רוח הרפאים של ההזדמנות

רוח הרפאים של ההזדמנות¹

"למעשה, מגש בנאים²!" חזרה הגברת קינסולווינג³ באופן מעורר רחמים.

הגברת בלאמי בלמור⁴ קימרה גבה אוהדת. כך הביעה תנחומים ומידה נדיבה של הפתעה גלויה.

"דמייני שהיא תספר בכל מקום," סיכמה הגברת קינסולווינג, "שהיא ראתה רוח רפאים בדירה שהיא מאכלסת כאן – חדר האורחים המובחר ביותר שלנו – רוח רפאים, נושאת מגש בנאים על כתפיה – רוח רפאים של איש זקן בסרבל, מעשן מקטרת ונושא מגש בנאים! עצם המופרכות של הדבר מוכיחה את כוונתה המרושעת. מעולם לא היה קינסולווינג שנשא מגש בנאים. כל אחד יודע שאביו של האדון קינסולווינג צבר את כספו באמצעות חוזי בנייה גדולים, אבל הוא מעולם לא עבד יום אחד במו ידיו. הוא בנה את הבית הזה בהתאם לתכנוניו; אבל… הו, מגש בנאים! מדוע עליה להיות כה אכזרית ומרושעת?"

"זה באמת גרוע מאוד," מלמלה הגברת בלמור, עם מבט מאשר של עיניה היפות על החדר העצום בסגלגל וזהב עתיק. "וזה היה בחדר הזה שהיא ראתה אותה! הו, לא, איני מפחדת מרוחות רפאים. אין לי שמץ של הפחד הקטן ביותר שניתן לקחת בחשבון⁵. אני שמחה ששיכנת אותי כאן. אני חושבת שרוחות רפאים משפחתיות הן כה מעניינות! אבל, באמת, הסיפור אכן נשמע מעט לא עקבי. הייתי צריכה לצפות למשהו טוב יותר מהגברת פישר־סומפקינס⁶. האם הם לא נושאים לבנים במגש בנאים? מדוע שרוח רפאים תביא לבנים לתוך חֲוִילָה הבנויה משיש ואבן? אני מאוד מצטערת, אבל זה גורם לי לחשוב שהגיל מתחיל להשפיע על הגברת פישר־סומפקינס."

"הבית הזה," המשיכה הגברת קינסולווינג, "נבנה על אתר ישן ששימש את המשפחה במהלך המהפכה⁷. לא יהיה שום דבר מוזר בכך שתהיה בו רוח רפאים. והיה את קפטן קינסולווינג שנלחם בצבאו של הגנרל גרין⁸, על אף שמעולם לא היינו יכולים להמציא מסמכים שיעידו על כך. אם צריכה להיות רוח רפאים משפחתית, מדוע לא הייתה יכולה להיות זו רוחו שלו במקום של מניח הלבנים?"

"רוח הרפאים של אב המהפכה הקדמון לא תהיה רעיון עצוב," הסכימה הגברת בלמור; "אולם את יודעת כמה שרירותיות ולא מתחשבות רוחות רפאים יכולות להיות. אולי, כמו אהבה, הן 'נולדו בעין'⁹. יתרון אחד של אלה הרואים רוחות רפאים הוא שסיפוריהם אינם ניתנים להפרכה. בעין זדונית תרמיל גב¹⁰ מתקופת המהפכה יכול בקלות להתפרש כמגש בנאים. הגברת קינסולווינג היקרה, אל תחשבי עוד על העניין. אני בטוחה שהיה זה תרמיל גב."

"אבל היא אמרה לכולם!" קוננה הגברת קינסולווינג, ממאנת להתנחם. "היא התעקשה על הפרטים. הייתה מקטרת. ועכשיו כיצד תצליחי להיחלץ מהסרבל?"

"היא ל' תיכנס לתוכו¹¹," אמרה הגברת בלמור, עם פיהוק מופתע נאה; "נוקשה ומקומט מדי. האם זו את, פילס¹²? הכיני את האמבט שלי, בבקשה. האם את סועדת בשבע בקליפטופ¹³, הגברת קינסולווינג? מאוד אדיב מצידך להיכנס לשיחה קודם הסעודה! אני אוהבת את הנגיעות הלא־רשמיות האלה עם האורח. הן מעניקות טעם כה בייתי לביקור. כה מצטערת; עלי להתלבש. אני כל־כך עצלה שאני דוחה זאת תמיד עד לרגע האחרון."

הגברת פישר־סומפקינס הייתה השזיף הגדול הראשון שקינסולווינג משכה מהתַּמְלִיא החברתי. במשך זמן רב, התמליא עצמו היה מונח על מדף גבוה, מחוץ להישג יד. אך העושר והמרדף¹⁴ הורידו אותו לבסוף. הגברת פישר־סומפקינס הייתה מכשיר האיתות של הגייסות הצועדות של חברת העלית¹⁵. נצנוץ שנינותה ופעולותיה חלף לאורך הקו, משדר את הדבר האחרון והיקר ביותר במשחק המציצנות. קודם לכן, תהילתה והנהגתה הובטחו דיין כדי שלא להצטרך לתמיכתן של תחבולות כחלוקת צפרדעים חיות בריקודים סלונים¹⁶. ברם כעת דברים כאלה היו חיוניים להחזקת כתר מלכותה. מלבד זאת, גיל העמידה הגיע לשבת, באופן בלתי הולם, על תעלוליה. העיתונים הרגשניים צמצמו את המרחב שהעניקו לה – מעמוד לשני טורים. שנינותה פיתחה עוקץ; נימוסיה הפכו מחוספסים ולא מתחשבים, כמו חשה את ההכרח המלכותי של ביסוס שלטון היחיד שלה באמצעות בוז למוסכמות שחייבו שליטים¹⁷ פחותים יותר.

לחץ מסוים מפקודותיהם של הקינסולווינגים הניב את הסכמתה לכבד את ביתם בנוכחותה, למשך ערב ולילה. היא נקמה את נקמתה במארחת על ידי שסיפרה, עם הנאה זועפת והומור נשכני, את סיפורה על החיזיון הנושא מגש בנאים. לגברת זו, שהייתה נלהבת מכך שהצליחה להעמיק אל תוככי החוג הפנימי הנחשק, הגיעה התוצאה כאכזבה צורבת. כל מי ששמע אהד או צחק, והיה מרווח בחירה קטן בין שתי דרכי הביטוי.

אולם, מאוחר יותר, תקוותיה ורוחותיה של הגברת קינסולווינג הוקמו לתחייה על ידי לכידתו של פרס שני וגדול יותר.

הגברת בלאמי בלמור קיבלה הזמנה לבקר בקליפטופ, ותישאר שם למשך שלושה ימים. הגברת בלמור הייתה אחת מגבירות הצעירות יותר, שיופייה, מוצאה ועושרה העניקו לה מושב שמור בקודש הקודשים שלא הצריך כל תמיכה מאומצת¹⁸. היא הייתה נדיבה מספיק כך שהעניקה לגברת קינסולווינג את אות התהילה הנחשק באופן כה ברור; ובאותו זמן חשבה כמה ישמח הדבר את טרנס¹⁹. ייתכן והדבר יסתיים באמצעות פתרונו שלו.

טרנס היה בנה של הגברת קינסולווינג, בן עשרים ותשע, נאה מספיק למראה ובעל שלוש או ארבע תכונות מושכות ומסתוריות. בראש ובראשונה הוא היה מסור מאוד לאמו וזה היה מוזר מספיק כדי לזכות באבחנה. שנית, הוא דיבר כה מעט שזה היה מעצבן והוא נראה או ביישן מאוד או עמוק מאוד. טרנס עניין את הגברת בלמור משום שלא הייתה בטוחה מה היה. היא התכוונה ללמוד אותו מעט יותר, אלא אם שכחה את העניין. לו היה רק ביישן, הייתה זונחת אותו שכן ביישנות הינה שעמום. לו היה עמוק, הייתה גם זונחת אותו שכן עומק הינו דבר מסוכן.

באחר הצהריים של היום השלישי לביקורה, חיפש טרנס את הגברת בלמור ומצא אותה בפינה מתבוננת הלכה למעשה באלבום.

"כה יפה מצידך," אמר, "לבוא הנה ולשחזר את היום עבורנו. אני מניח ששמעת שהגברת פישר־סומפקינס הטביעה את הספינה לפני שעזבה. היא הפילה את כל הקרש מהתחתית יחד עם מגש בנאים²⁰. אמי מתאבלת על כך עד כדי חולי. האם לא תוכלי לראות רוח רפאים עבורנו בזמן שהותך כאן, הגברת בלמור – רוח רפאים יוצאת מן הכלל²¹ עם נזר לראשה ופנקס המחאות מתחת לזרועה?"

"זו הייתה גברת מבוגרת ושובבה, טרנס," אמרה הגברת בלמור, "לספר סיפורים כאלה. אולי נתת לה יותר מדי ארוחת ערב. אמך לא באמת לוקחת זאת ברצינות, לא כן?"

"אני חושב שכן," השיב טרנס. "מישהו עשוי לחשוב שכל לבנה במגש הבנאים נפלה עליה. זה אמא'לה טובה ואני לא אוהב לראות אותה מודאגת²². יש לקוות שרוח הרפאים שייכת לאיגוד נושאי הקופסאות ושהיא תפצח בשביתה. אם לא, לא יהיה שום שלום במשפחה הזו."

"אני ישנה בחדר השינה של הרוח," אמרה הגברת בלמור, מהורהרת. "אבל הוא כה נחמד שלא אשנה אותו, אפילו אם אני מפחדת, מה שאיני. לא יועיל לי להגיש סיפור נגדי בגוון אצילי ונחשק, לא כן? אעשה כך, בהנאה גדולה, אך נראה לי שהדבר יהיה ברור מדי כתרופת נגד לסיפור האחר מכדי להיות יעיל."

"אמת," אמר טרנס, מעביר שתי אצבעות באופן מהורהר בשיערו החום והמקורזל; "זה לעולם לא יצליח. כיצד זה יעזור לראות את אותה רוח הרפאים שוב, להוציא את הסרבלים, ולמצוא לבנים מזהב בתוך המגש בנאים? זה יעלה את רוח הרפאים מכלי בזוי לתוכנית כלכלית. האם אינך חושבת שזה יהיה מכובד דיו?"

"היה אב קדמון שנלחם נגד הבריטים, לא כן? אמך אמרה משהו ברוח הדברים²³."

"אני מאמין שכן; אחד מאותם בחורים עתיקים בחזיות רגלן ומכנסי גולף²⁴. לא עצמי לא אכפת קונטיננטלית לקונטיננטל²⁵. אבל אימא השאירה את ליבה על פאר, הרלדיקה ופירוטכניקה ואני רוצה שהיא תהיה שמחה²⁶."

"אתה ילד טוב, טרנס," אמרה הגברת בלמור, סוחפת את המשי שלה קרוב לצדה האחד, "לא לגבור על אמך. שב כאן עמי, והבה נתבונן באלבום, כמו שאנשים נהגו לעשות עשרים שנים קודם. עכשיו ספר לי על כל אחד מהם. מי האדון הגבוה והמכובד שנשען כנגד האופק עם זרוע אחת על העמוד הקורנתי²⁷?"

"הבחור העתיק עם הרגלים הגדולות?" חקר טרנס, משרבב את צווארו. "זה דוד־רבא אובריינגן²⁸. הוא נהג לנהל מסבאה ברחוב באורי²⁹."

"ביקשתי ממך לשבת, טרנס. אם אינך מתכונן לשעשע או לציית לי אדווח בבוקר שראיתי רוח רפאים לובשת סינר ונושאת כוס גבוהה לשתיית שרי – אבל עם בירה. עכשיו, זה יותר טוב. להיות ביישן, בגילך, טרנס, זה דבר שאתה צריך להתבייש להכיר בו³⁰."

בארוחת הבוקר בבוקר האחרון לביקורה, הגברת בלמור הבהילה והקסימה את כל מי שנכח על ידי כך שהכריזה באופן ודאי שהיא ראתה רוח רפאים.

"האם היה לה… אה… אה… אה…?" הגברת קינסולווינג, במתח וסערת רוחות, לא הייתה יכולה לבטא את המילים.

"לא, אכן… רחוק מכך."

הייתה מקהלת שאלות מאחרים סביב השולחן: "האם לא פחדת?", "מה הרוח עשתה?", "איך היא נראתה?", "מה היא לבשה?", "האם היא אמרה משהו?", "לא צרחת?".

"אנסה לענות על הכול בבת אחת," אמרה הגברת בלמור בגבורה, "על אף שהנני רעבה ביותר. משהו העירני – איני בטוחה באם היה זה רעש או מגע – ושם עמדה רוח הרפאים. לעולם איני מדליקה אור בלילה³¹ אף שהחלק היה מעט חשוך, אך ראיתי אותה בבירור. לא חלמתי. היה זה גבר גבוה, כולו מצועף לבן מכף רגל ועד ראש. הוא לבש את התלבושת המלאה מימי המושבות הישנים³² – שיער מפודר, שולי מעיל מרופטים, קפלי תחרה וחרב. הוא נראה לא מוחשי וזוהר בחושך ונע ללא קול. כן, הייתי מעט מפוחדת בתחילה – או מבוהלת, עלי לומר. הייתה זו רוח הרפאים הראשונה שאי־פעם ראיתי. לא, היא לא אמרה דבר. לא צרחתי. התרוממתי על מרפקי ואז היא החליקה בדממה הצידה ונעלמה כאשר הגיעה לדלת."

הגברת קינסולווינג הייתה ברקיע השביעי. "התיאור הוא זה של קפטן קינסולווינג, מצבאו של הגנרל גרין, אחד מאבות אבותינו," אמרה בקול שרעד מגאווה והקלה. "אני באמת חושבת שעלי להתנצל בשם קרובת הרפאים המשפחתית שלנו, הגברת בלמור. אני חוששת שהיא הטרידה רבות את מנוחתך."

טרנס שלח חיוך ברכה שבע רצון כלפי אמו. ההישג היה של הגברת קינסולווינג, סוף כל סוף, והוא אהב לראות אותה שמחה.

"אני מניחה שעלי להתבייש להודות," אמרה הגברת בלמור, שכעת נהנתה מארוחת הבוקר שלה, "שלא הופרעתי מאוד. אני מניחה שהיה זה דבר נהוג – לצרוח ולהתעלף, ולגרום לכולכם לרוץ ולהתרוצץ בתלבושות ציוריות. אולם, לאחר שהחרדה הראשונה שככה, באמת שלא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לחוש בהלה. רוח הרפאים עזבה את הבמה בשקט ושלווה, לאחר שעשתה את סיבובה הקטן, ואני חזרתי שוב לישון."

כמעט כולם הקשיבו, מקבלים בנימוס את סיפורה של הגברת בלמור כמעשייה ממוצאת, מוצעת ברוחב לב כקיזוז על החיזיון הלא נעים שנצפה על ידי הגברת פישר־סומפקינס. אך אחד או שניים מהנוכחים הבינו שהכרזותיה נשאו את החותם המקורי של שכנועה העצמי. נראה שאמת וכבוד נכחו בכל מילה. אפילו זה הלועג לרוחות רפאים – לו היה ער ודרוך – היה נאלץ להודות שהייתה, לפחות בחלום חד מאוד, מודעת בכנות למבקר העל־טבעי.

עד מהרה עוזרתה של הגברת בלמור הייתה עסוקה באריזה. תוך שעתיים הרכב אמור להגיע כדי להעבירה לתחנה. בשעה שטרנס טייל בכיכר המזרחית, הגברת בלמור ניגשה אליו, עם נצנוץ סודי בעיניה.

"לא רציתי לספר לאחרים על כל העניין," אמרה, "אך אספר לך. בדרך מסוימת, אני חושבת שעליך לקחת אחריות. האם תוכל לנחש באיזה אופן העירה אותי רוח הרפאים הזו אתמול בלילה?"

"שלשלאות מקרקשות," הציע טרנס, לאחר מחשבה, "או שנאנקה? רוח רפאים בדרך כלל עושות האחד מהשניים."

"האם אתה יודע במקרה," המשיכה הגברת בלמור עם חוסר שייכות פתאומי לעניין, "האם אני דומה למי מקורבות המשפחה של אבי השושלת חסר המנוחה, קפטן קינסולווינג?"

"לא חושב," אמר טרנס עם נימה מבולבלת מאוד. "מעולם לא שמעתי על אף אחת מהן שנחשבה ליפיפייה."

"אם כן, מדוע," אמרה הגברת בלמור, מביטה בעיני נער הצעיר בחומרה, "שהיא תנשק אותי, כפי שאני בטוחה שהיא עשתה?"

"שמו שמיים!" קרא טרנס, עיניו פעורות בתדהמה; "את לא מתכוונת לכך, הגברת בלמור! האם הוא באמת נישק אותך?"

"אמרתי רוח רפאים," תיקנה הגברת בלמור. "אני מקווה ששם הגוף הלא־אישי יישום בצורה תקינה."

"אך מדוע אמרת שאני נושא באחריות?"

"משום שאתה קרוב המשפחה היחיד של רוח הרפאים."

"אני מבין. "עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים"³³. אבל ברצינות, האם הוא… האם הוא… איך את…?"

"יודעת? כיצד יודע כל אחד? ישנתי וזה מה שהעיר אותי, אני כמעט בטוחה."

"כמעט?"

"ובכן, התעוררתי בדיוק כאשר… הו, האם אינך יכול להבין מה כוונתי? כאשר כל דבר מעורר אותך בפתאומיות, אינך בטוח באם חלמת או… ועדיין הינך יודע ש… אוי לי³⁴, טרנס, האם חייבת אני לנתח את התחושה הבסיסית ביותר על מנת לספק את רמת משכלך המעשית עד כדי קיצוניות?"

"אבל, בנוגע לנשיקות עם רוחות רפאים, את יודעת," אמר טרנס בענווה, "אני צריך את ההדרכה הראשונית ביותר. מעולם לא נישקתי רוח רפאים. האם היא… האם היא…?"

"התחושה," אמרה הגברת בלמור עם הדגשה מחושבת אך מעט מחויכת, "משום שהינך מחפש הדרכה, היא של התערבבות חומר ורוח."

"כמובן," אמר טרנס, מרצין לפתע, "היה זה חלום או משהו מסוג ההזיה. אף אחד לא מאמין ברוחות, בימים אלה. לו סיפרת את המעשייה מתוך טוב לב, הגברת בלמור, איני יכול לבטא כמה אסיר תודה אני לך. הדבר שמח את אמי עד מאוד. אב השושלת מתקופת המהפכה היה רעיון מהמם."

הגברת בלמור נאנחה. "הגורל הקבוע של רואי רוחות רפאים הוא מוקש," אמרה בהשלמה. "מפגשי החסוי עם הרוח מיוחס לסלט סרטנים או עגמומיות. ובכן, יש לי, לפחות, זיכרון אחד מהחורבן – נשיקה מעולם בלתי נראה. האם אתה יודע טרנס, האם קפטן קינסולווינג היה גבר מאוד אמיץ?"

"הוא הולקה ביורקטואן³⁵, אני מאמין," אמר טרנס בהרהור. "אומרים שהוא ברח עם פלוגתו, לאחר הקרב הראשון שם."

"חשבתי שהוא היה ביישן, בוודאי," אמרה הגבר בלמור בהיסח הדעת. "וודאי היה לו אחר."

"קרב אחר?" שאל טרנס בטמטום.

"לאיזה אחר יכולתי לכוון? עלי ללכת ולהתכונן עכשיו; המכונית תהיה כאן תוך שעה. נהניתי מאוד מקליפטופ. כזה בוקר נפלא, לא כן, טרנס?"

בדרכה לתחנה, הגברת בלמור נטלה מתיק מטפחת משי והביטה בה בחיוך מוזר קטן. לאחר מכן היא קשרה אותה בכמה קשרים הדוקים מאוד והשליכה אותה, ברגע המתאים, על שולי הצוק לצד הדרך המתפתלת.

בחדרו, טרנס נתן כמה הכוונות לעוזרו, ברוקס. "ארוז את החפצים האלה בחבילה," אמר, "ושלח אותה לכתובת המופיעה על הכרטיס."

הכרטיס היה של לקוח ניו יורקי. ה"חפצים" היו תלבושת גברית של ימי שנות 76, עשויה מסטן לבן עם אבזמי כסף, גרבי משי לבנים ונעלי ילד לבנות. פאה מפודרת וחרב השלימו את הלבוש.

"וחפש, ברוקס," הוסיף טרנס, מעט בחרדה, "אחר ממחטת משי עם ראשי התיבות שלי באחת הפינות. וודאי שמטתי אותה היכן שהוא."

היה זה חודש לאחר מכן שהגברת בלמור ואחד או שניים מהקהל החכם הרכיבו רשימה של שמות לטיול כרכרות דרך הרי הקטסקיל. הגברת בלמור עברה על הרשימה בצנזור אחרון. שמו של טרנס קינסולווינג היה שם. הגברת בלמור העבירה את עפרונה האוֹסְרָנִי בקלות דרך השֵׁם.