רחל בת לבן ומיכל בת שאול – אותה הגברת באותה האדרת
רחל בת לבן ומיכל בת שאול
אותה הגברת באותה האדרת
במבט ראשון (ואף שני), רחל בת לבן ומיכל בת שאול אינן מן הדמויות שיש להן הרבה מן המשותף: נשים שונות בתקופות שונות שלמעט היכללותן בספרי בתנ"ך אינן חולקות ביניהן כל קשר.
כמעט.
למעשה, רחל ומיכל הן הנשים היחידות במקרא בעלות נגיעה לכלי עבודה זרה המכונה תרפים:
רחל גונבת את התרפים מאביה שעה שיעקב בעלה מתכנן את בריחתם לארץ כנען.
מיכל משתמשת בתרפים כדי להטעות את שליחי אביה ולמלט את בעלה דוד מפניו1.
רובם המוחלט של פרשני חז"ל מסכימים על ייעודם ושימושם של התרפים בעבודת אלילים וניבוי עתידות2, עובדה המסבירה את התקיפות שבה הם יוצאים נגדם, רואים בהם כלים לחזיונות שווא שקריים המפקיעים את האמונה בקב"ה ומעבירים את הכוח לידיהם, כמו היו הם העיקר3.
לאור מגמה פרשנית זאת, קשה להבין את שימושן של רחל ומיכל בתרפים דווקא: האם לא הייתה יכולה מיכל למצוא לעצמה הסוואה אחרת שתעכב את השליחים באותו האופן? ומדוע בחרה רחל לגנוב דווקא את התרפים מבין היצע רכושו הרב של אביה?
רש"י מסביר: "ותגנוב רחל את התרפים – להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה"4. פרשנות זו מלאת יראת שמיים, אך האם היא עולה בקנה אחד עם המציאות? האומנם הייתה יכולה גניבת התרפים להביא את לבן לחדול מעבודה זרה? האם זו הדרך להניא אדם מלהמשיך לעשות מעשה פסול או שגוי, אותו עשה כל חייו?
גם הפרשן אברבנאל עומד על נקודה זו, בטענתו שלבן היה זקן מכדי לשנות את הרגליו הרעים: "איך נתפתתה רחל לגנוב את התרפים אשר לאביה, האם חשבה להרחיקו מעכו"ם כדבריהם ז"ל, באמת סכלות גדול יהיה זה לה, בחשבה כי לעת זקנתו תטה את ליבו, ועם היות שנגנבו ממנו התרפים יעשו לו אלוהים אחרים תחתיהם. יתר על כן, לא זו בלבד שגניבה אינה דרך יעילה להפריש מע"ז, נהפוך הוא, במקרים רבים גורם מעשה כזה תגובת־נגד הפוכה ומחזקת את בעליהם של האלילים הנגנבים באמנותו"5.
הפרשנים אבן עזרא, רשב"ם וחזקוני מאוחדים בדעתם כי בגניבת התרפים ניסתה רחל להסתיר את בריחתו של יעקב ומשפחתו מאביה6: משום שמדובר בכלי לחיזוי העתיד הרי שבלעדיו לא יוכל לבן לדעת את הצפוי להתרחש ולפיכך לא יוכל (אולי) למנוע אותו. כמו במקרה דוד ושאול, הגילוי יגיע בעיתוי מאוחר יותר, באופן שישרת את הבורחים ולא את הנשארים מאחור.
אך באם נכונה הנחה זו, מדוע לא גילתה רחל את עניין הגניבה ליעקב ותירצה בפניו את מעשיה? מדוע הסתירה את כוונותיה ולא שיתפה בהן איש מלבד עצמה?
משה גרינברג7 טוען כי בימים ההם רווח מנהג קדום לשאת את פסילי אלי המשפחה בנסיעה מחוץ למדינה. לפיכך, לו היו יעקב ונשותיו יוצאים מאת לבן בגלוי, היה לבן דואג לציידם בתרפים משלהם, שהיו בבחינת העתק התרפים שברשותו, על מנת שישמשו אותם בביתם החדש. בריחת יעקב לא הותירה אפוא לרחל ברירה אלא לגנוב את התרפים עבור משפחתה, שהרי לא הייתה יכולה לצפות לקבל תרפים זהים מאביה בנסיבות הקיימות.
עמדה זו מעלה סוגיה קשה בנוגע לשימושה של רחל בתרפים – להלן, כלי לעבודה זרה. לדעה זו שותף גם אמנון בזק8, הסובר כי רחל גנבה את התרפים לשימוש אלילות פרטי משום שהאמינה בכוחם העצמאי, אמונה שפירושה עבודת כוכבים והעדפת האלילות על פני אמונה בקב"ה9.
יוסף מרדכי כנרתי פותר בעיה זו בהסתמך על ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בנוזי, המקבילה לחרן המקראית.
לקביעתו, "התרפים היוו ראייה חוקית עבור מי שהחזיק בהם, שרכוש המשפחה הוא תחת חסותו, מעין שטר קניין או רישום בטאבו"10.
כנרתי מדגיש את הדרגתיות הכתוב, המזכיר תחילה את יעקב, בשומעו את בני לבן המתלוננים על אי־נאמנותו הכלכלית, ולפיכך דואג למסור הסבר נרחב ומפורט על אודות מקור הרכוש הרב שצבר בבית לבן בכל עת שהותו שם.
רחל וודאי ידעה כי לבן לא יהסס להשתמש בתרפים כהוכחה משפטית לבעלותו וכדי לשלול את טענתו היא גונבת אותם ומעבירה את הבעלות, החוקית והמוצדקת בעיניה, לבעלה יעקב.
קציה ספרייר11 מציעה כיוון אחר: לטענתה, גניבת התרפים הייתה חלק ממאבקה המתמשך של רחל על בכורה בבית יעקב.
מאחר ויעקב לא היה מודע למעשה גניבה, קשה להאמין כי רחל עשתה זאת למענו ובעבורו12 ומטרתה אפוא הייתה "לנצח" את אחותה לאה במובן של עליונות משפחתית13. ביטויה הבלתי מוגבל של הצלחת מעשה זה יגולם על ידי בנה, יוסף, כיורש החוקי, הראשי והאמיתי של אביו: מאחר ולאה ילדה כבר שבעה בנים ליעקב, ובכללם ראובן בכורו, הבינה רחל כי התרפים יבטיחו את עתידו של בנה ויקנו לו אשרור סמכותי אשר יגבר על כל השיקולים האחרים. סיפור גניבת התרפים הוא אפוא פרק בביסוס המקראי להוכחת ראויות בית יוסף כמנהיג המשפחה ולפיכך כמנהיגם העתידי של ישראל.
בין כך ובין אחרת, תהיה הסיבה אשר תהיה, עונשה של רחל על מעשה הגניבה – מוות – מצטייר כעונש חמור ונוקב במיוחד14.
בהתייחס לפרשנות כי כוונת רחל בגניבה אכן נועדה לטובתו ולתועלתו של יעקב (או יוסף), האם לא היה מקום להקל בעונשה, חרף מעשיה החמורים, ולו בחזקת "עבירה לשמה"15?
אמנם המעשה עצמו היה שלילי ובלתי ראוי, אך כוונתה של רחל (לפחות לפי הפרשנים) הייתה ראויה ובעלת משמעות חיובית, אפילו אם לצורך עצמה. ואם בעבירת הגניבה התכוונה רחל לשם שמים (מניעת עבודה זרה מאביה) או לטובת בעלה ובנה, היכן שכרה ומדוע זה עונשה16? האם אין די בכוונה מוצדקת להטות את הדין לטובתה? האם הפה שאסר לא יכול להיות גם הפה שמתיר17?
לאור העונש הקשה, האם יש מקום להסיק שכוונותיה של רחל לא היו, לאמיתו של דבר, כה טהורות וחיוביות כפי שנטו להצטייר על פי דעות הפרשנים?
האם אפשר להניח כי הייתה לרחל (גם) מגמה נוספת?
ואם כן, מהי?
מיכל בת שאול אמנם אינה גונבת את תרפי אביה, אולם היא משתמשת בהם כדי לסייע לדוד בעלה, בבורחו מפני שאול, במה שדומה להיות תחבולה דקדקנית ומתוכננת היטב18.
רש"י, אבן עזרא ורלב"ג19 מתארים את התרפים כבעלי צורה אנושית, עובדה המשרתת את מטרת ההסוואה של מיכל, אך אינה עונה על השאלה מדוע נזקקה מיכל דווקא להם ולא הייתה יכולה, למשל, לעשות שימוש בכרים וכסתות כדי להשיג את מטרתה.
רד"ק מסביר שהתרפים "[…] עשויים בצורת אדם מהם לעבודת כוכבים ומהם לצורת אדם ידוע והנשים היו עושות על צורת בעליהן להסתכל בתארו מרוב אהבה"20. הסבר זה עולה בקנה אחד עם אהבתה הידועה והמפורסמת של מיכל לדוד, בה דיבר הכתוב פעמיים – מקרה חריג שאינו חוזר על עצמו בשום מקום אחר ("וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. […] וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי יְהוָה עִם דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ"21).
מעניין לציין כי אהבתה של מיכל לדוד מוזכרת דווקא בהקשר לשאול: לאחר ניצחונו של דוד את גולית הפלישתי מציע לו שאול את מירב בתו הבכורה לאשה, אלא שמרב כבר נישאה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי ולכן ההצעה אינה יכולה לצאת את הפועל. מששומע שאול על אהבת מיכל את דוד, נושא הדבר חן עיניו, שכן הוא עולה בקנה אחד עם הבטחתו שלו. אזכורו השני של רגש האהבה אינו קושר בהכרח את שני חלקי הפסוק זה עם זה, והם נותרים שני חלקים נפרדים, ללא קשר של תלות ביניהם – להוציא, כמובן, את החוליה המקשרת שהינה, כאמור, שאול.
לא לחינם מעורב שאול בצורה הדוקה כל־כך באהבת מיכל את דוד: שאול יודע על עוצמת רגשותיה של בתו ואף על פי כן מורה להרוג את זה שהיא כה אוהבת.
כיצד יכולה רעייה דוגמת מיכל להשלים עם מציאות בלתי אפשרית שכזו?
מיכל אכן מסרבת להשלים; על כן היא ממלטת את דוד ומשתמשת בתרפים, אלה שנושאים את דמותו של בעלה ואשר מייצגים את העבודה הזרה22 אותה נלחם שאול להכרית מן הארץ23.
כשמיכל מחליטה למלט את דוד מפני שאול היא בוחרת צד, אך בחירה זו משלבת בתוכה מחאה פרטית חריפה – הן באמצעות הדימוי החיצוני לבעלה האהוב והן באמצעות השימוש בכלי הנמצא דווקא בביתו של המלך שעשה ככל שלאל ידו כדי לסלקו מכל בית בישראל.
במיטה שבה שאול מבקש למצוא את אויבו הוא מוצא את מה שנלחם להעלים.
כישלונו העצום מהדהד בשתי חזיתות גם יחד.
מיכל אינה רק מתנגדת לדרכו של אביה: היא מוקיעה אותו בריש גלי ולעיני כול, משתמשת בכלי המשמש לניבוי עתידות כדי להתריס כנגד זה המבקש לחסל את עתידה.
רחל עושה את אותו הדבר.
"וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ."24
יהושע בכרך, במאמרו מה בין שאול לדוד, מציין כי את הדברים הקשים הללו הייתה יכולה להגיד רק רחל משום ש"רק היא מרגישה את עלבון המכירה בנפשה. כל אותן השנים אשר עבד יעקב עם לבן בעבורה, שבע שנים ראשונות ועוד שבע שנים אחרות, כי רק אותה מכר אביה. ופעמיים מכרה. אין עלבון גדול לאדם מעלבון מכירתו, כי היא שלילת עצמאותו ממנו ושבירת כל כבודו. על כן החמירה כל כך התורה בדינו של מוכר אדם: "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא טז). כי מכרנו – אך עתה נשבר פלך שתיקתה של רחל, כי לא יכלה עוד להחריש את זעקתה עלבונה. […] מאז התל בה אביה […], כאשר הושיבה באפיריון והכניס את לאה וכיבה הפנסין והוציא בידו את רחל. ויש יש עושק גדול מזה? ויש להניח כי לא ביד חזקה הוציאה אביה מחופתה, אלא כדרכו, בדבר מרמה ונחמה לקחה, ואמר לה: ניחשתי, כי התרפים דיברו אליו וחזו לו, כי לאה היא היעודה ליעקב והיא לא"25.
אזהרתו של לבן ליעקב בעת פגישתם האחרונה, שלא יענה את בנותיו26, מחווירה נוכח העינוי שעינה אותן הוא בעצמו27. לבן הוא שגרם ליעקב לשאת שתי נשים (ולאחר מכן, בעקיפין, שתיים נוספות) כשהשיא לו תחילה את לאה לפני רחל במרמה והשליך את שתיהן, כיוון שכך, אל מסכה ארוכה ומייסרת של מאבקים, קנאה וייסורים קשים משאת.
כל מעשיה של לאה מכוונים כלפי מטרה אחת: אהבת בעלה. בכל שם ושם שהיא מעניקה לבנים הנולדים לה היא חוזרת ומבטאת את אותה משאלת לב, כמיהה אדירה ורצון עז לזכות בחיבתו של יעקב28. לאה אף אינה מתביישת לסחור בו (באמצעות הדודאים) ומשראתה כי אחותה (שפסקה ללדת) נעזרת בשפחה כדי להעמיד צאצאים, היא מביאה לו מיד את שפחתה שלה, על מנת שתלד לו בנים כבניה29.
לאה אינה מדברת על כך עם יעקב, כפי שעשתה רחל (או כפי שעשתה שרה, כשדיברה עם אברהם על אודות הגר). דומה שהיא חשה עצמה בתחרות בלתי פוסקת עם רחל, וכל מטרתה היא להאפיל על הדבר שבו ניצחה אותה אחותה – אהבתו העצומה של יעקב כלפיה30.
רחל, מצידה, מקנאה בלאה לעניין פוריותה31. גם השם שהיא מעניקה ליוסף מבטא את רצונה העז וכאבה האדיר נוכח מצב העניינים הבלתי מאוזן שיצר אביה בתוך משפחתה32.
רחל לא גנבה מלבן חפץ חסר חשיבות או קל ערך – היא כיוונה אל הדבר המרכזי והחשוב לו ביותר: אלוהיו, אוהביו, מגלי עתידותיו. כשם שגזל את עתידה מידה, כך גוזלת היא את עתידו מידיו33.
שליטה על העתיד פירושה שליטה על ההווה.
לבן הפקיע מרחל את השליטה על חייה – שבע שנים הייתה צריכה להמתין, ואז לקמול מתוך כאב הביזוי על עקרותה המתמשכת. כעת היא מפקיעה את השליטה מלבן: בורחת ומשאירה אותו ללא כלום – ללא יתרון, ללא שליטה, ללא אלוהים.
רחל ומיכל מתריסות כנגד העוולה שנעשתה להן באמצעות הכלי העוצמתי ביותר העומד לרשותן.
מעשיהן מבטאים ניתוק מהעולם ממנו הן מבקשות להשתחרר וגם, ואולי בעיקר, ממי שגרם להן נזק בל־יתואר.
כשהן לוקחות את התרפים אשר שימשו לגילוי עתידות, הן כמו מכריזות כי מעתה ואילך הן אלה אשר תנתבה את עתידן בהתאם לרצונן ולהחלטתן.
לא עוד כלי שרת בידיו של מישהו אחר אלא נשים הלוקחות כלי שרת ועושות בו ככל העולה על רוחן.
