של או. הנרי יוצא כנגד התפיסה השוללת את הניכור החברתי המתגלם בהבדלי הממון.
במקום להפריד הוא מחבר; במקום לפצל הוא מאחד.
האם הכסף הוא שעושה זאת או האדם העומד מאחוריו?
נדמה שהמשפט החותם את המסכה – "מנוול הוא, נבזה, אבל הרי גם – נדיב! אסור!"31 – הוא שמסכם נכונה את הרעיון: קיימת התבטלות מוחלטת בפני בעלי ההון, אך היא באה מצד המתבטלים לא פחות משהיא באה מצד העשירים ובעלי המעמד. פיאטיגורוב יכול, ואכן מרשה לעצמו, לנהוג ככל העולה על רוחו, עם מסכה או בלעדיה. לפיכך, המסכה שהוא עוטה לא נועדה עבורו אלא עבור כל היתר. את פרצופם שלהם היא חושפת, מגלה כיצד הם מתנהגים כלפי מישהו שאינם יודעים מיהו וכאשר הם מגלים את האמת. אכן, בחדר הספרייה המשכילים אינם עוטים מסכה – תרתי משמע. רק כשפיאטיגורוב מסיר את מסכתו – עוטים הם את מסכותיהם, מסכות הצביעות החברתית. כל האמת לגבי התנהגותו השערורייתית נמחקת, נעלמת, מתבטלת כלא הייתה. פיאטיגורוב אולי שפל אבל הוא גם מורח את החמאה על הצד הנכון של הלחם ואת הצד הזה הם, המחופשים האמיתיים, מבקשים להשאיר בחזקתם ככל האפשר, מבלי להרגיז, בלי לקלקל, מבלי למנוע את פיזור הפירורים.
האומנם כסף הוא כוח עליון שביכולתו להשחית או לרומם, או שמא אלה המעריצים אותו הם שמעניקים לו את כוחו הבלתי מעורער?
כסף אינו מלוכלך32 והשימוש בו אינו בזוי בדיוק כשם שכסף אינו טוב והשימוש בו אינו ראוי. זו נטיית הלב, ההתייחסות והעמדה שמכתיבות את המגמה ואת הפרשנות האישית.
אנשים טובים ורעים, מושחתים וראויים, בזויים וערכיים יעשו בכסף שימוש המממש את אישיותם ואופיים.
אנשים "נמוכים" לא יטרחו לעשות בו שימוש כלל; הם פשוט יעדיפו להנמיך את עצמם עוד ועוד כדי להרוויח אותו, "בעקיפין", דרך מישהו אחר, בכל דרך אחרת…
"שכלנו ניתן לנו כדי שנוכל לצבור כסף, ליבנו ניתן לנו כדי שנוכל להוציאו"
ג'ורג' פרקר