שלילתה של תפארת הלשון

שלילתה של תפארת הלשון

בפירושו על שמות יא, ה ("וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה") כותב הפרשן והבלשן אבן עזרא:

"וטעם אשר אחר הריחים שהוא טוחן, כמו ויהי וחן בבית האסורים (שופ' טז, כא). וכבר אמרתי כי הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים, כי מלת הגמאיני (ברא' כד, יז) – השקיני (שם שם, מה), וזכור ושמור, ושוא ושקר, לא תחמוד ולא תתאוה שוים בטעם. ועוד אדבר ע"ז בתפילת משה (להלן לב, ט). והנה בכור השפחה, כמו בכור השבי, כי השבויה שפחה היא ותישן בבית הבור בלילה כמנהג האסורים, כאשר הזכיר יוסף, כי שמו אותי בבור (ברא' מ, טו)"¹.

דעתו של אבן עזרא היא שהמילים טפלות למשמעות, ולפיכך ניתן להחליף ביניהן כל עוד נשמר המסר הרעיוני אותו ביקשו להעביר².
במילים אחרות, מילים, אליבא דאבן עזרא, הן כלי בשירותו של ערך חשוב יותר ומחוסרות כל חשיבות כשהן לעצמן³.

כהוכחה לדבריו מביא אבן עזרא דוגמאות שונות, אך מפאת קוצר היריעה והמקום בחרתי להתמקד בדוגמה הראשונה, הגמיאיני – השקיני, בחזקת סממן רעיוני מייצג המפריך ושולל את הטענה כי המילים הן מצרך נזיל, שניתן לסחור ולהחליף אותו מנימוקים של עיצוב וקישוט גרידא.

עבד אברהם יוצא בשליחות קשה: מציאת שידוך לבן אדונו בארץ לא מוכרת. בצר לו, הוא פונה לקב"ה ומבקש: "[…] הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי"⁴.

כשהוא מנסח את דבריו, משתמש העבד־השדכן בהתניה "הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה", ואולם הלכה למעשה, כשהוא פוגש ברבקה העולה לקראתו מן הבאר הוא מבקש: "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ".

אמנם נכון: להגמיאיני ולהשקיני יש את אותה המשמעות, אך משמעות זו אינה משותפת ל"הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה". עיקר העשייה כאן מוטל על העבד: כל מה שנדרשת הנערה לעשות הוא להטות את הכד, להלן – להציב אותו באופן כזה שיאפשר לעבד לבצע את הפעולה. אולם בפועל מבקש העבד השליח מרבקה שתשקה אותו, משמע – את עיקר הפעילות הוא מעביר אליה.

המקום הנוסף היחיד שבו מופיע השורש גמ"א הוא באיוב לט, כד: "בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ". מפרש מצודת דוד על הפסוק: "אז ברעש וברוגז עד מהרה ירוץ מרחק רב כאילו שתה ובלע את הארץ ואיננה כי איש קל מהר יעבור מרחק רב". פירוש זה קושר את המילה "יגמא" למהירות⁵ ומעשיר את משמעותה. הגמיאיני אינה אפוא רק בקשה פשוטה להשקיה או שתייה, אלא גם אפיון לפעלתנותה הנמרצת של רבקה – כפי שהיא ניכרת במעשיה כבר למן הרגע הראשון שבו הוא מופיעה (ואף לאחר מכן, בעקביות ראויה לציון): "וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ. […] וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. […] וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה"⁶.

עוד קודם שסיים השדכן־השליח לחשוב את מחשבותיו – רבקה מופיעה, והנה היא כבר יורדת אל הבאר, ממלאת את הכד וכבר עולה חזרה. האופן שבו הוא רץ אליה מבטא את חששו שמא יחמיץ אותה במידה ויתמהמה ולו עוד רגע נוסף. מפאת אותו חיפזון, ניסיון להדביק את הקצב, שאינו מניח זמן למחשבה שקולה, הוא שוכח את הניסוח שבחר לעצמו אך לפני כמה רגעים – ומבקש "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ", מהר־מהר, לפני שההזדמנות תוחמץ ותמסמס לה.

מטבע הדברים, בדוברו עם אביה ואחיה של רבקה, אין השדכן־השליח רוצה להצטייר כמי שנחפז לעשות את מעשה השידוך שכן רושם כזה עשוי לצייר אותו כחסר שיקול דעת, ועל כן טבעי ונכון יותר עבורו להשתמש במילה – השקיני, אפשרות מתונה ומאוזנת יותר.

לאמיתו של דבר, כדי לבסס את נימוק "תפארת הלשון" יכול היה אבן עזרא להצביע על החלופה שבין המילה "נערה" ("וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה") למילה "עלמה" ("וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ"). כאן הנימוק וודאי מוחשי וברור אף יותר, שהרי שתי המילים מתארות כמעט במדויק את אותו נתון עובדתי ולכן קל יותר לטעון כי אכן אין חשיבות לבחירת המילים כל עוד הטעם, אותו הן מייצגות, נשאר.

המילה "עלמה" חוזרת במקרא שש פעמים: ראשית בספר שמות (ב, ח) – "וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד". מעניין פירושו של רש"י על הפסוק, פירוש אשר נוגע במשמעות המילה "הגמיאיני" באופן שבו הוצגה זה עתה: "תלך העלמה – הלכה בזריזות ועלמות כעלם".
אזכור שני של המילה "עלמה" הוא בספר ישעיה (ז, יד): "לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל".
מצודת ציון מסביר את המילה כך: "העלמה – כן תקרא הרכה בשנים ואם היא בעולה וכן דרך גבר בעלמה (משלי ל)". פירוש זה מציין בעצמו את האזכור במשלי ("דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר; דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה"), המתכתב עם שני האזכורים הנוספים המופיעים בשיר השירים:
"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ" (שיר השירים א, ג).
"שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר" (שיר השירים ו, ח).

כל האזכורים האמורים סובבים סביב האהבה, הזוגיות והנישואין – עובדה המבהירה כי שיבוצה של המילה "עלמה" דווקא בשעה שהתדיין עבד אברהם עם אביה ואחיה של רבקה על אודות השידוך המתרקם לא היה בחירה סתמית של מילה נרדפת אלא שיקול מושכל ומכוון, ההולם היטב את הנסיבות שבמסגרתן נאמר⁷.
המילה "נערה" פשוט לא התאימה לכאן.

החלפה נוספת בפרק זה מתרחשת בין "בית אביה" ("וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין") לבין "בית אמה" ("וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה")⁸ וכן בין המילה "שבועה" ל"אלה": אברהם משביע את עבדו ואף מנקה אותו משבועתו במידה וניסיון בחירת הרעייה לא יעלה יפה, אך העבד בוחר במילה אלה ולא שבועה (על אף שבפסוק קודם הוא אכן משתמש בה: "וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר" בראשית כד, לז).

בית אב מוזכר בהקשרי נישואין: רווקות⁹, גירושין או אלמנות¹⁰ וכן מעשים החורגים מן הסדר המקובל¹¹.
בית האם אינו מוזכר בכל התנ"ך כולו – למעט כאן.
ניכר אפוא כי בית אב אינו תחליף לבית האם בדיוק כפי שהמילה אלה אינה תחליף לשבועה¹² שכן יש לה משמעות נוספת – מובן של קללה¹³.
הדגשת היבט זה, המוסיף על ההתחייבות ממד של סכנה לפגיעה אישית, מעצימה את הרושם שמבקש עבד אברהם לייצר בפגישה – נושא בעל חשיבות עליונה, עניין של חיים ומוות¹⁴.

עבד אברהם נוהג כשדכן מיומן: מרחיב במקומות הנכונים¹⁵ משנה במקומות הנחוצים¹⁶ משמיט את הדרוש השמטה¹⁷ מחליף סדרים¹⁸ ובעיקר – מדבר אל כל צד בשידוך בהתאם למה שמבקש הוא לשמוע¹⁹.

לפי התנהגותו של לבן, נראה כי היה די במתנות והצהרת ההון כדי לסגור את העסקה – אך עבד אברהם אינו מדבר רק אל לבן או בתואל. הוא מדבר גם (או אולי בעיקר) אל רבקה, זו אשר ניהלה את ענייני השתייה והשקיה ביד רמה ובוטחת, היחידה שיודעת באמת מה נאמר ביניהם – ומה לא, מה נעשה ומתי.
את הנערה־עלמה הזו היה צריך עבד אברהם לשכנע והאופן שבו הוא משנה את הדברים נועד לא פחות לאוזניה משנועד לאוזני בני משפחתה.

ואכן, יש לשים לב לשאלה אשר נשאלת רבקה: לא האם היא מסכימה להינשא, לא האם נאה השידוך בעיניה, לא אחת מאין־ספור האפשרויות העולות על הדעת ושאינן עולות על הדעת. "וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ"²⁰.

התשובה בת המילה האחת  – חדה, החלטית, נחרצת – יותר משהיא שופכת אור על דמותה של רבקה, יש בה כדי להביע את התרשמותה מן האיש הזה, אשר בא לקחת אותה אל מקום שהיא אינה מכירה ואשר אומר לה דברים שאין לה כל דרך לאשש, אלמלא הדברים שהוא אומר עכשיו והאופן המהונדס והמורכב שבו הוא מתמודד עם מי שהיא עצמה יודעת שהוא מחוכם ונבון לא פחות ממנה.

כשעבד אברהם רואה את רבקה, הוא מבין מיהי הנערה הניצבת לפניו. היזמות, הפעלתנות והנדיבות מעידים שהיא קורצה מחומר אחר ושדעתה היא כזו שנלקחת בחשבון.
ברם, כשם שהוא לומד עליה ממעשיה, כך היא לומדת עליו ממעשיו שלו: חילופי הגרסאות, ההשמטות והסידורים החדשים מספרים לה הרבה על האדם הניצב מולה ועל זה שמינה אותו לפעול בשמו ומטעמו. על כן, כשהיא נדרשת להחלטה, אין היא נצרכת למילים רבות, אלא נותרת מעשית ונאמנה לעצמה – נחושה, החלטית, נמרצת.
האיש הזה, שהמיר את הגמיאני בהשקיני, עבר את המבחן שלה כשם שהיא עברה את שלו.
האמת נמצאת בפרטים הקטנים.

"תפארת הלשון" היא תפיסה העוצרת בחזות הגלויה לעין ואינה מעמיקה לבחון את הערך העשיר והייחודי השמור לכל מילה הנבחרת על פני רעותה.
שינוי אינו רק החלפה סתמית או מקרית של תוכן, כזו שנועדה רק לשם החריזה או שמירה על המשקל והמקצב.
כל מילה מקפלת בתוכה עולם ומלואו של משמעות.
אי־הבנה של המורכבות הזו אינה תפארת הלשון; היא פשוט החמצה.