רגע הניצחון

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

רגע הניצחון¹

בן גריינג'ר² הוא חייל מלחמה ותיק בן עשרים ותשע – מה שאמור לאפשר לכם לנחש את המלחמה³. הוא גם הסוחר הראשי ומנהל משרד הדואר של קאדיז⁴, עיר קטנה שבה הרוחות הקלות ממפרץ מקסיקו נושבות לעולמי־עד. בן עזר להשליך את הדון⁵ ממעוז מבצרו באנטילים הגדולים⁶ ואז, מטייל לרוחב חצי העולם, הוא צעד כמו סדרן רב־טוראי הלוך ושוב במעברים הטרופיים הבוערים של מכללות האוויר הפתוח שבהן התחנכו הפיליפינים⁷. עכשיו, עם כידונו שנחבט אל חותך גבינה, הוא מכנס את משמר רב־הטוראים של חבריו הקרובים בצל מרפסתו המגולפת היטב, במקום בג'ונגלים הסבוכים של המינדנאו⁸. עניינו ובחירתו הופנו תמיד למעשים ולא למילים, אבל שיקול ועיכול מניעים לא היו מעבר לו, כפי שסיפור זה, שהינו שלו, יאמת.

"מה זה," הוא שאל אותי בערב חסר ירח אחד, בשעה שישבנו בין ארגזיו וחביותיו, "שבאופן כללי גורם לאנשים ללכת דרך סכנות, ואש, ובעיה, ורעב, וקרב, ונוכלים כאלה? בשביל מה אדם עושה את זה? מדוע הוא מנסה להתעלות בהישגיו על עמיתיו בני האדם, ולהיות אמיץ יותר וחזק יותר ונועז יותר וראוותני יותר אפילו מחבריו הטובים ביותר? מה המשחק שלו? מה הוא מצפה להשיג מזה? הוא לא⁹ עושה את זה רק בשביל אוויר נקי והתעמלות. מה היית אומר עכשיו, ביל, שהאדם הממוצע מצפה, אם מדברים באופן כללי, לקבל עבור מאמציו בקרב קו השאפתנות וההידחקות יוצאת הדופן בשווקים, בבמות, בדוכני ירי, בחצרות לימוד, בשדות קרב, במגרשי גולף, בשבילי אוּדים ובזירות של המקומות המתורבתים והיפוכם של העולם?¹⁰"

"ובכן, בן," אמרתי, עם רצינות ביקורתית, "אני חושב שנוכל להגביל בבטחה את מספר המניעים של איש המחפש תהילה לשלושה: לשאפתנות, שהיא התשוקה למחיאות כפיים אוהדות; לתאוות בצע, אשר מביטה אל הצד החומרני של ההצלחה; ולאהבת אשה כל שהיא שכבש או שברצונו לכבוש."

בן הרהר על מילותיי בזמן שזמיר על צמרת שיח האפונה ליד המרפסת סלסל תריסר סולמות.

"אני סבור," אמר הוא, "שהאבחנה שלך מכסה למדי את המקרה לפי החוקים שהונחו בספר העתקים¹¹ וקוראים היסטוריים. אבל מה שעלה בדעתי היה המקרה של וילי רובינס¹², אדם שהכרתי. אספר לך עליו לפני שאסגור את החנות, אם לא אכפת לך להקשיב.

וילי היה אחד מההתארגנות החברתית שלנו בסן אוגוסטין¹³. עבדתי שם כפקיד עבור בריידי את מורצ'יסון¹⁴, מסחר סיטונאי של סחורות יבשות וציוד חוות. וילי ואני השתייכנו לאותו מועדון גרמני והתאגדות אתלטית וחברה צבאית. הוא ניגן על המשולש בנגינת הסרנדות שלנו וברביעייה המוזיקלית שנהגו לצלצל את כיפת הרקיע שלושה לילות בשבוע במקום כל שהוא בעיר.

וילי הלם את שמו במידה ניכרת. הוא שקל קרוב למאה פאונד של עגל באריג הקיץ שלו, והייתה לו הבעת "איפה־מרי?" כה ברורה על תווי פניו שהיית יכול כמעט לראות את הצמר גדל עליו¹⁵. ועם זאת לא היית יכול לגדר אותו מפני הנערות אפילו עם גדר תיל. אתה מכיר את הסוג הזה של בחורים צעירים – סוג של תערובת של שוטים ומלאכים – הם ממהרים פנימה ומפחדים לצעוד באותו הזמן; אבל הם לעולם לא כושלים ללכת כשהם מקבלים את ההזדמנות. הוא היה תמיד קרוב כאשר "התקיים אירוע עליז", כפי שעיתוני הבוקר נהגו לומר, נראה מאושר כמו ליצן החצר ובאותו הזמן לא־בנוח כמו צדפה חיה המוגשת עם חמוצים מתוקים. הוא רקד כאילו היה עליו צבי עקוד והיה לו אוצר מילים של קרוב לשלוש מאות וחמישים מילים שהוא מתח מעל ארבעה גרמנים בשבוע, מבצע גניבה ספרותית כדי להשיג שתי ארוחות גלידה ושיחת ליל יום ראשון¹⁶.

הוא הצטייר לי כמו סוג תערובת של חתלתול מלזי, צמח רגיש וחבר נטוש של להקת "שני יתומים"¹⁷.

אני אתן לך הערכה של ההופעה הגופנית והצילומית שלו ואז אנעץ דורבנות בצידי הסיפור שלי. וילי נטה לתושבי הקווקז בצבעו וסגנונו. שיערו היה מבריק וצבעוני כמו אבן הלשם ושיחתו מקוטעת. עיניו היו בעלות אותו גוון כחול כשל כלב חרסינה בפינה הימנית של אדן האח של דודתך אלן. הוא לקח דברים כפי שבאו ומעולם לא הרגשתי איזו עוינות כלפיו. נתתי לו לחיות וכך עשו האחרים. אבל מה הוילי הזה עושה אם לא לשדל את ליבו מתוך מגפיו ולאבד אותו אצל מיירה אליסון¹⁸, הנערה הנמרצת, הזוהרת, הנלהבת, החכמה והיפה ביותר בסן אוגוסטין. אני אומר לך, היו לה את העיניים השחורות ביותר, את התלתלים המבהיקים ביותר, ואת המושך ביותר – הו, לא, אתה לא בכיוון – לא הייתי קורבן. הייתי עשוי להיות, אבל ידעתי טוב יותר. שמרתי מרחק. ג'ו גרנברי¹⁹ היה הדבר למן ההתחלה. הוא הצליח להביס את כל האחרים כמה ליגות ומזרחה משם למוקש ותל²⁰. אבל, בכל מקרה, מיירה הייתה במשקל של תשעה פאונד, מרינו מלא, צמר סתיו גזום, שסולק והועמס על צוות של ארבעה סוסים בדרך לסן אנטון.

ערב אחד היה אירוע גלידה חברתי אצל רעיית הקולונל ספרגינס²¹ בסן אוגוסטין. לנו הבחורים היה חדר גדול למעלה שנפתח עבורנו כדי לשים בו את כובעינו וחפצנו, וכדי לסרק את שערנו ולענוד את הצווארונים הנקיים שהבאנו בתוך רצועות הזיעה של כובענו –  בקצרה, חדר להתארגן בו בדיוק כפי שיש בכל מקום של עשייה מעולה ומסוגננת. מעט יותר במורד המבואה היה את חדר הבנות, שבו הן נהגו להתאפר וכן הלאה. למטה אנחנו – כלומר, מועדון ריקוד הקוטיליון והמשמחים החברתי של סן אוגוסטין – הנחנו אלונקה בסלון שבו עתיד היה להתרחש ריקודנו.

במקרה היינו, וילי רובינס ואני, למעלה ב – חדר המעילים, אני מאמין שהם קוראים לזה – כאשר מיירה אליסון דילגה דרך האולם בדרכה למטה מחדר הבנות. וילי עמד לפני המראה, מתעניין מאוד בהחלקת חלקת הדשא הבלונדינית על ראשו, שנראה שגרמה לו צרות גדולות. מיירה הייתה תמיד מלאת חיים ורוח שטות. היא עצרה ונעצה את ראשה בדלתנו. היא הייתה יפיפייה, ללא ספק, אבל אני ידעתי איך ג'ו גרנברי היה איתה. כך גם וילי; אבל הוא המשיך לפעות אחריה וללכת בעקבותיה. הייתה לו שיטה של התעקשות שלא עלתה בקנה אחד עם שיער חיוור ועיניים בהירות.

"הלו, וילי!" מיירה אומרת. "מה אתה עושה לעצמך בראי?"

"אני מנסה להיראות טוב," וילי אומר.

"טוב, לעולם לא תוכל להיות טוב²²," מיירה אומרת, עם צחוקה המיוחד, שהיה בעל הצליל המעורר ביותר שאי־פעם שמעתי מלבד קרקוש של מערכת כלי אוכל ריקה כנגד קרן האוכף שלי.

הסתכלתי בוילי אחרי שמיירה הלכה. היה לו סוג של מראה חבצלת־לבנה שיצר רושם שהערה שלה, כפי שאתה עשוי לומר, שבשה את נפשו. מעולם לא הבחנתי בשום דבר במה שהיא אמרה שנשמע הרסני במיוחד לרעיונות של אדם בנוגע למודעות עצמית, אבל הוא נסוג אחורה במידה שבקושי היית יכול לדמיין. לאחר שירדנו במדרגות עם צווארוננו הנקיים, וילי מעולם לא התקרב שוב למיירה באותו הערב. אחרי הכול, הוא נדמה להיות בחור מטיפוס החלב הרזה²³ ומעולם לא התפלאתי שג'ו גרנברי הביס אותו.

ביום המחרת התפוצצה ספינת המלחמה מיין²⁴ ואז עד מהרה מישהו – אני מניח שזה היה ג'ו ביילי או בן טילמן או אולי הממשלה²⁵ – הכריז מלחמה כנגד ספרד. ובכן, כל אחד מדרום לקו הייצור של מנסון והמלין²⁶ ידע שהצפון בעצמו לא יכול למחוק מדינה שלמה בגודל ספרד. לכן הינקים התחילו לצעוק לעזרה, והג'וני ראב²⁷ ענו לקריאה. "אנחנו באים, האב ויליאם²⁸, מאה אלף חזקים ועוד כמה," הייתה הדרך שהם שרו את זה. וקווי המפלגה הישנים שנמתחו על ידי מצעד שרמן והקלו קלוקס קלאן והכותנה בתשעה סנט ותקנות מכונית הרחוב של ג'ים קרואו התפוגגו להם²⁹. הפכנו למדינה אחת מאוחדת, בלי שום צפון, מעט מאוד מזרח, נתח טוב של מערב ודרום שהגיח במעורפל, גדול כמו התווית הזרה הראשונה על מזוודה חדשה של שמונה דולר.

כמובן שכלבי המלחמה לא היו להקה שלמה ללא נביחה של הרובאים מסן אוגוסטין, מחלקה ד', של הגדוד הארבעה־עשר של טקסס³⁰. הפלוגה שלנו הייתה בין הראשונות שנחתו בקובה וזרעו אימה בלב האויב. אני לא הולך לתת לך היסטוריה של המלחמה, אני רק מושך את זה כדי למלא את הסיפור שלי בנוגע לוילי רובינס, בדיוק כפי שהמפלגה הרפובליקנית משכה את זה כדי לעזור לבחירות ב־³¹1898.

אם למישהו היה אי־פעם מצב חוקתי בעייתי³² זה היה וילי רובינס הזה. למן הרגע שבו הניח את רגלו על אדמת הרודנים מקסטיליה, הוא נראה כמי שבולע סכנה כפי שחתול מלקק שמנת. הוא בוודאי הדהים כל גבר בפלוגה שלנו, מהקפטן ומעלה. לא ציפית ממנו לנוע בטבעיות מעבודה של שמש לקולונל, או קלדן בחנות – אבל לא. הוא יצר את התפקיד של הנער הגיבור עם שיער זהוב שחי וחוזר הביתה עם השלל במקום למות עם שיגור חשוב בידיו לרגלי הקולונל שלו.

הפלוגה שלנו נכנסה לקטע של נוף קובני שבו התרחש אחד החלקים המבולגנים והלא־מובחנים ביותר של מסע הבחירות. היינו בחוץ כל יום, מקפצים בשיחים ומתכחשים בתגרות קטנות עם החיילים הספרדיים, שנראו יותר כמו סוג של אויבים מחוקים מעייפות יותר מכל דבר אחר. המלחמה הייתה בדיחה עבורנו, ובעלת שום עניין עבורם. מעולם לא היינו יכולים לראות את זה בכל דרך אחרת מאשר כמחזה קומי כביר, שהרובאים של סן אוגוסטין היו באמת נלחמים כדי לאשר את הכוכבים והפסים. והסניורים הקטנים האשמים לא קיבלו מספיק שכר כדי שיהיה להם אכפת בין אם הם היו פטריוטים או רודנים. מדי פעם בפעם מישהו היה נהרג. זה נראה בעיני כמו בזבוז של חיים. הייתי בקוני איילנד כשהלכתי פעם לניו יורק, ואחד מאותם מתקנים שמחליקים מטה שהם קוראים להם "רכבות הרים" עף מהמסילה והרג אדם בחליפת שק חומה. כל פעם שהספרדים ירו במישהו מאנשינו, זה נראה לי לא הכרחי ומצער בדיוק כפי שהיה המקרה הזה.

אבל אני משמיט את וילי רובינס מהשיחה. הוא יצא בעקבות שפיכות דמים, תהילה של זרי דפנה, שאפתנות, מדליות, המלצות וכל הצורות האחרות של תהילה צבאית. ולא נראה שהוא מפחד מכל אחת מהצורות המוכרות של סכנה צבאית, כמו ספרדים, כדורי תותח, בשר משומר, אבקת שריפה או העדפה לקרובי משפחה. הוא הלך קדימה עם שיערו החיוור ועיני החרסינה הכחולות שלו ובלע ספרדים כמו שהיית בולע סרדינים בחופה³³. מלחמות ומהומות של מלחמה מעולם לא בלבלו אותו. הוא היה עומד מול חובת המשמר, יתושים, לחם יבש, כבוד ואש באותה אחידות מושלמת. שום בלונדיני בהיסטוריה לא הגיע אי־פעם למרחק בר־השוואה אליו למעט נסיך יהלום והמלכה קתרין מרוסיה³⁴.

אני זוכר, פעם אחת, פגז קטן של גברים ספרדים טייל להנאתו מאחורי חלקת של קנה סוכר וירה בבוב טרנר, הסמל הראשון של הפלוגה שלנו, בזמן שאכלנו ארוחת ערב. כנדרש בתקנות הצבא, אנחנו הבחורים עברנו דרך התחבולות הרגילות של נפילה לתוך התור, הצדעה לאויב, העמסה ויריה, כורעים.

זו לא היה הדרך הטקסנית לריב, אבל בהיותם תוספת ונספח חשובים מאוד לצבא הסדיר, הרובאים של סן אוגוסטין היו צריכים להסתגל למערכת הכללים הנוקשה של ההתחשבנות³⁵. בזמן שהוצאנו את ספר התחבולות של אפטון³⁶, דפדפנו לעמוד חמישים ושבע, אמרנו "אחת, שתיים, שלוש, אחת, שתיים, שלוש" מספר פעמים וקיבלנו תרמילים ריקים לתוך הספרינגפילד שלנו, היחידה הספרדית חייכה שוב ושוב, התגלגלה והדליקה סיגריות על ידי חוליות³⁷ והלכה לדרכה בתיעוב ובבוז.

הלכתי ישר לקפטן פלויד³⁸ ואמרתי לו³⁹: "סאם, אני לא חושב שהמלחמה הזאת היא משחק ישר. אתה יודע בדיוק כמוני שבוב טרנר היה אחד מהבחורים הלבנים ביותר שאי־פעם השליך רגל מעל אוכף, ועכשיו המושכים בחוטים האלה⁴⁰ בוושינגטון תיקנו את השעון שלו. הוא מת מבחינה פוליטית ולמראית עין. זה לא הוגן. למה הם צריכים להמשיך את הדבר הזה? אם הם רוצים שספרד תובס, למה הם לא הופכים את הרובאים של סן אוגוסטין ואת הפלוגה של השומר ג'ו סילי⁴¹ ומכונית מלאה של סגני שריף ממערב טקסס על הספרדים האלה, ותנו לנו לשחרר אותם מעל פני הארץ? מעולם לא היה לי אכפת הרבה," אני אומר, "להילחם על פי חוקי הזירה של הלורד מצ'סטרפילד⁴². אני הולך למסור את התפטרותי ולחזור הביתה אם מישהו אחר שאני מכיר באופן אישי ייפגע במלחמה הזאת. עכשיו, אם אתה יכול להשיג מישהו אחר במקומי, סאם," אני אומר, "אני אעזוב בתחילת השבוע הבא. אני לא רוצה לעבוד בצבא שלא נותן לעוזרים שלו סיכוי. לא משנה השכר שלי," אני אומר, "תן למשרד האוצר לשמור אותו."

"ובכן, בן," הקפטן אומר לי, "טענותיך והערכותיך על תחבולות המלחמה, הממשלה, פטריוטיות, שמירה ברכיבה ודמוקרטיה הן בסדר גמור. אבל בחנתי את מערכת הבוררות הבין־לאומית והמוסר של טבח מוצדק בצורה מעמיקה מעט יותר, אולי, מכפי שעשית אתה. עכשיו, אתה יכול להגיש את התפטרותך בשבוע הראשון הבא, אם כך אתה רוצה לעשות. אבל אם תעשה זאת," סאם אומר, "אני אורה למשמר רב־הטוראים לקחת אותך בתרמית אבן הגיר הזאת לנחל ולירות מספק עופרת לתוכך כדי לייצב ספינת אוויר תת־מימית⁴³. אני קפטן הפלוגה הזאת, ונשבעתי אמונים למדינות המאוחדות ללא קשר להבדלים המקומיים, הפורשים והקונגרסיים. האם יש לך טבק עישון?" סאם משנה כיוון. "שלי התרטב כששחיתי בנחל הבוקר."

הסיבה שאני מושך את כל העדות לא־במעמד־צד־אחד⁴⁴ הזו היא בגלל שוילי רובינס עמד שם, מקשיב לנו. אני הייתי סמל שני והוא היה טוראי אז, ובקרב הטקסניים והמערביים בינינו לא היו הרבה תחבולות ונחיתות כפי שהיו בצבא הרגיל. מעולם לא קראנו לקפטן שלנו שום דבר מלבד "סאם", למעט כאשר היו הרבה אלופים ואדמירלים בסביבה, כדי לשמר את המשמעת. ואומר וילי רובינס לי, במבנה חד של קול שהולם מאוד את שיערו הבהיר ותיעודו הקודם: "צריכים לירות בך, בן, על שביטאת רגשות כאלה. גבר שלא יילחם בעבור המדינה שלו גרוע יותר מגנב סוסים. אם אני הייתי הקפטן, הייתי שם אותך בבית המשמר לשלושים יום על אומצה עגולה וטמלות⁴⁵. מלחמה," וילי אומר, "היא גדולה ונפלאות. לא ידעתי שאתה פחדן."

"אני לא," אני אומר. "אם הייתי, הייתי מעיף כמה מהחיוורון מעל מצח השיש שלך. אני נוהג איתך במידת הרחמים," אני אומר, "בדיוק כפי שאני עם הספרדים, בגלל שתמיד הזכרת לי משהו עם פטריות בצד. מה, הגבירה הקטנה משאלוט שכמוך⁴⁶," אני אומר, "מנהיג לא מבושל של ריקוד קוטיליון, אופנה זגוגית וצורה יצוקה, כתף המחט הלבנה שלך שהוכנה בהרי האלפים הציסלפיים⁴⁷ בגרמניה למסחר המאוחר של השנה החדשה שכמוך, אתה יודע עם מי אתה מדבר? היינו באותו מעגל חברתי," אני אומר, "וסבלתי אותך משום שנראית כה צייתן ולא מספיק לעצמך. אני לא מבין למה גילית פתאום עניין אישי באבירות ורצח. הטבע שלך עבר התגלות מלאה. עכשיו, איך זה קרה?"

"ובכן, אתה לא תבין את זה, בן," וילי אומר, מעניק את אחד מחיוכיו המעודנים ופונה הלאה.

"תחזור לכאן!" אני אומר, תופס אותו בשולי מעיל החאקי שלו. "הפכת אותי לסוג של עצבני, למרות האדישות שעד כה נהגתי בך. יצאת לעשות הצלחה בעיסוק הגיבור הזה, ואני מאמין שאני יודע בעבור מה. אתה עושה את זה או בגלל שאתה משוגע או בגלל שאתה מצפה לתפוס איזו בחורה על ידי זה. עכשיו, אם זו בחורה, יש לי כאן משהו להראות לך". לא הייתי עושה את זה, אבל הייתי עצבני לחלוטין. משכתי נייר של סן אוגוסטין מתוך כיס ירכי והראיתי לו את הפריט. זה היה חצי טור בנוגע לנישואיהם של מיירה אליסון וג'ו גרנברי. וילי צחק וראיתי שלא פגעתי בו.

"הו," הוא אומר, "כולם ידעו שזה עומד לקרות. שמעתי על זה לפני שבוע." ואז הוא צחק את אותו הצחוק שוב.

"בסדר גמור," אני אומר. "אז למה אתה רודף בכזה חוסר זהירות אחרי הקשת הזוהרת של התהילה? אתה מצפה להיבחר לנשיא, או שאתה שייך למועדון התאבדות?"

ואז קפטן סאם מתערב.

"אתם אדונים תפסיקו לפטפט ותחזרו למגורים שלכם," הוא אומר, "או שאדאג שילוו אתכם לבית המשמר. עכשיו, התפזרו, שניכם! לפני שאתם הולכים, למי משניכם יש טבק לעיסה?"

"אנחנו הולכים, סאם," אני אומר. "זה זמן ארוחת ערב בכל מקרה. אבל מה אתה חושב על מה שדיברנו עליו?⁴⁸ שמתי לב שאתה זורק הרבה מאוד חבלי התאבקות טובים בשביל הבלון הזה המכונה תהילה – מה זאת שאפתנות, בכל מקרה? בשביל מה אדם מסכן את חייו יום אחר יום? אתה יודע על משהו שהוא משיג בסוף שיכול לפצות אותו בעבור הטרחה? אני רוצה לחזור חזרה הביתה," אני אומר. "לא אכפת לי אם קובה תטבע או תשחה, ואני לא שם מלוא המטרת של טבק ארנבים באם המלכה סופיה, כריסטינה או צ'רלי קולברסון⁴⁹ שולטים באיים היפים האלה; ואני לא רוצה את השם שלי בשום רשימה מלבד ברשימת השורדים. אבל שמתי לב אליך, סאם," אני אומר, "מחפש את בועת הפרסום בגרון התותח מספר פעמים. עכשיו, בשביל מה אתה עושה את זה? האם זאת שאפתנות, עסקים, או איזו פיבי מנומשת בבית שאתה מתנהג כגיבור למענה?"

"ובכן, בן," סאם אומר, כשולף את חרבו מבין ברכיו, "כקצין הממונה עליך אני יכול לשפוט אותך במשפט צבאי על ניסיון לפחדנות ועריקה. אבל לא אעשה את זה. ואספר לך מדוע אני מתאמץ בעבור הקידום והכבוד הרגיל של מלחמה וכיבוש. רב־סרן מקבל יותר שכר מאשר קפטן, ואני צריך את הכסף."

"נכון עבורך!" אני אומר. "אני יכול להבין את זה. השיטה שלך לחיפוש תהילה מושרשת באדמה העמוקה ביותר של הפטריוטיות. אבל אני לא מסוגל לתפוס," אני אומר, "למה וילי רובינס, שההורים שלו בבית מסודרים היטב, ושנהג להיות צייתן ושקדן כמו חתול עם שמנת על שפמיו, יכול בבת אחת להתפתח ללוחם אמיץ עם נטייה חזקה ביותר לבליעת אש. ונראה שהבחורה במקרה שלו הוצאה על ידי נישואין לבחור אחר. אני מניח," אני אומר, "שזה מקרה פשוט של שאפתנות נפוצה. הוא רוצה אולי שהשם שלו ירעם בפינות הזמן. זה חייב להיות זה."

ובכן, מבלי לפרט את מעשיו, וילי בהחלט עשה טוב כגיבור. הוא פשוט בילה את מרבית זמנו על ברכיו, מתחנן בפני הקפטן שלנו לשלוח אותו בתקוות נואשות ומשלחות סיורים מסוכנים. בכל קרב הוא היה הגבר הראשון לערבב את זה עם קרבה גדולה לדון אלפונסוס⁵⁰. הוא קיבל שלשה או ארבעה כדורים שנשתלו בחלקים מגוונים של האנטומיה שלו. פעם הוא הלך עם חוליה של שמונה גברים ולכד את כל הפלוגה של הספרדים. הוא שמר את קפטן פלויד עסוק בכתיבת המלצות על הגבורה שלו כדי לשלוח למפקדות, והוא התחיל לצבור מדליות עבור כל מיני דברים – גבורה ויריה במטרה ואומץ ותחבולות וצייתנות⁵¹ וכל ההישגים הקטנים שנראים טוב לסייעת השלישית של מזכירות מחלקת המלחמה.

לבסוף, קפטן פלויד קודם להיות רב־אלוף, או מפקד אבירים של העדר הראשי או משהו כזה. הוא נע בכבדות על סוס לבן, כולו מחולל עם עלה מוזהב ונוצות תרנגולת וכובע אבירים טוב⁵² ולא הורשה על ידי התקנות לדבר איתנו. ו־וילי רובינס התמנה לקפטן על הפלוגה שלנו. ואולי הוא לא הלך אחרי זר התהילה אז! ככל שיכולתי לראות זה היה הוא שסיים את המלחמה. הוא גרם לשמונה־עשר מהבחורים שלנו – חברים שלו, גם – להיהרג בקרבות שהוא עורר בעצמו, וזה לא נראה לי הכרחי בכלל. לילה אחד הוא לקח שניים־עשר מאיתנו והתקדם לאט ובקושי דרך פלג קטן ברוחב של מאה ותשעים יארד בערך, וטיפס על כמה הרים, והתנגב דרך מייל של חלקת שיחים מוזנחים וכמה מחצבות אבנים ולתוך כפר קש שיפון, ולכד גנרל ספרדי בשם, כפי שהם אמרו, בני ויידס⁵³. בני נראה לי כמעט לא שווה את הטרחה, בהיותו איש שחור בלי נעלים או חפתים, ולהוט להיכנע ולהשליך את עצמו על מזנון אויבו. אבל העבודה הזאת נתנה לוילי את הדחיפה הגדולה שהוא רצה. החדשות של סן אוגוסטין והעיתונים של גלווסטון, סנט לואיס, ניו יורק וקנזס⁵⁴ הדפיסו את תמונתו וטורים של דברים עליו. סן אוגוסטין פשוט השתגעה על "הבן האמיץ" שלה. "החדשות" פרסם מאמר מערכת שהתחנן בדמעות בפני הממשלה לבטל את הצבא הרגיל ואת המשמר הלאומי, ולתת לוילי לשאת ביתר המלחמה לבדו. נאמר שסירוב לעשות כן ייחשב כהוכחה שהקנאה הצפונית בדרום השתוללה כתמיד.

אם המלחמה לא הייתה מסתיימת די מהר, אני לא יודע לאילו גבהים של צמה מוזהבת ותהילה⁵⁵ וילי היה יכול לטפס; אבל הוא טיפס. הייתה פרישה של עוינות רק שלושה ימים לאחר שהוא התמנה לקולונל וקיבל עוד שלוש מדליות בדואר הרגיל, וירה בשני ספרדים בזמן שהם שתו לימונדה במארב.

הפלוגה שלנו חזרה לסן אוגוסטין כשהמלחמה נגמרה. לא היה שום מקום אחר עבורה ללכת. ומה אתם חושבים? העיר הישנה הודיעה לנו בדפוס, במברק, במשלוח מיוחד, ועל ידי אדם שחור בשם שאול שנשלח על פרד אפור לסן אנטון, שהיא עמדה לתת לנו את הפיצוץ הגדול ביותר, המחמיא ביותר, המזין ביותר והיסודי ביותר שאי־פעם הפריע לקילדיות על דירות החול מחוץ לרצף המיידי של העיר⁵⁶.

אני אומר "אנחנו", אבל הכול היה מכוון לטוראי לשעבר, קפטן למעשה והקולונל הנבחר, וילי רובינס.

העיר הייתה משוגעת עליו. הם הודיעו לנו שקבלת הפנים שהם עמדו לערוך תגרום למרדי גרא בניו אורלינס להיראות כמו תה של אחר הצוהריים בברי סנט אדמונדס⁵⁷ עם דודתו של העוזר לכומר.

ובכן, הרובאים של סן אוגוסטין חזרו הביתה בזמן שנקבע. כולם היו בתחנת הרכבת, צועקים קריאות רוזוולט־דמוקרט – ובכן, הם נהגו להיקרא מורדים⁵⁸. היו שתי תזמורות של כלי נשיפה, וראש העיר, ונערות בית ספר בלבן, מפחידות את סוסי מכונית הרחוב בכך שהשליכו ורדים צ'ירוקיים⁵⁹ ברחובות, ו… – טוב, אולי ראיתם חגיגה בעיר שהייתה פנים־ארצית ומחוסרת מים⁶⁰. הם רצו שהקולונל שהועלה בדרגה וילי ייכנס לתוך כרכרה ויימשך על ידי אזרחים נכבדים וכמה מחברי מועצת העיר אל הנשקייה, אבל הוא נשאר עם הפלוגה שלו וצעד בראשה במעלה שדרת סאם יוסטון⁶¹. הבניינים בשני הצדדים כוסו בדגלים וקהל, וכולם צעקו "רובינס!" או "שלום, וילי!" בזמן שהם צעדו בטורים של ארבעה. מעולם לא ראיתי בן אדם מפורסם למראה בחיי יותר משוילי היה. היו לו לפחות שבע או שמונה מדליות ותעודות ועיטורים על חזה מעיל החאקי שלו; הוא היה צרוב משמש בצבע אוכף, והוא ללא ספק הסב לעצמו גאווה.

הם אמרו לנו בתחנת הרכבת שבית המשפט היה עתיד להיות מואר בשבע וחצי ושיהיו נאומים וצ'ילי קון קרנה במלון פאלאס. העלמה דלפין תומפסון הייתה עתידה לקרוא שיר מקורי מאת ג'ימס וייטבומב רייאן, וקונסטבול הוקר הבטיח לנו הצעדה של תשעה רובים משיקגו שהוא עצר באותו יום⁶².

לאחר שהתפרקנו בנשקייה, וילי אומר לי: "רוצה ללכת איתי קצת?"

"מה, כן," אני אומר "אם זה לא כל־כך רחוק שאנחנו לא יכולים לשמוע את ההמולה והיריות מתפוגגים. אני רעב בעצמי," אני אומר, "ואני משתוקק לאיזה אוכל בייתי, אבל אלך איתך."

וילי ניווט אותי דרך כמה רחובות צדדים עד שהגענו לקוטג' לבן קטן בחלקה חדשה עם מדשאה של עשרים על ארבעים רגל, מקושטת בחתיכות לבנה ושברי חבית ישנים.

"עצור ותן את אות המעבר," אומר אני לוילי. "אתה לא מזהה את הבור הזה? זה קן האוהבים שג'ו גרנברי בנה לפני שהוא התחתן עם מיירה אליסון. בשביל מה אתה הולך לשם?" אבל וילי כבר פתח את השער. הוא הלך במעלה שביל הלבנים למדרגות, ואני הלכתי איתו. מיירה ישבה בכיסא נדנדה במרפסת, תופרת. שיערה הוחלק לאחור באופן חפוז למדי ונקשר בסרט. עד אז מעולם לא הבחנתי שהיו לה נמשים. ג'ו היה בצד אחד של המרפסת, בחולצת השרוולים שלו, בלי שום צווארון ושום סימן של גילוח, מנסה לשייף חור בקרב חתיכות הלבנה ופחיות פח, לשתול בהן עץ פרי קטן. הוא הרים את המבט ומעולם לא אמר מילה, וגם לא מיירה. וילי היה בהחלט מגונדר למראה במדים שלו, עם מדליות מתוחות על החזה שלו והחרב החדשה עם ידית הזהב. לעולם לא היית יכול להחשיב אותו לחרטומן לבן־ראש קטן שהבנות נהגו לפקד עליו וללעוג לו⁶³. הוא פשוט עמד שם לרגע, מסתכל במיירה עם חיוך קטן מסוים על פניו; ואז הוא אמר לה, לאט, וסוג של נאחז במילותיו עם שיניו: "הו, אני לא יודע! אולי הייתי יכול לו ניסיתי."

זה היה כל מה שנאמר. וילי הרים את כובעו, והלכנו משם. ואיך שהוא, כשהוא אמר את זה, נזכרתי לפתע פתאום בערב הריקודים ההוא ו־וילי מבריש את שערו לפני המראה, ומיירה נועצת את ראשה בדלת להקניט אותו.
כשחזרנו לשדרת סאם יוסטון, וילי אמר: "ובכן, להתראות, בן. אני הולך הביתה ואחלוץ את נעלי ואנוח."

"אתה?" אני אומר. "מה הבעיה איתך? האם בית המשפט לא מפוצץ עם כל אחד בעיר שמחכה לכבד את הגיבור? ושתי תזמורות כלי הנשיפה, והדקלומים והדגלים והתקפי ההתרגשות⁶⁴ והאכילה שיגיעו אחר כך שממתינים לך?"

וילי נאנח.

"בסדר גמור, בן," הוא אומר. "לעזאזל אם לא שכחתי מכל זה."

"וזאת הסיבה שאני אומר," בן גריינג'ר סיכם , "שאתה לא יכולים להגיד איפה השאפתנות מתחילה יותר משאתה יכול לקבוע איפה היא עתידה להסתיים."