קו התפר שבין גן עדן וגיהינום של מאסר נצחי

קו התפר שבין גן עדן וגיהינום של מאסר נצחי

"אֲנִי הָרוּחַ הַכּוֹפֵר בַּיֵּשׁ,
וְגַם צוֹדֵק בָּזֶה: כִּי תַחַת אוֹר הַחֶרֶס
כָּל הַנִּברָא רָאוּי לְהֶרֶס,
לֵאמֹר: – מַה טּוֹב לוּלֵא נִברָא!
וְכָל דָּבָר שֶׁפֹּה כִנוּ לוֹ רֶשַׁע, פֶּשַׁע,
אוֹ, בְּקִצּוּר, כָּל מַה שֶׁ"רַע" נִקרָא –
זֶה עוֹלָמִי – שֶׁבּוֹ לֹא אֶתבַּיֵּשָׁה."¹

הלוטוס והבקבוק והעולם והדלת, שני סיפורים קצרים מאת או. הנרי, יכולים להיחשב כיצירות זהות כמעט לחלוטין. שניהם מספרים על אודות אלה שנפלטו מחייה הסוערים של עיר גדולה אל אי שכוח־אל, גן עדן עלי אדמות, בו הם בוראים עולם חדש – עולם של עשייה ואהבה – עד שעולמם הישן משיג אותם ומגלה את נטיית ליבם האמיתית.

גיבור הלוטוס והבקבוק הוא ווילארד גטי, שגריר זוטר בשירותה של ארצות הברית, שברח למקום המרוחק ביותר שיכול היה לחשוב עליו כדי לשכוח את אידה, אהובתו לשעבר².
ווילארד ממציא עצמו מחדש בקורליו, עיר טרופית נטולת נמל אשר בורכה בנוף מרהיב, אוכל בשפע³ ובפאולה ברניגן, מהיפות שבבנות הילידיות ובתו של סוחר מקומי עשיר. עתידו, מכל היבט שהוא – תעסוקתי, כלכלי, משפחתי, נפשי – מובטח ומאושר⁴. אך כדרכם של סיפורים – וסיפוריו של או. הנרי בפרט – שלוות השגרה של חייו מתערערת קלות עם ידיעה עיתונאית על אודות אידה, אהובתו לשעבר, אשר יצאה לשייט תענוגות עם מחזרה העשיר הנוכחי בסביבת קורליו ממש.

ווילארד בוחן את רגשותיו ומגלה שהשלים עם חייו החדשים. גם כשהוא מטייל על החוף, נינוח ורגוע, ומגלה בקבוק שנישא על הגלים ובו פיסת נייר מגולגלת – מסר מאידה, ללא ספק⁵ – בטחונו בהחלטתו אינו מתערער.
כמו כדי לבסס עובדה זו, ווילארד אוסף את הבקבוק אל ביתו ואז יוצא ועושה מעשה שמשהו־מה לא הצליח לבצע במשך זמן רב קודם לכן: הוא מציע נישואין לפאולה ברניגן. בשובו, שמח וטוב לב⁶, הוא נתקל בבקבוק ובהחלטה של רגע יוצא ומשליכו חזרה אל הים, סגור וחתום כשהיה.
סיפורו מסתיים בנקודה זו, אך הלוטוס והבקבוק ממשיך לגולל את אירועי פסקה קצרה נוספת:

"סיימון! הו, סיימון! תתעורר שם, סיימון!" צעק קול מצלצל בקצה המים. סימון קרוז הזקן היה הכלאה למחצה של דייג ומבריח שחי בבקתה על החוף.
סימן התעורר אפוא מתנומתו המוקדמת, נעל את נעליו ויצא החוצה. על כלי השיט, שבדיוק חזר מאחת מספינות הוָ‏אלְהַ‏לַ‏ה, היה החובל השלישי, מכר של סימון, ושלושה מלחים מספינת המשא של נושאת הפירות.
"קום, סיימון," קרא החבר, "ותמצא את דוקטור גרג או מר גודווין או מישהו שהוא חבר של מר גטי ותביא 'תם הנה מיד."
"הקדושים בשמים!" אמר סיימון בישנוניות, "שום דבר לא קרה למר גטי?"
"הוא מתחת לאַבַּרְזִין," אמר החבר, מצביע על הספינה, "והוא יותר מחצי טבוע. ראינו אותו מאוניית המשא קרוב למייל מהחוף, שוחה כמו משוגע אחרי בקבוק שצף במים, פונה החוצה. הורדנו את הדּוּגִית ויצאנו אליו. הוא כמעט שם את ידו על הבקבוק ואז התייאש וצלל מטה. משכנו אותו החוצה בזמן כדי להציל אותו, אולי; אבל הרופא הוא זה שצריך להחליט על כך."
"בקבוק?" אמר האיש הזקן, משפשף את עיניו. הוא עדיין לא היה ער לגמרי. "היכן הבקבוק?"
"נסחף שם איפ'שו," אמר החבר, מנענע את אגודלו כלפי הים.
"תתחיל לזוז, סיימון."⁷

גיבורי העולם והדלת הם ראלף מרים, סוכן בורסה אשר נמלט מניו יורק לאחר שהרג (בשוגג) את חברו, ופלורנס קונאנט, רעייה מסנט לואיס שהרגה את בעלה המתעלל והאלים וברחה אל החופש.
ראלף ופלורנס נפגשים ב"לה פאס היפיפייה, עיר קטנה נטולת נמל⁸, חנוקה בסרט ירוק חי שכבל את רגלי הר שפסגתו חוררה את העננים."⁹
כמו כל הגברים האחרים בעיר המבודדת, גם ראלף מחפש את קרבתה של פלורנס כאמצעי להפיג את השעמום במקום שדבר לא קורה בו¹⁰, אלא שהפעם, בשונה מבעבר, פלורנס נעתרת לחיזוריו. דמיון הנסיבות שהביא את שניהם אל לה פאס קושר אותם יחדיו – רוצחים מתוך הגנה עצמית – והם מחליטים להינשא ולהקים בית מפואר ועסק משגשג אשר יאפשרו להם לחיות ברווחה בגן העדן הארצי הזה, שממנו לא יוכלו לצאת לעולם.

אך כדרכם של סיפורים – וסיפוריו של או. הנרי בפרט – שלוות השגרה של ראלף ופלורנס מתערערת כאשר הגבר אותו רצח ראלף מגיע אל לה פאס, מוכיח בכך שהינו חי לחלוטין ופלורנס מגלה – הודות לידיעה בעיתון – שבעלה המנוח אינו מנוח כלל ועיקר וכי הוא עומד להינשא לאישה אחרת לאחר שפלורנס, רעייתו, נעלמה ללא עקבות.

ראלף ופלורנס מצהירים שניהם כי הם אוהבים את לה פאס הנפלאה ואת חייהם הנפלאים אך שניהם עוזבים את לה פאס ואת עתידם המשותף ברגע הראשון שבו הם עומדים על טעותם, חוזרים אל העולם אותו השאירו מאחור, מבלי ליידע או לגלות דבר על כך האחד לשנייה.

על פניו, סיפורים אלה אמורים להיחשב לסיפורים משעשעים ומבדרים, הודות לעלילה ההולכת בכיוון אחד ואז "שוברת" לכיוון השני, כנגד כל הציפיות. ה"התנפלות" חסרת הריסון על ההזדמנות הראשונה לברוח נוכח הרהורים משוכנעים, חד־משמעתיים יוצרת ניגוד משעשע, אך הטעם שנותר לאחר המהפך הינו מריר־חמוץ, לא מבדר כלל ועיקר¹¹. בשני הסיפורים שזורים האובדן והעצב – גם בגין האירועים שקדמו להם, התקריות הקשות שהובילו את גיבוריהם אל "ארץ השכחה"¹² הטרופית, אך גם על פי האופן שבו הם מסתיימים. העובדה שגן העדן לא הצליח להתממש בחייהם של ווילארד גטי, ראלף מרים ופלורנס קונאנט אינה עצובה כשלעצמה, אך היא מעידה על חסרונו של הדבר שאפשר אותה. במילים אחרות, הסיום הסותר את כל מחשבותיהם "הנעלות" והחלטותיהם "המאושרות" מעיד כי על אף האפשרויות החלופיות שהוצעו במלוא תפארתן מתוך תחושת שכנוע עמוק, רצונם האמיתי של השלושה כיוון כל הזמן למקום אחר לגמרי.

העתיד החדש היה מלא תקוות: מבטיח, אוהב, שלו. אך בשורה התחתונה, ברגע האמת, ווילארד, ראלף ופלורנס נמלטו ממנו מהר ככל האפשר, חזרה אל החיים "הטובים פחות", החיים שהשאירו (בלית ברירה) מאחור.

מעבר לזיקה הברורה בינו לבין הלוטוס והבקבוק¹³, מקיים העולם והדלת קשר מפתיע עם סיפור נוסף: "בפנים, התיר הכלכל גליל ענק של עיתונים, רבים מהם בני שבוע, שנאספו בנמלים […] כדי להימסר במקומות עצירה אקראיים. כך יכלו המטיילים גומלי החסד להפיץ חדשות ובידור בקרב אסירי הים וההרים. טיו פאנצ'ו, בעל המלון, הרכיב את משקפיו הגדולים בעלי שולי הכסף על אפו וחילק את העיתונים למספר גלילים קטן יותר. ילד יחף מיהר פנימה, תאב את משרת שליח הדואר.
"ברוך הבא," אמר טיו פנצ'ו. "זה לסניורה קונאנט; זה לד"ר ס. ס. שלגל – אלוהים! איזה שם לומר! – זה לסניור דיוויס – אחד לדון אלברטו. השניים האלה לבית הארחה, מספר 6, ברחוב החסדים הטובים."¹⁴

העיתונים הנשלחים לבית הארחה מספר 6 אינם מיועדים לאנשים מוגדרים (בשונה מארבעת קודמיהם), עובדה הגיונית למדי שהרי מדובר בבית הארחה שאינו מאכלס בהכרח דיירים קבועים. אלא ששמו של בית הארחה, מספרו ומיקומו מתכתבים באופן ברור עם אחד מסיפוריו הידועים ביותר של אנטון צ'כוב, חדר חולים מספר ¹⁵6 – סיפור על מחלקה לתשושי נפש; אגף מוזנח ובו חמישה מטופלים שאל שורותיהם עתיד להצטרף מטופל שישי, דמות יוצאת דופן לכל הדעות.

"בחצר בית החולים ניצב אגף צדדי קטן, מוקף יער שלם של דקורית, סרפדים וקנבוס הבר, גגו חלוד, הארובה קרסה למחצה, המדרגות המובילות אליו נרקבו ועשב צימח בהן, ומהטיח נשארו רק עקבות פזורים. בחזיתו הוא פונה אל בית החולים, בגבו הוא ניבט אל שדה, שממנו מפרידה אותו גדר המוסד האפורה והממוסמרת. המסמרים האלה, שחודיהם מזדקרים כלפי מעלה, והגדר, והאגף עצמו יש להם אותו מראה מיוחד במינו, עגום ומקולל, שמאפיין רק את מבני הכלא ובתי החולים במקומותינו."¹⁶

בתרבות הנוצרית, שש הוא מספרו של השטן. בסיפורו של צ'כוב המספר אמנם אינו מתאפיין בהילה על־טבעית אך משמעותו רעה לא פחות: חדר חולים מספר 6 הוא מקום שהכול שכחו ממנו. זעיר ועזוב, נדחק לקרן זווית, מוקף עד הסתר בצמחייה הגדלה פרא בצמחי מרפא מסוג כזה או אחר¹⁷, כאילו ניסה הטבע לפצות על מה שקלקל האדם בהחמצתו קשת הלב.

ההזנחה המשוועת נובעת מהיעדר תשומת לב משוועת לא פחות¹⁸, לא על המבנה לבדו אלא בעיקר על החולים המתאכסנים בו. גם בית החולים שהקצה לו פינה, מוסד שמעצם הגדרתו נועד לרפא את הפוקדים אותו, אינו מקום המתיימר לרפא איש¹⁹: "כשאנדריי יפימיץ' הגיע העירה לקבל את התפקיד, המוסד שהוקם "לשם שמים" היה נתון במצב איום. בחדרי החולים, במסדרונות ובחצר היה קשה לנשום מרוב סרחון. מוז'יקים מכוח העזר, מטפלות וילדיהן ישנו בחדרים יחד עם החולים. הם התלוננו שחייהם אינם חיים בגלל התיקנים, הפשפשים והעכברים. מהמחלקה הכירורגית לא פסה מחלת השושנה. בבית החולים כולו היו רק שני אזמלי מנתחים ואף לא מדחום אחד, ובאמבטיות נהגו לאגור תפוחי אדמה. המפקח, אם־הבית והאח הראשי שדדו את החולים, ועל הרופא הקודם, שאנדריי יפימיץ' החליפו, סיפרו שסחר כביכול בהיחבא בכוהל רפואי ופתח לו הרמון שלם מקרב המטפלות והנשים החולות. […] לאחר סקירת בית החולים הגיע אנדריי יפימיץ' למסקנה שזהו מוסד לא מוסרי, ואף מזיק באורח חמור לבריאות התושבים. הדבר החכם ביותר שאפשר היה לעשות, לדעתו, היה לשלח את החולים לחופשי ולסגור את המוסד."²⁰

אנדריי יפימיץ' הוא רופא כללי משכיל ואדם מלומד. איש עדין הליכות, קשוב ואכפתי, שאינו מתאים לבית החולים העלוב והמושחת שאליו נקלע. בילדותו רצה לשמש ככומר, אבל הדבר לא היה מקובל על אביו וחלומו נגנז. כעת הוא מנסה לעשות כמיטב יכולתו במקום עלוב זה, נטול אמצעים, ציוד ואנשי מקצוע של ממש. הוא אינו נשוי, אין לו משפחה וחבריו מעטים עד ספורים בלבד. חייו מסודרים, קבועים, שקטים מאוד – בעיקר משום שאין לו את כוחות הנפש להתעמת או לחולל שינוי²¹, על אף ששינוי הוא בדיוק מה שנחוץ לחולל, בכל אפיק ואפיק בחייו.
אנדריי יפימיץ' יודע היטב מהן הפעולות הנדרשות כדי לתקן את המצב הבלתי אפשרי שבו הוא נתון²², אך לא הוא האדם היכול לבצע אותן. לכן, במקום להיאבק ולהילחם, הוא נכנע. שוב ושוב, כל פעם וכל רגע מחדש.

יום אחד מעצבת תובנה חדשה את עולמו המצומצם. ברגע אחד מתחיל אנדריי יפימיץ' להטיל ספק בחשיבות עבודתו ובחשיבות קיומו בכלל. זו לא רק השגרה הנוגסת והייאוש השוחק אלא אפרוריותה חסרת התוחלת של מציאות בלתי משתנה, כאשר כל המאמצים כושלים וכל העבודה הקשה יורדת לטמיון.

השילוב בין אישיותו הרופסת להתנהלות בית החולים, שחיתות המזינה את עצמה על חשבון אלה הנדרשים לה ביותר, מוביל את אנדריי יפימיץ' להתנתקות מכל עשייה. התנתקות שאינה בטלנות מרצון או מאונס אלא משנה סדורה, תורה הגותית ההופכת לדרך חיים:

"וגם לשם מה להפריע לאנשים למות, אם המוות הוא קצו הנורמלי והתקין של כל אדם? מה בכך שאיזה תגרן או פקיד יחיה חמש או עשר שנים נוספות? ואם רואים את מטרת הרפואה בכך שהתרופות יקלו על הסבל, מאליה מתבקשת השאלה: לשם מה להקל אותו? ראשית, אומרים שהסבל מביא את האדם לכלל שלמות; שנית, אם האנושות באמת תלמד להקל את סבלותיה בגלולות ובטיפות, היא תזנח כליל את הדת והפילוסופיה, שבהן מצאה עד כה לא רק מחסה משלל צרות, אלא אף אושר. פושקין ידע לפני מותו עינויי־גוף נוראים, הַיינֶה האומלל היה מרותק שנים אחדות למיטתו, משותק; מדוע אם כן לא יֶחֱלוּ אנדריי יפימיץ' פלוני או מַטריוֹנָה סָבישנָה אלמונית, שחייהם נטולי תוכן ואלמלא הסבל, היו ריקים לגמרי ודומים לחיי אמֶבה?
טיעונים ברוח זו השרו על אנדריי יפימיץ' דכדוך וריפו את ידיו, והוא חדל לפקוד את בית החולים מדי יום ביומו."²³

העדר הטעם שומט את אנדריי יפימיץ' ממסלול חייו השגרתי ומוביל אותו לקשור קשרי ידידות לא שגרתיים עם אחד המטופלים באגף תשושי הנפש – איבאן דמיטריץ' גרוֹמוֹב.
בנקודה כל־שהיא על ציר הזמן החל מהלך חייו של איבאן דמיטריץ' להשתבש בגין סדרת אסונות בלתי פוסקת: אחיו סרגיי חלה בשחפת ומת. אביו הועמד למשפט באשמת זיוף ומעילה ונפטר מטיפוס במרפאת בית הכלא. אמו נפטרה זמן לא רב לאחר מכן. איבאן דמיטריץ' נותר בגפו – חלש, רעב ואבוד, חסר רכוש, בית ומשפחה. הוא הפסיק את לימודיו באוניברסיטה, התפטר מעבודתו כמורה בבית ספר תיכון ופוטר ממשרתו כפקיד בית המשפט. בריאותו הגופנית, שמאז ומעולם הייתה רופפת, נחלשה יותר ויותר. בריאותו הנפשית לא איחרה להידרדר אחריה.

בוקר (סתווי) אחד, באותה פתאומיות שאפיינה גם את אנדריי יפימיץ', החל איבאן דמיטריץ' לפתח תסביך רדיפה בלתי מוסבר. הוא החל לחשוש שבכל רגע יבואו לאסור אותו, בין אם בגין סיבה מוצדקת ובין אם לאו²⁴. הוא מודע לחוסר ההיגיון שבפחדיו ומבין כי אלו מחשבות שגויות ומסוכנות ובכל זאת המחשבות עולות וגואות בו, הולכות ומשתלטות עליו עד שהן מעבירות אותו על דעתו.
כך נכלא איבאן דמיטריץ' גרוֹמוֹב באגף תשושי הנפש, נידון לרצות מאסר עולם תחת סעיף של הפרעה נפשית.

איבאן דמיטריץ' היה מאז ומעולם טיפוס ביקורתי, חשדן, הססן ורגזן, אבל בה בעת היו דבריו בעלי היגיון ואנשים שהכירוהו רכשו לו אהדה וחמלה²⁵. גם אנדריי יפימיץ', הנתקל בו במקרה, חושב כך. הוא מודע למחלתו²⁶ אך לראשונה מזה תקופה – ואולי מאז ומעולם – מרגיש כי מצא שפה משותפת עם אדם אחר²⁷.

אלא שרופא דוגמת אנדריי יפימיץ' אינו אמור לגלות עניין אישי במטופל במחלקה לתשושי נפש, וודאי שלא עניין חברתי. העובדה שאנדריי יפימיץ' עושה זאת אף על פי כן גורמת לכל מכריו ומיודעיו לחשוב גם אותו למשוגע²⁸ וסופו של דבר גם הוא נכלא באגף חולים מספר 6, באותו חדר עם חברו, איבאן דמיטריץ'.

" "היינו־הך…" חשב אנדריי יפימיץ', מתעטף בביישנות בחלוק וחש שתלבושתו החדשה משווה לו מראה כשל אסיר. "היינו־הך… .בין אם זה פֶראק, או מדי צבא, או החלוק הזה – הכול היינו־הך…"
אבל מה עם השעון? ומה עם פנקס הרשימות שבכיס הצדדי? והסיגריות? לאן לקח ניקיטה את בגדיו? עכשיו, יש להניח, עד יום מותו לא ילבש עוד מכנסיים ואפודה, ולא ינעל מגפיים. כל זה מוזר במקצת ואפילו לא מובן בעת הראשונה. גם עכשיו היה אנדריי יפימיץ' משוכנע, שבין הבית של הזעיר־בורגנית בֶלוֹבה לחדר חולים מס' 6 אין כל הבדל, וכל הדברים בעולם הזה הם הבל ורעות רוח, ואף על פי כן ידיו רעדו, הוא חש צינה ברגליו ואימה אחזה בו למחשבה שאיבאן דמיטריץ' יקום תכף ויראה אותו לבוש חלוק. הוא קם, התהלך מעט וישב שוב.
והנה הוא יושב כבר חצי שעה, שעה תמימה, ונמאס לו עד כדי שיממון; האומנם אפשר להעביר כאן יום, שבוע או אפילו שנים, כמו שחיים האנשים הללו? הנה ישב, התהלך מעט וישב שוב; אפשר לגשת אל החלון ולהביט דרכו, ושוב להתהלך מפינה לפינה. ומה אחר כך? לשבת כך כל הזמן, כמו גולם, ולחשוב? לא, זה בוודאי לא אפשרי."²⁹

אנדריי יפימיץ' מוצא עצמו במקום המייצג את התחנה האחרונה בחייו. נורא יותר מבית כלא, או בית כלא מהסוג הנורא ביותר. עד כה, במחשבותיו ההגותיות הנוגות, חשב כי החיים הם הבל ולפיכך הכול היינו נטול חשיבות, משולל משמעות, חסר טעם. בין אם הוא נמצא בביתו או במקום אחר, בין אם הוא מרפא חולים או לא עושה דבר – הכול היינו הך.
אולם דווקא בנקודה הנמוכה, השפלה והכואבת ביותר, מגלה אנדריי יפימיץ' את חשיבותם, משמעותם וטעמם של הדברים הבסיסיים שבחיים. לא עוד תורה מפולפלת על אודות משמעות הקיום אלא הזדקקות למימושם של צרכים פשוטים כמו הרצון לעשן, להתהלך, ללבוש בגדים ולנעול נעליים.
כאשר הזכות לחיות כרצונו נשללת ממנו מתחוור לו כי הכול משנה, הכול חשוב ושום דבר אינו בחזקת "היינו הך".

או. הנרי לא הכניס את גיבוריו הבדיוניים – ווילארד גטי, ראלף מרים ופלורנס קונאנט – לבית משוגעים, אך גן העדן המבודד שבו הציבם הינו בית כלא לכל דבר ועניין. ווילארד, ראלף ופלורנס דנו עצמם לריצוי עונש מאסר נצחי בגין טעויות עברם, שגיאות המונעות מהם לחזור אל העולם שהשאירו מאחור. בעולם שבחוץ הם פושעים נמלטים, אנשים שבורי לב. כאן, מקומות נטולי נמל בקצה גבול שלא ניתן לעבור, הם מוקפים שבכת סורגים בלתי נראית, הלובשת צורה של ים אין־סופי.
דין בית המשוגעים כדין קורליו ולה פאס. התפאורה שונה בתכלית השינוי, הנוף והתנאים אחרים כרחוק מזרח ומערב, ועדיין. גם כלוב של זהב הוא בראש ובראשונה כלוב, בית סוהר, אולם מעצר.

בחירתם של ווילארד, ראלף ופלורנס להימלט מחלקת העדן הקסומה שלהם ברגע שבו נופלת לידיהם ההזדמנות מקבילה לניסיונותיו הנואשים של אנדריי יפימיץ' לצאת, ולו לרגע, אל העולם שבחוץ, בדיוק כאשר אימת ההבנה מציפה אותו כי זהו בדיוק הדבר שאין ביכולתו עוד לעשות³⁰.

גן העדן הוא המקום שבו נמצא האדם במצבו השלם והנכון לו עצמו.
גיהינום, בית כלא או בית משוגעים, מצוי בקצהו ההפוך והמרוחק ביותר.
אנדריי יפימיץ', כמו גם ווילארד גטי, נותרים לעד אסירים נצחיים.
ראלף מרים ופלורנס קונאנט הם היחידים המצליחים לצאת לחופשי.

"[פלורנס קונאנט] ראתה עצמה נכנסת אל חנות כלבו וקונה חמישה סלילים של חוטי משי ושלושה יארד של אריג צבעוני כדי לתפור סינר עבור הטבחית. "שאחייב זאת, גברת?" שאלה הפקידה. כשיצאה החוצה גברת שפגשה בירכה אותה בלבביות. "הו, כיצד השגת את הדוגמה של השרוולים ההם, גברת קונאנט היקרה?" אמרה. בפינה שוטר עזר לה לחצות את הכביש ונגע בקסדתו.
"מישהו התקשר?" שאלה את העוזרת כאשר הגיעה הביתה.
"הגברת וולדרון," השיבה העוזרת, "ושתי העלמות ג'נקינסון."
"טוב ויפה," אמרה. "את יכולה להביא לי ספל תה, מגי."³¹

הסיבה בגינה מחליטה פלורנס קונאנט לזנוח את חייה הנפלאים בלה פאס ואת אהובה ראלף מרים עשויה להישמע פשטנית ושטחית להחריד: היכולת לקנות בגדים, ללכת ברחוב, לקבל שיחות, לנהל חיי חברה. אך אלו בדיוק הדברים הפשוטים – הלבוש, הטיול, חירות הפעולה – שגורמים לה להבין שהחיים בחוץ, עלובים ככל שנחשבו להיות, הינם חשובים, משמעותיים ונחוצים, אחרי ככל הכול.
בדיוק כפי שמבין זאת (מאוחר מדי) אנדריי יפימיץ'.

זיקה זו אינה מייצגת (רק) את ההיבט הרדוד שבהתעסקות האנושית, אלא (גם) את המשמעות שההתעסקות האנושית יוצקת לחיים עצמם.

אנדריי יפימיץ' ואיבאן דמיטריץ' היו שניהם אנשים נטול זיקה אנושית, מחוסרי קשרים המשייכים אותם למישהו או משהו אחר באופן החלטי, מורגש, חי.
במובן מסוים, איבאן דמיטריץ' נזקק לאנדריי יפימיץ' בדיוק כפי שאנדריי יפימיץ' נזקק לו – שני איים סחופים, נטושים – אך היכרותם באה בשלב מאוחר מדי, אחרי שבדידותם המזהרת דרדרה אותם אל מעבר נקודת האל־חזור.

גם ראלף מרים ופלורנס קונאנט מצאו נוחם רגעי האחד בשנייה, כשנקשרו זה לזה מתוקף נסיבות בידודם החברתי. אך באהבתם, על אף שייתכן והיה בה מימד אמיתי, לא היה די כדי להשכיח את הדברים המהותיים להם באמת, בדיוק כפי שווילארד גטי, אשר ביקש להתרחק מאהבתו הנכזבת, הוסיף להחזיק בה על אף הכחשותיו הנמרצות – בראש ובראשונה באוזני עצמו.

"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת."³²

החיים נעים תמיד בכיוון אחד. ישנם אנשים שהמודעות לכך שוללת מהם את האפשרות לחוות את כל המתרחש בין לבין – בין רגע ההתחלה לרגע הסיום. אנשים דוגמת אנדריי יפימיץ'. עבורו הסוף הסתמי, השרירותי, הבלתי נמנע בולע את כל מה שהיה לפניו, ויבלע את כל מה שיבוא לאחריו.
אולם דווקא אדם כאנדריי יפימיץ', שבמרוצת סיפור שלם עסק בהפרכת חיוניות הקיום, מוצא צורך חיוני בעישון סיגריה, בטיול בחצר, בנעילת נעליים. דווקא הוא, החושב כי "כולם כאחד נידונו לכליה, ויעברו במוקדם או במאוחר מן העולם בלי להותיר בטבע ולוּ גם חותם זעיר"³³ מגלה שכל מחשבות השלילה שליוו אותו באמונה חזקה כל־כך לא היו אלא הרהורי שווא חסרי ערך:
"לא, לא. כל הדרכים סגורות בפני. אנחנו חלשים, יקירי… הייתי שווה נפש, דנתי בדברים בהיגיון בריא וברוח ערה, אך די היה במגע הראשון, הגס של החיים, ורוחי נפלה בי… תשישות הנפש… אנחנו חלשים, בזויים… וגם אתה, יקירי. אתה אדם חכם, אצילי, שינק את הדחפים הנאצלים עם חלב אמו, אך כבר בראשית דרכך בחיים התעייפת וחלית… חלשים, חלשים!"³⁴

הסיבה היחידה שבגינה הטיל אנדריי יפימיץ' ספק בחשיבות מקצועו הייתה משום שהוא עצמו לא נזקק מעולם לשירותיו של מקצוע זה. מעולם לא היה חולה, מטופל או אדם סובל.
הסיבה היחידה שבגינה זלזל ביכולתו להקל על מכאובם של אחרים הייתה משום שהוא עצמו לא כאב מעולם.
אנדריי יפימיץ' הוא אדם מלומד ומשכיל, עדין הליכות, קשוב ואכפתי, אך הוא אדם החי בטעות המעצבת את חייו ומובילה אותו לאבדון. באחרית ימיו, כשתפיסותיו השכלתניות עומדות במבחן המציאות, הוא נוכח לדעת כי "אבחנותיו" לא היו אלא שעשועי התפנקות של אדם שמציאות חייו הובטחה לו – הארוחות, המשרה, המשכורת המכובדת, אפילו הקריאה והשתייה – והותירה לו זמן פנוי בשפע לבזבז במחשבות חסרות תוחלת ועקרות מכל תוכן.
כשהוא מושלך אל חיים שאין בהם סדר או היגיון, חיים שבהם דבר אינו ניתן עוד לשליטתו או להבנתו, חסרונם של חייו המסודרים, משוללי המשמעות לכאורה, מורגש ביתר שאת. כשהוא נכלא באגף תשושי הנפש וניקיטה, השומר המאמין שסדר משליטים באמצעות אלימות³⁵, מפליא בו את מכותיו, אנדריי יפימיץ' מפסיק לשלול ולהטיל ספק.
ברגע אחד הוא מבין, וכל הגותו העמוקה והמנומקת מתפזרת כאבק ברוח.

בנקודה שבה הוא מאבד הכול, אנדריי יפימיץ' מבין שהכול משנה. החיים משנים, גם אם הם מסתיימים בסופו של דבר.

"אחר כך השתרר שקט. אור ירח דליל הסתנן מבעד לסורגים, וצל דמוי רשת נח על הרצפה. היה מפחיד. אנדריי יפימיץ' נשכב ועצר את נשימתו; באימה המתין שיכו אותו שוב. הוא חש כאילו מישהו לקח מגל ותקע אותו בגופו, וסובב אותו כמה פעמים בתוך קרביו ובחזהו. מגודל הכאב הוא נשך את הכר וחשק את שיניו, ופתאום הבזיקה בתוך התוהו ובוהו שבראשו מחשבה נוראה, בלתי נסבלת, שהאנשים האלה, אשר נדמו כעת, לאור הירח, לצללים שחורים, לבטח חוו כאב כזה בדיוק במשך שנים, מדי יום ביומו. כיצד ייתכן, שבמשך יותר מעשרים שנה הוא לא ידע ולא רצה לדעת זאת? הוא לא ידע, לא היה לו מושג כאב מהו, ולכן הוא פטור מאשמה, אך המצפון, נוקשה וגס ממש כמו ניקיטה, העביר בו צינה מקודקודו ועד עקביו. הוא קפץ על רגליו וביקש לצעוק בכל כוחו ולרוץ מהר, כדי להרוג את ניקיטה, ואחרי את חובוטוב, את המפקח ואת האח הראשי, ולבסוף את עצמו, אך מחזהו לא נפלט שום צליל ורגליו לא צייתו לו; בנשימה ניחרת משך בתנועה חדה בחלוק ובחולצה וקרע אותם, וצנח בעילפון חושים על מיטתו."³⁶

אנדריי יפימיץ' ידע גם ידע: הוא ראה את הלכלוך, את העזובה וההזנחה. הוא שמע את בכיים של חסרי הישע, הריח את ריח השחיתות ונחרד מפני עליבותה של מציאות שכיחה כל־כך³⁷. אך משום שהדברים מעולם לא נגעו לו – עד עכשיו – הרשה לעצמו לפתור אותם בתחושה מעורפלת של נימוס וקדרות קיומית. הכול היינו הך, חסר חשיבות, לא באמת משנה. הרי בסוף כולם מתים.
עד שמגיע תורו.

"וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן […]"³⁸

בלעדי הכרה בצורך לתת דין וחשבון על החיים שחלפו, גם אם מדובר בדין וחשבון פרטי לגמרי, אין גם מקום לחיים עצמם.
מסיבה זו אנדריי יפימיץ' נפטר ללא זכר, ללא מורשת, אובד לעד "בשִכְחה נצחית"³⁹.
שלא מסיבה זו, ווילארד גטי כמעט איבד את חייו בטביעה וראלף מרים ופלורנס קונאנט מצאו את עצמם בדרך חזרה הביתה.

גיבוריו של או. הנרי עשו את בחירתם. היא אולי אינה מפוארת וחשובה ואין בה תרומה אדירה לעולם, אך אין בכך כדי לגרוע דבר מהעובדה שאפילו בחירה פרטנית וקטנה כל־כך טובה לאין שיעור מהעדר בחירה ועשייה, כפי שעשה אנדריי יפימיץ'.

ווילארד גטי, ראלף מרים ופלורנס קונאנט וויתרו על גן העדן בעבור (מה שנראה) מעט מאוד אך עבורם היה עולם ומלואו.
אנדריי יפימיץ' ויתר על עולם ומלואו בעבור מה שהיה (ועודנו) שום דבר ולא כלום.
כשהוא מבין את גודל הטעות ואת עומק האובדן – עבור אחרים כמו עבורו – הכול באמת כבר חסר טעם, חסר משמעות, היינו הך.

הכרה בחשיבות החיים אינה יכולה להתממש מתוך תפיסות המנותקות ממציאות גשמית, פשוטה ככל שתהיה.
הכרה בחשיבות החיים יכולה לצמוח אך ורק מתוך החיים עצמם.