שורת אבק הלְבֵנָה
שורת אבק הלְבֵנָה1
בלינקר2 היה עצבני. אדם שאינו כה מתורבת, נינוח ועשיר כמוהו היה וודאי מקלל. אך בלינקר זכר תמיד את דבר היותו גבר מכובד, מעשה ששום גבר מכובד אינו צריך לעשות. לכן הוא אך נראה משועמם ומזלזל כאשר רכב עם כרכרתו3 הישר למרכז ההמולה – משרדו בברודווי של עורך הדין אולדפורט4, הנציג הממונה על נכסיו של בלינקר.
"… איני מבין," אמר בלינקר, "מדוע עלי לחתום תמיד על מסמכים ארורים. אני כבר ארוז ובדרכי לצאת ליערות הצפוניים5 הבוקר. כעת עלי לחכות עד מחר בבוקר. אני שונא רכבות לילה. סכיני הגילוח הטובים ביותר שלי נמצאים, כמובן, בתחתית מזוודה בלתי מזוהה. זו מזימה שתביא אותי למשחת ביי – רום6 ולנאומו של ספר מרובה אגודלים7. תן לי עט שלא שורט. אני שונא עטים ששורטים."
"שב," אמר עורך הדין אולדפורט, אפור השיער ובעל הסנטר הכפול. "הדבר הנורא ביותר עדיין לא סופר לך. הו, קשייו של העשיר! המסמכים עדיין אינם מוכנים לחתימה. הם יונחו לפניך מחר בשעה אחת עשרה. אתה תחמיץ יום נוסף. פעמיים יצבוט8 הספר את אפו חסר הישע של הבלינקר. תן תודה על כך שצרותיך לפחות אינן מובילות לכדי תספורת."
"אילו," אמר בלינקר, מתרומם ממקומו, "לא היה המעשה מחייב יותר חתימות על ניירות, הייתי מושך את עסקיי ממך בזה הרגע. תן לי סיגר, בבקשה."
"אילו," אמר עורך הדין אולדפורט, "היה אכפת לי לראות את בנו של חבר ותיק נבלע באחת על ידי כרישים, הייתי מורה לך לקחת את עסקיך מכאן לפני זמן רב. כעת, בוא נפסיק להשתטות, אלכסנדר. להוציא את המטלה המדכאת והמתישה של חתימת שמך שלושים פעמים מחר, עלי לכפות עליך לקחת בחשבון עניין עסקי – של עסקים, או אוכל לומר אנושיות או צדק. דיברתי איתך על אודות נושא זה לפני חמש שנים, אך סירבת להקשיב – מיהרת להספיק לטיול מרכבות9, אני חושב. הנושא עלה שוב. הנכס…"
"הו, הנכס!" קטע בלינקר. "מר אולדפורט היקר, אני חושב שציינת את המילה "מחר". בוא נרכז את הכול במכה אחת מחר – חתימות ונכס וכריכה זריזה בגומיות10 וחותמת שעווה ריחנית וכל היתר. תסעד איתי צהרים? ובכן, אני אנסה לזכור לקפוץ לכאן באחת עשרה מחר. בבוקר."
עושרו של בלינקר היה באדמות, בתי דירות למגורים ונכסים העוברים בירושה, כפי שמציין המונח המשפטי. עורך הדין אולדפורט לקח בעבר את אלכסנדר במכונית הספורט הקטנה שלו11 לראות את הבניינים הרבים ושורות הבניינים הרבות בעיר שהיו בבעלותו. שכן אלכסנדר היה היורש היחיד. המראות שעשעו מאוד את אלכסנדר. הבתים נראו כה בלתי מסוגלים להפיק את סכומי הכסף האדירים שעורך הדין אולדפורט המשיך לערום בבנקים עבור בזבוזיו.
בערב הלך בלינקר לאחד ממועדוניו, בכוונה לסעוד. איש לא היה שם למעט כמה שמרנים12 מזדקנים ששיחקו וויסט ודיברו איתו בנימוס חמור והציצו עליו בבוז פראי. כולם היו מחוץ לעיר. אך כאן הוא הוחזק כמו תלמיד בית ספר שנדרש לחתום את שמו שוב ושוב על פיסות נייר. פצעיו היו עמוקים.
בלינקר הפנה את גבו לזקנים המיושנים, ואמר למנהל המועדון שניגש אליו עם איזו שטות בנוגע לביצי אלתית טריות מצוננות13: "סיימונס, אני הולך לקוני איילנד."14 הוא אמר זאת כפי שמישהו היה אומר: "הכול מבוטל. אני הולך לקפוץ אל תוך הנהר."
הבדיחה שעשעה את סיימונס. הוא צחק בשישית מהצליל המותר בהשמעה על פי חוקי העובדים בפועל15.
"בוודאי, אדוני," גיחך. "כמובן, אדוני, אני חושב שאני יכול לדמיין אותך בקוני, מר בלינקר."
בלינקר נטל עיתון והסתכל במועדי ההפלגה של אוניות הקיטור ביום ראשון. לאחר מכן תפס מונית בפינה הראשונה ונסע למזח הנהר הצפוני16 הוא עמד בתור, דמוקרטי כמוך או כמוני17, וקנה כרטיס, ונרמס ונדחף קדימה עד, שלבסוף, מצא עצמו בסיפון העליון של הספינה, מביט בחוצפה בנערה שישבה בגפה על כיסא מתקפל. אבל בלינקר לא התכוון להתחצף; הנערה הייתה כה מרהיבה ביופייה עד שהוא שכח לרגע שהוא היה נסיך בעילום שם18 והתנהג כדרכו תמיד, כשבא בחברה.
אף הנערה הסתכלה עליו, אך לא בחומרה. משב רוח איים על כובע הקש של בלינקר. הוא תפס אותו בזהירות וחבש אותו בשנית. התנועה יצרה רושם כשל קידה. הנערה הנהנה וחייכה, וכהרף עין כבר היה בלינקר ישוב לצידה. היא הייתה לבושה כולה בלבן, חיוורת יותר מכפי שדימה בלינקר חלבניות ונערות ממוצא צנוע, אך היא הייתה מסודרת כמו פריחת הדובדבן ועיניה השמימיות, האפורות, היציבות והכנות הביטו החוצה ממעמקיה האמיצים של נפש טהורה ומושלמת19.
"כיצד אתה מעז להרים את כובעך לעומתי?" שאלה, בחיוך המכפר על חומרת דבריה.
"לא…," אמר בלינקר, אך במהירות כיסה על השגיאה כשהוסיף – "לא ידעתי כיצד להימנע מכך לאחר שראיתי אותך."
"איני מרשה לגברים להתיישב לצידי מבלי שהוצגו בפני קודם," אמרה, עם יהירות פתאומית שהונתה אותו. הוא התרומם בחוסר רצון אך צחוקה הצלול והמקניט הביאו לחזור ולהתיישב שוב על הכיסא.
"אני משערת שלא תכננת להרחיק" הכריזה, כמי שמודעת היטב ליופייה הנהדר.
"האם את נוסעת לקוני איילנד?" שאל בלינקר.
"אני?" פנתה אליו בעיניים פעורות לרווחה, מלאות הפתעה מבודחת. "איזו שאלה! אינך רואה שאני רוכבת על אופנים בגן?" מבטה המשועשע קיבל גוון של עזות מצח.
"ואני מניח לבנים בארובה של מפעל גבוה," אמר בלינקר. "האם נוכל לראות את קוני יחדיו? אני כולי לבדי ומעולם לא הייתי שם בעבר."
"זה תלוי," אמרה הנערה, "כמה יפה תתנהג. אשקול את בקשתך עד שנגיע לשם."
בלינקר התאמץ רבות למנוע את אפשרות דחיית בקשתו. הוא שאף לרצות. אם לאמץ את דימוי הביטוי השטותי שבו השתמש, הוא הניח לבנה על לבנה בארובה הגבוהה של מחמאותיו עד, שלבסוף, היה המבנה שלם ויציב. מנהגיה של חברת העלית מסתכמים בסופו של דבר בפשטות; וכפי שהייתה תוכניתה של הנערה, באופן טבעי היו שניהם שותפים למערכת תקשורת משותפת כבר למן ההתחלה. הוא למד שהיא הייתה בת עשרים, וששמה היה פלורנס; שהיא סידרה כובעים בחנות כובענות; שהיא חיה בחדר מרוהט20 עם חברתה הטובה ביותר אלה, שהייתה קופאית בחנות נעלים; שכוס חלב מהבקבוק שעל אדן החלון וביצה שמרתיחה את עצמה בעוד אתה עסוק באיסוף שערך מעלה, מהווים ארוחת בוקר מספקת דיו עבור כל אדם.
פלורנס צחקה כשהיא שמעה "בלינקר". "ובכן," אמרה. "זה בוודאי מאיט כשיש לך דמיון21.
בכל אופן, זה נותן לסמית' הזדמנות למעט מנוחה."
הם נחתו בקוני, וזינקו החוצה מציצית הגל האנושי של מטורפים מחפשי תענוגות אל תוך הרחובות והשדרות של ארץ הפיות שהפכה למופע בידור22. בעין סקרנית, מוח ביקורתי ושיפוט עצור למדי התייחס בלינקר למקדשים, פגודות וקיוסקים של התענוגות העֲמָמִיים; ההמון23 רמס, דחף ודחק אותו בצפיפות. סלסילות מסיבה נחבטו בו; ילדים דביקים מעדו, מייללים, תחת רגליו, ממתיקים את בגדיו.
נערים מחוצפים טיילו בין הדוכנים עם מקלות פְּרָס24 שהושגו במאמץ תחת זרוע אחת ונערות שהושגו בקלות תחת הזרוע השנייה, נשפו עשן מתריס מסיגריות זולות לתוך פרצופו. סוכני הפרסום עם מגבירי קול, עומדים כל אחד לפני הפלא המדהים שמכרו, שואגים כמו מפעלי הניאגרה באוזניו. מוזיקה מכל הסוגים שהופקה כמו מעינוי של כלי נשיפה, קנה סוף, הלקאה או מיתרים25, נלחמה באוויר להשיג מקום לתנודתה כנגד המתחרים. אך מה שתפס את בלינקר בקסם משיכה נוראי היה האספסוף, ההמון, מעמד הפועלים הצועק, הנאבק, הממהר, המתנשם, המשליך את עצמו בטירוף לא מרוסן, בהתפקרות נטולת בושה אל תוך ארמונות מזויפים עד כדי גיחוך של הנאות שטותיות וצעקניות. ההמוניות, הביטול האכזרי של כל אמונות ההדחקה ודיכוי הטעם הטוב שנהגו בקרב מעמדו החברתי, הבחילו אותו עמוקות.
בשיאו של שאט הנפש שלו, הוא פנה והביט מטה אל פלורנס שלצידו. היא הייתה מוכנה עם חיוכה המהיר ועיניה השמחות והעליזות, בהירות וצלולות כמים שבברכות דגי השֶמֶךְ. העיניים אמרו שהייתה להן הזכות לזרוח ולשמוח, שהרי לא נמצאת גבירתן (באותו הרגע) בחברת גבר, ידידה המנומס ובעל המפתחות לעיר הכיף הקסומה?
בלינקר לא קרא נכון את מבטה, אך הודות לנס כלשהו ראה לפתע את קוני כיאות. לא עוד הביט על המון פשוט המחפש הנאות גסות. הוא השקיף כעת בבירור על מאה אלף בעלי שאיפות אמיתיים. פשעיהם נמחו כליל. על אף הזיוף השקרי שבהנאות הצעקניות באותם מקדשים נוצצים, הוא תפס שעמוק מתחת לפני השטח המצופה זהב הציעו המקדשים הנוצצים הצלה ותרופת – נגד מרגיעה וסיפוק ללב האנושי חסר המנוחה. כאן, לבסוף, נמצאה קליפת הרומנטיקה, קסדת שריון אבירות ריקה אך מבהיקה, טבילה עוצרת נשימה אך שמורה היטב, ובריחה להרפתקה, שטיח הקסמים שהעביר אותך לממלכת הפיות, על אף שמסעו עובר דרך חלל של כמה יארדים עלובים. לא עוד ראה ערב רב אלא את אחיו המחפשים את שלמות הטוב הנכסף. לא היה כאן כל קסם של שירה או אמנות; אבל זוהר דמיונותיהם הפך בד כותנה צהוב לאריג זהב ואת מגבירי הקול לחצוצרות כסף של שליחים מלאי שמחה.
כמעט עניו, קיפל בלינקר את שרוולי החולצה של תודעתו והצטרף לבעלי השאיפות.
"את הרופאה," אמר לפלורנס. "כיצד נתקדם בקרב אוסף האגדות השמח הזה?"
"נתחיל שם," אמרה הנסיכה, מצביעה אל עבר פגודה מהנה בקצה הים, "ונספוג את כולן, אחת אחר השנייה."
הם עלו על האוניה החוזרת של שמונה בערב והתיישבו, ספוגים בתשישות נעימה, כנגד המעקה בחרטום, מקשיבים לכינור ונבל איטלקים. בלינקר הסיר מעליו כל שמץ אכפתיות. היערות הצפוניים נדמו בעיניו כשממה בלתי ראויה למגורים. איזו מהומה הקים סביב חתימת שמו – פו! הוא יכול לחתום זאת מאה פעמים. ושמה היה כה יפה, כפי שהייתה היא – "פלורנס," אמר זאת לעצמו פעמים רבות מספור.
כשהתקרבה הספינה אל המזח של הנהר הצפוני, ירדה אונית קיטור ימית, חדגונית בעלת שתי ארובות וחזות זרה מטה לכיוון המזח. הספינה הפנתה את חרטומה כלפי שיפוע המזח. אונית הקיטור שינתה כיוון כאילו חיפשה את הזרם ואז סטתה ממסלולה וכמו הגבירה את מהירותה והכתה את הספינה מקוני על צידה קרוב לירכתיים, חותכת אותה במכת התרסקות מחרידה.
בעוד שש מאות הנוסעים על הספינה מעדו על הסיפון בצווחות בהלה צעק הקפטן על אונית הקיטור שאסור לה לסגת ולהותיר את הקרע חשוף לחדירת מים. אך אונית הקיטור קרעה את דרכה החוצה כמו דג חרב אכזרי וביקעה את דרכה ללא רחם, במהירות שיא קדימה. ירכתי הספינה החלו לשקוע אך היא פנתה באיטיות כלפי שיפוע המזח. הנוסעים היו המון משתולל, מחזה לא נעים לציפייה.
בלינקר אחז בפלורנס בחוזקה עד שהספינה יישרה את עצמה. פלורנס לא השמיעה קול או הראתה כל סימן לפחד. הוא עמד על הכיסא המתקפל, משך את הלוחות שמעל ראשו ומשך אליו כמה חגורות הצלה. הוא התחיל לחגור אחת סביב פלורנס. בד הקנבס הרקוב נקרע והפקק הרמאי התפורר תחת השטף. פלורנס תפסה ממנו מלוא כף ידה וצחקה בשמחה.
"… זה נראה כמו אוכל של ארוחת בוקר," אמרה. "תסיר את זה. הם לא טובים."
היא התירה את האבזם והשליכה את חגורת ההצלה על הסיפון. היא הכריחה את בלינקר להתיישב, התיישבה לצידו והניחה את ידה על ידו. "על מה תתערב שלא נגיע למזח?" אמרה והתחילה לזמזם שיר. כעת עבר הקפטן בין הנוסעים וכפה משטר של סדר. הספינה תשקע ללא ספק, הוא אמר, והורה לנשים ולילדים לעבור לחרטום, שם יוכלו לרדת ראשונים. הספינה, נמוכה מאוד במים שבירכתיים, ניסתה באבירות למלא נאמנה אחר הבטחתו.
"פלורנס," אמר בלינקר, בעודו אוחז בזרועה ובידה קרוב אליו, "אני אוהב אותך."
"זה מה שכולם אומרים," השיבה בקלילות.
"אני לא אחד מכולם," התעקש. "לא פגשתי אף אחת שיכולתי לאהוב לפי כן. אני יכול להעביר את חיי איתך ולהיות מאושר בכל יום. אני עשיר. אני יכול לדאוג לך."26
"זה מה שכולם אומרים," אמרה הנערה שוב, אורגת את מילותיה אל שירה הקטן, נטול הדאגות.
"אל תאמרי זאת שוב," אמר בלינקר בנימה שגרמה לה להסתכל בו בהפתעה כנה.
"מדוע שלא אומר זאת?" שאלה בשלווה.
"הם כולם אומרים".
"מי אלה "הם"? " שאל, קנאי בפעם הראשונה בחייו.
"הבחורים שאני מכירה."
"את מכירה כל כך הרבה?"
"נו, טוב, אני לא פרח קיר,"27 ענתה בשלווה ענוותנית.
"היכן את רואה את אותם… אותם גברים? בביתך?"
"כמובן שלא. אני פוגשת אותם בדיוק כפי שפגשתי אותך. לפעמים על הספינה, לפעמים בגן, לפעמים ברחוב. אני שופטת טובה למדי של האופי הגברי. אני יכולה לומר ברגע אחד אם יש סיכוי שהבחור ייהפך להיות חצוף."
"למה את מתכוונת במילה 'חצוף'?"
"ינסה לנשק אותך – אותי, אני מתכוונת."
"האם אחד מהם ניסה זאת?" שאל בלינקר, חושק את שיניו.
"בוודאי. כל הגברים מנסים. אינך יודע זאת?"
"ואת מאפשרת להם?"
"לחלקם. לא לרבים. הם לא ייקחו אותי לשום מקום אם לא אסכים."
היא הפנתה את ראשה והביטה בבלינקר במבט חודר. עיניה היו תמימות כעיניו של ילד. היה מבע תוהה בהן, כמו לא הבינה אותו.
"מה נורא בכך שאני פוגשת בחורים?" שאלה בפליאה.
"הכול," ענה, כמעט בפראות. "מדוע את לא מארחת אותם בבית שבו את גרה? האם זה הכרחי לאסוף את טום, דיק והארי ברחובות?"
היא המשיכה למקד בו את עיניה הכנות. "אילו יכולת לראות את המקום שבו אני גרה לא היית שואל זאת. אני גרה בשורת אבק הלְבֵנָה. הם מכנים אותה כך בגלל שהאבק האדום מהלבנים מתפורר על הכול. אני גרה שם למעלה מארבע שנים. אין מקום לארח חברים. אתה לא יכול לאפשר לאף אחד לבוא אל חדרך. מה עוד יש לעשות? בחורה צריכה לצאת כדי לפגוש את הבחורים, לא כן?"
"כן," אמר, בצרידות. "בחורה צריכה לפגוש… צריכה לפגוש את הבחורים…"
"הראשון דיבר איתי ברחוב," המשיכה. "רצתי הביתה ובכיתי כל הלילה. אבל אתה מתרגל לזה. אני פוגשת הרבה טיפוסים נחמדים בכנסייה. אני הולכת בימים גשומים ועומדת במסדרון עד שמישהו מופיע עם מטריה. הייתי רוצה שיהיה חדר אורחים, כך שאוכל לבקש ממך להתקשר, מר בלינקר – אתה בטוח שזה לא סמית' עכשיו?"
הספינה נחתה בביטחון. לבלינקר היה רושם מבולבל של הליכה בחברת הנערה דרך רחובות העיר השקטים עד שהיא עצרה בפינה והושיטה את ידה.
"אני גרה רק עוד גוש בניינים אחד מכאן," אמרה. "תודה לך על ארוחת צהרים מהנה ביותר."
בלינקר מלמל משהו וצלל צפונה עד שמצא מונית. כנסייה גדולה ואפורה הגיחה באיטיות מימינו. בלינקר טלטל את אגרופו דרך החלון.
"נתתי לך אלף דולר בשבוע שעבר," קרא בהתנשפות, "והיא פוגשת אותם בין קירותיך ממש. יש משהו שגוי; יש משהו שגוי."
בשעה אחת עשרה ביום המחרת חתם בלינקר את שמו שלושים פעמים בעט חדשה שניתנה לו מאת עורך הדין אולדפורט.
"כעת הנח לי ללכת ליערות," אמר בפנים זועפות.
"אינך נראה טוב," אמר עורך הדין אולדפורט. "הטיול ייטב עמך. אך הקשב, אם תרצה, לעניין העסקים הקטן שעל אודותיו דיברתי איתך אתמול, וגם לפני חמש שנים. יש כמה בניינים, חמישה עשר במספר, שעליהם יש חוזה שכירות בין חמש שנים לחותם. אביך שקל לערוך שינויים בחוזה, אך מעולם לא עשה זאת. הוא התכוון שהטרקלינים של אותם בתים לא יושכרו, אלא שהדיירים יורשו להשתמש בהם כחדרי קבלת פנים. בתים אלו ממוקמים במרכז קניות, ומושכרים בעיקר על ידי עובדות צעירות. במצב העניינים הנוכחי הן נאלצות לחפש חברה בחוץ. שורה זו של לבנים אדומות…"
בלינקר קטע אותו בצחוק צורם וקולני.
"שורת האבקה בעבור מאה,"28 קרא. "והיא בבעלותי. האם ניחשתי נכון?"
"לדיירים יש שם דומה לכך," אמר עורך הדין אולדפורט.
בלינקר קם ודחף את כובעו על עיניו.
"עשה מה שברצונך בעניין," אמר בצרידות. "עצב אותם מחדש, העלה אותם בעשן, הרוס אותם. אבל בן אדם, זה מאוחר מדי, אני אומר לך. זה מאוחר מדי. מאוחר מדי. מאוחר מדי."