רב־מכר
רב־מכר1
1
יום אחד בקיץ שעבר נסעתי לפיטסבורג – טוב, הייתי צריך להיות שם לרגל עסקים.
קרון הרכבת שלי היה מלא באופן רווחי באנשים מהסוג שבדרך כלל רואים בקרונות רכבת. מרביתם היו גבירות בשמלות משי חומות חתוכות עם אֻכָּפִיות2 מרובעות, שיבוץ תחרה ורעלות מנוקדות, שסירבו להרים את החלונות. לאחר מכן ישנו המספר הרגיל של אנשים שנראים כאילו הם עשויים לעסוק בכל דבר וללכת לכל מקום. כמה סטודנטים של טבע האדם יכולים להסתכל על אדם בקרון שינה3 ולומר לכם מהיכן הוא, מהו עיסוקו ותחנותיו בחיים, הן מבחינה מדינית והן מבחינת חברתית4, אך אני מעולם לא יכולתי. הדרך היחידה שבה יכולתי לשפוט נכונה עמית־נוסע הייתה כאשר הרכבת הוחזקה על ידי שודדים או כאשר הוא מושיט יד באותו זמן כמוני למגבת האחרונה בחדר הרחצה של קרון השינה.
הסבל הגיע והבריש את הצטברות הפיח על אדן החלון אל הברך השמאלית של מכנסיי. הסרתי אותו עם נימה של התנצלות. הטמפרטורה היה שמונה ושמונה. אחת מהגבירות מנוקדות הרעלה דרשה את סגירתם של שני מאווררים נוספים ודיברה בקולניות על אינטרלאקן5. נשענתי בעצלתיים לאחור על כיסא מספר 7 והבטתי בסקרנות השקטה ביותר על הראש השחור הקטן בעל קרחת מנוקדת שנראה ממש מעל מושב מספר 9.
לפתע מספר 9 השליך ספר לרצפה בין מושבו לחלון ובהסתכלי, ראיתי שהיה זה גברת השושנה וטרוואליאן6, אחד הרומנים הנמכרים ביותר בתקופתנו. לאחר מכן המבקר או חסר התרבות, היה מה שהיה, כיוון את כיסאו באלכסון לכיוון החלון וזיהיתי אותו מיד כג'ון א. פסקוד7 מפיטסבורג, איש מכירות נוסע לחברת צלחות זכוכית – מכר וותיק שלא ראיתי במשך שנתיים.
תוך שתי דקות עמדנו פנים אל מול פנים, לחצנו ידיים וסיימנו עם נושאים כגון גשם, רכוש, בריאות, מגורים ויעד. פוליטיקה הייתה עתידה להגיע לאחר מכן, אבל לא הייתי כה מוכה גורל.
הייתי רוצה שתכירו את ג'ון א. פסקוד. הוא קורץ מהחומר שגיבורים אינם לרוב ברי־מזל להיות עשויים ממנו. הוא היה גבר קטן עם חיוך רחב, ועין שנראתה כמקובעת על אותה נקודה אדומה בקצה אפכם. מעולם לא ראיתי אותו עונב אלא סוג אחד של עניבה, והוא מאמין במחזיקי חפתים ונעלי כפתורים. הוא קשה ואמיתי כמו כל דבר שאי־פעם יצא מפועלי חברת הברזל של קמבריה, והוא מאמין שברגע שפיטסבורג תהפוך את צרכנות העישון לחובה, פטרוס ירד וישב למרגלות רחוב סמיתפילד ויאפשר למישהו אחר לטפל בשער למעלה, בשלוחת גן העדן8. הוא מאמין כי צלחות הזכוכית "שלנו" היא המצרך החשוב ביותר בעולם, וכאשר אדם נמצא בעיר הולדתו עליו להיות הוגן ושומר חוק.
במהלך היכרותי עמו בעיר הלילה היומית9 מעולם לא הכרתי את השקפותיו על החיים, אהבה, ספרות ומוסר. במהלך פגישתנו עברנו על נושאים מקומיים ואז נפרדנו, אחרי שאטו מארגו, תבשיל אירי, עוגות פלנל, רפרפת קוטג' וקפה (הי שם! החלב בנפרד)10. כעת הייתי עתיד לקבל יותר מרעיונותיו. בדרך העובדות, היא סיפר לי שהעסקים התגברו מאז ועידת המפלגה ושהוא עומד לרדת בקוקטאון11.
2
"תגיד," אמר פסקוד, מנער את ספרו המושלך עם חרטום נעלו הימנית, "האם קראת אי־פעם אחד מאותם רבי־מכר האלה? אני מתכוון לסוג שבו הגיבור הוא אמריקני כביר – לפעמים אפילו משיקגו – שמתאהב בנסיכה מלכותית מאירופה שמטיילת תחת שם בדוי ועוקב אחריה לממלכת או נסיכות אביה? אני מניח שקראת. הם כולם דומים. לפעמים המועך־המטייל12 הזה הוא כתב עיתון בוושינגטון ולפעמים הוא ואן משהו מניו יורק או מתווך חיטה משיקגו ששווה חמישים מיליון. אבל הוא תמיד מוכן לפרוץ אל שירות המלך בכל מדינה זרה ולשלוח את מלכותיו ונסיכותיו ולנסות את המושבים היוקרתיים החדשים בארבעת הגדולים או בב. ואו13. לא נראה שיש איזו סיבה אחרת בספר להימצאותם כאן.
ובכן, הבחור הזה רודף אחרי מחממת־הכיסא המלכותית הביתה, כפי שאמרתי, ומגלה מי היא. הוא פוגש אותה כאן בטיילת איטלקית או ברחוב גרמני14 ערב אחד ונותן לנו עשרה עמודים של שיחה. היא מזכירה לו את ההבדלים בין מעמדותיהם, וזה נותן לו הזדמנות לקשקש על פני שלושה עמודים שלמים על הריבונים האמריקנים, שלא הוכתרו באופן רשמי למלכים. אם אתה לוקח את ההערות שלו והופך 'ותן למוזיקה, ואז לוקח את המוזיקה מ'ן, הן היו נשמעות בדיוק כמו אחת משורותיו של ג'ורג' קוהאן15.
טוב, אתה יודע איך זה מתנהל, אם קראת כל אחד מ'ם – הוא מרביץ לשומרי הראש השוויצרים של המלך בכל פעם שהם מפריעים לו. הוא גם סייף נהדר. עכשיו, אני הכרתי כמה מאותם גברי שיקגו שהיו סייפים ידועים לשמצה, אבל מעולם לא שמעתי על שום סייף שהגיע משם. הוא עומד על ראש גרם המדרגות המלכותי בטירת שוצנפסטנשטיין עם חרב סייף נוצצת בידו, ומבצע ציר בולטימור בשש מחלקות בוגדים שבאו לטבוח במלך האמור16. ואז הוא צריך להילחם בדו־קרב עם כמה נציגים ממשלתיים ולסכל מזימה של ארבעת בניו של מלך אוסטריה להשתלט על הממלכה ולהפוך אותה לתחנת דלק. אבל התמונה הנהדרת ביותר היא כאשר יריבו על ידה של הנסיכה, הרוזן פיודור17, תוקף אותו בין סורגים18 לבין קפלה הרוסה, חמוש במכונת ירייה, חרב נטולת מגן בעלת להב מעוקל כפול וכלבי דם סיבריים19. ההתרחשות הזאת היא מה שמריץ את רב־המכר אל המהדורה העשרים ותשע לפני שהיה למוציא לאור מספיק זמן לכתוב המחאה עבור התגמולים המקדימים.
הגיבור האמריקני מקלף את מעילו ומשליך אותו מעל ראשי כלבי הדם, מכניס מכה למכונת הירייה עם כפפתו, אומר "יאה!" לחרב נטולת המגן ובעלת הלהב ומנחית מכה בסגנון הטוב ביותר של קיד מקוי20 בעינו השמאלית של הרוזן. כמובן, יש לנו מאבק פרסים קטן ממש שם במקום. הרוזן – על מנת להפוך את הניסיון לאפשרי – מצטייר כמומחה באמנות ההגנה העצמית בעצמו; והנה לפנינו יש את קרב קורבט־סאליבן21 המועבד אל תוך הספרות. הספר מסתיים בכך שהמתווך והנסיכה מבצעים גרסת כיסוי לג'ון ססיל קליי22 כעצי התרזה במסלול גורגונזולה23. זה מסכם את סיפור האהבה בצורה טובה דיו, אבל הבחנתי שהספר מתחמק מהנושא האחרון. אפילו לרב־מכר יש מספיק היגיון להתבייש להשאיר את מתווך התבואה משיקגו על כס המלוכה של לובסטרפוטסדם24 או להביא נסיכה אמיתית לאכול דג וסלט תפוחי אדמה בבית קיט כפרי בשדרת מישיגן. מה אתה חושב עלי'ם?"
"מה," אמרתי, "אני בקושי יודע, ג'ון. יש אמירה: "האהבה מיישרת את המעמדות"25, אתה יודע."
"כן," אמר פסקוד, "אבל סיפורי האהבה מהסוג הזה הם מעמדות – על רמה. אני יודע משהו על ספרות, אפילו אם אני בכוסות זכוכית. ספרים מהסוג הזה טועים אבל עדיין אני לעולם לא נכנס לקרון מבלי שהם יערימו א'תם עלי. שום טובה לא יכולה לצמוח מהתכתשות בין־לאומית בין האצילות של העולם הישן לבין אחד מאיתנו, האמריקנים החדשים. כשאנשים בחיים האמיתיים מתחתנים, הם בדרך כלל צדים מישהו בתחנה שלהם. בחור בדרך כלל בוחר בחורה שהלכה לאותו תיכון ושייכת לאותה מקהלת שירה כמוהו. כשמיליונרים צעירים מתאהבים, הם תמיד בוחרים את נערת המקהלה שאוהבת את אותו רוטב על הסרטן כמוהם. כתבי עיתוני וושינגטון תמיד מתחתנים עם גבירות אלמנות המבוגרות מהם בעשר שנים שמנהלות פנסיונים. לא, אדוני, אתה לא יכול לגרום לרומן להישמע נכון באוזני כשהוא גורם לאחד הצעירים המבריקים של צ'. ד. גיבסון26 לנסוע לחו"ל ולהפוך ממלכות על פניהן רק משום שהוא טאפט27 אמריקני שלמד אימון גופני. ותקשיב גם לאופן שבו הם מדברים!"
פסקוד הרים את רב־המכר שלו וצד את עמודו.
"תקשיב לזה," אמר. "טרוואלין מתהלך28 עם הנסיכה אלווינה29 בקצה האחורי של גן הצבעונים. ככה זה הולך: "אל תאמרי זאת, היקרה והמתוקה ביותר מבין פרחי הארץ היפים ביותר. האם אשאף? את הכוכב הניצב גבוה מעלי בשמיים מלכותיים; אני אך אנוכי. אף על פי כן אני גבר ויש לי לב לעשות ולהעז. לא שמרתי כל תואר מלבד זה של ריבון לא מוכתר, אולם יש לי זרוע וחרב שעשויים לשחרר את שוצנפסטנשטיין מעלילות בוגדים." תחשוב על איש שיקגו שאורז חרב ומדבר על שחרור כל מה שנשמע כמו חזיר משומר כמו הדבר הזה! סביר הרבה יותר להניח שהוא ילחם כדי שיטילו על זה מס ייבוא."
"אני חושב שאני מבין אותך, ג'ון," אמרתי. "אתה רוצה שכותבי סיפורת יהיו עקביים עם התרחישים והדמויות שלהם. הם לא צריכים לערב פחות30 טורקיים עם איכרי ורמונט או דוכסים אנגליים עם חופרי צדפות מלונג איילנד או רוזנות איטלקיות עם בוקרים ממונטה או סוכני מבשלת שיכר בסינסינטי עם נסיך31 הודו."
"או אנשי עסקים פשוטים עם אצולה גבוהה מעלי'ם," הוסיף פסקוד. "זה לא הולך32. אנשים מחולקים למעמדות, בין אם הם מודים בכך או לא, וזה הדחף של כל אחד לדבוק במעמד שלו. הם עושים את זה, גם. אני לא מבין למה אנשים הולכים לעבוד וקונים מאות אלפי ספרים כאלה. אתה לא רואה ולא שומע על שום גחמות ומעשים מפוקפקים כאלה בחיים האמיתיים33."
3
"ובכן, ג'ון," אמרתי, "לא קראתי רב־מכר הרבה זמן. אולי היו לי מושגים לגביהם שדומים במידת מה לשלך, אבל ספר לי יותר על עצמך. מסתדר היטב בחברה?"
"בריון," אמר פסקוד, מתבהר באחת. "העלו לי את המשכורת פעמיים מאז שראיתי אותך, ואני מקבל גם עמלה. קניתי חלקה צנועה של נדל"ן בצד המזרחי34 והרציתי בה בית. בשנה הבאה החברה תמכור לי כמה מניות. הו, אני בטור של שגשוג כלכלי, לא משנה מי ייבחר!"
"פגשת את האהבה35 שלך כבר, ג'ון?" שאלתי.
"הו, לא סיפרתי לך על זה, נכון?" אמר פסקוד בחיוך רחב אפילו יותר.
"הו – הו!" אמרתי. "לקחת קצת זמן הרחק מצלחות הזכוכית שלך כדי שיהיה לך רומן?"
"לא, לא," אמר ג'ון. "שום רומן – שום דבר מסוג זה! אבל אספר לך על כך. הייתי על הגבול הדרומי, נוסע לסינסינטי, לפני כשמונה־עשר חודשים, כשראיתי, מעבר למעבר, את הנערה היפה ביותר שאי־פעם צדה את עיניי. שום דבר ראוותני, אתה יודע, אלא בדיוק הסוג שאתה רוצה לשמור. ובכן, מעולם לא הייתי מעורב בעסק הפלירטוטים, לא מטפחת, מכונית, בול דואר או מעצור דלת, והיא לא היה מהסוג שיתחיל שום דבר. היא קראה ספר והתעסקה בענייניה, שהיו להפוך את העולם ליפה וטוב יותר רק מעצם שחיה בו. המשכתי להסתכל החוצה דרך הדלתות הצדדיות של עיניי ולבסוף ההצעה יצאה מקרון השינה של פולמן אל מקרה של בית כפרי עם מדשאה וגפנים שמטפסים על הגדר. מעולם לא חשבתי לדבר איתה, אבל נתתי לעסקי צלחות הזכוכית להתרסק לזמן־מה.
היא החליפה קרונות בסינסינטי ולקחה קרון שינה ללואיוויל36 ברכבת ל ונ'37. שם היא קנתה כרטיס נוסף והמשיכה דרך שלביוויל, פרנקפורט ולקסינגטון38. שם התחלתי להתקשות לעמוד בקצב שלה. הרכבות הגיעו לפי רצונן ולא נראה שהן נוסעות לשום מקום מיוחד, למעט כדי להישאר על המסילה ועל דרך הימין זמן רב ככל האפשר. אז הן התחילו לעצור בצמתים במקום בערים ולבסוף הן עצרו לגמרי. אני מתערב שפינקרטון39 היו מעלים הצעה גבוה לאנשי צלחות הזכוכית עבור שירותי בכל פעם לו הם היו ידועים כיצד הצלחתי לעקוב אחרי העלמה הצעירה. תחבלתי תחבולות כדי לחמוק מעיניה ככל שיכולתי אך מעולם לא איבדתי את עקבותיה.
התחנה התחתונה שבה ירדה הייתה הרחק בווירג'יניה, בסביבות השעה שש אחר הצוהריים. באופק היו כחמישים סוסים וארבעה מאות שחורים. השאר היה בוץ חום, פרדות וכלבי צדי מטולאים.
גבר גבוה וזקן, עם פנים חלקים ושיער לבן, נראה גא כמו יוליוס קיסר ורוסקו קונקלינג40 באותה גלויה, היה שם כדי לפגוש אותה. בגדיו היו מרופטים אבל לא הבחנתי בכך אלא רק מאוחר יותר. הוא לקח את תרמילה הקטן והם פנו אל עבר מסלול ההליכה ובמעלה הדרך אל הגבעה. שמרתי על מרחק מ'ם, מנסה להיראות כאילו צדתי אבן נֹפֶךְ41 בחול שאחותי איבדה בפיקניק בשבת הקודמת.
הם נכנסו בשער במעלה הגבעה. כשהבטתי למעלה נשמתי כמעט נעתקה. למעלה, בחורשה הגדולה ביותר שראיתי אי־פעם, היה בית עצום עם עמודים לבנים עגולים בגובה של כאלף רגל, והחצר הייתה מלאה כל־כך בשיחי ורדים ועציצים ולילך שלא היית יכול לראות את הבית אלמלא היה גדול כמו הקפיטול בוושינגטון.
"כאן אני צריך להתחקות," אומר אני42 לעצמי. קודם חשבתי שהיא נראית כמי שנמצאת בנסיבות מתונות, לפחות. זו חייבת להיות אחוזת המושל או הבניין החקלאי ביריד העולם החדש, בכל אופן. מוטב שאחזור לכפר ואקבל מידע ממנהל הדואר או אסמם את הרוקח בשביל איזה מידע43.
בכפר מצאתי מלון אורן בשם בית נוף המפרץ. התירוץ היחיד לשם היה סוס אדמוני שרעה בחצר הקדמית44. הנחתי את מזוודת הדוגמאות שלי וניסיתי להיראות מתאים. אמרתי לבעל הבית שקיבלתי הזמנות לצלחות זכוכית.
"אני לא רוצה שום צלחות," אומר הוא, "אבל אני צריך עוד כד זכוכית לדִבשָׁה."
מפה לשם הורדתי אותו לרכילות מקומית ומענה על שאלות.
"מה," אומר הוא, "חשבתי שכולם ידעו מי גר בבית הלבן הגדול על הגבעה. זה קולונל אלין45, האדם הגדול והאיכותי ביותר בווירג'יניה, או בכל מקום אחר. הם המשפחה הוותיקה ביותר במדינה. זו הייתה בתו שירדה ברכבת. היא הייתה באילינוי לבקר את דודתה החולה."
נרשמתי במלון וביום השלישי תפסתי את הגברת הצעירה צועדת בחצר הקדמית, סמוך לגדר היתדות. עצרתי והרמתי את כובעי – לא הייתה כל דרך אחרת.
"סלחי לי," אומר אני, "האם תוכלי לומר לי היכן גר אדון הינקל46?"
היא הסתכלה בי צוננת כמו הייתי גבר שבא בנוגע לעישוב הגן, אבל חשבתי שראיתי נצנוץ קל של שעשוע בעיניה.
"אף אחד בשם הזה לא גר בבירשטון47," אומרת היא. "כלומר," היא ממשיכה, "ככל שאני יודעת. האם האדון שאתה מחפש הינו לבן?"
ובכן, זה דגדג אותי. "לא בצחוק," אומר אני. "אני לא מחפש לעשן, אפילו אם אני מגיע מפיטסבורג."
"אתה רחוק למדי מהבית," אומרת היא.
"הייתי מרחיק אלף מייל נוספים," אומר אני.
"לא אם לא התעוררת כאשר הרכבת התחילה בשלביוויל," אומרת היא; ואז היא הפכה כמעט אדומה כמו אחד הוורדים בשיחים בחצר. זכרתי שנשכבתי לישון על ספסל בתחנת שלביוויל, ממתין לראות איזו רכבת היא לוקחת, ובקושי הצלחתי להתעורר בזמן.
ואז אמרתי לה למה באתי, בצורה המכובדת והכנה ביותר שיכולתי. ואמרתי לה הכול על עצמי, ומה אני עושה, וכיצד כל מה שאני מבקש הוא רק להכיר אותה ולנסות לגרום לה לחבב אותי.
היא מחייכת מעט ומסמיקה במידת־מה אך עיניה לעולם אינן נודדות. הן מסתכלות הישר אל מי שהיא מדברת איתו.
"אף אחד מעולם לא דיבר איתי באופן כזה קודם, אדון פסקוד," אומרת היא. "מה אמרת ששמך היה – ג'ון?"
"ג'ון א." אומר אני.
"והיית גם קרוב מאוד להחמיץ את הרכבת בצומת פוהאטאן48," אומרת היא בצחוק שנשמע לי טוב כמו ספר תלושים לנסיעה49.
"איך ידעת?" שאלתי.
"גברים הם מגושמים מאוד," אמרה היא. "ידעתי שהיית על כל רכבת. חשבתי שעמדת לדבר איתי ואני שמחה שלא."
לאחר מכן דיברנו עוד ולבסוף סוג של מבט גא ורציני ירד על פניה והיא פנתה והפנתה את אצבעה אל עבר הבית הגדול.
"משפחת אלין," אומרת היא, "גרים באלמקרופט50 במשך מאה שנים. אנחנו משפחה גאה. הסתכל על האחוזה הזו. יש בה חמישים חדרים. ראה את העמודים והמרפסות והאכסדרות. התקרות בחדרי הקבלה והנשפים הן בגובה עשרים ושמונה רגל. אבי הוא צאצא ישיר של רוזנים חגורים51."
"חגרתי אחד מ'ם במלון דוקסון52, בפיטסבורג'," אומר אני, "והוא לא הציע להתרעם על כך. הוא היה שם, מחלק את תשומת לבו בין ויסקי מונונגלה53 ויורשות, והוא נהיה חצוף."
"כמובן," היא ממשיכה, "אבי לא היה מאפשר למתופף להציב את כף רגלו באלמרופט. לו הוא היה יודע שהייתי מדברת עם אחד מעבר לגדר הוא היה נועל אותי בחדרי."
"האם תרשי לי לבוא לשם?" שואל אני. "האם היית מדברת איתי לו הייתי מתקשר? שכן," אני ממשיך, "לו היית אומרת שאני עשוי לבוא ולראות אותך, הרוזנים היו יכולים להיות חגורים או מכותפים בכתפות או מוצמדים בסיכות ביטחון, ככל שזה נוגע אלי."
"אסור לי לדבר איתך" אומרת היא, "משום שלא ערכו בינינו היכרות. זה לא בדיוק ראוי. לכן אומר לך להתראות, אדון…"
"תגידי את השם," אומר אני. "לא שכחת אותו."
"פסקוד," אומרת היא, כעוסה מעט.
"את המשך השם!" אני דורש, שקול ככל שאני יכול להיות.
"ג'ון," אומרת היא.
"ג'ון מה?" אני אומר.
"ג'ון א." אומרת היא ומטה את ראשה כלפי מעלה. "האם סיימת, עכשיו?"
"אני בא לראות את הרוזן החגור מחר," אומר אני.
"הוא יאכיל בך את שועלי הציד שלו," אומרת היא, צוחקת.
"אם הוא יעשה זאת, זה ישפר את ריצתם," אומר אני. "אני סוג של צייד בעצמי."
"עלי להיכנס עכשיו," אומרת היא. "לא הייתי אמורה לדבר איתך בכלל. אני מקווה שיהיה לך טיול מהנה חזרה למיניאפוליס – או פיטסבורג, נכון? להתראות!"
"לילה טוב," אומר אני, "וזו לא הייתה מיניאפוליס. מהו שמך, הראשון, בבקשה?"
היא היססה. לאחר מכן משכה עלה משיח ואמרה:
"שמי הוא ג'סי," אומרת היא.
"לילה טוב, העלמה אלין," אומר אני.
בבוקר המחרת בשעה אחת־עשרה בדיוק, צלצלתי בפעמון הדלת של הבניין הראשי בתערוכה העולמית הזו. אחרי כשלושת רבעי שעה הופיע הגבר השחור הזקן, כבן שמונים, ושאל מה רציתי. נתתי לו את כרטיס הביקור שלי ואמרתי שאני רוצה לראות את הקולונל. הוא הכניס אותי פנימה.
תגיד, האם פיצחת אי־פעם אגוז אנגלי מתולע? ככה היה הבית הזה. לא היו בו מספיק רהיטים כדי למלא דירה של שמונה דולר. כמה ספות ארוכות משיער סוס וכיסאות עם שלוש רגליים וכמה אבות קדומים ממסוגרים על הקירות היו כל מה שראתה העין, אבל כאשר הקולונל אלין נכנס, נראה שהמקום הפך מואר. יכולת כמעט לשמוע תזמורת מנגנת, לראות חבורת של גברים שחיו זמן ממושך וראו דברים רבים בפאות וגרביים לבנים רוקדים קוודריל54. זה היה הסגנון שלו, למרות שלבש את אותם בגדים ממורטים שראיתי אותו לובש בתחנה.
במשך תשע שניות הוא טרטר אותי והייתי קרוב לחטוף רגליים קרות ולנסות למכור לו כמה צלחות זכוכית, אבל הסדרתי את עצבי חזרה מהר למדי. הוא ביקש ממני שאשב וסיפרתי לו הכול. סיפרתי לו כיצד עקבתי אחרי בתו מסינסינטי, ומה עשיתי בעבור זה, והכול על משכורתי ולקוחות אפשריים, והסברתי לו על כלל ההתנהגות הקטן שלי בנוגע לחיים – להיות תמיד הוגן ונכון בעיר הולדתך; וכשאתה בדרכים, לעולם אל תשתה יותר מארבע כוסות בירה ליום או תשחק על יותר מעשרים וחמישה סנט. בהתחלה חשבתי שהוא עמד לזרוק אותי מהחלון אבל המשכתי לדבר. עד מהרה קיבלתי הזדמנות לספר לו את הסיפור על חבר הקונגרס המערבי שאיבד את פנקס הכיס שלו ואלמנת הדשא – אתה זוכר את הסיפור הזה. ובכן, זה גרם לו לצחוק ואני מתערב שזה היה הצחוק הראשון שאותם אבות קדומים וספות של שיער סוס שמעו מזה ימים רבים.
דיברנו במשך שעתיים. סיפרתי לו כל מה שידעתי ואז הוא התחיל לשאול שאלות וסיפרתי לו את השאר. כל מה שביקשתי ממנו היה לתת לי הזדמנות. אם לא הייתי יכול להצליח עם הגברת הקטנה, הייתי מתפנה ולא מטריח יותר. לבסוף הוא אומר: "היה סר קורטנאי פסקוד בתקופתו של צ'רלס הראשון55, אם אני זוכר נכון."
"אם היה," אומר אני, "הוא לא יכול לתבוע קרבה משפחתית עם החבורה שלנו. תמיד גרנו בפיטסבורג ובסביבותיה. יש לי דוד בעסקי הנדל"ן ואחד בצרות איפה שהוא בקנזס. אתה יכול לברר על כל אחד מאיתנו מכל אחד בעיר סמוקי הישנה56, ולקבל תשובות מספקות. האם אי־פעם נתקלת בסיפור ההוא על קברניט של ספינת ציד לויתנים שניסה לגרום למלח לומר את תפילותיו?" אומר אני.
"עולה בדעתי שמעולם לא הייתי כה בר־מזל," אומר הקולונל.
אז סיפרתי לו אותו. צחק! קיוויתי לעצמי שהוא היה לקוח. איזה חשבון של כוסות הייתי מוכר לו! ואז הוא אומר: "ההתייחסות לסיפורי מעשה קצרים שהיו ולהתרחשויות מבדחות נראתה לי תמיד, אדון פסקוד, דרך נעימה במיוחד לקידום והנצחת שירותים בין אנשים. ברשותך, אספר לך סיפור על ציד שועלים אליו הייתי מחובר באופן אישי, ואשר עשוי לספק לך מעט שעשוע."
אז הוא מספר את זה. זה לוקח ארבעים דקות על השעון. האם צחקתי? ובכן, תגיד! כשיישרתי את פני הוא קורא לפיט הזקן57, משרת־העל השחור, ושלח אותו למלון כדי להעלות את המזוודה שלי. היה זה אלמקרופט בשבילי בזמן שהייתי בעיר.
שני ערבים מאוחר יותר קיבלתי הזדמנות לומר מילה לעלמה ג'סי לבד על המרפסת בזמן שהקולונל חשב על סיפור אחר.
"זה הולך להיות ערב נאה," אומר אני.
"הוא בא," אומרת היא. "הוא הולך לספר לך, הפעם, את הסיפור על השחור הזקן והאבטיחים הירוקים. הוא תמיד מגיע אחרי הסיפור על היאנקים ותרנגול המשחק. הייתה פעם אחרת," היא ממשיכה, "שכמעט עזבת – זה היה בעיר פולאסקי58."
"כן," אומר אני, "אני זוכר. כף הרגל שלי החליקה כשקפצתי על המדרגה וכמעט שמעדתי החוצה."
"אני יודעת," אומרת היא. "ו… ואני… אני פחדתי שמעדת, ג'ון א. אני פחדתי שמעדת."
ואז היא מדלגת אל תוך הבית דרך אחד החלונות הגדולים.
4
"קוקטאון!" זמזם הסבל, עושה את דרכו דרך הקרון המאט.
פסקוד אסף את כובעו ומזוודתו בזריזות הנינוחה של מטייל ותיק.
"התחתנתי איתה לפני שנה," אמר ג'ון. "אמרתי לך שבניתי בית בצד המזרחי. החגורה – אני מתכוון הקולונל – נמצא שם, גם. אני מוצא אותו מחכה בשער בכל פעם שאני חוזר מטיול כדי לשמוע סיפור חדש שאולי אספתי בדרך."
העפתי מבט מהחלון. קוקטאון לא הייתה יותר מצלע גבעה שחוקה מנוקדת בכמה נקודות שחורות עגומות נתמכות על ידי תלוליות עגומות של פסולת ושאריות אבנים59. הגשם ירד בממטרים אלכסוניים והפלגים העלו קצף והתיזו דרך הבוץ השחור על מסילת פסי הרכבת.
"לא תמכור הרבה צלחות זכוכית כאן, ג'ון," אמרתי. "למה אתה יורד בסוף העולם הזה?"
"למה," אמר פסקוד, "לפני איזה יום לקחתי את ג'סי לטיול כאן בפילדלפיה וכשחזרנו היא חשבה שהיא ראתה כמה פטוניות בעציץ באחד החלונות האלה שם בדיוק כמו אלה שהיא נהגה לגדל בבית הישן שלה בווירג'יניה. אז חשבתי שאעבור כאן למשך הלילה ואראה אם אני יכול להשיג כמה ייחורים או פריחות בשבילה. הנה אנחנו כאן. לילה טוב, קשישא. נתתי לך את הכתובת. בוא ותבקר אותנו כשיהיה לך זמן."
הרכבת התקדמה. אחת מהגבירות החומות המנוקדות התעקשה להעלות את החלונות, כעת שהגשם התחיל להכות כנגדם. הסבל הגיע עם שרביטו המסתורי והתחיל להאיר את הקרון.
הבטתי מטה וראיתי את רב־המכר. הרמתי אותו והצבתי אותו בזהירות בהמשך רצפת הקרון, במקום שבו טיפות הגשם לא ייפלו עליו. ואז, לפתע, חייכתי ונראה שהבנתי שלחיים לא היו גבולות גאוגרפיים תחומים.
"בהצלחה לך, טרווילין," אמרתי. "והלוואי ותזכה לקבל את הפטוניות בשביל הנסיכה שלך."
