תפיסתו היהודית של אנטון צ'כוב
תפיסתו היהודית של אנטון צ'כוב
רבות נכתב על התייחסותו של אנטון צ'כוב ליהודים – בסיפוריו ובמחזותיו כאחד. היקף העיסוק והישנותו, יותר משהוא מעיד על ההכרח לפצח את חידת הסופר והמחזאי, מעורר דווקא שאלה אחרת, על תכליתה של בחינה זו מלכתחילה. משום שמגוון דמויותיו של צ'כוב אינו שמור ליהודים בלבד (או לדמויות "יהודיות במקרה"1) קשה שלא לתמוה האם גם עמים אחרים, דוגמת הצרפתים, האנגלים והטטארים, ערכו חקירה דומה על היקף וטיב הופעתם ביצירותיו, תהייה שניתן להעלות גם לגבי חקר הייצוג הנשי או התאגדות מקצועית מתחומי הרפואה וההוראה למשל.
האם ייתכן כי העניין בחקירת התייחסותו האישית־ספרותית־אומנותית של צ'כוב ליהודים נובע מצורך הקיים אצל היהודים עצמם, צורך אנושי בסיסי המחפש אהדה ואשרור, שהינו אולי גם ניסיון ליישב סתירה פנימית בין הקורא (היהודי) המוקיר את צ'כוב לבין צ'כוב אשר (לכאורה) אינו מוקיר אותו כלל?
הדעות נחלקות בין המגדירים את צ'כוב אנטישמי בגין התבטאויותיו בשנים המוקדמות לחייו לבין המצביעים על מעשיו תומכי היהודים בשנותיו המאוחרות2. אפשר בהחלט כי יחסו של צ'כוב השתנה במרוצת הזמן, מביקורתיות בוסרית לקבלה ועד הערכה עמוקה3 – בכך הוא אינו שונה מכל אדם אחר, שדעותיו משתנות עם ההתבגרות והתיישבות הדעת4, אך אפשר גם שמגמתו הייתה ונותרה דו־מימדית באופן עקבי ומכוון.
סיפורו הראשון של צ'כוב המציג דמות יהודית כגיבורה הוא כמובן יוון מצולות5 (1886). בדומה למחזה איבנוב (1887), הסיפור עוסק באהבה, יחסים, דמותה הבלתי צפויה של האשה ואולי גם פחד ממחויבות – נושאים המיטביים לאפיין את עולם מושגיו של אנטון, צעיר בשנות העשרים לחייו, שבאותה תקופה התארס לדוניה אפרוס היהודייה – אירוסין שבוטלו לאור סירובה של דוניה להמיר את דתה כדי להינשא לו.
סוסאנה מויסייבנה, גיבורת יוון מצולות, נושאת את יהדותה בגאון; שרה, גיבורת איבנוב, זונחת אותה בעבור הגבר שהיא אוהבת יותר מכל.
סוסאנה, שאינה מוכנה להתחייב לאיש, מושכת את כל הגברים, כמכושפים, אליה; שרה מבריחה את כולם, ואת בעלה בראש ובראשונה6, ממנה. על אף התנצרותה, היא מכונה תמיד "היהודייה"7, במעין לעג עוקצני שאינו עולה בקנה אחד עם דמותה העדינה והאצילית, וודאי בהשוואה לבעלה הרופס ולחבריו הפוחזים והעצלים.
סוסאנה, להלן לילי – פרח החבצלת8, היא דמות פרועה, אכזרית והרסנית אך הכמיהה אליה בוערת. היא מהדהדת לדמותה של לילית, השדה הפתיינית המסיטה את הגברים למיניות יצרית בזויה, אך גם (בהיפוך עוקצני) לדמותה של סוזאנה9: רעייה טובה ותמימה המואשמת בבגידה על ידי שני עדים זוממים ונחלצת הודות לעזרתו של דניאל, החושף את שקריהם ומזכה אותה מכל אשמה10.
כמה רצון לגנות את הדת היהודית יש בסוסאנה וכמה הצגה של דמות, הנושאת על כתפיה היבטים מגדריים, חברתיים ותקופתיים, נוסף על זהותה היהודית11, מתקיים בה באמת?
שני סיפורים "יהודיים" נוספים, צמח הגלגל (1887) והערבה (1888), נשענים על התרשמויות ישירות שחווה צ'כוב מיהודים שפגש12 ואשר הותירו בו רושם מהורהר, מוזר, מיוחד. בצמח הגלגל הוא מתאר את סיפורו של אלכסנדר איבאניץ', צעיר מבולבל אשר המיר את דתו לפרובסלביות. באם שרה התנצרה בשם האהבה, הרי שאלכסנדר, איסאק לשעבר, מתנצר בשם ערך שלא ממש ברור לו, בניסיון עקר להרגיע את נפשו המסוכסכת, שדבר לא יוכל באמת להרגיעה13. הוא מרבה לבקר ולהטיל דופי בדת שעזב, לרבות בבני משפחתו המשתייכים אליה, אך המספר אינו משתכנע מטיעוניו או מוצא בהם זיקה של היגיון: "התחלתי לחקור ולשאול לסיבות שהניעו אותו לצעד כה רציני ואמיץ כהמרת הדת, אך הוא רק חזר ושנה לי ש"הברית החדשה היא המשך טבעי של הברית הישנה" – ככל הנראה, משפט מן המוכן שלא הוא הגה, אשר כלל לא ביאר את העניין. חרף כל מאמציי ותחבולותיי נותרו הסיבות סתומות בעיניי. אם אפשר היה להאמין שקיבל עליו את הפרובסלביות מתוך אמונה, כפי שטען, מה היתה אם כן טיבה של אותה אמונה ועל מה הושתתה – זאת לא היה אפשר להבין מתוך דבריו; אבל מן הנמנע היה גם להניח שהמיר את דתו מתוך רדיפה אחר טובות הנאה: בגדיו הזולים, המרופטים, הקיום על פת של נזירים ועתיד לא ברור, לא הצטיירו כטובות הנאה. לא נותר לי אלא להשלים עם המחשבה, שהמרת הדת מקורה היה באותה רוח סעורה שהשליכה את שותפי מעיר לעיר כשבב של עץ, ושכונתה בפיו, בהתאם למטבע הלשון המקובל, השאיפה להשכלה."14
גם הערבה מתייחס להמרת הדת באותה נימה ביקורתית ואף מקצין את הגינוי כלפי היהודי היוצא נגד יהדותו כשהוא מציב אותו בפיו של כומר פרובסלבי: ""רגע…" קטע האב כריסטופור את דבריו. "אם הדת שלך אינה כלבבך, המר אותה, אך ללעוג לה חטא הוא; המתקלס בדתו שלו הוא השפל באדם."15
ההתייחסות ליהודים בסיפור זה תחומה לפרק המתאר ביקור בביתו של פונדקי יהודי בשם מויסיי מויסייץ, המתגורר עם רעייתו, ילדיהם ואחיו סולומון. כמו סוסאנה, גם סולומון הוא דמות שנויה במחלוקת, חתרנית ומחרחרת ריב: "[חיוכו] היה מורכב מאוד והביע רגשות רבים, אך רגש אחד גבר בו על כל השאר – בוז גלוי. מראהו היה כשל אדם החושב על דבר־מה נלעג ואווילי, אינו סובל מישהו ובז לו, שמח על דבר־מה ומצפה לשעת הכושר כדי להקניט את מושא לעגו ולפרוץ בצחוק מתגלגל. אפו הארוך, שפתיו השמנות ועיניו הבולטות והערמומיות נראו כאילו הם נמתחים מרוב רצון להתגלגל בצחוק."16
בהקבלה להיפוך הלעגני בדמותה של סוזאנה־סוסאנה, גם כך דמותו המטורפת־משהו של סולומון מתכתבת בדמיון מהופך עם דמותו של המלך שלמה, הנחשב לחכם באדם. אחיו, מויסיי (משה), הוא דמות טובת לב; אשתו מלאת חמלה17 ואילו הוא – טיפוס מעורער ולא שפוי18, שבעבר שרף ירושה בסך 6,000 רובל שהשאיר לו אביו כדי לבטא חוסר תלות כלכלית והתנערות חברתית מוחלטת19. ארקדי ברטוב20 מציין כי פעולה זו מפריכה את התפיסה האנטישמית על אודות היהודי אוהב הכסף. לטענתו, סלומון סובל מתיעוב עצמי ומצטייר כמורד וכמושחת, וודאי בהקבלה לאחיו האדיב ואוהב הילדים21 – תיאור המעמיד את אופייו הבעייתי כעניין פרטני ולא כייצוג גורף לעם היהודי ככלל.
נוסף על גיבורים אלה, משופעים סיפוריו של צ'כוב בדמויות יהודיות נוספות (באזכורים קצרים יותר ופחות), ביניהן דמותו של הרוקח באי־זהירות22, מוכרת הלימונדה בדו־קרב23, מויסייקה, מדיירי בית חולים לחולי נפש בחדר חולים מספר 246 וכן בעקיפין בסיפורים איכרים25, הסטודנט26 ובבנכר27.
אחד מסיפורי "היהודיים" המובהק של צ'כוב הוא כינורו של רוטשילד, אשר פורסם בשנת 281894. בשונה מקודמיו, לכינורו של רוטשילד אין מקבילה יצירתית: הוא עומד בפני עצמו, סגנונית ורעיונית כאחד, משלב בדמות אחת את כל הקוטביות שעד כה הבדילה עצמה לזהות נפרדת ביצירות עצמאיות.
יעקב איוואנוב מאטוויאיץ', המכונה ברונזה, קברן זקן בסוף חייו, חי בעיירה שבה יש (כמעט) זקנים בלבד, אלא שהם מתים בקמצנות כזו, שהנשמה יוצאת, בעיקר ליעקב29. כפועל יוצא, ברונזה מוצא לעצמו אפיק תעסוקתי נוסף, כנגן בתזמורת חתונות יהודיות (עובדה המעלה את השאלה: האם הזקנים שלא מתים הם שמתחתנים פעם או פעמיים בשבוע או שזו ראייתו של ברונזה, המתמקדת בחסרון שהתרגלו עיניו לחפש ולראות?).
זהותו היהודית של יעקב איוואנוב מאטוויאיץ' אינה מצוינת בשום מקום בסיפור. למעשה, נראה שברונזה מקפיד להפגין אדיקות נוצרית מופרזת כשאינו עובד בימי ראשון ובחגים של קדושים נוצריים, מצטלב קודם שהוא מתחיל בהכנת ארונות קבורה ואף עובר וידוי מידי כומר טרם מותו30. הקשר היחיד שיש לו ליהדות הוא, על פניו, קשרו לתזמורת, המורכבת רובה כולה ככולה מנגנים יהודים, ממנצח תאב ממון ("רתך־המתכת מויסיי איליץ' שאכקס, שהיה לוקח לעצמו יותר ממחצית הרווח"31) ובעיקר מנגן חליל, "יהודי צנום ואדמוני, שעל פניו רשת שלמה של ורידים אדומים וכחולים, ושם משפחתו כשל אותו הגביר המפורסם – רוטשילד. ואותו יהודי ארור הצליח לנגן בקול מעורר רחמים אפילו את הדברים העליזים ביותר. אט־אט, ללא שום סיבה וטעם, החל יעקב לשנוא את היהודים ולבזותם, ויותר מכולם – את רוטשילד זה; החל להתגרות בו, מגדפו במלים של גנאי, ופעם אחת אף ביקש להכותו, ורוטשילד נעלב […] ואחר כן פרץ בבכי."32
תיאורו של רוטשילד נלעג, עלוב ומעורר דחייה. עם זאת, חזותו ועיסוקו מהדהדים לדמותו של דוד המלך, בפרט בגין השיער האדמוני33: נגן כינור (דימוי המתחזק לאור כותרת הסיפור וסיומו) שהעביר, בכישרון נגינתו, את רוחו הרעה של שאול34, נדחה על ידי אחיו, בוזה על ידי גוליית35 ולבסוף עלה לגדולה והוכתר למלכות.
צבעו האדום של רוטשילד אינו מקרי – הוא נרמז גם בשמו, שפירושו המילולי (מגרמנית) הינו מגן אדום. צבע זה מגולם גם בשמה של גיבורת יוון מצולות היהודייה, סוסאנה רוטשטיין, להלן אבן אדומה36.
באם סוסאנה היא דמות סוערת שלא ניתן לעמוד בפניה, הרי שרוטשילד הינו יצור עצבני ועצוב, שאין בו דבר מושך או מעניין. הרזון שלו – כחוש, צנום, שדוף – מעיד על עליבות ורומז על עוני37, כאומר: זהו אדם שאינו מצליח להשתכר מספיק אפילו כדי לאכול. גבר נטול גבריות. והנה, משהו ברוטשילד נוגע בנקודה הכואבת ביותר, העצובה ביותר והרגישה ביותר בברונזה. כתגובה לכך מפתח יעקב שנאה תהומית ליהודי עלוב הנפש הזה, המהדהד לו את עצמו באופן שהוא מסרב לראות או להבין.
צ'כוב מגנה את העוינות האכזרית ומשוללת ההיגיון שבה נוהג ברונזה ברוטשילד. הוא משתמש בכל הדימויים "המקובלים" בגנות היהודים, אשר הזינו וביססו את האנטישמיות הנצחית, ואז מפריך אותם אחד לאחד, מעקר אותם מכל היגיון או סיבתיות. ברונזה אינו שונא יהודים משום שיש לו סיבה, שהרי אין סיבה: רגשותיו נובעים מתחושת המרמור והתסכול שלו כאדם, ככישלון, כגבר שבור ואב שכול ובעל פגום. אין בכך כדי לפשט את האנטישמיות ואת שנאת היהודים לכדי שנאה עצמית באופן גורף, אבל בסיפור הזה, זהו ההסבר המוצע על ידי צ'כוב כדי להסביר שנאה שאין לה היגיון או טעם.
"והיה תמיה בלבו, איך קרה הדבר, שבמשך ארבעים או חמישים שנות חייו האחרונות לא בא אפילו פעם אחת אל שפת הנהר; ושמא בא, אלא שלא נתן דעתו עליו כלל? והרי הנהר נהג הגון הוא, ולא נחל של מה־בכך; אפשר היה, למשל, לכונן כאן מדגה, ואת הדגים למכור לסוחרים, לפקידים, לבעל־המזנון שבתחנה, ואחר כך להפקיד את הכסף בבנק; אפשר היה לשוט בסירה מאחוזה לאחוזה ולנגן בכינור, והעם מכל המעמדות היה משלם כסף, אפשר היה לנסות ולהחזיר את הפלגת האסדות – טוב הדבר יותר מבניין ארונות־מתים; ואפשר היה גם לפטם אווזים, לשחטם בחורף ולשלחם למוסקבה; והרי בפלומה בלבד אפשר להשתכר כעשרה רובל בשנה. והנה החמיץ את הכול, לא עשה דבר. איזה הפסדים! אה, איזה הפסדים! ואם למשל, הכול בבית אחת – גם דיג, גם נגינה בכינור, גם אסדות, גם שחיטת אווזים, – הרי היה מצטרף לו הון תועפות, אך כל הדברים האלה לא נהיו ולא נבראו; אפילו בחלום לא חלמם, חלוף חלפו החיים ללא תכלית, ללא תענוג, אבדו לשווא, לא שווים אפילו שרוך־נעל; לפניו אין עוד כלום, ומאחוריו – הפסדים בלבד, והם נוראים, כל־כך נוראים עד כי צמרמורת. ולמה זה אין האדם יודע לחיות חיים שאין בהם אבידות והפסדים? נשאלת השאלה, למה זה כרתו את חורש־הלבנים ואת יער האורנים? למה אין צאן במרעה, והוא הולך לאיבוד? למה זה יעשו בני־האדם תמיד דווקא את ההפך מן הדרוש? למה היה יעקב במשך כל ימי חייו מחרף ומגדף, וצורח, ומתנהל באגרופיו, ומעליב את אשתו. ונשאלת השאלה, למה הפחיד זה עתה את היהודי והעליבו? ולמה זה, בכלל, ממררים בני אדם את החיים איש לרעהו? הרי אין אלה אלא הפסדים בלבד! אלמלא השנאה והטינה, היו האנשים זוכים לתועלת עצומה."38
סיפורו של ברונזה הוא סיפור על הפסדים והחמצה שאינם אלא בחירה מודעת להפנות עין, עורף וגב להזדמנויות בשם לא כלום ושום דבר. אלה חיים של החטאות ופספוסים המתגלמים, בין היתר, בהעלבות מיותרות של כל האנשים שבחייו ובהתעמרות מיותרת, חסרת תוחלת ותכלית ברוטשילד היהודי.
האם ברונזה, הספוג תמיד בחישובי כספים ועלויות, חולק ייצוג אנטישמי עם המנצח תאב הממון, מה שהופך אותו לאדם המתכחש לעצמו עד כדי עיוורון ומפנה את השנאה הפנימית שהוא חש כלפי אלה הדומים לו יותר מכל?
ארקדי ברטוב טוען כי בשהותו של יעקב ליד הנהר, כשהוא מחיה בזיכרונו את גן העדן האבוד של העבר, נחשפים במחשבותיו הדים למזמור קל"ז בתהילים39 – על נהרות בבל40. שני הפסוקים הראשונים של המזמור – "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" – מתכתבים עם הנהר41 של ברונזה, עם כינורו, עם הערבה42 ועם זיכרונו את ימי עברו הטובים.
ממזמור קל"ז לקוחים גם הפסוקים המכוננים את טקס הנישואין היהודי: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". יש להניח שאת הפסוק הזה שמע ברונזה פעמים רבות כשעבד כנגן כינור בחתונות יהודיות. האם משפט זה נוגע אליו באופן אישי? האם הוא מתייחס לשכחה הפרטית שלו את בתו שנפטרה או אולי גם לשכחת מוצאו?
כינורו של רוטשילד הוא סיפור על איש זקן בסוף חייו43, סיפור על משהו שנגמר ואולי לא התקיים באמת מעולם. אחרי הכול, האם יש סמליות גדולה יותר מהאופן שבו משתמש ברונזה בממדי גופו וגובהו כאמת מידה בעת הכנת הארונות, מדמה עצמו למת עם כל מת שהוא מייעד לקבורה?44
פירוש כינויו של ברוזה, ארד, הוא סגסוגת, שילוב של שתי מתכות. גם יעקב הוא אדם של ניגודים, אך האם ניגודים אלה נוגעים אף לזהותו? יהודי מוכחש המנסה בכל כוחו להתרחק מיהודים הקרבים אליו אף על פי כן?
השם יעקב מופיע בכמה מסיפוריו של צ'כוב45: בערבה הוא מובא בהקשר לילדים ("כשילדיו של יעקב אבינו היו קטנים הוא בכה, וכשבגרו חלו לבכות בכי מר עוד יותר!"46) בדומה ליעקב־ברונזה, אביה של ילדה קטנה שמתה, הבוכה מאז ועד זמן הסיפור, גם אם אינו עושה זאת בצורה גלויה או מודעת47.
בצמח הגלגל שמו של היהודי המומר הוא יצחק; באיבנוב שמה של היהודייה המומרת הוא שרה – אפשר בזיקה לשרה המקראית ואולי בנוסף גם לשרה ברנארד, השחקנית היהודייה הנודעת; בערבה מופיעים שלמה ומשה48.
מבין כל השמות49 נפקד שמו של אברהם.
אברהם, אשר ייסד את האמונה באל אחד, ביהדות; אברהם, האב הגדול וראש השושלת.
דמויותיהם של "ההורים היהודים" אינן זוכות לייצוג חיובי אצל צ'כוב: יצחק המומר מתלונן על הוריו המיושנים, שלא אפשרו לו ללמוד ולהתפתח50 ואילו הרופא באיבנוב מתלונן על הוריה של שרה, שאינם מוכנים לדבר איתה מאז שהמרה את דתה, על אף שהיא גוססת51. גם יעקב איוואנוב מאטוויאיץ' היה אב בעייתי, כזה שאינו זוכר אפילו את בתו שמתה. את רגשותיו הלא־מעובדים הוא מעביר לכינור, אליו הוא מתייחס ככלי יקר ערך כתינוק52.
ברונזה אינו פורט על הכינור כדי להתפרנס אלא כדי להתבטא. המוזיקה בחתונות אינה חוויה תרבותית מרוממת אלא מסכת של יללות, בכי וחריקות (לרבות הרגשנות הבכיינית המופקת מחלילו של רוטשילד). החום המחניק והריח הכבד יוצרים רושם דחוס, מייגע ואומלל עד מאוד, שאפילו טקס לוויה מצטייר כמהנה יותר ממנו. רק כשהוא לבד, עם עצמו, מפיק ברונזה מכינורו משהו אחר, משהו מתוך עצמו:
"יעקב יצא מן הבקתה וישב על הסף, בלחצו את הכינור אל חזהו. ובעודו מהרהר בחיי־שווא, בחיי־הפסד, החל לנגן, ובעצמו לא ידע מה ניגן. אך יצא משהו עגום ומתחטא ונוגע עד הלב, והדמעות ניגרו על לחייו. וככל אשר הרבה לחשוב, כן נתעגם קולו של הכינור. […] והוא חזר וניגן, והדמעות ניתזו מעיניו על הכינור. רוטשילד הקשיב קשב רב, עמד בצדו ושילב את זרועותיו על חזהו. הבעת הפחד והתימהון שעל פניו נתחלפה לאטה בארשת־יגון וסבל, הוא גלגל עיניו כלפי מעלה, וכמתוך התלהבות של ייסורים פלט: "וכך" והדמעות החלו לזלוג לאט־לאט על לחייו ונטפו על מקטרונו הירוק."53
בסבלם הקשה של חיים שרק הולכים ומתקשים, הולכים ומעיקים עליו, ברונזה מבטא את עצמו דרך הכינור.
את הכלי הזה ואת התווים הבלתי כתובים למוזיקת חייו, תמצית אישיותו הנמסכת ללחן הסודי והפרטי ביותר של נפשו, הוא מוריש דווקא לרוטשילד, היהודי הנלעג, הנבזה, הנקלה. במובן זה רוטשילד הוא ממשיך השושלת של ברונזה, ההיבט הכן ביותר של רוחו וזהותו. דווקא בו מוצא יעקב ביטוי למי שהיה באמת, מתחת למעטה האטימות והחספוס. אין זה מקרה או אגביות סתמית של אירועים: אחרי הכול, שמו הפרטי של הנדבן יהודי נודע היה יעקב; יעקב רוטשילד.
אפשר ועובדה זו מקפלת בתוכה את תפיסתו של צ'כוב על אודות היהודים: תפיסה שאין בה האדרת חינם אך יש בה הערכה; תפיסה המתייחסת בסקרנות אל מה שנחשב יפה או לפחות מעניין בזרותו אך גם מפגינה כלפיו סלידה ולעתים אף שאט נפש. מה שחשב או לא חשב אנטון צ'כוב על היהודים – רק הוא לבדו יודע, אך האופן שבו הוא בונה את דמותו של שונא היהודים הגדול כיהודי בעצמו, אדם רגיש המוקף בחומות של אבן ותפיסות מוטעות, מעיד אולי יותר מכל על אמת רכה ואוהדת, המבקשת לפלס לעצמה דרך מבעד לעולם אכזר, קשוח ואלים.