שועל בבוקר

שועל בבוקר¹

קורליו² התרווח, באמצעו של יום חם, כמו יופי ריקני הרובץ בהרמון מוגן. העיר השתרעה לשולי הים על רצועת חוף של אדמת סחף. היא הייתה משובצת כפנינה קטנה בצמיד מאבני ברקת. מאחוריה ומעליה, נראים כמטים ליפול בכל רגע, התנשאו גלי רכס ההרים.
קדימה נפרש הים, סוהר חייכן, אך הגון יותר מההרים הזועפים. הגלים התגלגלו בשריקה לאורך החוף החלק; התוכים צווחו בעצי התפוז והסייבה³; עצי הדקל הניעו את עליהם הגמישים בטיפשיות כמו מקהלה מוזרה עם אות הכניסה של הזמרת הראשית.

לפתע נתמלאה העיר התרגשות. ילד מקומי מיהר במורד הרחוב המדושא־עשב, צווח: "מחפשים את סניור גודויין. יש לי מברק עבורו!"⁴

המילים עברו במהירות. מברקים לא הגיעו לאף אחד בקורליו. הקריאה לסניור גודויין⁵ נישאה על ידי תריסר קולות מתערבים, הלהוטים להציע את שירותיהם. הרחוב הראשי, שהתפתל במקביל לחוף, התמלא באלה שביקשו להחיש את הגעת השידור. קשרי נשים עם גוונים הנעים מזית חיוור ועד החום העמוק ביותר התאספו בפינות הרחובות והיללו בעצב: "מברק לסניור גודויין!"
המפקד, קולונל סניור דון אנקרנסיון ריוס⁶, שהיה נאמן לתושבי המקום וחשדן כלפי מסירותו של גודויין כלפי הזרים, שרק: "הא!" וכתב בספר תזכיריו הסודי את העובדה שסניור גודויין קיבל, באותו תאריך רב־חשיבות, מברק.

בעיצומה של ההמולה ניגש גבר לדלת של מבנה קטן עשוי עץ והשקיף החוצה. מעל הדלת נתלה שלט שנשא את השם "קיאו וקלנסי"⁷ – מינוח שנראה לא־ילידי לאדמה הטרופית. האיש בדלת היה בילי קיאו, צייד אוצרות וקִדְמָה ונודד בן־זמננו באזור הספרדי⁸.

תמונות⁹ ותצלומים הוא כלי הנשק שבאמצעותם הסתערו קיאו וקלנסי באותו הזמן על החופים חסרי הישע. מחוץ לחנות היו שתי מסגרות גדולות, מלאות בדוגמאות של אמנותם ומיומנותם. קיאו נשען על פתח הכניסה, ארשת פניו הנועזת והמשועשעת לבשה הבעת עניין נוכח הזרם הלא־רגיל של חיים וקולות שנישא ברחוב. כאשר סיבת ההפרעה הפכה ברורה עבורו הוא הניח יד על פיו וצעק: "הי! פרנק!" בקול כה חזק, שהרעש החלוש של המקומיים הוטבע והושתק.

50 יארד משם, בצד הרחוב הפונה אל הים, עמד מקום המגורים של קונסול ארצות הברית. מדלת הבניין הזה התגלגל גודויין נוכח הקריאה. הוא עישן בחברתו של ווילארד גטי¹⁰, הקונסול, על המרפסת האחורית של הקונסוליה, שנחשבה לנקודה הקרירה ביותר בקורליו.

"תמהר," צעק קיאו. "יש מהומה בעיר בגלל מברק שהגיע אליך. אתה צריך להיזהר בדברים כאלה, נערי. לא כדאי לשחק עם רגשות הציבור בצורה כזאת. יום אחד אתה תקבל מכתב ורוד עם נינוח סיגלית עליו ואז הארץ תיספג בייסורי מהפכה."

גודויין טייל במעלה הרחוב ופגש את הנער עם ההודעה. הנשים בעלות העיניים הגדולות הביטו בו בהערצה מבוישת, שכן הטיפוס שלו משך אותן. הוא היה גדול, בלונדיני ולבוש בהידור קל בפשתן לבן ונעלים מעור צבי. הילוכו היה אצילי עם מעין פראות טובת לב, מרוככת על ידי עין סלחנית.

כאשר המברק נמסר, ונושאו שוחרר עם מענק דמי שירות, חזר ההמון המשוחרר לסמיכות הסוככים שמתוכם משכה אותו סקרנותו – הנשים לאפייתן בתנורי בוץ תחת עצי התפוז או סירוקו הנצחי של שיערן הישר הארוך; הגברים לסיגריותיהם ורכילותיהם במסבאות המקומיות¹¹.

גודויין ישב על מפתן דלתו של קיאו וקרא את המברק שלו. הוא היה מבוב אינגלהארט¹², אמריקאי שהתגורר בסן מטאו¹³, בירת אנצ'וריה¹⁴, שמונה מיל פנימה. אינגלהארט היה כורה זהב, מהפכן נלהב, ו"איש טוב"¹⁵. היה זה אדם בעל משאבים ודמיונו הוכח באמצעות המברק ששלח. זו הייתה משימתו לשלוח מסר חשאי לחברו בקורליו. לא ניתן היה להשיג זאת בספרדית או באנגלית, שכן העין הפוליטית באנצ'וריה הייתה פעילה. אבל אינגלהארט היה דיפלומט. התקיים אך קוד אחד עליו ניתן לקיים דרישה להבטחת חשאיות – הצופן הגדול והעוצמתי של העָגָה. לפיכך, הנה המסר שהחליק, מפורש, מבעד לאצבעותיהם של פקידים סקרניים והגיע לעינו של גודויין:

השפיץ שלו אתמול התחפף לכל קו שקע הארנב עם כל המטבע בקיטי והצרור של מוסלין שהוא רגשן עליו. שוחד הבחירות הוא בן שש ספרות. הקהל שלנו בכושר טוב, אבל אנחנו צריכים את המצלצלים. אתה תחליט על זה. הבחור הראשי והסחורות היבשות מיועדים לברייני. אתה יודע מה לעשות.¹⁶

בוב

הנאום הארוך והמשעמם הזה, חריג ככל שהיה, לא היה כתב סתרים עבור גודויין. הוא היה המוצלח ביותר מכל האמריקאים במשמר העיוני המתקדם הקטן שפלש לאנצ'וריה, והוא לא הגיע לפסגה מעוררת קנאה זו מבלי שתרגל היטב את אמנות ראיית הנולד והסקת מסקנות.
הוא ניהל קנוניות פוליטיות כעניין עסקי. הוא היה חריף דיו כדי להפעיל השפעה מסוימת בקרב מתכני התוכניות המובילים ומשגשג מספיק כדי לרכוש את כבודם של נושאי משרה קטנוניים.

תמיד הייתה מפלגה מהפכנית ואליה הוא קשר עצמו; שכן תומכיו של המנהל החדש קיבלו את התגמול על מאמציהם. כעת הייתה מחלקה ליברלית אשר חיפשה להדיח מכיסאו את הנשיא מירפלאורס¹⁷. אם הגלגל יסתובב בהצלחה, גודויין עמד לזכות בזיכיון ל־30,000 דונם¹⁸ של אדמות הקפה הטוב ביותר בחלקה הפנימי של המדינה. תקריות מסוימות בקריירה האחרונה של הנשיא מירפלאורס הלהיבו חשד מומלח במוחו של גודויין, לפיו הממשלה הייתה קרובה לפירוק מסיבה אחרת מזו של מהפכה וכעת הגיע המברק של אינגלהארט כאימות לתובנתו.

המברק, אשר נותר בלתי קריא לבלשני אנצ'וריה, שלשווא יישמו עליו את ידיעותיהם בספרדית ואנגלית בסיסית, העביר פיסת חדשות ממריצות להבנתו של גודויין. הוא הודיע לו שנשיא הרפובליקה נמלט מעיר הבירה עם תוכן משרד האוצר. יתר על כן, שהוא לווה במנוסתו על ידי איזבל גילברט¹⁹ ההרפתקנית המנצחת, זמרת האופרה, שלהקת המופיעים שלה אורחה על ידי הנשיא בסן מאטו במרוצת החודש האחרון, באמת מידה צנועה פחות מזו שהשביעה את רצונם של מבקרים מלכותיים. ההתייחסות ל"קו שקע הארנב" לא יכולה הייתה לומר שום דבר אחר מלבד מערכת הובלה על גבי גב פרד, שהשתרעה בין קורליו לבירה.

הרמז ש"שוחד הבחירות" היה "בן שש ספרות" הפך את התנאי של בית האוצר הלאומי ברור באופן מצער. כמו כן, היה זה נכון באופן משכנע שהמפלגה הנכנסת – דרכה הפכה כעת לרודפת שלום – תצטרך את ה"מצלצלים". אם הבטחתה לא תתממש, השלל שנשמר עבור עינוגם של המבקרים, מסוכן ללא ספק, ישמש את עמדתה של הממשלה החדשה.
לפיכך היה זה הכרחי ביותר "להחליט על הבחור הראשי" וללכוד שוב את משאבי המלחמה והממשלה.
גודווין הושיט את המסר לקיאו.

"קרא את זה, ביילי," אמר. "זה מבוב אינגלהארט. אתה יכול להסתדר עם הצופן?"

קיאו התיישב על החלק השני בפתח הדלת וקרא בעיון ובזהירות את המברק.

"ז'לא צופן," אמר לבסוף. "ז'מה שהם קוראים ספרות, וזו מערכת של שפה שהוכנסה לפיות של אנשים שאף פעם לא פגשו סופרים של דמיון. העיתונים המציאו אותה אבל אף פעם לא ידעתי קודם שהנשיא נורווין גרין²⁰ חתם על כך עם חותם האישור שלו. ז'כבר לא ספרות אלא שפה. המילונים ניסו, אבל הם לא יכלו לגרום לזה להיות שום דבר חוץ ממטבע לשון. בטח, עכשיו שהאיחוד המערבי תומך בזה, לא ייקח הרבה זמן עד שמרוץ אנשים יצוץ וידבר ככה."

"אתה רץ יותר מדי לפילוסופיה, ביילי," אמר גודויין. "אתה מבין את המשמעות של זה?"

"בטח," השיב הוגה ההון. "כל השפות באות בקלות לאדם שחייב לדעת 'תן.  אני אפילו נכשלתי לא־להבין הוראה לפנות בסינית קלאסית, כשהיא נדחקה קדימה מקנה של אקדח²¹. החיבור הספרותי הקטן הזה שאני אוחז בידי פירושו משחק של שועל בבוקר. שיחקת בזה אי־פעם בזה פרנק, כשהיית ילד?"²²

"אני חושב שכן," אמר גודויין, צוחק. "אתה משלב ידיים עם כולם מסביב ו…"

"אתה לא," הפריע קיאו. "יש לך משחק ספורט שהתערבב לך בראש עם "כולם סביב שיח הורדים"²³. הרוח של "שועל בבוקר" הפוכה לאחיזת ידיים. אני אגיד לך איך זה הולך. איש הנשיא הזה והחבורה שלו משחקים. הם עומדים שם בסן מאטו, מוכנים לרוץ וצועקים: "שועל בבוקר!"
אני ואתה, שעומדים כאן, אנחנו אומרים: "אווז ואווזה!"²⁴
הם אומרים: "כמה מיילים יש עד לעיר לונדון?"
אנחנו אומרים: "רק כמה, אם הרגליים שלכם ארוכות מספיק. כמה יוצאים?"²⁵
הם אומרים: "יותר משאתם יכולים לתפוס."
ואז המשחק מתחיל."

"אני תופס את הרעיון," אמר גודויין. "זה לא יעזור לתת לאווז ולאווזה לחמוק מבעד לאצבעותיך, ביילי; הנוצות שלהם יותר מדי יקרות ערך. הקהל שלנו מוכן ומסוגל לצעוד אל נעלי הממשלה באחת; אבל עם חדר אוצר ריק אנחנו נישאר בשלטון בערך במשך אותו זמן שבו טירון יצליח להחזיק מעמד על סוס בר לא מאולף. אנחנו חייבים לשחק את השועל בכל השטח בחוף כדי למנוע מהם לצאת מהמדינה."

"על פי לוח זמני גב הפרד," אמר קיאו, "זה חמישה ימים מסן מאטו. יש לנו מספיק זמן להציב את עמדות התצפית המרוחקות שלנו. יש רק שלושה מקומות על החוף שהם יכולים לקוות להפליג מהם – כאן וסוליטס²⁶ ואלאזן²⁷. אלה הנקודות היחידות שנצטרך לשמור עליהן. זה פשוט כמו בעיה בשח – שועל משחק ומט בשלושה מהלכים. הו, אווזי, אווזי, אווזונת, לאן אתם נודדים? בברכת המברק הספרותי שלל המולדת החשוך הזה יישמר למפלגה הפוליטית המהימנה ביותר שמעוניינת לבצע הפיכה."

המצב שורטט במדויק על ידי קיאו. השביל שהוביל מעיר הבירה היה, בכל זמן שהוא, דרך מעייפת לטייל בה. מסע מטורלל²⁸ זה היה; קר כקרח וחם, רטוב ויבש. השביל טיפס על הרים מזעזעים, הפציע כמו שרוך רקוב על ראשי צוקים של תהומות עוצרי נשימה, צלל דרך זרמים מקפיאים שניזונו ממי שלגים והתפתל כמו נחש דרך יערות חסרי שמש מלאים בבעלי חיים וחרקים מאיימים.

לאחר שירדו למרגלות ההר, הדרך הפכה לקִלשון, לשונה המרכזית מסתיימת באלאזן. לשון אחרת הסתעפה לקורליו; השלישית חדרה לסוליטס. בין הים ומרגלות ההר נמתחו חמשת המייל של חוף אדמת הסחף. כאן הייתה צמחיית העולם הטרופי בגידולה השופע והפורה ביותר.
פה ושם נשדדו מרחבים מהג'ונגל ונשתלו בהם חורשות בננות ואגמון ותפוזים. השאר היה מהומה של צמחייה פראית, ביתם של קופים, טפירים, יגוארים, תנינים וזוחלים עצומים וחרקים. במקום שבו לא נכבש אף מסלול, נחש היה יכול בקושי לפלס את דרכו מבעד לסבך הגפנים והצמחים המטפסים. לאורך ביצת המנגרובים הבוגדניים, מעט דברים נטולי כנפיים היו מסוגלים לעבור בבטחה. לפיכך הפליטים היו יכולים לקוות להגיע לחוף רק באמצעות אחד מהנתיבים האמורים.

"שמור על העניין בשקט, בילי," ייעץ גודויין. "אנחנו לא רוצים שהמקומיים ידוע שהנשיא במנוסה. אני מניח שהמידע של בוב הוא משהו בחזקת תגלית בעיר הבירה נכון לעכשיו. אחרת הוא לא היה מנסה להפוך את המסר שלו לחשאי; וחוץ מזה, כולם היו שומעים את החדשות. אני הולך עכשיו לפגוש את ד"ר זיוולה²⁹ ולהפתיע מישהו במעלה השביל כדי לחתוך את כבל המברקים."

כאשר גודויין התרומם, השליך קיאו את כובעו על הדשא ליד הדלת ושחרר אנחה עצומה.

"מה הבעיה, בילי?" שאל גודויין, עוצר. "זו הפעם הראשונה ששמעתי אותך נאנח."

"ז'האחרונה," אמר קיאו. "עם משב הרוח האומלל הזה אני משחרר עצמי לחיים של יושר מטריד אך ראוי לשבח. מהן תמונות, אם תרצה, אל מול הזדמנויות של מעמד אווזים ואווזות גדולים ומצחיקים?
לא שאהיה נשיא, פרנק – והשוחד שהוא לקח יותר מדי גדול עבורי מכדי שאוכל להתמודד איתו – אבל בדרכים מסוימות אני מרגיש שהמצפון שלי מייסר אותי על שגרמתי לעצמי להתמכר לפיתוח צילומים של רעיון במקום להימלט ממנו. פרנק, האם אי־פעם ראית את 'צרור המוסלין' שהוד מעלתו עטף ונשא עמו?"

"איזבל גילברט?" אמר גודויין, צוחק. "לא, מעולם לא ראיתי. אם כי, ממה ששמעתי עליה, אני מתאר שהיא לא תיאחז בשום דבר כדי להשיג את מטרתה. אל תהיה רומנטיקן, בילי. לפעמים אני מתחיל לחשוש שיש דם אירי בשושלת שלך."

"גם אני מעולם לא ראיתי אותה," המשיך קיאו, "אבל הם אומרים שהיא מרדדת את כל גבירות המיתולוגיה, הפסלים והבדיון לכדי צילום פשוט. הם אומרים שהיא יכולה להסתכל בגבר פעם אחת והוא יהפוך לקוף ויטפס על עצים כדי לקטוף קוקוסים עבורה. תחשוב על האיש הנשיא הזה עם מי־יודע־כמה מאות אלפי דולרים ביד אחת וסירנת המוסלין שלו בשנייה, דוהרים במורד ההר על פרד אוהד בקרב ציפורי שיר ופרחים! וכאן נמצא בילי קיאו, משום שהוא מוסרי וישר, נדון לרמאות הלא־רווחית של הכפשת פניהם של חוליות חסרות על בדיל לשם הכנסה הגונה! זה עיוות של הטבע."

"התעודד," אמר גודויין. "אתה שועל אומלל למדי מכדי לקנא באווזה. אולי גילברט המקסימה תחבב אותך ואת התמונות שלך לאחר שנרושש את המלווה המלכותי שלה."

"היא יכולה למצוא גרוע יותר," הרהר קיאו, "אבל זה לא יקרה. ז'לא גלרית תמונות, אלא גלריה של אלים שהיא ראויה לקשט ביופייה. היא גברת מרושעת מאוד והאיש הנשיא הוא בר־מזל. אבל אני שומע את קלנסי מקלל בחדר האחורי על כך שהוא צריך לבצע את כל העבודה." וקיאו צלל לחלק האחורי של "הגלריה", שורק בעליזות בדרך ספונטנית שהסתירה את אנחתו האחרונה על המזל הטוב המפוקפק של הנשיא הנמלט.

גודויין פנה מהרחוב הראשי לתוך רחוב צר בהרבה שהצטלב איתו בפינה הימנית.
הרחובות הצדדים האלה היו מכוסים בעשב סמיך ושופע, שהיה אמור להצטמצם לכדי ניווט קצר בידי סכיני המשטרה. מדרכות אבן, מעט יותר מאדן רוחבן, נמשכו לאורך בסיסי הבתים הקטנים והחד־גוניים, העשויים חֵמָר.

בפאתי הכפר התדלדלו רחובות אלה לשום דבר וכאן הוקמו בקתות מכוסות בסכך דקלים של הקריביים והילידים העניים ביותר והביתנים העלובים ביותר של השחורים מג'מייקה ואיי הודו המערביים. כמה מבנים נשאו את ראשם מעל גגות הרעפים האדומים של בתים בני קומה אחת – מגדל הפעמון של קלבוסה³⁰, מלון דה־לוס־אקסטרחדוס³¹, מגוריו של סוכן חברת הפירות וזוב³², ביתו וחנותו של ברנרד ברניגן³³, קתדרלה חרבה שבה קולומבוס הציב פעם את רגלו והמרשים ביותר מכולם – קאסה מורינה³⁴, "הבית הלבן" לתקופת הקיץ של נשיא אנצ'וריה. ברחוב הראשי שנמשך לאורך החוף – הברודווי של קורליו – היו החנויות הגדולות יותר, היֶקֶב הממשלתי³⁵ ומשרד הדואר, הצריפים הצבאיים³⁶, חנויות הרום ואזור השוק.

בדרכו חלף גודויין על ביתו של ברנרד ברניגן. היה זה מבנה עץ עכשווי, גובהו שתי קומות. קומת הקרקע אוכלסה על ידי חנותו של ברניגן, הקומה העליונה הכילה דירות מגורים. מרפסת רחבה קרירה הקיפה את הבית מחצית הדרך מקירותיו החיצוניים. נערה יפה, שופעת חיים, לבושה היטב בפשתן לבן נשפך נשענה מעל המעקה וחייכה מטה לגודויין.
היא לא הייתה כהה יותר מרבים מאנשי אנצ'וריה שהיו ממוצא רם והיא נצנצה וזהרה כמו אור ירח טרופי.

"ערב טוב, העלמה פאולה³⁷," אמר גודויין, מסיר את כובעו עם חיוכו המוכן. היה מעט הבדל בהתנהלותו בין אם פנה לנשים או לגברים. כל אחד בקורליו אהב לקבל את ברכותיו של האמריקאי הגדול.

"האם ישנן חדשות כל שהן, אדון גודויין? בבקשה אל תאמר לא. האם לא חם? אני מרגישה בדיוק כמו מריאנה בתעלת המשק³⁸ שלה – או שמא היה זה רכס? – זה חם מספיק."

"לא, אין לי כל חדשות לספר, אני מאמין," אמר גודויין עם מבט שובב בעינו, "מלבד שגטי הזקן נהיה זועף ורוגז יותר מיום ליום. אם משהו לא יקרה כדי להקל על דעתו אהיה חייב להפסיק לעשן על המרפסת האחורית שלו – ואין מקום פנוי אחר קר מספיק."

"הוא לא רגזני," אמרה פאולה ברניגן בדחף, "כשהוא…" ואז היא הפסיקה בפתאומית ונסוגה עם צבע מעמיק, שכן אמה הייתה גברת ספרדייה³⁹ והדם הספרדי הביא לפאולה ביישנות מסוימת שהייתה קישוט לחצי השני של טבעה הגלוי.