תפוח הספינקס

תפוח הספינקס¹

עשרים מילין מחוץ לגן עדן, וחמישה־עשר מילין מעיר הזריחה², עצר בלדד רוז³, נהג הכרכרה, את קבוצתו. שלג זועם ירד במשך כל היום. שמונה אינץ' נמדדו זה עתה במישור האופקי. שארית הדרך לא הייתה נטולת סכנה לאור היום, מתגנבת לאורך צלעות רכס בייג'יו⁴ של הרים שחוקים. כעת, כאשר גם השלג וגם הלילה מסווים את סכנותיו, לא היה ניתן לחשוב על טיול נוסף, אמר בלדד רוז. לכן הוא משך את ארבעת סוסיו החסונים והעניק לחמשת נוסעיו מסקנות מילוליות מחוכמתו.

השופט מנפי⁵, לו העניקו גברים את המנהיגות ואת היוזמה כמו על מגש כסף, זינק מתוך הכרכרה באחת. ארבעה מעמיתיו הנוסעים באו בעקבותיו, בהשראת דוגמתו, מוכנים לחקור, לנזוף, להתנגד, להיכנע ולהמשיך בהתאם לאופן שבו היסוד הראשוני שלהם עשוי להטותם. הנוסעת החמישית, אשה צעירה, נותרה בכרכרה.

בלדד נעצר על כתף של שלוחת ההרים הראשונה. מעקה של שתי גדרות, שחור־ממורטט, הקיף ותחם את שולי הדרך. חמישים יארד מעל הגדר העליונה, חושף כתם כהה בהיסחפויות הלבנות, עמד בית קטן. על בית זה ירדו – או נכון יותר טיפסו – השופט מנפי וחבורתו עם קריאות ילדותיות שנולדו מהשלג ומהמתח. הם קראו; הם חבטו בחלון ובדלת. בשתיקה הלא־מסבירת־פנים הם התמלאו חוסר שקט. הם תקפו ולחצו את החסמים הפגיעים וחדרו למקום.

הצופים מהכרכרה שמעו מעידות וצעקות מתוך הבית ההרוס. עד מהרה הבהב אור מבפנים, זהר ובהק בעוצמה ובבהירות ובעליזות. אז חזרו בריצה החוקרים הנלהבים דרך פתיתי השלג המתעופפים ברוח הסערה. צלול יותר מהתרועה – אפילו תזמורתית בעוצמתה – הכריז קולו של השופט מנפי על הסיוע שבא בניגוד למצב עמלם. חדרו האחד של הבית לא היה מיושב, אמר, וריק מרהיטים: אולם הוא הכיל אח גדולה, והם גילו מחסן גדול של עצים קצוצים בערמה מאחור. הדיור והחמימות כנגד הלילה הנרעד היו לפיכך מובטחים. לרגיעתו של בלדד רוז היו ידיעות על אורווה, שלא נהרסה מעבר לשימוש, עם חציר בעלית הגג, סמוך לבית.

"רבותי," קרא בלדד רוז ממושבו, עטוף במעילים וגלימות, "קרעו לי שני לוחות של הגדר הזו, כדי שאוכל לנהוג פנימה. זו בקתתו של רדרות'⁶ הזקן. חשבתי שאנחנו צריכים להיות קרובים. הם לקחו אותו לבית הטיפשים⁷ באוגוסט."

ארבעת הנוסעים זינקו בעליזות אל הגדרות המושלגות. הצוות המעודד משך את הכרכרה במעלה המדרון אל דלת הבניין, שטירוף של אמצע קיץ הניס ממנו את בעל הבית. הנהג ושניים מהנוסעים החלו להתיר את הקשרים. השופט מנפי פתח את דלת הכרכרה והסיר את כובעו.

"אני חייב להכריז, העלמה גרלנד⁸," אמר, "על ההשעיה הכפויה של מסענו. הנהג טוען שהסיכון בנסיעה בדרכי ההרים בלילה הינו גדול מדי אפילו להילקח בחשבון. יהיה זה הכרחי להישאר במקלט של בית זה עד הבוקר. אני מפציר שתרגישי כי אין ממה לחשוש מעבר לאי־נוחות זמנית. בדקתי את הבית באופן אישי ומצאתי שישנם אמצעים שיספיקו נגד חומרתו של מזג האוויר, לפחות. יהיה לך נוח ככל האפשר. הרשי לי לסייע לך לרדת."

לצד השופט הגיע הנוסע שעיסוק חייו היה הצבת טחנת רוח בשם גוליית הקטן⁹. שמו היה דנוודי¹⁰; אבל זה לא משנה הרבה. בנסיעה רק מגן עדן עד עיר הזריחה אחד צריך שם קטן או אף שם בכלל. יחד עם זאת, למי שיבקש לחלוק כבוד עם השופט מדיסון ל. מנפי¹¹ מגיע כינוי מחוזק ביתדות עליו תוכל התהילה לתלות זר. וכך דיבר, בקול רם ובעליצות, הטוחן האווירי: "כנראה שתצטרכי לטפס החוצה מהתיבה, גברת מק'פרלנד¹². הצריף¹³ הזה הוא לא בדיוק בית פאלמר¹⁴, אבל מתחיל לרדת שלג, והם לא יחפשו במזוודתך כפיות מזכרת כשתעזבי. הדלקנו את האש, ואנחנו נארגן אותך עם כובע טרילבי¹⁵ יבש ונרחיק את העכברים, בכל אופן, בסדר גמור, בסדר גמור."

אחד משני הנוסעים שנאבקו בקרב מבולבל של סוסים, רתמות, שלג והוראותיו העוקצניות של בלדד רוז, קרא בקול רם מתוך סחרור חובותיו ההתנדבותיות: "תגיד! כמה מכם מוכנים להכניס את העלמה סולומון¹⁶ לתוך הבית? עצור שם! חית פרא שכמוך!"

שוב יש לציין בעדינות שבנסיעה מגן עדן לעיר הזריחה, שם מדויק הוא בזבזנות. כאשר השופט מנפי – שקיבל רשות רשמית למעשה הודות לשערו האפור ושמו הנודע – הציג את עצמו בפני הנוסעת, היא עצמה, בתגובה, נשפה במתיקות שם, ששמיעתם של הנוסעים הזכרים פירשה באופנים שונים. ברוח הבלתי לא־קנאית של היריבות שהתקיימה, כל אחד דבק בעקשנות בהנחה שלו, שכן לגרום לנוסעת להצהיר שוב או לתקנם היה נראה מעשה הוראתי־חינוכי, אם לא להוט בצורה מוגזמת, מצד מכרים פרטניים. לפיכך התירה הנוסעת לעצמה להיות גרלנד ומק'פרלנד וסולומונד¹⁷ באותה שאננות זהה וחשאית.
המרחק הוא שלושים וחמישה מילין מגן עדן עד לעיר הזריחה. מסע הנסיעה הוא שם מספיק דיו, מצד תרמיל הטיולים של היהודי הנודד, עבור מסע קצר כל־כך¹⁸.

עד מהרה הייתה חבורת עוברי האורח הקטנה ישובה בשמחה בקשת עליזה לפני האש השואגת. הגלימות, הכריות וחלקים נשלפים של הכרכרה הוכנסו והועמדו לשימוש. הנוסעת בחרה מקום ליד האח בקצה אחד של הקשת, שם הוסיפה חן לכמעט כס המלכות שהכינו נתיניה. היא ישבה על כריות ונשענה כנגד קופסה ריקה וחבית, עליהן נפרשה גלימה שיצרה הגנה מפני רוחות הפרצים הפולשות. היא הושיטה את כפות רגליה, נעולות להפליא, אל החום הלבבי. היא הסירה את כפפותיה מידיה, אבל שמרה על צווארה את צעיף¹⁹ הפרווה הארוך שלה. הלהבות הלא־יציבות חשפו למחצה, בעוד שהצעיף המגן שקע למחצה, את פניה – פנים צעירים, נשיים לגמרי, מעוצבים בבירור ורגועים עם בטחונו הבלתי מעורער של היופי. האבירות והגבריות התחרו כאן כדי לשעשעה ולנחמה. נראה היה שהיא מקבלת את חובותיהם – לא בחריפות, כפי שאחד חיזר ועשה; לא בהצטעצעות, כפי שרבות מבנות מינה קוצרות את כיבודיהן באופן לא ראוי; עדיין לא באיפוק, כדרך שהשור מקבל את החציר שלו; אלא בהתאם לתוכניתו של הטבע – כאשר החבצלת בולעת את טיפת הטל שיועדה מראש לכיבודה.

בחוץ שאגה הרוח בעוצמה, השלג הדקיק הסתחרר בשריקה דרך הסדקים, הקור כיתר את גבם של הששה המקורבים, אך היסודות לא חסרו אלוף אותו לילה. השופט מנפי היה עורך דין לסערה. מזג האוויר היה לקוחו, והוא חתר באמצעות שתדלנות מיוחדת לשכנע את רעיו בקופסת המושבעים הקפואה שהם שהו זמנית בבית קיט של ורדים, מותקפים רק על ידי רק צפרירים טובי לב²⁰. הוא השתמש לתועלתו בקרן של עליזות, שנינות ובדיחה, אמן הדיבור²¹ אך מוכתר ההצלחה. עליזותו דיבררה את עצמה באופן מדהים. כל אחד מיהר לתרום את מכסתו לאווירה החיובית הכללית. אפילו הנוסעת נפעמה לכדי הבעה.

"אני חושבת שזה מקסים למדי," אמרה, בצלילי קול הבדולח האיטי שלה.

בהפסקות היה אחד הנוסעים עולה וסורק את החדר באופן מבדח. היו ראיות מועטות להיותו מעונו של רדרות' הזקן.

בלדד רוז נקרא במרץ לתולדותיו של הנזיר לשעבר. כעת, משום שלסוסי הכרכרה היה נוח למדי ונוסעיו נראו כמי שנוח להם, שבו אליו השלווה והאדיבות.

"הצולל²² הזקן," פתח בלדד בחשדנות־מה, "פשט על הבית הזה כאן קרוב לעשרים שנה. הוא מעולם לא הניח לאיש להתקרב אליו. הוא היה מכופף את ראשו פנימה וטורק את הדלת כל פעם שקבוצה רכבה בסמוך. היו גלגלי טוויה בעליית הגג שלו, זה בטוח. הוא היה קונה את המצרכים והטבק שלו בחנות של סאם טילי²³, על הבּוֹצָנִית הקטנה²⁴. באוגוסט האחרון הוא עלה לשם לבוש בשמיכת טלאים אדומה ואמר לסם שהוא המלך שלמה ושמלכת שבא התעתדה לבקר אותו. הוא הביא את כל הממון שהיה לו – שקית קטנה מלאה כסף – ושמט אותו בבאר של סם. 'היא לא תבוא,' אומר רדרות' הזקן לסאם, 'אם היא יודעת שיש לי כסף.'
מיד כששמעו האנשים שיש לו תפיסה כזאת על נשים וכסף הם ידעו שהוא היה משוגע; לכן הם שלחו אותו וארזו אותו בבית מחסה לטיפשים."

"האם היה רומן בחייו שדחף אותו לקיום בודד?" שאל אחד הנוסעים, צעיר בעל סוכנות.

"לא," אמר בלדד, "לא משהו שאי־פעם שמעתי עליו. רק צרות רגילות. הם אומרים שהיה לו חוסרי מזל בצורה של מחלוקות אהבה עם גברת צעירה כשהיה צעיר; לפני שהוא ערך הסכם עם שמיכות טלאים אדומות והמסקנות הכספיות שלו נפסלו. מעולם לא שמעתי על שום רומן."

"אה!" קרא השופט מנפי ברוב רושם; "מקרה של אהבה נכזבת, ללא ספק."

"לא, אדוני," השיב בלדד, "כלל וכלל לא. היא מעולם לא נישאה לו. מרמדיוק מוליגן²⁵, שם בגן עדן, ראה פעם גבר שהגיע מעירו של רדרות' הזקן. הוא אמר שרדרות' היה צעיר כארז אבל כשבעטת בו על הכיס, כל מה שהיית יכול לשמוע מקשקש היו חפתי שרוול וצרור מפתחות. הוא היה מאורס לגברת הצעירה הזאת – העלמה אליס משהו היה שמה; שכחתי. האיש הזה אמר שהיא מסוג הבחורות שאתה רוצה שתעבור לפניך במכונית כדי לשלם את דמי הנסיעה. ובכן, הגיע לעיר בחור צעיר כולו עשיר ונוח ומסודר עם מרכבות ומניות כְּרִיָה וזמן פנאי. למרות שנראה היה שהיא שלו²⁶, העלמה אליס והפריט החדש נראו כאילו הם סוגרים איחוד הדדי. היו להם שיחות וצירופי מקרים של הליכה לדואר ודברים כאלה שלפעמים גורמים לילדה לשלוח חזרה את טבעת האירוסין ומתנות אחרות – 'קרע בתוך השלל'²⁷ המשורר קורא לזה.

יום אחד אנשים ראו את רדרות' ואת העלמה אליס עומדים ומדברים בשער. ואז הוא מרים את כובעו והולך משם, וזו הייתה הפעם האחרונה שמישהו בעיר הזו ראה אותו, עד כמה שהאיש הזה ידע."

"מה בנוגע לגברת הצעירה?" שאל הצעיר בעל הסוכנות.

"מעולם לא נשמע עליה דבר," השיב בלדד. "בדיוק כאן עורק המידע שלי הופך לווריד פגוע של סוס²⁸ ומקפל את כנפיו, מפני ששאבתי אותו עד כדי יובש."

"עצוב מאוד… " החל השופט מנפי, אך הערתו קוצצה מפני סמכות גבוהה יותר.

"איזה סיפור מקסים!" אמרה הנוסעת, בצלילים דמויי חליל.

שתיקה קלה השתררה לאחר מכן, פרט לרוח ולפצפוץ האש.

הגברים ישבו על הרצפה, לאחר שהקלו מעט על פני השטח הלא־מסבירי־פנים שלה עם מעילים וחתיכות קרשים תועות. האיש שהציב טחנות רוח בשם גוליית הקטן התרומם והתהלך כה וכה כדי להקל על שריריו המכווצים.

לפתע בקעה ממנו צעקת ניצחון. הוא מיהר חזרה מפינה אפלולית של החדר, נושא דבר־מה בידו. היה זה תפוח פיפין²⁹ גדול ומוצק, מנומר באדום, תאווה לעיניים. הוא מצא אותו בשקית נייר על מדף גבוה בפינה שהיה בה. לא היה זה יכול להיות שריד של אהבתו השבורה של רדרות', שכן מוצקותו הפריכה את ההנחה שהוא שכב על המדף הטחוב ההוא מאז אוגוסט.
אין ספק שכמה חונים אחרונים במחנה הארעי, אוכלי ארוחת צהריים בבית הנטוש, השאירו אותו שם.

דנוודי – גבורותיו שוב דורשות עבורו את כבוד המִנוּחַ – התדהר בתפוחו בפני עמיתיו השודדים. "ראי מה מצאתי, גברת מק'פרלנד!" קרא בגאוותנות. הוא החזיק את התפוח גבוה באור האש, שם הוא זהר באדום עשיר אף יותר. הנוסעת חייכה בשלווה – תמיד בשלווה.

"איזה תפוח מקסים!" מלמלה בבהירות.

לפרק זמן קצר חש השופט מנפי מרוסק, מושפל, נחות. המקום השני הרתיח אותו. מדוע נבחר האיש הנדחף, המחוספס הזה של טחנת הרוח על ידי הגורל לגלות במקומו את התפוח המרעיש? הוא יכול היה להפוך את המקרה למחזה, מאורע, מסגרת לשיח דמיוני מאולתר או לקומדיה והיה שומר על תפקיד הצנזור. למעשה, הנוסעת התייחסה לדנוודי או לוודבאנדי³⁰ המגוחך הזה בחיוך מעריץ, כאילו ביצע הבחור מעשה גבורה! ואיש טחנת הרוח התנפח וכרכר כמו מדגם של סחורותיו, נפוח על ידי הרוח שאי־פעם נשבה בארץ המקהלה לעבר התחום הכוכבי³¹.

בעוד שדנוודי המשולח, עם תפוחו של אלדין, קיבל את תשומת הלב ההפכפכה של כולם, גיבש המשפטן בעל התושייה תוכנית להשיב אליו את זרי הדפנה שלו.

בחיוכו האדיב ביותר על תווי פניו הכבדים אך הקלאסיים, התקדם השופט מנפי ולקח את התפוח, כמו כדי לבחון אותו, מידו של דנוודי. בידו הוא הפך למוצג א'.

"תפוח ראוי," אמר באישור. "באמת, מר דודווינדי³² היקר שלי, האפלת על כולנו כמחפש מזון. אולם יש לי רעיון. תפוח זה יהפוך לאות, סמל, פרס שהוענק על ידי מוחו וליבו של היופי לאלה הראויים לו יותר מכול."

הקהל, למעט אחד, מחא כפיים. "טוב על הבמה, לא ככה?" העיר הנוסע שלא היה מישהו חשוב במיוחד לצעיר שהייתה לו סוכנות.

האיש שלא הגיב היה איש טחנת הרוח. הוא ראה עצמו מצטמצם לשורות ההמון הפשוט. מעולם לא עלה על דעתו להכריז על תפוחו כסמל. הוא התכוון, אחרי שהוא יחולק וייאכל, ליצור הסחה על ידי הדבקת הזרעים על מצחו וקריאתם בשם גבירות צעירות שהכיר. אחד מהם התכוון לכנות גברת מק'פרלנד. הזרע שהיה נופל ראשון יהיה… אבל זה כבר מאוחר מדי עכשיו.

"התפוח," המשיך השופט מנפי, טוען בפני חבר מושבעיו, "תופס בזמנים העכשוויים, הגם שלא בצדק, מקום נחות דרג בהערכתנו. אכן, הוא תמיד כה מקושר עם ענייני מטבח ומסחר עד שבקושי ניתן לסווגו בקרב הפירות המנומסים. אך בימי עבר לא היה זה כך. התנ"ך, ההיסטוריה והמיתולוגיה שופעים בראיות שהתפוח היה האציל מבין הפירות. אנחנו עדיין אומרים "תפוח עינו"³³ כשאנו מבקשים לתאר משהו יקר להפליא. מצאנו במשלי את ההשוואה ל"תפוחי כסף". אף תוצר אחר של עץ או גפן לא נוצל כל־כך בשפה הציורית. מי לא שמע וערג לתפוחי ההֶסְפֶּרִידּוֹת³⁴? איני צריך להסב את תשומת ליבכם למשל המשמעותי והעצום ביותר על יוקרתו העתיקה של התפוח כאשר הוא נאכל על ידי הורינו הראשונים והביא לנפילתו של אדם ממעמד הטוּב והשלמות."

"תפוחים כמוהו," אמר איש טחנת הרוח, משתהה עם הפריט המהותי, "שווים $3.50 לחבית בשוק שיקגו."

"עכשיו, מה שיש לי להציע," אמר השופט מנפי, מודה בחיוך סלחני לזה שהפריעו, "הוא הדבר הבא: אנחנו חייבים להישאר כאן, בעל כורחנו, עד הבוקר. יש לנו עצים בשפע כדי לשמור על חומנו. צורכנו הבא הוא לבדר את עצמנו כמיטב יכולתנו, על מנת שהזמן לא יחלוף לאט מדי. אני מציע שנניח את התפוח הזה בידיה של העלמה גרלנד. הוא כבר לא עוד פרי, אלא, כפי שאמרתי, פרס, תגמול המייצג רעיון אנושי גדול. העלמה גרלנד, עצמה, תחדל להיות אדם פרטני – אבל רק באופן זמני, אני שמח להוסיף…" (קשת נמוכה, מלאה בחן מהסוג הישן). "היא תייצג את מינה: היא תהיה ההתגלמות, הדוגמה המושלמת של הנשיות – הלב והמוח, אני עשוי לומר, של יצירת הפאר של בריאת האל. במסווה זה היא תשפוט ותחליט מה יקרה הלאה.

אולם כמה דקות קודם לכן כיבד אותנו ידידנו, מר רוז, עם תרשים מבדר אך מקוטע של הרומנטיקה בחיי הפרופסור לשעבר של מגורים אלה. העובדות המעטות שלמדנו נראות לי כפותחות שדה מקסים להסקת מסקנות, לחקר הלב האנושי, לתרגול הדמיון – בקיצור, לסיפור סיפורים. הבה נעשה שימוש בהזדמנות. נניח לכל אחד מאתנו לספר את גרסתו לסיפור רדרות', הנזיר המתבודד, ואהובתו, נתחיל במקום שבו סיפורו של מר רוז מסתיים – בפרידת האוהבים בשער. זאת יש להניח ולהודות – שהגברת הצעירה לא הייתה בהכרח אשמה בהפיכתו של רדרות' לנזיר משוגע השונא את העולם. כאשר אמרנו, העלמה גרלנד תמלא את תפקיד שופטת האשה. כרוח נפש מינה היא תחליט איזו גרסה הינה הטובה והאמינה ביותר בתיאורה את האנושיות ומושא האהבה ומעריכה באופן הנאמן ביותר את אופייה ומעשיה של ארוסת רדרות' בהתאם לנקודת השקפה נשית. התפוח יוענק לזה שיזכה בהחלטה. אם כולכם מסכימים, נשמח לשמוע את הסיפור הראשון ממר דינווידי³⁵."

המשפט האחרון לכד את איש טחנת הרוח. הוא לא היה אחד שישתהה בחוּרבָּות.

"זאת תכנית ממדרגה ראשונה, שופט," אמר בלבביות. "זה יהיה סיפור וודוויל קצר כמו שצריך, לא? נהגתי לכתוב לעיתון בספירנגפילד³⁶ וכשלא היו שום חדשות המצאתי אותן. אני מניח שאוכל לעשות את הסבב שלי בסדר גמור."

"אני חושבת שהרעיון מקסים," אמרה הנוסעת בבהירות. "זה יהיה כמעט כמו משחק."

השופט מנפי התקדם והניח את התפוח בידה ברוב־חשיבות.

"בימי עבר," אמר ברוב רושם, "פאריס העניק את תפוח הזהב ליפה ביותר."

"הייתי במיצג³⁷," העיר איש טחנת הרוח, עליז שוב, "אבל אף פעם לא שמעתי על זה. והייתי גם על המידווי³⁸, בכל הזמן שלא הייתי בתערוכת המכונות."

"אבל כעת," המשיך השופט, "הפרי יתרגם לנו את המסתורין והחוכמה של הלב הנשי. קחי את התפוח, העלמה גרלנד. שמעי את סיפורי הרומנטיקה הצנועים שלנו, ואז העניקי לנו את הפרס כפי שאת רואה לנכון."

הנוסעת חייכה במתיקות. התפוח נח בחיקה מתחת לגלימות ולעטיפות. היא נשענה כנגד סוללת המגן שלה, נינוחה ומוארת. אבל עבור הקולות והרוח מי שהיה מקשיב בתקווה היה שומע אותה מגרגרת. מישהו הטיל גזעי עץ טריים אל תוך האש. השופט מנפי הנהן בנימוס. "האם תכבד אותנו עם הסיפור הראשון?" שאל.

איש טחנת הרוח ישב כפי שיושב טורקי, עם כובעו ממוקם היטב על ראשו בגין רוחות הפרצים.

"ובכן," פתח ללא כל מבוכה, "זה בערך האופן שבו אני תופס את הקושי: מובן שרדרות' נדחף בצורה רצינית על ידי הברווז הזה שהיה לו כסף לגרום לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה³⁹, שניסה להפריד אותו מהבחורה שלו. אז הוא הולך, כמובן, ושואל אותה אם המשחק עדיין מרובע. טוב, אף אחד לא רוצה בחור שמתערב עם כרכרות ואגרות זהב כשיש לו אפשרות על בחורה. טוב, הוא הולך לראות אותה. טוב, אולי הוא חם ומדבר כמו בעל הבית ושוכח שאירוסין הם לא תמיד דבר קל ובטוח⁴⁰. טוב, אני מניח שזה גורם לאליס להתחמם מתחת למוט התחרה⁴¹. טוב, הוא עונה חזרה בחדות. טוב, הוא…"

"תגיד!" התפרץ הנוסע שלא היה מישהו חשוב במיוחד, "אם היית יכול להציב טחנת רוח על כל אחת מאותן 'טובות'⁴² שאתה משתמש בהן, היית יכול לפרוש מהעסק, לא ככה?"

איש טחנת הרוח גיחך ברוח טובה.

"הו, אני לא ג'י דה מופסונג⁴³," אמר בעליצות. "אני נותן לך את זה באמריקאית ישרה. ובכן, היא אומרת משהו כזה: 'מר אגרות זהב הוא רק חבר,' אומרת היא, 'אבל הוא לוקח אותי לרכוב וקונה לי כרטיסים לתיאטרון, וזה מה שאתה אף פעם לא עשית. האם אסור לעולם שתהיה לי הנאה בחיים כל זמן שאני יכולה?' 'תעבירי את הקטע הזה עם צ'טפילד־צ'טפילד', רדרות' אומר; 'תמסרי את הכסיה לווילי עם קמטים בתוכה או שאת לא שמה את נעלי הבית שלך מתחת לארון הבגדים שלי.'⁴⁴

עכשיו, סוג כזה של הוראות אילוף לא מסתדר עם בחורה שיש לה מזג מסוג כל שהוא. אני מתערב שהבחורה הזו אהבה את הדובשון שלה כל הזמן. אולי היא רק רצתה, כמו שבחורות רוצות, להעביד את הדבר הטוב לקצת כיף וקרמלים לפני שהיא תתיישב כדי להטליא את הזוג האחר של ג'ורג' ולהיות רעייה טובה. אבל הוא נדבק לסוס הגבוה ולא מוכן לרדת. טוב, היא מושיטה לו חזרה את הטבעת, ראוי מספיק; וג'ורג' הולך ומתחיל לשתות⁴⁵. כן, זה מה שעשה את זה. אני מתערב שהבחורה הזו פיטרה את קרן השפע עם החזייה המהודרת יומיים אחרי שהקבוע שלה עזב. ג'ורג' עולה על רכבת מטען ופוקד את מזוודת הקרקרים שלו במחוזות לא ידועים. הוא נדבק למשקה למספר שנים; ואז האנילין והחומצה החנקתית מקבלים את ההחלטה⁴⁶. 'אותי לבקתת הנזיר' אומר ג'ורג', 'והשפמים הארוכים ופחית הכסף הקבורה שלא נמצאת שם.'⁴⁷

אבל אליס, לדעתי, הייתה בחורה ישרה⁴⁸. היא מעולם לא התחתנה אבל התחילה לעבוד בהקלדה מיד כשהקמטים התחילו להופיע, והחזיקה חתול שבא כשאמרת 'ויני – ויני – ויני!'. יש לי יותר מדי ביטחון בנשים טובות כדי להאמין שהן זורקות את הבחור שהן דלוקות עליו כל פעם בשביל הכסף."
איש טחנת הרוח הפסיק.

"אני חושבת," אמרה הנוסעת, נעה מעט על כס המלכות שלה, "שזה מקס…"

"הו, העלמה גרלנד!" התערב השופט מנפי עם יד מורמת, "אני מפציר בך, ללא הערות! לא יהיה זה הוגן כלפי המתחרים האחרים, מר… אר… האם תיקח את הסיבוב הבא?" השופט פנה אל הצעיר שהייתה לו סוכנות.

"הגרסה שלי לרומנטיקה," פתח הצעיר, לופת את ידיו בביישנות חסרת ביטחון, "תהיה זו: הם לא רבו כשהם נפרדו, מר רדרות' בירך אותה בברכת פרידה ויצא אל העולם כדי לחפש את מזלו. הוא ידע שאהבתו תישאר נאמנה לו. הוא בז למחשבה שיריבו יהיה מסוגל לעשות רושם על לב כה אהוב ונאמן. הייתי אומר שמר רדרות' יצא להרי הרוקי בוויומינג כדי לחפש זהב. יום אחד צוות של שודדי ים ירד ולכד אותו בזמן העבודה, ו…"

"היי, מה זה?" קרא בחריפות הנוסע שלא היה מישהו חשוב במיוחד – "צוות של שודדי ים ירד בהרי הרוקי! האם תספר לנו איך הם הפליגו…"

"ירד מרכבת," אמר המספר בשקט ולא בלי מידה של נכונות. "הם החזיקו אותו שבוי במערה במשך חודשים, ואז לקחו אותו מאות מילין ליערות אלסקה. שם התאהבה בו בחורה אינדיאנית יפיפייה, אבל הוא נשאר נאמן לאליס. לאחר שנה נוספת של נדודים ביערות, הוא יצא עם היהלומים…"

"איזה יהלומים?" שאל הנוסע חסר החשיבות, כמעט בחמיצות.

"אלה שמכין האוכפים הראה לו בבית המקדש הפרואני," אמר האחר בצורה מעורפלת־משהו. "כשהוא הגיע הביתה, אמה של אליס הובילה אותו, בוכה, אל תלולית ירוקה מתחת לעץ ערבה. 'הלב שלה נשבר כשעזבת,' אמרה אמה. 'ומה עם היריב שלי – של צ'סטר מקינטוש⁴⁹?' שאל מר רדרות' כשרכן בעצב ליד קברה של אליס. 'כשהוא גילה,' השיבה, 'שליבה היה שלך, הוא דאב⁵⁰ מדי יום ביומו עד שבסופו של דבר הוא פתח חנות רהיטים בגרנד רפידס⁵¹. שמענו בזמן האחרון שהוא ננשך למוות על ידי אייל קורא זועם ליד סאות בנד, אינדיאנה⁵², לשם הלך כדי לנסות לשכוח את מראות התרבות.' בכך זנח מר רדרות' את פני האנושות והפך לנזיר, כפי שראינו.

"לסיפור שלי," סיכם הצעיר עם הסוכנות, "ייתכן שחסרה האיכות הספרותית, אבל מה שרציתי להראות הוא שהגברת הצעירה נשארה נאמנה. לא היה לה אכפת בכלל מעושר בהשוואה לחיבה אמיתית. אני מעריץ ומאמין במין היפה יותר מדי מכדי שאחשוב אחרת."

המספר הפסיק עם מבט צדדי לפינה, שם נשענה־שכבה הנוסעת.

בלדד רוז הוזמן לאחר מכן על ידי השופט מנפי לתרום את סיפורו בתחרות על שיפוט התפוח. ניסיונו⁵³ של נהג הכרכרה היה קצר.

"אני לא אחד מאותם זאבים מצויים⁵⁴," אמר, "שתמיד מאשימים את הנשים באסונות החיים. העדות שלי בנוגע לסיפור הבדיוני שאתה מבקש, השופט, תהיה כדלקמן: מה שהכאיב לרדרות' הייתה עצלות טהורה. אם הוא היה קם וחובט בפרסיבל דה לייסי⁵⁵ הזה שניסה לסלק אותו מהדרך, ושמר על אליס בנדנדה של גפני־יין עם סך עיניים⁵⁶, הכול היה טוב. האשה שאתה רוצה בטוח ראויה למאמצים.

'שלחי לקרוא לי אם את רוצה אותי שוב,' אומר רדרות', מניף את הסטטסון⁵⁷ שלו ומסתלק. הוא היה קורא לזה גאווה, אבל השם הניקסיקומלוגי⁵⁸ של זה הוא עצלנות. אף אשה לא אוהבת לרוץ אחרי גבר. 'תני לו לחזור בעצמו⁵⁹,' אומרת הנערה; ואני אהיה בטוח שהיא אומרת לילד עם העופרת⁶⁰ לדהור; ואחר כך מבלה את זמנה צופה החוצה מהחלון בשביל האיש עם ארנק ריק ושפם מדגדג.

אני מניח שרדרות' מחכה בערך תשע שנים, מצפה לה שתשלח לו פתק עם אדם שחור שיבקש ממנו לסלוח לה. אבל היא לא מוכנה. 'המשחק הזה לא יעבוד,' אומר רדרות'; 'אז זה לא יקרה.' והוא נכנס לעסקי המתבודדים ומגדל שפם. כן: עצלות ושפמים הם שעשו את העבודה. הם נוסעים יחד. שמעת פעם על גבר עם שיער ושפם ארוך שתוקף מרבץ עשיר? לא. תסתכל על דוכס מרלבורו ועל המתנמנם הזה מחברת סטנדרט אויל. יש להם אותם?⁶¹

עכשיו, האליס הזאת מעולם לא נישאה, אני אתערב על סוס. אם רדרות' התחתן עם מישהי אחרת, היא הייתה עשויה לעשות זאת, גם. אבל הוא אף פעם לא מופיע. יש לה כאן את הדברים שהם מכנים זיכרונות נעימים, ואולי תלתל שיער ומחוך ברזל שהוא שבר, טמונים ומוחבאים. הסוג הזה של החפצים טוב כמו בעל לכמה נשים. אני אומר שהיא שיחקה יד בודדה. אני לא מאשים אף אשה בנטישה של רדרות' הזקן את המִספָּרָות והחולצות הנקיות."

הבא בתור היה הנוסע שלא היה מישהו חשוב במיוחד. חסר־שם עבורנו, הוא טייל בדרך מגן עדן לעיר הזריחה.
אבל אותו תראו, אם האש לא תהיה עמומה מדי, בשעה שהוא עונה לקריאת השופט.

מבנה גבוה ורזה, בבגדי חלודה־חומים, יושב כמו צפרדע, זרועותיו כרוכות סביב רגליו, סנטרו נח על ברכיו. שער חלק בצבע אלון; אף ארוך; פה כמו של שָׂעִיר⁶² עם פינות מעוגלות מעלה, מוכתמות בטבק. עין דג; עניבה אדומה עם סיכת פרסה. הוא התחיל בגיחוך צורם שהלך והתגבש בהדרגה לכדי מילים.

"כל אחד טועה עד עכשיו. מה! רומנטיקה בלי שום פרחים כתומים! הו, הו! הכסף שלי על הבחור עם עניבת הפרפר וההמחאות המוסמכות במכנסיו⁶³.

"לקחת 'תם כשהם נפרדים בשער? בסדר. 'אף פעם לא אהבת אותי,' אומר רדרות' בפראות, 'או שלא היית מדברת עם גבר שיכול לקנות לך את הגלידה.' 'אני שונאת אותו,' אומרת היא. 'אני מתעבת את הכרכרה⁶⁴ שלו; אני בזה לסוכריות הקרם האלגנטיות שהוא שולח לי בקופסאות מוזהבות מכוסות בתחרה אמיתית; אני מרגישה שאני יכולה לדקור אותו בלב כשהוא מציג לי תשכית תליון מוצק עם אבני טורקיז ופנינים שזורות בגפן סביב האִמְרָה. לעזאזל איתו! רק 'ותך אני אוהבת'. 'חזרה לפינה החמימה!' אומר רדרות', 'האם הייתי מחויב ומנוי באורורה המזרחית⁶⁵? תהיי אפלטונית אם את רוצה. שום זכייה בשבילי. לכי ושנאי את חברך קצת יותר. בשבילי נערת הניקרסון בשדרה B ומסטיק ונסיעה בקרונית.'⁶⁶

באותו לילה מגיע ג'ון וו. קרויסוס⁶⁷. 'מה! דמעות?' אומר הוא, מסדר את סיכת הפנינים שלו. 'סילקת את המאהב שלי,' אומרת אליס הקטנה, מתייפחת: 'אני שונאת את המראה שלך'. 'אז תתחתני איתי, אם כך,' אומר ג'ון וו., מדליק הנרי קליי⁶⁸. 'מה!' היא קוראת בזעם, 'להתחתן איתך! לעולם לא,' אומרת היא, 'עד שזה יעבור ואוכל לעשות קניות, ואתה תבדוק בנוגע לרישיון. יש טלפון בבית ליד אם אתה רוצה להתקשר לפקיד המחוז'."

המספר עצר כדי לתת פורקן לצחוק הלעגני שלו.

"האם הם התחתנו?" המשיך. "האם הברווז בלע את חרפושית פרעה⁶⁹? ואז אני מקבל את המקרה של רדרות' הזקן. זה המקום שבו כולכם טועים שוב, לפי התפיסה שלי. מה הפך אותו לנזיר? אחד אומר עצלות; אחד אומר חרטה; אחד אומר אלכוהול. אני אומר שנשים עשו את זה. בן כמה הזקן הזה עכשיו?" שאל הדובר ופנה אל בלדד רוז.

"אני מעריך בסביבות שישים וחמש."

"בסדר גמור. הוא ניהל את חנות הנזיר שלו כאן במשך עשרים שנה. נגיד שהוא היה בן עשרים וחמש כשהוא הסיר את כובעו בשער. זה משאיר לו עשרים שנה לקחת בחשבון, או שאחרת הוא עגן⁷⁰. איפה הוא בילה את אותן עשר ושתי חמישיות? אתן לך את הרעיון שלי. במעלה נִשּׂוּאֵי הכֶּפֶל. נגיד שהייתה בלונדינית שמנה בסנט ג'ו⁷¹ ואת השחרחורת של פאנטלה ברכס סקילט⁷² ואת שן הזהב למטה בעמק קאו⁷³. המקרים של רדרות' מתבלבלים והן שולחות אותו במעלה הדרך. הוא יוצא אחרי שהן גמרו איתו ואומר: 'כל חבל בשבילי חוץ מהקְרִינוֹלִינָה.'. מסחר הנזיר לא מבושל יותר מדי והקצרנות אף פעם לא פונה אל'ו בשביל עבודה. חיי הנזיר העליזים הם החיים בשבילי. לא עוד שיערות ארוכות במסרק או חמוצים בשמיר שוכבים במגש סיגר'. תגידו לי שהם צבטו את רדרות' הזקן בשביל אטריה טיפשית⁷⁴ רק בגלל שהוא אמר שהוא המלך שלמה? תאנים! הוא היה שלמה. זה הכול שלי. אני משער שזה לא יצדיק שום תפוח. חותמות מצורפות⁷⁵. זה לא נשמע הרבה כמו זוכה בפרס."

מכבדים את ההזהרה הביקורתית שהציב השופט מנפי נגד הערות על הסיפורים, היו הכול שקטים כאשר הנוסע שלא היה מישהו חשוב במיוחד סיים. ואז יוזם התחרות המחוכם כיחך בגרונו כדי לפתוח בכניסה הסופית לפרס. על אף שישבו בנוחיות מזערית על הרצפה, אתם עשויים לחפש לשווא אחר כל הפחתת כבוד אצל השופט מנפי. אור האש שכעת הלך והתמעט ריצד ברכות על פניו, מחוטבים בבירור כמו של קיסר רומאי על כמה מטבעות ישנים, ועל גליו האפורים של שיערו המאפיר והמכובד.

"לב אשה!" פתח, בצלילים מאוזנים אך מותחים – "מי יכול לקוות לרדת לעומקו? דרכיהם ורצונותיהם של גברים הינם מגוונים. אני חושב שליבן של כל הנשים פועמים באותו הקצב, ובאותה נעימה ישנה של אהבה. אהבה, עבור אשה, פירושה הקרבה. אם היא ראויה לשם, שום זהב או דרגה לא יאפילו על מסירותה האמיתית.

אדונים של… הא… עלי לומר… חבריי, המקרה של רדרות' נגד אהבה וחיבה הובא לתשומת ליבנו. יחד עם זאת, מי עומד למשפט? לא רדרות', שכן הוא נענש. לא אותן תשוקות אל־מותיות שעוטפות את חיינו עם שמחת המלאכים. אם כן, מי? כל אדם מאתנו כאן הלילה עומד על הדוכן כדי להשיב האם האבירות או האֲפֵלָה שוכנים בחיקו. כדי לשפוט אותנו יושב המין הנשי בצורת אחד מפרחיו היפים ביותר. בידה היא אוחזת בפרס, חסר־חשיבות באופן מהותי אך ראוי למאמצינו האציליים ביותר לזכות בגמול של אישור מייצוג כה ראוי של שיפוט וטעם נשי.

בהתייחסות להיסטוריה הדמיונית של רדרות' והישות היפה לה העניק את לבו, אני מחויב, בתחילה, להגביה את קולי כנגד הרמיזה הלא־הוגנת שהאנוכיות או בגידה או אהבת מותרות של כל אשה דחפו אותו לוותר על העולם. לא מצאתי אשה שתהיה כה בלתי רוחנית או משוחדת. עלינו לחפש במקום אחר, בקרב טבעו השפל של האדם ומניעיו הנמוכים, בעבור סיבה.

הייתה, ככל הנראה, מריבת אוהבים בשעה שעמדו בשער באותו יום בלתי נשכח. מיוסר מקנאה, רדרות' הצעיר נעלם ממעונותיו היְלִידִיים. אך האם הייתה לו סיבה מוצדקת לעשות זאת? אין שום ראיה בעד או כנגד. אולם יש עניין גבוה יותר מעדות; ישנה האמונה האדירה והנצחית בטוּבה של האשה, בעמידתה נגד פיתוי, בנאמנותה אפילו בפני עושר מוצע.

אני מדמיין לעצמי את המאהב הפזיז, משוטט, מענה את עצמו, ברחבי העולם. אני מדמיין לעצמי את ירידתו ההדרגתית ולבסוף את ייאושו המוחלט כשהוא מבין שאיבד את המתנה היקרה ביותר שהחיים הציעו לו. אז את נסיגתו מעולם הצער ואת הכעס שהגיע לאחר מכן על יכולותיו שהפכו מובנות.

אך מה אני רואה מצד אחר? אשה בודדה הדועכת עם חלוף השנים; עדיין נאמנה, עדיין ממתינה, עדיין צופה למראה ומאזינה לצעד שלא יבוא עוד. היא זקנה עכשיו. שערה לבנה ואסוף באגודות חלקות. כל יום היא יושבת ליד הדלת וצופה בערגה במורד הדרך המאובקת. ברוחה היא ממתינה שם בשער, בדיוק כפי שעזב אותה – הוא לעולמי־עד אך לא כאן למטה. כן; אמונתי בנשים מציירת את התמונה הזו במוחי. נפרדו לנצח על פני האדמה, אך חכו! היא בציפייה לפגישה בגן העדן; הוא בביצת הייאוש⁷⁶."

"חשבתי שהוא נמצא במוסד לחולי נפש," אמר הנוסע שלא היה מישהו חשוב במיוחד.

השופט מנפי נע, מעט בחוסר סבלנות. הגברים ישבו, שפופים, בתנוחות מגוחכות. הרוח החלישה את אלימותה; מגיעה כעת בנשיפות מתוסכלות, לא סדירות. האש נשרפה למסה של פחמים אדומים ששפכו אך אור עמום בתוך החדר. הנוסעת בפינתה החמימה נראתה כגוש כהה חסר צורה, מעוטרת בשפעת שיער מבריק ומפותל וחושפת אך טפח קטן של מצח מושלג מעל צעיף הפרווה הנצמד שלה.

השופט מנפי קם בנוקשות על רגליו.

"וכעת, העלמה גרלנד," הכריז, "סיימנו. עליך להעניק את הפרס למי מאיתנו שטיעונו – במיוחד, אני עשוי לומר, ביחס להערכתו למין הנשי האמיתי – הינו הקרוב ביותר לתפיסתך שלך."

שום תשובה לא הגיעה מהנוסעת. השופט מנפי התכופף בדאגה. הנוסע שלא היה מישהו חשוב במיוחד צחק בקול נמוך וקשוח. הגברת ישנה במתיקות. השופט ניסה לקחת את ידה כדי להעירה. כשעשה זאת נגע במשהו קטן, קר, עגול, יוצא דופן בחיקה.

"היא אכלה את התפוח," הכריז השופט מנפי, בנימה של יראת כבוד, בעודו מרים את הליבה כדי שיוכלו האחרים לראות.