קללתו של הלורד אוקהרסט

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

קללתו של הלורד אוקהרסט¹

א'

הלורד אוקהרסט שכב גוסס בחדר האלון באגף המזרחי של טירת אוקהרסט. דרך החלון הפתוח בשלוות ערב הקיץ, חדר הניחוח המתוק של ניצני סיגליות ועצים, ולאיש הגוסס היה נדמה כמו יפעתה ונפלאותיה של האדמה מעולם לא היו ברורות יותר כביום יוני בהיר זה, יום חייו האחרון.

רעייתו הצעירה, אותה אהב במסירות וכוח שאפילו נוכחות המוות עצמו לא הייתה יכולה לשנות², נעה כה וכה ברחבי הדירה, מתייפחת ומתייסרת, לעתים מסדרת את כרו של האיש החולה ושואלת בקולות נמוכים, מתאבלים אם ניתן לעשות דבר־מה כדי שירגיש בנוח, ושוב, עם יפחות חנוקות, אוכלת כמה ממתקי שוקולד ממולאים בקרמל³, אותם נשאה בכיס סינרה. המשרתים הלכו הלוך ושוב באותו הילוך שקט ומפוחד אשר שרר בבית שבו היה המוות אורח קרוי, ואפילו התנפצות החרסינה והזכוכית המרוסקת⁴, אשר הכריזו על התקרבותם, נדמתה כנופלת על האוזן עם פחות אלימות וצלילים מאשר כרגיל.

הלורד אוקהרסט חשב על הימים שחלפו, כאשר חיזר וזכה באשתו הצעירה והיפה, שהייתה אז אך נערה מקסימה ותמימה. בצלילות ובפירוט רב עלו תמונות אלה לקריאת זיכרונו. נראה שעמד שוב מתחת לחורשת הערמון הישנה, בה הצהירו על התחייבותם בשעת הדמדומים, מתחת לכוכבים; בזמן שעלה הניחוח הנדיר של יוני וריח ארוחת ערב נישא בעדינות על הרוח הקלה. שם גילה לה את אהבתו; כיצד כל שמחתו ואושרו העתידי שכנו בתקווה שהוא עשוי לזכות בה ככלה; שלוּ תפקיד את עתידה בהשגחתו, מסירות חייו תהיה שלה ומחשבתו היחידה תהיה להפוך את חייה ליום ארוך של זריחה וממרח בוטנים.

באיזו בהירות זכר כיצד היססה בתחילה, במבוכה וביישנות ילדותית, ומלמלה דבר־מה לעצמה על "מטופש קירח ועגלגל"⁵, אך כאשר אמר לה שעבורו חיים בלעדיה יהיו לעג ארור ושהכנסתו הייתה 50,000 ליש"ט לשנה, היא השליכה עצמה עליו וקפאה שם בעקשנות של קרצייה על פרה מנומרת ואמרה בדמעות של אושר – "הנרי, הנני שלך"⁶.

וכעת הוא גוסס. בכמה שעות קצרות רוחו תעלה לקול קריאתו של המשחית⁷ והוא ינטוש את מבנהו הארצי, העני והחלש וילך אל אותה ארץ לא ידועה, עמומה ומחרידה, ויפתור בוודאי את המסתורין שלעולם לא יתגלה בפני אף בן תמותה⁸.

ב'

כרכרה דהרה במהירות במעלה שדרה ועצרה לפני הדלת. סֶר אוורהרד פיצ־ארמונד⁹, הרופא הלונדוני המפורסם, אשר נקרא לבוא באמצעות טלגרף, נחת ועלה בחיפזון במדרגות השיש. ליידי אוקהרסט פגשה אותו בדלת, פניה הנפלאים מביעים חרדה וצער עמוק. "הו, סֶר אוורהרד, אני כה שמחה שבאת. נראה שהוא מתדרדר במהירות. האם הבאת את שקדי השמנת¹⁰ שציינתי בטלגרף?"

סר אוורהרד לא ענה, אך חרש הושיט לה שקית, ולאחר שהגניב כמה צִפֹּרֶנים לפיו¹¹, עלה במדרגות שהובילו לדירתו של הלורד אוקהרסט.
ליידי אוקהרסט עלתה בעקבותיו.

סר אוורהרד ניגש אל צד מיטתו של החולה והניח את ידו בעדינות על אבחנה זו של האיש החולה¹². צל של רגש חלף על ארשת פניו המקצועית כאשר הניח ברצינות ובכובד ראש את המילים הבאות: "גבירתי, בעלך התפגר¹³".

ליידי אוקהרסט לא הבינה בתחילה את שפתו המקצועית ופיה הנפלא הרפה לרגע משקדי השמנת. אך עד מהרה התחוורה לה משמעותה והיא אחזה בגרזן שבעלה נהג להחזיק לצד מיטתו כדי לרסק באמצעותו את המשרתים¹⁴ וניפצה לרווחה את ארונו של הלורד אוקהרסט שהכיל את מסמכיו הפרטיים ובידיה הנלהבות פתחה את המסמך אשר נטלה מתחתם. אז, עם צווחה פראית שלא מן העולם הזה שהייתה יכולה לגרום לפסנתר קיטור¹⁵ לצאת מאחורי אסם ולבעוט בעצמו בייאוש, נפלה מעולפת לרצפה.

סֶר אוורהרד פיצ־ארמונד הרים את הנייר וקרא את תוכנו. הייתה זו צוואתו של הלורד אוקהרסט, המורישה את כל רכושו למוסד מדעי ששם לו למטרה להמציא אמצעי לחלץ ברנדי אפרסקים מנסורת¹⁶.

סר אוורהרד העיף מבט מהיר סביב החדר. איש לא נראה באופק. כששמט את הצוואה העביר בזריזות קישוטים יקרי ערך ודגימות נדירות של רקמת פאר מזהב וכסף¹⁷ מהשולחן המרכזי לכיסיו וצלצל בפעמון לזמן את המשרתים.

ג' – הקללה

סֶר אוורהרד פיצ־ארמונד ירד במדרגות של טירת אוקהרסט ועבר דרך השדרה שהובילה אותו מדלת הכניסה לשערי הברזל הגדולים של הגן. הלורד אוקהרסט היה ספורטאי גדול במשך חייו ותמיד תחזק מלונה שמורה היטב של כלבי כלאיים¹⁸, שכעת פרצו ממקומות מחבואם וביללות רמות זינקו על הרופא, נועצים את שיניהם באיבריו התחתונים וגורמים נזק רציני ללבושו.

סֶר אוורהרד, שבהלתו טלטלה אותו מרוממותו המקצועית ואדישותו הרגילה לסבל אנושי, באמצעות פנייה אישית של רגש¹⁹, פלט קללה איומה והרסנית ביותר, נמלט במהירות אדירה לכרכרתו ורכב לכיוון העיר.