קוסמים ואמני חושים: גבולות האמת והאשליה
קוסמים ואמני חושים: גבולות האמת והאשליה
הקוסם המפורסם בתנ"ך, אם לא המפורסם מכולם, הוא בלעם בן בעור.
בלעם אף היה המכשף הגדול ביותר בתקופתו, גדול המכשפים בקרב עמים זרים; אלי אשד1 מציין כי בשנת 1967 התגלתה כתובת בעמק הירדן, המיוחסת לשנת 800 לפנה"ס, ובה שני חיבורים: האחד מתאר את בלעם, המספר לבני משפחתו ולראשי הקהילה על אודות משלחת אלים טובים שהגיעה אליו כדי לחשוף את מזימתם ההרסנית של שדים רעים להחריב את העולם ואת המין האנושי. השני מספר על הופעתו של מת חדש בשאול – בלעם עצמו כפי הנראה, שנפטר לאחר שפעל לסיכול אותה מזימה שטנית. בלעם, על פי כתובת זו, השתמש בכוחותיו כדי להציל את האנושות מכליה, ושילם על כך בחייו.
על אף כל זאת, תפקידו, תוארו או הישגיו של בלעם אינם מצוינים במקרא – ולו ברמז2 יתר על כן, פרק כ"ב בספר במדבר מוכיח כי על אף כוחו העצום לכאורה, היה בלעם כפוף לחלוטין לרצונו של הקב"ה, אלוהי ישראל, כמו בובה על חוט, אף בניגוד לנטיית לבו3.
גם מעשה האתון מאשש את העובדה כי המכשף האדיר לא ניחן בראיית־על, כפי שניתן היה לצפות מבעל כוחות ידוע שכמותו: אפילו בהמה פשוטה יכולה הייתה לראות את מה שהוא עצמו אינו מסוגל.
שלישית, וזו אולי הנקודה החשובה מכולן: את מה שלא הצליח בלעם לעשות באמצעות כשפיו, עלה בידו להגשים דווקא באמצעות רעיונותיו4 – שיאה של אוזלת ידו המתמשכת אל מול ניצחונה של החשיבה היצירתית.
מה הטעם בקסם אם לא ניתן להשתמש בו, פשוט משום שהוא אינו עובד?
מה הטעם בפנייה אל בעל כוחות כשלא הכוחות הם שמשיגים את התוצאה המבוקשת, הרצויה?
כיצד ניתן אפוא ליישב את המתח שבין התפיסה המציאותית, הרואה ב"קוסם" מקצוע של להטוטנות ואחיזת עיניים בלבד, לבין כוחו הלא שכלתני של הדמיון, הנוטה להאמין בדברים שאין ביכולתו להסביר?
קוסם, מעצם הגדרתו, מגלם את המתח שבין המציאות והדמיון. זו אינה שאלה של הזיות או חלומות בהקיץ, אלא הצגת דברים בלתי אפשריים לכאורה – כאמת. אחת הדרכים להתמודד עם שאלה זו תהיה באמצעות בחינת הקוסמים ובעלי הכוחות עצמם – חייהם, מחשבותיהם ודמיונותיהם – כפי שהם מיוצגים באומנות הספרות והקולנוע.
הסרט הישראלי עפולה אקספרס5 הוא סיפורו של דוד, קוסם פשוט ולא מוצלח במיוחד, המתעקש שלא להמשיך בעסק המשפחתי אלא לפלס לעצמו דרך ולהגשים את חלומו האישי והמקצועי – כקוסם. בתיה, אשתו, מסרבת להשלים עם כישלונותיו החוזרים ונשנים ומחליטה לעזוב את הבית כדי לעודד את בעלה להתעשת ולאמץ את החיים "האמיתיים", המעשיים של כאן ועכשיו:
הדמיון בחייו של דוד אינו חלק ממעשה הקוסמות, אלא ממה שעוטף אותו: ההבטחה שאשליית הקסם תוכל לחולל שינוי של ממש במציאות היום־יום השגרתית והאפורה. במובן מסוים, ככל שהדמיון המקצועי ישכנע יותר, כן יעלה בידו להגשים את החלום האישי ולהביאו לידי ממשות בצורה קלה יותר.
בעולמו של דוד, הדמיון הוא שהופך את החלום למציאות.
אל מול תקווה צנועה זו, מתנשאת יצירתו המפוארת של כריסטופר נולאן, יוקרה6, על אודות שני קוסמים המתחרים זה בזה – רוברט אנג'יר ואלפרד בורדן. ראשית התחרות נעוצה ביריבות אישית ובשאיפה לנקמה מצד אנג'יר, המאשים את בורדן בהרג אשתו במהלך תעלול הודיני המפורסם. הרצון להעניש ולמצות את הדין הולך ומחריף, מתוגבר בשאיפתו האדירה של בורדן, להיות מוכתר כקוסם המוצלח ביותר. במעגל הקסמים היומרני והמסוכן שלהם, משכללים השניים שוב ושוב תעלול בימתי יוצא דופן בשם "האדם המשוגר", בו הקוסם העומד על הבמה נעלם ברגע אחד וברגע השני מופיע מיד במקום אחר.
כבר מתחילת הסרט נהיר כי לא אנג'יר ולא בורדן ניחנו בכוחות כישוף או קסם וכי שניהם הינם למעשה פעלולנים יצירתיים, המבצעים תרגילים מורכבים על מנת לשכנע את הקהל בכוחם המופלא. עבור הצופים מדובר בבידור של כמה שעות. עבור אנג'יר ובורדן הרצון לבדר הפך לדרך חיים ומשם לשיגעון ולחציית גבולות היוצאים מכלל שליטה. הן אנג'יר והן בורדן מסכנים את חייהם ומאוחר יותר אף את חיי יקיריהם כדי להגשים את מטרתם, יהיה המחיר גבוה ככל שיהיה.
בורדן, כך מגלה אחרית הסרט, לא היה אדם אחד אלא שני אחים תאומים – אלפרד ופאלון. בארמוז לדמותו של קוסם מפורסם המופיע בתחילת הסרט, קוסם שהציג עצמו כזקן שעה שהיה למעשה צעיר רב־כוח אשר תעתע בקהל צופיו גם במחיר הסתרת זהותו וגילו האמיתיים, מחליטים האחים בורדן להתנהג כאיש אחד, רק כדי שיוכלו – למשך שנייה אחת – להצליח בקסם המופלא ביותר.
בעבור אותה שנייה הם מחניקים את רצונותיהם, מאבדים את אהבותיהם ומקריבים את חירותם.
בשם הצלחת המופע מחלקים התאומים ביניהם חיים שלמים: חצי חיים נחווים במלואם וחצי חיים חולפים כצל, בדממה אילמת.
עם זאת, השימוש שעושים האחים בורדן בהצגתם הבלתי פוסקת כאדם אחד אינו גורם להם לאבד את זהותם האישית; אישיותו של בורדן, טרם היוודע דבר הכפילות, מאופיינת תמיד בניגוד הנע בין שני קצוות – האחד רגוע, איש משפחה אוהב והשני סוער ובלתי מחושב. עם גילויה המפתיע של האמת מתברר כי כל אפיון אישיותי היה שייך לאח אחר – אחד שקול ורציני, שאהב את אשתו ובתם המשותפת והשני פרוע ומשולל רסן, טיפוס חסר אחריות שגרם בסופו של דבר להסתבכותו ולמותו בטרם עת.
רוברט אנג'יר, בתאוות שגעונו לנקום ולאחר מכן לנצח את יריבו המושבע, עושה לכאורה את אותו הדבר, אך בהבדל משמעותי אחד: הוא יוצר לעצמו כפיל. לא תאום בעל אישיות נפרדת, אדם שנולד וגדל כדרך כל בשר, אלא שכפול מדויק שלו עצמו, בריאה חדשה יש מאין. יצור אמיתי בעל זהות, שאינו רוצה למות, שלא לומר להירצח, שבריר של רגע לאחר שנוצר. אנג'יר, בשם הטירוף לניצחון ולתהודת מחיאות הכפיים של הקהל, מחיאות כפיים שצריכות להיות רמות וחזקות ומעודדות יותר מאלה שיזכה להן בורדן, מקריב כל ערב את חייו של כפיל אחר, מופע אחר מופע. כל העתק שיצר היווה עבורו סכנת חיים וסכנת זהות. עם כל כפיל שרצח, איבד יותר ויותר מעצמו, מעולמו ומערכיו.
כפי שהקריבו האחים בורדן את חייהם, כך הקריב אנג'יר את חייו שלו, אינו יודע אף פעם את מי יישלח למותו בסיום תעלול "האדם המשוגר" ומי יופיע כמנצח בצידו השני של האולם – הוא, או הכפיל.
אלפרד ופאלון בורדן יצרו מארג חיים שבו האדם מקריב את זהותו להצלחת רעיון דמיוני ומשתעבד לשקר ולתרמית. כשהם מתנגשים בדמותו של רוברט אנג'יר, הכישלון ועוצמת הכאב הופכים לאסון בלתי נמנע.
דוגמה נוספת לקוסם המקצין את פעולותיו באופן דומה הוא סרטו של ניל ברגר, אמן האשליות7.
בוינה של שלהי המאה ה־19 פועל אמן אשליות בשם אייזנהיים. הוא אינו מציג עצמו כקוסם ואף דואג להבהיר כי כל מעשיו הינם בחזקת אחיזת עיניים לא מציאותית, ועדיין הוא נוחל הצלחה גדולה. בצעירותו התאהב אייזנהיים, בנו של נגר פשוט, ברוזנת סופי, אך פער המעמדות ביניהם סיכל את אפשרות אהבתם; על השניים נאסר להמשיך להיפגש ובצערו כי רב, עזב אייזנהיים את העיר.
בקשתה־תחינתה של סופי מאייזנהיים, שיגרום לשניהם להיעלם, מוצאת את ביטוייה 15 שנים לאחר מכן, שעה שחוזר אייזנהיים, הפעם כאמן אשליות, אל העיר ומעלה בהצלחה את מופעי הראווה שלו.
בנקודה זו סופי מיועדת להינשא לנסיך הכתר ליאופולד, אולם משהשניים מגלים שוב זה את זה הם מסרבים לוותר על אהבתם ואייזנהיים מוצא דרך לחלצם מכבלי המציאות באמצעות כוח הדמיון של קסמיו האשלייתיים:
אייזנהיים אמנם אינו מכנה עצמו קוסם, אך הסיפור המסופר על אודותיו מגלה כי בהיותו ילד, פגש פעם בקוסם אמיתי אשר הציג בפניו כמה תעלולי קסם מופלאים, לפני שנעלם כליל – עם העץ תחתיו ישב.
נקודת הספק – פעלול או קסם, מציאות או דמיון – מנקרת במוחו של הצופה, גם בסרט וגם במופעו של אייזנהיים, אך חשובה מכך היא הדרך שבה רותם אייזנהיים את האשליה לתועלתו שלו. שלא כמו בורדן ואינג'ר, הוא אינו נסחף עם שיכרון הגדלות להוכיח את כוחו, אלא מנצל את סגולותיו בתובנה כדי להשיג את מטרותיו הראויות יותר8. אייזנהיים, שלא כמו בורדן ואינג'ר, יודע מתי התרגיל מתחיל וחשוב מכך – מתי הוא גם מסתיים ובעיקר, איזו מטרה היה ברצונו להשיג. בכך הוא מוכיח שאחת התכונות החשובות ביותר לקוסם היא דווקא היכולת להישאר מפוכח ושכלתני, ולא ליפול בפח הדמיון של חיזיון הקסם.
זהו שיעור שהקוסם הגדול הארי הודיני, בסרט להקסים את הארי9, נדרש ללמוד בעצמו.
הארי הודיני נחשב לקוסם המפורסם ביותר בעולם, לאחר שביצע את קסם ההיחלצות המופלא, שאינו אלא פעלול מסוכן הנדרש למיומנות גופנית ושכלית גם יחד10.
הודיני, הקוסם הגדול, יודע היטב שקסמיו אינם אלא מיצג שווא, אך בנפשו הוא מחפש אחר הקסם האמיתי – חיבור עם העולם שמעבר: בעל הכוחות המדומה מחפש בעל כוחות של ממש, שיוכל לגלות לו את מילותיה האחרונות של אמו, מילים אשר טורדות את שלוותו ומייסרות אותו יומם ולילה.
מרי מקרגור עוסקת במקצוע הדומה להארי הודיני – מתחזה לאישה בעלת כוחות, במופע בינוני למדי. מרי מקרגור היא גם אם יחידאית נטולת אמצעים, הנמשכת לפיתוי הכספי שמציע הודיני ומחליטה לנסות ולהונות אותו.
מרי אמנם נכשלת, אך הודיני אינו יוצא נפסד: באמצעות הקשר עם מרי, שהופך למערכת יחסים, מתגלה כי דווקא לבתה, בנג'י, כוחות תקשור של ממש והיא מצליחה לענות על שאלתו הטורדנית של הודיני ולגאול את נשמתו המיוסרת מכבליה.
הספקנות השכלתנית נוכח קיומם של כוחות מסוג זה מבוטאת היטב בסרט אורות אדומים11: כאן לא קוסם המקורב לעשייה אלא פסיכולוגית חוקרת מן האקדמיה, ד"ר מרגרט מתסון, היא שמנסה להפריך את תעתועי הדמיון ולחשוף אותם בעבור מה שהם באמת: אשליה ותו לאו.
לעזרתה של ד"ר מתסון מצטרף חוקר צעיר, הפיזיקאי ד"ר טום באקלי, חדור מטרה להוכיח כי אף אדם אינו ניחן בכוחות מיוחדים – גם לא אלה הטוענים כי סגולותיהם הינן מעבר לכל הבנה.
על אף היעדר תקציב למימון פעילותם המחקרית, ד"ר מתסון וד"ר באקלי להוטים להוכיח כי כוחות על־טבעיים אינם קיימים במציאות – כל אחד וסיבותיו הוא.
מאמציהם חווים תפנית חדה שעה שמתקשר מפורסם, סימון סילבר, חוזר במפתיע, לאחר שנים של היעדרות, ומחדש את הופעותיו הציבוריות. סילבר העיוור נחשב למצטיין בתחומו12 והופעתו מטלטלת את שגרתם המנומנמת משהו של ד"ר מתסון וד"ר באקלי ומזעזעת את מהלך חייהם באופן בלתי הפיך:
ד"ר מתסון מונעת מדחף אישי: חקירותיה הן דרך להתמודד עם האסון שפקד אותה, שעה שבנה נפל לתרדמת. היא מסרבת לנתקו מן המכשירים בפחד שבכך תשלח אותו אל הלא־נודע, שהינו למעשה לא כלום ושום דבר. מאמציה להוכיח כי אין דבר "מעבר לחיים" הם, במהותם, ניסיונות להצדיק את הגנתה על בנה, שכן אילו הייתה מוצאת ולו שבריר של הוכחה, לב האם שלה היה מניח לו מיד לצאת לחופשי.
ד"ר באקלי מונע מנימוק אחר: חתירתו הבלתי נלאית עד כדי שיגעון, להפריך את אמיתות כוחותיו של סילבר, נובעת מהתכחשותו לאמיתות כוחותיו שלו. מכל האנשים המתחזים, מעמידי הפנים ובעלי האשליות המוצגים והמופרכים במרוצת הסרט, טום באקלי ורק טום באקלי מתגלה בסופו של דבר כדבר האמיתי.
ד"ר מתסון מתייחסת אליו כאל המלאך השומר שלה, מתקשה להבין מדוע הוא עוזר לה בנחישות שכזו, אך לאמתו של דבר טום באקלי אינו עוזר לה באמת: על אף שהוא מגונן עליה כבן, הוא אינו מסגיר את סודו בפניה ואינו מאשר לה את אמיתותו של הדמיון בעולם המציאות.
כמו בעפולה אקספרס, יוקרה, אמן האשליות ולהקסים את הארי – העיקר באשליה הוא המופע המרהיב שהיא יוצרת, חיזיון שבו הדמיון מתעתע להיות הדבר האמיתי. בעלי הכוחות המתחזים נוגעים בנקודות הרגישות של קהל הצופים שלהם, נאמנים ביותר על אנשים במצוקה, הכמהים לכל גאולה אפשרית מהגורל הקשה שנחת עליהם.
המציאות האמיתית צעקנית הרבה פחות ועוצמתית הרבה יותר.
הסוד, כמו תמיד, הוא בפשטות.
אמני חושים אינם מתיימרים להיות בעלי כוחות, אך בהופעתם הם מציגים עצמם ככאלה. אלמלא האמונה בכוחותיהם הדמיוניים, ההצלחה המציאותית (מאוד) לא תוכל לצאת אל הפועל.
הקהל יודע את האמת ומאמין לה, אך אף על פי כן נהנה מהמופע ומהאשליה שהוא מייצר.
הוא נהנה להאמין שדברים כאלה אפשריים, משום שהאפשרות – ולו גם המזערית – בדבר ממשותם, פותחת פתח לעולם שלם של אמיתות, מסוג אחר לגמרי.
עם זאת, יש פעמים שדווקא ההשתחררות מהאמונה בכוחות עליונים היא שמשחררת את האדם ממגבלותיו האנושיות.
תיק 1339 הינו סרט אימה רגיל למדי: אמילי ג'ינקס, עובדת סוציאלית טובת לב המוצפת בעבודה, מקבלת על עצמה טיפול בתיק אחד נוסף: חשד להזנחה והתעללות חמורה של ילדה מצד הוריה, המסלים אף כדי ניסיון רצח. אמילי פועלת בלוחמנות לטובת הילדה התמימה למראה, ומתוך הקרבה הרגשית שהיא חשה כלפיה מאמצת אותה כבת. אלא שמרגע זה דברים מתחילים להשתנות בעולמה השקט והבטוח, כפועל יוצא מזהותה האמיתית של הילדה, המתעתעת באנשים הסובבים אותה; היא אינה פוגעת בהם אלא גורמת להם להאמין כי דמיונותיהם ופחדיהם הגדולים ביותר מוחשיים ואמיתיים כמציאות של ממש. באופן זה היא מסיטה אותם כנגד עצמם על מנת שיפגעו בעצמם במו ידיהם, ומסלקת אותם מן הדרך:
האפשרות היחידה להתגבר על השפעתה המרושעת והמסוכנת היא הפעולה אותה מאמצת אמילי בסופו של דבר: היאחזות עיקשת בהבנה שאשליה היא רק אשליה.
האופן היחיד שבו ניתן לנצח את הפחד, את כוחו האפל של הרוע, את זדוניותם של חורשי רעה הוא פשוט – לא להאמין בהם.
אנשים מבקשים להאמין בטוב אמיתותו של הקסם ולא ברשעותו של הכישוף.
הם מקבלים את יכולתו לעזור, להושיע ולשפר וכועסים כשהם למדים שמישהו ניצל את חולשתם כדי להניב רווח מחסרונם וכאבם.
האמונה שהקסם אפשרי היא אמונה באפשרות של עולם טוב יותר.
האמונה בשקריו של הקסם היא התגוננות מפני עולם ראוי הרבה פחות.
הדרישה ההכרחית להצלחתו של כל אירוע מסתורי ומכושף תלויה רבות באווירה האופפת את המעשה, כפי שמוכיחים שני סיפוריו של אנטון צ'כוב – מעשה אשר לא יעשה וליל אימים.
שתי היצירות נוגעות במציאות של "העולם שמעבר" – באפשרות הבלתי אפשרית לפועלם של כוחות נסתרים. הדבר משמעותי במיוחד לאור אפיונם המציאותי מאוד של סיפורי אנטון צ'כוב, אפיון המעניק ליצירותיו אלה נקודת הסתכלות מעניינת במיוחד.
ליל האימים מספר על אודות תופעה מסתורית ומטרידה ביותר: הופעת ארונות קבורה במהלכו של לילה אחד בביתם של כמה וכמה אנשים. סופו של דבר נחשף ההסבר הפשוט שמאחורי התופעה המבעיתה, ואולם הרושם… הרושם נותר להדהד.
צ'כוב מיטיב לעצב אווירת רפאים מסתורית וצופנת סוד, כיאה לנושא העומד על הפרק: "איוון פטרוביץ' אשכטוב14 הנמיך את פתילת העששית והחל בקול נרגש: אפלה אטומה וקודרת רבצה על האדמה בליל חג המולד […]. חזרתי הבית מבית חבר שנפטר באותו יום; איחרנו אז לשבת אצלו בסיאנס ספיריטיסטי. הסמטאות שעברתי בהן היו בלתי מוארות משום מה, והיה עלי לפלס דרכי בגישוש כמעט. […] מחשבותיי, בעת שהלכתי, היו כבדות ומלאות דכדוך…
"חייך מתקרבים אל שקיעתם… התוודה! …"
משפט זה אמר לי בסיאנס שפינוזה, הרוח שהצלחנו להעלות. אני ביקשתי לחזור שנית, והכוס לא זו בלבד ששנתה, אלא הוסיפה עוד "בזה הלילה". אינני מאמין בספיריטיזם, אך הרהורים על המוות, אפילו רמז עליו, מפילים עלי דיכאון. […] ועכשיו, כשעטפה אותי אפלה קרה ובלתי חדירה, ולפני העיניים הסתחררו טיפות גשם, ומעל הראש ייבב הרוח, כאשר לא ראיתי מסביב גם נפש חיה אחת, לא שמעתי קול אנושי – נתמלאה נפשי פחד אטום חסר פשר."15
הנסיבות העובדתיות ומצבו הנפשי של איוואץ פטרוביץ' אשכטוב הם כר עשיר המעצים את פרשנותו "הרוחנית" על אודות התופעה המוזרה שנתקל בה. אין ספק כי הדברים מוזרים גם כשהם לעצמם, אולם בתיאור הנסיבות הנכון, באור הנכון, מתבלטות העוצמות הדמיוניות ומשתלטות על קול ההיגיון והשכל הישר.
הסיפור מעשה אשר לא יעשה נפתח בשאלה – "מי שם הולך?"16 – הנושאת בדמיון לפתיחתו של מחזהו המפורסם של ויליאם שיקספיר ולא בכדי: לב ליבו של המחזה נסוב סביב שאלת הופעתו הממשית או הדמיונית של המלך, אביו המנוח של המלט. גם מעשה אשר לא יעשה נוגע בשאלת ייתכנות הופעתה של רוח רפאים בשגרת יומו (או ליתר דיוק – לילו) של שומר בית הקברות. סביבת התרחשותו של הסיפור מציאותית מאוד, אך תיאוריו תורמים רבות לאווירת המסתורין וטשטוש הגבולות: "לילו של ירח מארס, מעונן וערפילי, הליט את פני האדמה ונדמה לו, לשומר, כי השמים, הארץ ושרעפיו שלו נמסכו זה בזה, והיו לדבר מה עצום ממדים, אפל ואטום"17, "חושך צלמוות […] חושך בלהות"18, "הבהובו של הגפרור הראשון מאיר לכהרף עין (את) קטע השדרה שמימין, מצבה לבנה עם פסל מלאך וצלב שחור; […] הגפרור השלישי מאיר מימין ומשמאל מצבה לבנה, צלב כהה וסבכה מסביב לקברו של פעוט."19
גם אופן הדיבור, הן של השומר והן של הדמות המסתורית אותה הוא פוגש בדרך מסתורית לא פחות, מתכתבים עם העולם שמעבר: "איזה שד זימן אותך לכאן? משוטט לו, אשמדאי בעיצומי הלילה, בבית העלמין!"20, "בכורי שטן"21, "איזו רוח, […] את זו, ודאי, גם המתים שומעים!"22
הספק מתחיל לחלחל לליבו של השומר עוד קודם: "דבר אחד נבצר מבינתי לתפוס […] כיצד נקלעת לכאן? והרי השער נעול על מנעול ובריח. האם טיפסת מעבר לחומה? והרי טיפוס על פני החומות איננו מן הדברים הקלים לאיש שבע ימים!"23
תשובתו של הזר המסתורי אינה עוזרת לשכך את האימה. ההפך הוא הנכון: "לא אדע, אדוני, באמת, אינני יודע. בעצמי איני מבין כיצד נקלעתי הנה. מחזה תעתועים, עונש משמים, מחזה תעתועים ממש, אשמדאי השטין על דרכי. […] בר־מינן [אני] … עתה זה יצאתי מן הקבר… […]"
"חדל ללהג, בדאי!"
השומר אינו מאמין, אך הוא חש כיצד מקפיאה את אבריו חלחלת פלצות, […]"24.
אחרית הסיפור מגלה כי לא ברוח רפאים מדובר, אלא בגנב, שעיכב את השומר שעה שחברו שדד את אוצרות הכנסייה הסמוכה. עם זאת, אף כי סיפוריו היו דמיוניים ובלתי נכונים, הרי שפחדו של השומר היה אמיתי ומציאותי להחריד – עובדה אשר שירתה היטב את הגנב במלאכתו…
האמונה בכוחות וכשפים היא בדיוק זו: אמונה. לא ידיעה או עובדה אלא תחושה, כזו המסתמכת על רצון או אולי על הרגלים חברתיים. יש אנשים הבוחרים להאמין, יש המסרבים, יש הנאבקים עם עצמם ועם אחרים להוכיח כי הדמיון – אמת הוא ויש המתעלמים ואינם עושים דבר.
אף לא אחד מהם אינו יכול לטעון לצדק מוחלט וחד־משמעי.
האמת, באם ניתן להשתמש במונח זה במצבים מסוג אלה, אינה מצויה בחזקתו של איש.
מציאות ודמיון הם שני קוים מקבילים שנידונו לא להיפגש לעולם.
הם אינם עוסקים באותם התחומים ואינם מבטאים עצמם באותו האופן.
חיים בתווך שבין שתי תפיסות אלה יהיו, כמו תמיד, הדרך המיושבת והמומלצת.
אולם החיים, כמו תמיד, אינם נוטים בהכרח להתאזן על פי שמיושב ומומלץ לעשות.
הנטיות, שלא לומר המשיכות, לצד כזה או אחר, משחקות משחק מורכב ומעניין, מעמידות לבחינה מחודשת תפיסות ואמונות על אודות המציאות הנראית לעין ועל מה שמעבר לה – מה שניתן לראות ומה שאפשר רק לדמיין.
