קריאת הלוואה

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

קריאת הלוואה¹

בימים ההם אנשי הבקר היו אלה שנמשחו בשמן². הם היו אצילי העשב, מלכי הפרות, אדוני האחו, רוזני הבקר והעצם. הם היו יכולים לנסוע במרכבות זהב לו טעמם נטה לכך.
הבּוֹקֵר נתפס במנוסת בהלה של דולרים. נראה לו שהיה לו יותר כסף מכפי שהיה ראוי, אבל כאשר הוא קנה שעון עם אבנים יקרות בנרתיק כה גדול שהכאיבו לצלעותיו, ואוכף קליפורני עם מסמרים כסופים ושמיכה³ מפרוות אנגורה, והזמין את כולם למסבאה לשתות וויסקי – מה עוד היה לו לבזבז כסף בעבורו?
לא מוגבלים כל־כך בתחבולה לצמצום עושר עודף היו הפלצורים ברשותן של נשים. בחזה של מין הצלע המנתרת⁴ גאונות הפחתת משקל הארנק עשויה להירדם למשך שנים של חוסר הזדמנות אך לעולם, אחיי, היא אינה נעלמת.

כך, מתוך החורשה העבותה⁵, הגיע ביל לונגלי הארוך מחוות סניף מעגל המוט בערבה⁶ – גבר המונע בחיפוש אחר אשה – לטעום את ההנאות העירוניות של ההצלחה. היה לו משהו כמו חצי מיליון דולר, עם הכנסה גדלה בהתמדה. ביל הארוך היה בוגר המחנה והשביל⁷. מזל וחסכנות, ראש מחושב ועין טלסקופית לבהמות משוטטות ללא בעלים הפכו אותו מילד בוקר לגבר בעל חוות בקר⁸. אז הגיע השגשוג המהיר בבקר וההון , ואלת המזל, צועדת בזהירות בין קוצי הקקטוס, הגיעה ורוקנה את קרן השפע שלה על מפתח הדלת של החווה.

בעיר הסְפָר הקטנה צ'פארוסה⁹ לונגלי בנה בית מגורים יקר. כאן הפך שבוי, כבול לרכב הברזל של הקיום החברתי.
הוא נדון להפוך לאזרח מוביל.
הוא נאבק זמן־מה, כמו סוס פרא במכלאה הראשונה שלו, ואז תלה את מגלבו ודורבנותיו. הזמן נתלה בכבדות על ידיו. הוא הקים את הבנק הלאומי הראשון של צ'פארוסה ונבחר לנשיאו.

יום אחד, גבר הסובל מהפרעות בעיכול, מרכיב משקפים מגדילים כפולים, החדיר כרטיס רשמי למראה בין סורגי האשנב הכספרי של הבנק הלאומי הראשון. חמש דקות לאחר מכן חיל הבנק רקד לכל דרישותיו של מבקר הבנק הלאומי. מבקר זה, אדון ג'יי אדגר טוד¹⁰, התגלה כמבקר יסודי. בסיום הכול המבקר חבש את כובעו וקרא לנשיא, אדון וויליאם ר. לונגלי¹¹, אל המשרד הפרטי.

"ובכן, איך אתה מוצא את הדברים?" לונגלי שאל, בנימתו האיטית, העמוקה. "יש סימנים מולבנים באוסף שלא אהבת את המראה שלהם?"

"הבנק נבדק בסדר גמור, אדון לונגלי," טוד אמר; "ואני מוצא את ההלוואות שלך במצב טוב מאוד – למעט חריגה אחת. אתה נושא פיסת נייר גרועה מאוד – אחת שהיא גרועה כל־כך שחשבתי שאתה בוודאי לא מבין את המצב הרציני שהיא מעמידה אותך בו. אני מתייחס להלוואה בסך $10,000 לתומאס מרווין¹². לא רק שהסכום עולה על הסכום המירבי שהבנק יכול להלוות לכל אדם באופן חוקי, הוא לחלוטין נטול אישור או ערבון. בכך הפרת פעמיים את חוקי הבנק הלאומי וחשפת את עצמך לתביעה פלילית מצד הממשלה. דו"ח בעניין למבקר המטבע¹³ – אותו אני מחויב להגיש – עשוי להסתכם, אני בטוח, בכך שהעניין יועבר לטיפולו של משרד המשפטים. אתה רואה איזה דבר חמור הוא זה."

ביל לונגלי השעין את גופו הארוך ונע באיטיות בכיסאו המסתובב. ידיו היו שלובות מאחורי ראשו והוא פנה מעט כדי להביט בפני המבקר. המבקר הופתע לראות חיוך מתגנב על פיו המחוספס של הבנקאי ונצנוץ חביב בעיניו הכחולות־בהירות. אם הוא ראה את חומרת הפרשייה, הדבר לא ניכר בארשת פניו.

"כמובן, אתה לא מכיר את טום מרווין," לונגלי אמר, כמעט בלבביות. "כן, אני יודע על ההלוואה הזאת. אין לה שום ביטחונות למעט מילתו של טום מרווין. איך שהוא, מצאתי תמיד שכאשר יש לאדם מילה טובה, זו הערבות הטובה ביותר שיש. הו, כן, אני יודע שהממשלה אינה חושבת כך. אני מניח שאראה את טום בנוגע להלוואה הזו."

נראה כי הפרעת העיכול של אדון טוד החמירה לפתע. הוא הביט בבנקאי החורשה העבותה דרך למשקפיו המגדילים־הכפולים בתדהמה.

"אתה מבין," לונגלי אמר, מסביר בקלות את העניין, "טום שמע על 2000 ראשים בני שנתיים ליד רוקי פורד בריו גראנדה¹⁴ שאפשר להשיג תמורת $8 לראש. אני חושב ש'ה היה חלק מהציוד שליאנדרו גרסיה הזקן¹⁵ הבריח ורצה לעשות סיבוב מהיר עליו. הבקר הזה שווה $15 על הפרסה בקנזס סיטי. טום ידע את זה ואני ידעתי את זה. היו לו $6,000 ואפשרתי לו לקבל את עשרת אלפי הדולרים כדי לבצע איתם את העסקה. אחיו אד לקח 'תם לשוק לפני שלושה שבועות. הוא צריך לחזור כמעט בכל יום עם הכסף. כשהוא יחזור טום יפרע את ההלוואה הזאת."

מבקר הבנק היה המום. ייתכן והייתה זו חובתו לצאת אל משרד הטלגרף ולהבריק את המצב למבקר, אבל הוא לא עשה זאת. הוא דיבר בצורה חדה ויעילה ללונגלי במשך שלוש דקות. הוא הצליח לגרום לבנקאי להבין שהוא עמד על סף אסון, ואז הוא הציע פרצה קטנטנה של מילוט.

"אני נוסע להילדייל¹⁶ הלילה," הוא אמר ללונגלי, "לבדוק שם בנק. אעבור דרך צ'פארוסה בדרכי חזרה. בשעה שתיים־עשרה מחר אבקר בבנק הזה. אם ההלוואה הזו נפרעה עד לזמן זה לא אציין זאת בדו"ח שלי. אם לא – אהיה חייב לבצע את חובתי."

עם זאת המבקר קד ועזב. נשיא הבנק הלאומי התפרקד בכיסאו עוד חצי שעה לאחר מכן ואז הצית סיגר בינוני והלך לביתו של טום מרווין. מרווין, חוואי בכותנה חומה¹⁷ עם עין מהורהרת, ישב עם רגליו על השולחן, קולע שוט רכיבה מעור¹⁸.

"טום," לונגלי אמר, נשען כנגד השולחן, "שמעתי כבר משהו מאד?"

"עדיין לא," מרווין אמר, ממשיך בקליעה שלו. "אני מניח שאד יחזור תוך כמה ימים."

"היה מבקר בנק," לונגלי אמר, "שרחרח בנוגע למקום שלנו היום, והוא העיף מבט על ההלוואה שלך. אתה יודע שאני יודע שזה בסדר גמור אבל העניין הוא שזה נגד חוקי הבנקאות. הייתי בטוח למדי שתפרע אותה לפני שהבנק יבדוק את זה שוב, אבל בן הבליעל התגנב עלינו, טום. עכשיו, אני קצר במזומנים בעצמי כרגע או שהייתי נותן לך את הכסף כדי להחזיר אותה איתו. יש לי עד שתיים־עשרה מחר ואז אני אצטרך להראות את הכסף במקום ההלוואה הזאת או…"

"או מה, ביל?" מרווין שאל נוכח היסוסו של לונגלי.

"ובכן, אני מניח שזה אומר לקפוץ על שתי הרגלים של הדוד סם."

"אני אנסה לגייס את הכסף עבורך בזמן," מרווין אמר, מרוכז בקליעה שלו.

"בסדר גמור, טום," לונגלי סיכם בזמן שפנה אל הדלת; "ידעתי שתעשה זאת אם תוכל."

מרווין השליך את השוט שלו והלך לבנק הנוסף היחיד בעיר, בנק פרטי המנוהל על ידי קופר וקרייג¹⁹.

"קופר," הוא אמר לשותף באותו השם, "אני חייב לקבל $10,000 היום או מחר. יש לי בית והרבה דברים בו ששווים בסביבות $6,000 וזה כל הערבון המעשי, אבל יש לי עסקת בקר שבוודאי תכניס לי הרבה יותר מהרווח הזה בתוך כמה ימים."

קופר התחיל להשתעל.

"עכשיו, למען השם, אל תגיד לא," מרווין אמר. "אני חייב את הסכום הזה בקריאת הלוואה. היא נקראה והאיש שקרא אותה הוא האיש ששכבתי לצידו על אותה השמיכה במחנות בקר ומחנות שומרים במשך עשר שנים. הוא יכול לקרוא לכל מה שיש לי. הוא יכול לקרוא לדם בוורידים שלי והוא יבוא. הוא חייב לקבל את הכסף. הוא בצרה של… ובכן, הוא צריך את הכסף. ואני חייב להשיג אותו עבורו. אתה יודע שהמילה שלי טובה, קופר."

"אין שום ספק בכך," קופר הסכים בצורה מנוסה ובטוחה, "אבל יש לי שותף, אתה יודע. אני לא חופשי לתת הלוואות. ואפילו אם היה לך את הערבון הטוב ביותר בידיך מרווין, לא היינו יכולים להיענות לך תוך פחות משבוע. אנחנו מבצעים עכשיו משלוח של $15,000 לאחים מאייר ברוקדול²⁰, לקנות איתו כותנה. הוא עובר במסילת הרכבת הלילה. זה מותיר את המזומן שלנו קצת חסר בעת הזו. מצטער שלא נוכל לארגן את זה עבורך."

מרווין חזר למשרדו החשוף וקלע שוב את שוטו. בסביבות השעה ארבע אחר הצוהריים הוא הלך לבנק הלאומי הראשון ורכן מעל מחסום מסילת שולחנו של לונגלי.

"אני אנסה להשיג את הכסף עבורך הלילה – אני מתכוון מחר, ביל."

"בסדר גמור, טום," לוגנלי אמר בשקט.

בשעה תשע באותו ערב טום מרווין פסע בזהירות החוצה מבית המבנה הקטן שבו התגורר. הוא היה בקצה העיר הקטנה ומעט אזרחים היו בסביבה באותה השעה. מרווין נשא שני אקדחי שישה קנים בחגורה וחבש ברישול כובע. הוא צעד במהירות ברחוב השומם ואחר כך עקב אחר הדרך החולית שנעה במקביל למסילת הרכבת עד שהגיע למיכל המים, שני מייל מתחת לעיר. שם טום מרווין עצר, קשר מטפחת משי שחורה על חלקו התחתון של פניו ומשך את כובעו נמוך כלפי מטה. תוך עשר דקות רכבת הלילה של רוקדוול עצרה ליד המיכל, לאחר שהגיעה מצ'אפרוסה. עם אקדח בכל יד מרווין התרומם מסבך השיחים של החרושה העבותה ופנה לכיוון המנוע, אבל קודם שפסע שלוש פסיעות, שתי זרועות ארוכות, חזקות לפתו אותו מאחור, והוא הורם על רגליו והושלך, פניו כלפי מטה, על העשב. ברך כבדה נלחצה כנגד גבו, ויד ברזל תפסה כל אחד ממפרקי ידיו. הוא הוחזק כך, כילד, עד שהמנוע מילא מים ועד שהרכבת חלפה, עם מהירות מואצת, הרחק מהעין. לאחר מכן שוחרר ונעמד על רגליו להביט בביל לונגלי.

"המקרה מעולם לא הצטרך להיפתר בדרך הזו, טום," לונגלי אמר. "ראיתי את קופר הערב, והוא סיפר לי על מה אתה והוא דיברתם. אחר כך הלכתי לבית שלך הלילה וראיתי אותך יוצא עם האקדחים שלך עליך ועקבתי אחריך. בוא נחזור, טום."

הם התרחקו יחד, זה לצד זה.

"זו 'ייתה האפשרות היחידה שראיתי," מרווין אמר כעת, "קראת את ההלוואה שלך וניסיתי לענות לך. עכשיו, מה תעשה ביל אם הם יכניסו לך את זה?"

"מה אתה היית עושה אם הם היו מכניסים את זה לך?" הייתה התשובה שלוגלי ענה.

"אף פעם לא חשבתי שאשכב בשיח כדי לשדוד רכבת," מרווין ציין, "אבל קריאת הלוואה היא עניין שונה. היא קוראת קריאה איתי. יש לנו עדיין שתיים־עשרה שעות לפני שהמרגל הזה קופץ עליך. אנחנו חייבים לגייס ת'כסף הזה איך שהוא. אולי נוכל – סאם יוסטון הגדול! אתה שומע את זה?"

מרווין פרץ בריצה ולונגלי רץ עמו, שומע רק את השריקה הנעימה למדי במקום כל שהוא בלילה, שמשרה את הנימה העגמומית של קינת הבוקר²¹.

"זו המנגינה היחידה שהוא מכיר," מרווין צעק בשעה שרץ. "אני מוכן להתערב…"

הוא היו בדלת ביתו של מרווין. הוא בעט בה לרווחה ונפל על מזוודה ששכבה פתוחה באמצע הרצפה. צעיר צרוב משמש עם לסת תקיפה, מלוכלך ממסע, שכב על המיטה, מעשן סיגריה חומה.

"מה המילה, אד?" מרווין התנשף. 

"ככה, ככה," הצעיר המוכשר דיבר לאט. "בדיוק חזרתי ברכבת של תשע וחצי. מכרתי את החבורה בחמש־עשרה, נקי. עכשיו, חבר, אתה רוצה להפסיק לבעוט במזוודה עם $29,000 שטרות כסף בתוכה?"