שליט האנשים

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

שליט האנשים¹

הלכתי ברחובות עיר החוצפה², צמא למראה פנים זרות. שכן העיר היא מדבר של טיפוסים מוכרים, צפופים ודומים כגרגרים בסופת חול; ואתה מתחיל לשנוא אותם כפי שאתה מרגיש כלפי חבר שתמיד נמצא איתך, או כלפי אחד מקרובי משפחתך.

ותשוקתי ניתנה לי שכן ראיתי, קרוב לפינת ברודווי ורחוב 29, איש קטן בעל שיער פשתן עם פנים כקליפת אגוז־היקורי קשקשי³, מוכר לקהל המתקהל במהירות כלי שהכריז על עצמו⁴ כפותחן, מברג, מַרכֶּסֶת⁵, משייף ציפורנים, כף נעל, שרשרת שעון, קולפן תפוחי אדמה ותכשיט לכל מחזיק מפתחות של ג'נטלמן.

ואז שוטר מפוטם⁶ דחף עצמו דרך התקהלות הלקוחות. המוכר, מורגל בבירור בכך שעונות מסחרו מקוצצות בפתאומיות, סגר את תרמילו והחליק כסמור דרך הקטע הנגדי של המעגל. הקהל רץ לדרכו חסר מטרה, כמו נמלים מתוך בירור שהופרע. השוטר, אדיש לפתע לאדמה ולתושביה, עמד דומם, מנפח את גודלו ומעביר את אלתו דרך תרגיל מורכב של סיבובים. מיהרתי אחר קנזס ביל באוורס⁷ ותפסתי אותו בזרוע.

מבלי שיביט בי או שיאט את קצב הליכתו, מצאתי שטר של חמישה דולרים נמחץ למשעי לתוך ידי.

"לא הייתי חושב, קנזס ביל," אמרתי, "שתשחרר חבר ותיק כל־כך בזול."⁸

אז הוא הפנה את ראשו ואגוז ההיקורי נסדק לכדי חיוך רחב.

"תחזיר את הכסף," אמר, "או שאשלח את השוטר בעקבותיו בגין התחזות מזויפת. חשבתי שאתה השוטר."⁹

"אני רוצה לדבר איתך, ביל," אמרתי. "מתי עזבת את אוקלהומה? איפה רדי מק'גיל¹⁰ עכשיו? למה אתה מוכר את המתקנים המשונים והבלתי אפשריים האלה ברחוב? איך הצליח "קרן גדולה", מכרה הזהב שלך¹¹? איך נשרפת כל־כך? מה תשתה?"

"לפני שנה," השיב קנזס ביל בשיטתיות. "מקים טחנות רוח באריזונה. בשביל הוצאות קטנות כדי לקנות כל מיני דברים¹². הצליח לעבוד על אנשים¹³. הייתי באזור הטרופי. בירה."

התכנסו במקום מתאים והפכנו לאליהו בעוד מלצר עם נוצות שחורות גילם את העורב לכדי שלמות¹⁴. חייבים לספק את צרכי ההיזכרות לפני שאוכל לכוון את ביל למצב רוח אֶפִּי.

"כן," אמר, "חשבתי על הזמן שבו החבל של טימוטיאו¹⁵ נשבר על הקרניים של הפרה כשהעגל רדף אחריך. אתה והפרה הזו! לעולם לא אשכח את זה."

"האזור הטרופי," אמרתי, "הוא שטח נרחב. איזה חלק של חוג הגדי כיבדת בביקורך?"¹⁶

"לאורך סין או פרו – או אולי הקונפדרציה הארגנטינאית," אמר קנזס ביל. "בכל אופן, ז'היה בקרב מין גדול של אנשים, מחוץ לצבע אבל מתקדמים. הייתי שם שלושה חודשים."

"אין ספק שאתה שמח להיות שוב בקרב הגזע המעולה באמת," סיכמתי. "במיוחד בקרב ניו יורקרים, האזרחים המתקדמים והעצמאיים ביותר של כל מדינה בעולם," המשכתי עם טיפשותו של קרתני צר אופק שאכל את הלוטוס של ברודווי¹⁷.

"אתה רוצה להתחיל ויכוח?" שאל ביל.

"יכול להיות ויכוח?" עניתי.

"יש לך חוש הומור אירי, אתה חושב?" שאל הוא.

"יש לי שעה או שעתיים לבזבז," אמרתי, מסתכל בשעון בית הקפה.

"לא שאמריקנים אינם אומה מסחרית גדולה," הודה ביל. "אבל האשמה נמצאת אצל האנשים שכתבו שקרים כספרות."

"מה היה שמו של האירי הזה?" שאלתי.

"האם הבירה האחרונה הייתה קרה מספיק?" אמר הוא.

"אני רואה שיש דיבור על התפרצות נוספת בקרב האיכרים הרוסיים," הערתי.

"שמו היה בארני או'קונור¹⁸," אמר ביל.

לכן, בגלל ידיעתנו המוקדמת על שובל המחשבות זה של זה, טיילנו במעורפל לנקודה שבה החל סיפורו של קנזס ביל:

"פגשתי את או'קונור באכסניה בצד המזרחי¹⁹. הוא הזמין אותי לחדר שלו לשתות משהו והפכנו להיות כמו כלב וחתול שגדלו יחד. שם הוא ישב, גבר גבוה ויפה תואר, עם רגליו כנגד קיר אחד וגבו כנגד השני, מסתכל במפה. על המיטה ובולטת שלושה רגל ממנה הייתה חרב זהב יפיפייה עם גדילים ואבני חן מזויפות²⁰ בקת.

"מה זה?" שואל אני²¹ (שכן עד אז כבר היינו מיועדים היטב). "המצעד השנתי בהשמצת נחשי אירלנד לשעבר? ומה קו המצעד? במעלה ברודווי עד רחוב 42, משום מזרחה לבית הקפה של מקארתי²² ומשם…"

"שב על כן הרחצה²³," אומר או'קונור, "והקשב. ואל תשליך שום סילופים על החרב. היא הייתה של אבי במונסטר הזקן²⁴. והמפה הזאת, באוורס, היא לא תרשים של תהלוכת חג. אם 'תסכל שוב, 'תה תראה²⁵ שזו היבשת הידועה כדרום אמריקה, הכוללת ארבעים מדינות ירוקות, כחולות, אדומות וצהובות, כולן צועקות מדי פעם בפעם להשתחרר מעולו של המדכא."

"אני יודע," אומר אני לאו'קונור. " זה רעיון ספרותי. העיתון בעשרה סנט גנב אותו מההיסטוריה של רידפת על העולם מתקופת אבן החול ועד קו המשווה²⁶. תמצא את זה בכל אחד מ'ם. זה סיפור מתמשך על חייל של מזל, בדרך כלל מכונה או'קיף²⁷, שמתמנה להיות הרודף בזמן שהעם הספרדי־אמריקאי צועק "קוסטפו!"²⁸ וקללות איטלקיות אחרות. אני מסופק אם זה אי־פעם נעשה. אתה לא חושב לנסות את זה, נכון ברני?" אני שואל.

"באוורס," אומר הוא, "אתה איש של חינוך ואומץ."

"איך אוכל להכחיש זאת?" אומר אני. "חינוך עובר במשפחה שלי; ורכשתי אומץ על ידי מאבק קשה עם החיים."

"האו'קונרים," אומר הוא, "הם גזע מלחמתי. יש שם את החרב של אבא שלי²⁹ והנה המפה. חיים של חוסר מעש הם לא בשבילי. האו'קונרים נולדו לשלוט. זה שליט אנשים שאני חייב להיות."³⁰

"בארני," אני אומר לו, "למה שלא תעלה על הכוח ותתמסד לחיי שקט של טבח ושחיתות במקום לנדוד אל חלקים זרים? באיזו דרך טובה יותר תוכל לפנק את תשוקתך להכניע ולהתעלל במדוכאים?"

"תסתכל שוב במפה," אומר הוא, "במדינה שנעצתי בה את הסכין שלי. זה מה ש'ני בחרתי לעזור ולמוטט עם החרב של אבא שלי."

"אני רואה," אומר אני. "זו מדינה ירוקה וזו אכן נקודת זכות לאהבת המולדת שלך, והיא גם קטנה במיוחד וזו נקודת זכות לשיקול דעתך."

"'תה מאשים 'ותי בפחדנות?"³¹ אומר ברני, הופך ורוד.

"לא, בן אדם," אומר אני, "מי שתוקף ומפקיע מדינה אחת ויחידה יכול להיקרא פחדן. הדבר הגרוע ביותר שאפשר להאשים אותך בו הוא גניבה ספרותית או חיקוי. אם אנתוני הופ³² ורוזוולט³³ מאפשרים לך לצאת מזה, לאף אחד אחר לא תהיה את הזכות להתנגד."

"אני לא עובד," אמרתי לו; "אבל איך זה יהיה? האם אֹכַל בזמן ההסתה למרד או שאהיה רק מזכיר המלחמה לאחר שהמדינה תיכבש? האם זו עתידה להיות רק מעטפת תשלום או תיק מסמכים³⁴?"

"אני אשלם את כל ההוצאות," אומר או'קונור. "אני רוצה גבר שאוכל לבטוח בו. אם נצליח אתה רשאי לבחור כל מינוי שתרצה במתנת הממשלה."

"אם כן, בסדר גמור," אומר אני. "אתה יכול להשיג לך חבורה של חוזי עגלות משא ואז משלוח מהיר למושב על ספסל בית המשפט העליון כך שלא אהיה בתור לנשיאות. סוג התותח שהם מייסרים בו את נשיאיהם בארץ ההיא מכאיב מדי. אתה יכול לכלול אותי בגיליון השכר."

שבועיים לאחר מכן או'קונור ואני לקחנו אוניית קיטור לארץ הקטנה, הירוקה והנדונה לאבדון. היינו שלושה שבועות בטיול. או'קונור אמר שתוכניותיו כבר הובהרו מראש; אך בהיותו המפקד, היה זה מכבודו להשאיר את הפרטים חבויים מצבאו וממשלתו, הידועה ביותר כויליאם טי באוורס³⁵. שלושה דולרים ליום היו המחיר שבעבורו הצטרפתי למטרה של שחרור ארץ לא ידועה מהתחלואים שאיימו או קיימו אותה. בכל ערב יום שבת על אוניית הקיטור עמדתי בתור עם מנוחת המצעד ואו'קונור הושיט את עשרים ואחד הדולרים.

נחתנו בעיר ששמה גואיאקריטה³⁶, כך אמרו לי. "לא בשבילי," אומר אני. "זה יהיה הילדייל הזקן או טומפקינסוויל או פינות של עץ דובדבן כשאדבר על זה. זה מקרה ברור שבו תקנת האיות חייבת לקפוץ ראש ולפזר אותה."³⁷

אבל העיר נראתה בסדר מהמפרץ כשהפלגנו פנימה. היא הייתה לבנה עם שוליים ירוקים ואִמרת תחרה על החצאית כשגלי הים התנפצו על החול. היא נראתה טרופית ומתוקה הרבה יותר מתמונות אגם רונקונקומה³⁸ בעלון הפרסומי של מחלקת הנוסעים מטעם מסילת הרכבת של לונג איילנד.

עברנו דרך ההסגר והשפלותיו של בית המכס ואז או'קונור מוביל אותי לבית מחֵמָר ברחוב ששמו 'שדרת הפרפרים המכאיבים של הקדושים הפרטיים והכלליים'³⁹. רוחבו היה עשרה רגל והוא היה שקוע בגובה הברך באספסת וזנבות סיגרים.

"סמטת הבריון,"⁴⁰ אומר אני, מטביל אותה בשם חדש⁴¹.

"זה יהיה⁴² המפקדה שלנו," אומר או'קונור. "הסוכן שלי כאן, דון פרננדו פאצ'קו⁴³, סגר את זה עבורנו."

אז בבית הזה או'קונור ואני הקמנו את המרכז המהפכני. בחדר הקדמי היו לנו דברים יוצרי רושם כמו פירות, גיטרה ושולחן שעליו צדף קונכייה. בחדר האחורי היה את השולחן של או'קונור ומראה גדולה והחרב שלו שהוסתרה בתוך מחצלת קש מגולגלת⁴⁴. ישנו על ערסלים שתלינו על ווים בקיר; ואכלנו את ארוחותינו במלון אינגלס⁴⁵, מסעדה זולה שהופיעה בתוכנית האמריקנית עם בעל בית גרמני וטבח סיני שהגיש על הדלפק צהריים בסגנון קנזס⁴⁶.

נראה שלאו'קונור באמת הייתה איזה סוג של מערכת שתוכננה מראש. הוא כתב מכתבים רבים ובכל יום או יומיים איזה סוכן ילידי היה מטייל סביב המפקדה ומסתגר בחדר האחורי למשך חצי שעה עם או'קונור והמתורגמן. שמתי לב שכשנכנסו הם עישנו תמיד סיגרים של שמונה אינץ' והיו בשלום עם העולם; אבל כאשר יצאו הם היו מקפלים שטר של עשרה או עשרים דולר ומקללים את הממשלה באופן נוראי.

ערב אחד לאחר שהיינו בגואיה⁴⁷ – בעיר הזו של סמלוויל־על־הים⁴⁸ – קרוב לחודש, ואני ואו'קונור ישבנו בחוץ, עוזרים לזמן לעבור⁴⁹ עם רום וקרח ולימוניות, אני אומר לו:

"אם תסלח⁵⁰ לפטריוט שלא יודע בדיוק במה הוא תומך על השאלה – מה התוכנית שלך לשעבוד הארץ הזו? האם אתה מתכוון להשקיע אותה בשפיכות דמים או שאתה מתכוון לקנות את קולות מצביעיה בשלום ובכבוד בסקרים?"

"באוורס," אומר הוא, "אתה איש קטן וטוב ואני מתכוון לעשות שימוש רב בך לאחר הסכסוך⁵¹. אבל 'תה לא מבין מְדִינָאוּת. כבר עכשיו יש לנו רשת של אסטרטגיה הלופתת עם אצבעות בלתי נראות את גרונו של העריץ קלדרס⁵². יש לנו סוכנים בעבודה בכל עיר ברפובליקה. המפלגה הליברלית חייבת לנצח. ברשימות הסודיות שלנו יש את שמותיהם של מספיק אוהדים כדי לרסק את כוחות הממשל במכה אחת."

"הצבעת קש," אומר אני, "רק מראה באיזה כיוון נושב האוויר החם."

"מי השיג את זה?" ממשיך או'קונור. "אני. כיוונתי כל דבר. הזמן היה בשל כשהגענו, כך הסוכנים שלי הודיעו לי. האנשים נאנקו תחת עול המסים והגביה. מי יהיה המנהיג הטבעי שלהם כשהם יעלו? האם זה יכול להיות מישהו מלבדי? רק 'תמול זלדאס, הנציג שלנו במחוז דורסנו, מספר לי שהאנשים כבר התחילו לקרוא לי, בחשאי, "דלת הספרייה", שזו הדרך הספרדית לומר "המשחרר"."⁵³

"האם זלדאס היה האצטק הזקן בצבע חום־ערמוני עם צווארון הנייר ונעליים ביתיות לא מולבנות?" שאלתי.

"הוא היה," אומר או'קונור.

"ראיתי אותו תוחב רומן זול⁵⁴ לכיס החֲזִיָּה כשהוא נכנס," אומר אני. "יכול להיות," אומר אני, "שהם קוראים לך דלת ספרייה אבל הם מתייחסים אליך יותר כמו לדלת צדדית של בנק. אבל הבה נקווה לגרוע מכל."

"זה עלה כסף, כמובן," אומר או'קונור, "אבל הארץ תהיה בידיים שלנו בתוך חודש."

בערבים הלכנו סביב הכיכר והקשבנו ללהקה שניגנה והתערבבנו עם העם בהנאותיו המזעזעות והמגונות. היו שלושה־עשר כלי רכב שהשתייכו למעמדות הגבוהים, בעיקר כרכרות קלות⁵⁵ וישנות⁵⁶, כאלה שראש העיר רוכב בהן בחשיפת בית המחסה החדש במילדג'וויל, אלבמה⁵⁷. סוב וסוב הם רכבו סביב המעיין המיובש באמצע הכיכר והרימו את כובעי המשי הגבוהים שלהם לחבריהם. האנשים הפשוטים הסתובבו בחבורות יחפים, מפריחים עשן סיגרים⁵⁸ שמיליונר מפיטסבורג לא היה לועס לעישון יבש בחג הבשורה במועדנו⁵⁹. והדמות הנהדרת ביותר מבין כל הנוכחים במקום הייתה של בארני או'קונור.

מטר שמונים ושמונה ס"מ הוא עמד בבגדי השדרה החמישית שלו, עם עין הנשר שלו ושפמו השחור שדגדג את אוזניו. הוא היה עריץ מלידה וצאר וגיבור ותוקף⁶⁰ של המין האנושי. נראה לי שכל העיניים הסתכלו על או'קונור ושכל אשה שם אהבה אותו וכל גבר התיירא מפניו. פעם או פעמיים הסתכלתי עליו וחשבתי על דברים מצחיקים יותר שהתרחשו מאשר על זכייתו במשחקו; והתחלתי בעצמי להרגיש כמו הידלגו דה פקטו דה גרפטו של אמריקה הדרומית⁶¹. ואז הייתי יורד שוב לקרקע מוצקה ומאפשר לדמיוני לצהול, כרגיל, על עשרים ואחד הדולרים האמריקאים המגיעים לי בערב שבת.

"שים לב," אומר לי או'קונור כשהלכנו, "על כמות האנשים. התבונן בהתנהלותם המדוכאת והעגומה. 'תה יכול לראות שהם בשלים למרוד? 'תה לא תופס שהם לא מרוצים?"

"לא," אומר אני. "גם לא מחוטאים. אני מתחיל להבין את האנשים האלה. כשהם נראים אומללים הם נהנים. כשהם מרגישים אומללים הם הולכים לישון. הם לא מסוג האנשים שיגלו עניין במהפכות."

"הם ייצמדו לאמות המידה שלנו," אומר או'קונור. "שלוש מאות גברים בעיר הזאת לבדה יזנקו לנשק כשיינתן האות. אני בטוח בכך. אבל כל דבר בחשאי. אין לנו שום סיכוי להיכשל."

בסמטת הבריון, כפי שאני מעדיף לקרוא לרחוב שבו הייתה המפקדה שלנו, הייתה שורה של בתי חֵמָר שטוחים עם גגות רעפים אדומים, כמה צריפי קש מלאים באינדיאנים וכלבים, ובית עץ בן שתי קומות עם מרפסת מעט בהמשך. שם התגורר הגנרל טומבאלו⁶², מפקד הכוחות הצבאיים. ממש מעבר לרחוב היה בית מגורים פרטי שנבנה כמו שילוב של תנור אפייה ומיטה מתקפלת.
יום אחד או'קונור ואני חלפנו על פניו, הולכים בטור האחד אחרי השני, על השוליים שהם כינו מדרכה, כשורד אדום גדול התעופף החוצה מהחלון. או'קונור, שהיה בראש, הרים אותו, לחץ אותו אל צלעו החמישית ורכן לקרקע. ואוו! לאיש הזה היו באמת מאפיינים איריים דרמטיים⁶³. הסתכלתי סביב, מצפה לראות את הילד הקטן והילדה בסאטן לבן מוכנים לקפוץ על כתפו בזמן שהוא מזעזע את עמודי השדרה וצלעותיהם יחד בהתמוטטות ושר: "הירדמו, קטנטנים, הירדמו."⁶⁴

כשחלפתי על פני החלון הצצתי פנימה ותפסתי מבט חטוף על שמלה לבנה וזוג עיניים שחורות, גדולות ונוצצות, ושיניים בוהקות מתחת לרדיד תחרה⁶⁵.

כשחזרנו לביתנו או'קונור החל לצעוד הלוך ושוב על הרצפה ולפתל את שפמו.

"ראית ת'עיניים שלה, באוורס?" הוא שואל אותי.

"ראיתי," אומר אני, "ואני יכול לראות יותר מכך. זה הכול מסתדר לפי הסיפורים. ידעתי שהיה משהו חסר. ז'היה עניין האהבה. מה היה זה שמגיע בפרק השביעי לעודד את האביר האירי ההרפתקן? מה, אהבה, כמובן – אהבה שגורמת לכובע להסתובב. לבסוף יש לנו את העיניים של גוון חצות ואת הורד המושלך מבעד לחלון המסורג. עכשיו, מה יקרה הלאה? המעבר התת־קרקעי – המכתב המיורט – הבוגד במחנה – הגיבור המושלך אל הצינור – המסר המסתורי מהסניוריטה – אז ההתפרצות – הקרב בכיכר – ה…"

"אל תהיה טיפש," אומר או'קונור, קוטע את דברי. "אבל זו האשה היחידה בעולם בשבילי, באוורס. האו'קונורים מהירים לאהוב כפי שהם מהירים להילחם. אענוד את הורד הזה על לבי כאשר אוביל את אנשי⁶⁶ לפעולה. כדי שקרב טוב יילחם כאן חייבת להיות איזו אשה שתעניק לו כוח."

"בכל פעם," הסכמתי, "אם אתה רוצה שיהיו לך התקוטטויות חיות וטובות. יש רק דבר אחד שמטריד אותי. ברומנים חברו בהיר השיער של הגיבור תמיד נהרג. תחשוב על כל אלה שקראת ותראה שאני צודק. אני חושב שאפנה את משרתי לסם הספרדי⁶⁷ ואשכב בבקבוק של כתם אגוז⁶⁸ לפני שהמלחמה תוכרז."

"איך אגלה את שמה?" שואל או'קונור, משעין 'ת סנטרו על ידו.

"למה שלא תחצה את הרחוב ותשאל אותה?" אומר אני.

"אף פעם לא תתייחס לשום דבר בחיים ברצינות?" אומר או'קונור, מביט בי מלמעלה למטה כמו מנהל בית ספר.

"אולי היא ייעדה את הורד אלי," אמרתי, שורק את הפנדנגו הספרדי⁶⁹.

בפעם הראשונה מאז שהכרתי את או'קונור, הוא צחק. הוא קם ושאג וטפח על ברכיו ונשען כנגד הקיר עד שהאריחים על הגג קרקשו לרעש ריאותיו. הוא הלך לחדר האחורי והסתכל על עצמו בזכוכית והתחיל שוב לצחוק מההתחלה. לאחר מכן הוא הסתכל בי וחזר על עצמו. זו הסיבה מדוע שאלתי אותך אם חשבת שלאדם אירי היה הומור מסוג כל שהוא. הוא ביצע מהתלות מצחיקות מהיום בו ראיתי אותו מבלי שהיה מודע לכך; ובפעם הראשונה שהיה לו רעיון עם חוכמה כל שהיא הוא התנהג כמו שני חלקי השניים־עשר של שישית חברת הדרך "פלורדורה"⁷⁰.

אחר הצהריים למחרת הוא נכנס עם חיוך מנצח והתחיל למשוך משהו דמוי רצועת שעון מתוך כיסו.

"גדול!" אומר אני. "זה משהו כמו הבית. איך איחוד הנחושת בימינו?"

"השגתי את שמה," אומר או'קונור, והוא קורא משהו בסגנון הבא: "דונה איזבל אנטוניה אינז לוליטה קארראס ובונקמינוס ומונליאון⁷¹. היא גרה עם אמה," הסביר או'קונור. "אביה נהרג במהפכה האחרונה. אין ספק שהיא תגלה אהדה גדולה למטרותינו."

וכמובן שביום המחרת היא השליכה צרור קטן של ורדים באופן ברור לאורך הרחוב אל תוך דלתנו. או'קונור צלל עבורו ומצא פיסת ניירת מלופפת סביב גבעול עם שורה בספרדית כתובה עליו. הוא גרר את המתורגמן החוצה מפינתו והעסיק אותו. המתורגמן גירד בראשו ונתן לנו שלושה הימורים טובים של תרגום: 'לגורל יש פנים כמו גבר נלחם', 'גורל נראה כמו גבר אמיץ' ו'הגורל מעדיף את האמיץ'. שמנו את כספנו על האפשרות האחרונה.

"'תה רואה?" אומר או'קונור. "היא מתכוונת לעודד את החרב שלי להציל את המדינה שלה."

"זה נראה לי כמו הזמנה לארוחת ערב," אומר אני.

כך כל יום הסניוריטה הזו יושבת מאחורי החלונות המסורגים ומכלה חממה אחת או שתיים, זר אחד בכל פעם. ואו'קונור הולך כמו תרנגול דומינקר⁷² ומנפח את חזהו ונשבע לי שהוא יכבוש אותה באמצעות מעללי נשק ומעשים גדולים בשדה קרב מגואל בדם.

עד מהרה החלה המהפכה להבשיל. יום אחד לוקח אותי או'קונור לתוך החדר האחורי ומספר לי הכול.

"באוורס," אומר הוא, "המאבק יתרחש בשעה שתיים־עשרה שבוע אחד מהיום. זה סיפק 'תך למצוא שעשוע והסחת דעת במיזם הזה בגלל שאין 'ך מספיק שכל לתפוס שהוא יושג בקלות על ידי איש בעל אומץ, חוכמה ועליונות היסטורית, כמוני⁷³. בכל העולם כולו," אומר הוא, "האו'קונרים שלטו באנשים, נשים ואומות. להכניע מדינה קטנה ואדישה כמו זו זה דבר פעוט וקל ערך. 'תה רואה איזה גמדים קטנים ויחפים הם הגברים שלה. אני יכול לנצח ארבעה מ'ם ביד אחת."

"ללא ספק," אומר אני. "אך האם תוכל לנצח שישה? ונניח שהם ישליכו עליך צבא של שבעה־עשר?"

"תקשיב," אומר או'קונר, "למה שיקרה. בצהריים של יום שלישי הבא, 25,000 פטריוטים יעלו בהרי הרפובליקה. הממשלה לא תהיה מוכנה לחלוטין. הבניינים הציבוריים ייכבשו, חיילי הצבא הסדיר יהפכו לאסירים והמִנהל החדש יוקם. בעיר הבירה לא יהיה קל בגלל שרוב הצבא מוצב שם. הם יכבשו את ארמון הנשיא ואת בנייני הממשלה המבוצרים ויעמידו מצור. אבל ביום המתקפה, קבוצה של חיילנו תתחיל לצעוד לבירה מכל עיר מיד כאשר יושג הניצחון המקומי. הדבר מתוכנן כל־כך טוב שאין אפשרות שהוא ייכשל. אני עצמי אוביל את הגייסות מכאן. הנשיא החדש יהיה סניור אספנדס⁷⁴, כעת שר האוצר בממשלה הנוכחית."

"מה אתה משיג?" שאלתי.

"זה יהיה מוזר," אומר או'קונר, מחייך, "אם לא יגישו לי את כל העבודות על מגש של כסף כדי לקטוף את מה שאבחר. הייתי המוח של התוכנית וכשהלחימה תתחיל אני מניח שלא אהיה בשורה העורפית. מי ארגן את זה כך שהגייסות שלנו יוכלו להבריח נשקים לתוך המדינה הזו? האם לא ארגנתי את זה עם חברה בניו יורק לפני שעזבתי? הסוכנים הכלכליים שלנו מודיעים לי ש־20,000 עמדות של רובי וינצ'סטר נמסרו חודש קודם במקום סודי במעלה החוף וחולקו בין הערים. אני אומר לך, באוורס, המשחק כבר נוצח."

ובכן, סוג כזה של דיבור די מערער את אי־האמון שלי בביטחון גורלו של חייל אירי מכובד ורציני. זה בהחלט נראה שהעובדים הפטריוטים ניהלו את הדבר בצורה עסקית. הסתכלתי על או'קונר בכבוד רב יותר והתחלתי לחשוב איזה סוג של מדים אני עשוי ללבוש כמזכיר המלחמה⁷⁵.

יום שלישי, היום שנקבע למהפכה, הגיע בהתאם לתוכנית. או'קונר אמר שהוסכם על סימן המרד. היה תותח ישן על החוף סמוך למחסן הלאומי. הוא הוטען בחשאיות ובדיוק בשעה שתיים־עשרה היה אמור לירות. המורדים היו אמורים לתפוס מיד את נשקם המוסתר, לתקוף את חיילות מפקד הקסרקטין וללכוד את בית המכס ואת כל הנכסים והציוד הממשלתיים.

הייתי עצבני כל הבוקר. ובסביבות אחת־עשרה או'קונר רתח מהתרגשות ורוח צבאית רצחנית. הוא התאים את חרב אביו סביבו ופסע הלוך ושוב בחדר האחורי כמו אריה בגן החיות הסובל מתירס. אני עישנתי כמה תריסרי סיגרים והחלטתי על פסים צהובים במורד מכנסי האוצר של מדי.

באחת־עשרה וחצי או'קונר ביקש ממני לצאת לטיול קצר ברחובות כדי לראות אם הייתי יכול להבחין בסימני מרד כל שהם. חזרתי תוך רבע שעה.

"האם שמעת משהו?" הוא שואל.

"שמעתי," אומר אני. "בהתחלה חשבתי שהיו אלה תופים. זה לא היה זה; זו הייתה נחירה. כולם בעיר ישנים."

או'קונר קורע את שעונו.

"טיפשים!" אומרים הוא. "הם כיוונו את הזמן בדיוק לשעת מנוחת הצהריים כשכולם תופסים תנומה. אבל התותח יעיר 'תם. הכול תלוי בזה כדי שיהיה בסדר."

בדיוק בשעה שתיים־עשרה שמענו את קול התותח – בום! – מזעזע את העיר כולה.

או'קונר שחרר את חרבו בנדנה וקופץ לדלת. אני הגעתי עד לדלת ועמדתי בה.

אנשים שלשלו את ראשיהם החוצה מדלתות וחלונות. אבל היה מחזה גדול אחד שגרם לנוף להיראות מבוית. הגנרל טומבאלו, המפקד, התגלגל במורד המדרגות של בית המגורים שלו, מנופף בידו בחרב באורך חמישה רגל. הוא לבש את כובעו השטותי ומקושט הנוצות ואת מעיל המצעדים שלו המכוסה בצמת זהב וכפתורים. פיג'מה בכחול שמיים, מגף גומי אחד ונעל בית מפילוסין אדום⁷⁶ השלימו את תלבושתו.

הגנרל שמע את התותח ונפלט אל המדרכה אל עבר צריפי החיילים מהר ככל שיכלו תשעים הקילוגרמים המגושמים שלו לנוע.

או'קונר רואה אותו ומשחרר קריאת קרב ושולף את חרב אביו וממהר מעבר לרחוב ומתעמת עם האויב.

בדיוק שם ברחוב הוא והגנרל העניקו תצוגה של נפחות וטבח. ניצוצות התעופפו מלהביהם, הגנרל שאג ואו'קונר ניתן את מֵימרָת הגזע והנטייה שלו.

אז חרב הגנרל נשברה לשניים; והוא התחיל לרוץ על עקביו בגוון הזנגביל, צועק "משטרה"⁷⁷ בכל קפיצה. או'קונר ריסק עליו לבנה, חדור ברגש הריגת אדם וחותך כפתורים מזנב מעילו של הגנרל עם נשקו האבהי. בפינה, חמישה שוטרים יחפים בגופיות כותנה וכובעי קש טיפסו מעל או'קונר והכניעו אותו בהתאם לחוקי העירוני.

הם הביאו אותו על פני מפקדת המהפכה האחרונה בדרך לבית הסוהר. אני עמדתי בדלת. שוטר החזיק בו בכל יד ורגל והם גררו אותו על גבו דרך הדשא כמו צב. פעמיים עצרו והשוטר המוזר החליף את מקומו של האחר כשזה גלגל סיגריה. החייל הגדול של הגורל הפנה את ראשו והסתכל בי בזמן שעברו. הסמקתי והדלקתי סיגר נוסף. התהלוכה חלפה ובעשר דקות אחרי שתיים־עשרה כולם חזרו לישון שוב.

אחר הצהריים הגיע המתורגמן וחייך כשהניח את ידו על הצנצנת האדומה הגדולה שבדרך כלל שמרנו בה מי קרח.

"איש הקרח לא התקשר היום," אומר אני. "מה העניין עם הכול, סנצ'ו?"

"הו, כן," אומר הבלשן בגוון הכָּבֵד. "הם בדיוק אמרו לי בעיר. מעשה נורא מאוד של סניור או'קונר להילחם עם הגנרל טומבאלו. כן, גנרל טומבאלו חייל גדול ואיש גדול."⁷⁸

"מה הם יעשו למר או'קונר?" אני שואל.

"דיברתי קצת היום עם ג'ואז דה לה פאס – מה שאתם קוראים שופט עם שלום⁷⁹," אומר סנצ'ו. "הוא אומר לי זה פשע רע מאוד מה שסניור אחד אמריקני ניסה להרוג גנרל טומבאלו. הוא אומר שהם שומרים את הסניור או'קונר בכלא לששה חודשים; אז יש משפט ויורים בו עם רובים. מאוד מצטער."⁸⁰

"מה בנוגע למהפכה הזו שהיה צריך לעשות?" אני שואל.

"הו," אומר הסנצ'ו הזה, "אני חושב מזג אוויר חם מדי בשביל מהפכה. מהפכה טוב יותר בזמן חורף. אולי ככה חורף הבא. מי יודע⁸¹?"

"אבל התותח ירה," אומר אני. "האות ניתן."

"הקול הגדול הזה?" אומר סנצ'ו, מגחך. "הדוד במפעל קרח זה התפוצץ – בום! העיר כולם מהסייסטה. מאוד מצטער. אין קרח. יום חם הרבה."⁸²

בסביבות השקיעה הלכתי לבית הכלא, והם הרשו לי לדבר עם או'קונר דרך הסורגים.

"מה החדשות, באוורס?" אומר הוא. "לקחנו את העיר? ציפיתי למשלחת הצלה כל אחר הצהריים. לא שמעתי שום ירייה. האם התקבלה איזו מילה מהבירה?"

"קח את זה בקלות, בארני," אומר אני. "אני חושב שהיה שינוי בתוכניות. יש משהו יותר חשוב לדבר עליו. האם יש לך כסף?"

"אין לי," אומר או'קונר. "הדולר האחרון הלך לשלם על חשבון המלון שלנו אתמול. האם הגייסות שלנו לכדו את בית המכס? צריך להיות הרבה כסף ממשלתי שם."

"תפריד את המוח שלך מקרבות," אומר אני. "עשיתי חקירות. יירו בך שישה חודשים מתאריך התקיפה וההכאה. אני מצפה לקבל חמש־עשרה שנים בעבודת פרך בגין שוטטות. כל מה שהם יתנו לך בזמן שאתה אסיר זה מים. אתה תלוי בחבריך בשביל אוכל. אראה מה אני יכול לעשות."

הלכתי משם ומצאתי דולר כסף צלייניי⁸³ בתוך אפודה ישנה של או'קונר. לקחתי לו כמה דגים מטוגנים ואורז בשביל ארוחת הערב שלו. בבוקר הלכתי למפרץ הים ושתיתי מים ואז חזרתי לכלא. לאו'קונר היה מבט של אומצת טי⁸⁴ בעיניו.

"בארני," אני אומר, "מצאתי בריכה מלאה בסוג המובחר ביותר של מים. הם המים הנפלאים, המתוקים והטהורים ביותר בעולם. תגיד את המילה ואלך להביא לך דלי של זה ואתה יכול לזרוק את החומר הממשלתי הנתעב הזה מהחלון. אעשה כל מה שאני יכול בשביל חבר."

"הדברים הגיעו לידי כך?" אומר או'קונר, סוער הלוך ושוב בתאו. "אני אמור לרעוב למוות ואז שירו בי? אני אגרום לבוגדים האלה להרגיש את משקל ידו של או'קונר כשאצא מזה." ואז הוא מגיע לסורגים ומדבר בקול רך יותר: "האם משהו נשמע מדונה איזבל?" הוא שואל. "למרות שכל אחד אחר בעולם נכשל," אומר הוא, "אני בוטח בעיניים האלה שלה. היא תמצא דרך להשפיע על שחרורי. 'תה חושב שתוכל ל'קשר איתה? מילה אחת ממנה – אפילו ורד יקל על צערי. אבל אל תיתן לה לדעת מה קרה אלא בעדינות הגדולה ביותר, באוורס. הקסטיליאנים המיוחסים האלה רגישים וגאים."

"יפה דיברת, בארני," אני אומר. "נתת לי רעיון. אדווח מאוחר יותר. צריך לעשות משהו במהירות או ששנינו נרעב."

פסעתי הלוך ושוב בסמטת הבריון, ואז בצד השני של הרחוב. כשחלפתי על פני חלונה של דונה איזבל אנטוניה קונצקה ריגאליה, הורד התעופף החוצה כרגיל ופגע באוזני.

הדלת הייתה פתוחה והסרתי את כובעי ונכנסתי. בפנים לא היה מואר מאוד, אך היא ישבה על כיסא נדנדה ליד החלון, מעשנת סיגר שחור⁸⁵. וכשהתקרבתי ראיתי שהיא הייתה כבת שלושים ותשע ומעולם לא ראתה ישר בחייה. התיישבתי על זרוע כסאה, הוצאתי את הסיגר מפיה וגנבתי נשיקה.

"הולו, ליזי."⁸⁶ אומר אני. "סלחי לי על חוסר השגרתיות שלי אבל אני מרגיש כאילו שאני מכיר אותך כבר חודש. של מי את?"⁸⁷

הגברת הרכינה את ראשה מתחת לרדיד התחרה שלה ונשמה נשימה ארוכה. חשבתי שהיא התכוונה לצרוח אבל עם כל צריכת האוויר הזו היא רק יצאה עם "אני לאהוב אמריקנוס."⁸⁸

מיד כשאמרה זאת ידעתי שאו'קונר ואני נעשה דברים עם סכין ומזלג לפני שהיום יסתיים. משכתי כיסא לידה ובתוך חצי שעה היינו מאורסים. אז לקחתי את כובעי ואמרתי שהייתי מוכרח לצאת לזמן מה.

"אתה לחזור?" אומרת ליזי בבהלה.

"אני ללכת להביא כומר," אומר אני. "חוזר עשרים דקות. אנחנו מתחתנים עכשיו. מה את להגיד⁸⁹?"

"להתחתן היום?" אומרת ליזי. "טוב!"

הלכתי לאורך החוף לצריף הקונסול של ארצות הברית. הוא היה גבר אפור שיער, שלושים ושבעה ק"ג, משקפים מעושנים, מטר חמישה וחמישה ס"מ, שתוי. הוא שיחק שח עם איש גומי־אינדיאני בבגדים לבנים.

"סלח לי על ההפרעה," אומר אני, "אבל האם תוכל לומר לי איך גבר יכול להתחתן במהירות?"

הקונסול מתרומם ומצביע על תאו.

"אני מאמין שהיה לי רישיון לבצע את הטקס בעצמי, לפני שנה או שנתיים," אמר. "אחפש ו…"

תפסתי את זרועו.

"אל תחפש," אומר אני. "נישואין הם הגרלה בכל מקרה. אני מוכן לקחת את הסיכון בנוגע לרישיון אם אתה מוכן."

הקונסול חזר איתי לסמטת הבריון. ליזי קראה לאמה לבוא אבל הגברת הזקנה מרטה תרנגולת בחצר הפנימית וביקשה שיניחו לה. וכך עמדנו והקונסול ביצע את הטקס.

באותו ערב הגברת באוורס בישלה ארוחה נהדרת של עז מאודה, טמלות⁹⁰, בננות אפויות, פלפלים אדומים בנזיד⁹¹ וקפה. לאחר מכן ישבתי בכיסא הנדנדה לפני החלון הקדמי והיא ישבה על הרצפה, פורטת תו אחד על גיטרה ומאושרת, כפי שהייתה צריכה, להיות גברת ויליאם טי. בי.

בבת אחת זינקתי בחיפזון. שכחתי מאו'קונר לחלוטין. ביקשתי מליזי לסדר בשבילו הרבה קרונות משא לאכול.

"האיש הגדול והמכוער הזה," אמרה ליזי. "אבל בסדר… הוא שלך חבר."⁹²

הוצאתי ורד מתוך הצרור בצנצנת ולקחתי את סלסלת המזון לבית הכלא. או'קונר אכל כמו זאב. אחר כך הוא ניגב את פניו עם קליפת בננה ואמר: "עדיין לא שמעת כלום מדונה איזבל?"

"פסס!"⁹³ אמרתי, מחליק את הורד בין הסוגרים. "היא שולחת לך את זה. היא מציעה לך להיות אמיץ. עם רדת הלילה שני גברים במסכות הביאו את זה לטירה ההרוסה בפרדס התפוזים. איך מצא חן בעיניך בליל העז, בארני?"

או'קונר לחץ את הורד לשפתיו. "זה יותר עבורי מאשר כל האוכל בעולם," אומר הוא. "אבל ארוחת הערב הייתה בסדר. איפה הגרלת אותה?"

"ניהלתי משא ומתן⁹⁴ במעדניה במרכז העיר," אני אומר לו. "תנוח דעתך. אם יש משהו שאוכל לעשות, אעשה אותו."

הדברים התגלגלו כך למשך מספר שבועות. ליזי הייתה בשלנית נהדרת ואם היה לה קצת יותר איזון של אופי ולו הייתה מעשנת סוג טוב יותר של טבק היינו עשויים להיסחף לתוך תחושת מחויבות לכבוד שהענקתי לה. אבל ככל שחלף הזמן התחלתי לרעוב למראה גברת אמיתית שעמדה לפני בחשמלית. כל שהותי בארץ כסף זו הייתה משום שלא הייתי יכול להסתלק⁹⁵ וחשבתי שזה אך הוגן להישאר ולראות את או'קונר נורה.

יום אחד המתורגמן הזקן שלנו מגיע ולאחר שעישן במשך שעה הוא אומר ששופט השלום שלח אותו לבקש ממני לבוא. הלכתי למשרדו בפרדס הלימון בקצה העיר ושם הופתעתי. ציפיתי לראות את הנתינים הרגילים בצבעי הקינמון במגפונים ואחד מאותם כובעי פיסארו⁹⁶. מה שראיתי היה אדון בלבוש מהודר בעל גוון חֵמָר קל יושב על כיסא עור מרופד, לוגם ממזג⁹⁷ וקורא את הגברת המפרי וורד⁹⁸. הגנבתי למוחי כמה מילים בספרדית בעזרתה של ליזי והתחלתי לומר במבטא אנדלוסי עשיר:

"ערב טוב, אדוני. יש לי… יש לי…"⁹⁹

"הו, שב מר באוורס," אומר הוא. "ביליתי שמונה שנים בארצך במכללות ובלימודי משפטים. הרשה לי לערבב לך ממזג. קליפת לימון או לא?"

כך התחלנו להסתדר. תוך כמחצית השעה התחלתי לספר לו על השערורייה במשפחתנו כאשר הדודה אלווירה¹⁰⁰ ברחה עם המטיף הפרסביטריאני של קמברלנד¹⁰¹. ואז הוא אומר לי:

"שלחתי לקרוא לך, מר באוורס, כדי להודיע לך שתוכל לקבל עכשיו את ידידך מר או'קונר. כמובן שעלינו לערוך מופע של הענשה בגין תקיפתו על הגנרל טומבאלו. סודר כי הוא ישתחרר מחר בערב. אתה והוא תובלו על סיפון מעבורת הפירות "המטייל"¹⁰² בדרכה לניו יורק, העוגנת בנמל. הנסיעה שלך תוסדר גם."

"רגע אחד, שופט," אומר אני; "המהפכה הזאת…"

השופט נשען לאחור בכיסאו ויילל. "מה," אומר הוא כעת, "זה הכול היה בדיחה קטנה שאורגנה על ידי הבנים סביב אולם בית המשפט, ואחד או שניים מהליצנים¹⁰³ שלנו וכמה פקידים בחנויות. העיר מתפוצצת בצדדיה מרוב צחוק. הבחורים התחזו להיות קושרי־קשר והם – איך אתם קוראים לזה? – סידרו את סיניור או'קונר בשביל הכסף שלו¹⁰⁴. זה מאוד מצחיק."

"מצחיק זה היה," אומר אני. "ראיתי את הבדיחה כל הזמן. אקח ממזג נוסף, אם כבודו לא מתנגד."

בערב המחרת, בדיוק בחשיכה, כמה חיילים הביאו את או'קונר אל החוף, שם חיכיתי מתחת לעץ קוקוס.

"פסס!" אומר אני באוזנו. "דונה איזבל ארגנה את בריחתנו. אף מילה!"

הם חתרו אותנו בסירה החוצה אל ספינת קיטור קטנה שהריחה כמו סלט שמן ועצם זרחן על התפריט¹⁰⁵.

הירח הטרופי הגדול והרך עלה שעה שהפלגנו על ספינת הקיטור. או'קונר נשען על המעקה¹⁰⁶ או המרפסת האחורית של הספינה והביט בשקט בגואיה – בבאנקוביל¹⁰⁷  – על החוף.

הוא החזיק את הורד בידו.

"היא תחכה," שמעתי אותו אומר. "עיניים כמו שלה לעולם לא מטעות. אבל אני אראה אותה שוב. בוגדים לא יכולים להרחיק בן־או'קונר לנצח."

"אתה מדבר כמו ספר המשך," אומר אני. "אבל בכרך השני בבקשה תשמיט את החבר בהיר־השיער שנושא את האוכל אל הגיבור בתא הצינוק שלו."

וכך, בעודנו מעלים זיכרונות, חזרנו לניו יורק."

הדממה הקטנה נשברה רק על ידי שאגה מוכרת של הרחובות לאחר שקנזס ביל באוורס סיים לדבר.

"האם או'קונר חזר אי־פעם?" שאלתי.

"הוא השיג את תשוקת ליבו," אמר ביל. "תוכל ללכת שני גושי בניינים? אראה לך."

הוא הוביל אותי מזרחה ומטה בגרם מדרגות שכוסה במבנה דמוי פגודה בעל זוהר מוזר למראה. סמנים ודמויות על הקירות בעלי האריחים והעמודים התומכים העידו שהיינו בתחנה המרכזית הגדולה של הרכבת התחתית¹⁰⁸. מאות אנשים היו על רציף הביניים.

הרכבת העילית הישירה נחפזה פנימה ועצרה. היא הייתה עמוסה. קהל גדול אפילו יותר הסתער עליה.

מתנשא מעל כל אחד שם זינק גבר נפלא, רחב־כתפיים ואתלטי אל מרכז המאבק. הוא תפס גברים ונשים בכל יד והשליך אותו כמו גמדים כלפי דלתות הרכבת הפתוחות.

מדי פעם איזה נוסע עם שריד של נשמה וכבוד־עצמי שנותרו בו פנה להביע מחאה; אבל המדים הכחולים על הדמות המתנשאת, הבוהק העז והכובש של עינו וההשפעה הנכונה של ידיו דמויות החזיר הדביקו יחד את השפתיים שהיו אומרות את התלונה.

כשהרכבת הייתה מלאה הוא הציג בפני כל מי שהיה עשוי להסתכל ולהעריץ את גאוניותו שאין לעמוד בפניה כשליט האנשים. עם ברכיו, עם מרפקיו, עם כתפיו, עם רגליו חסרות המנוח הוא דחף, ריסק, הטיח, הניף, בעט, העיף, חבט את שפע הנוסעים על הרציף. אז, עם צלילי הגלגלים שהוטבעו באנחות, צווחות, תפילות וקללות של צוותו חסר המזל, מיהרה הרכבת הישירה הלאה.

"זה הוא. נפלא, נכון?" אמר קנזס ביל בהערצה. "הארץ הטרופית ההיא לא הייתה המקום עבורו. אני מקווה שהמטייל, הסופר, הכתב הצבאי והמחזאי המהולל, ריצ'ארד הובסון דיוויס¹⁰⁹, היה יכול לראות אותו עכשיו. או'קונר צריך להיות מומחז."