צ'כוב בתחפושת – סיפורו של דיוקן לא ממלכתי
צ'כוב בתחפושת – סיפורו של דיוקן לא ממלכתי
על פניו אין לדוכס, סרט קומדיה בריטי1, דבר וחצי דבר עם יצירותיו של אנטון צ'כוב. הסרט מגולל את סיפורו (האמיתי) של קמפטון בנטון, גבר בשנות השישים לחייו, המואשם בגניבת ציורו המפורסם של גויה, הדוכס מווליגנטון, שהוצג בגלריה הלאומית בלונדון. הציור "נפדה" על ידי ממשלת אנגליה בעלות של 140,000 ליש"ט כדי למנוע את יציאתו מגבולות המדינה, בהיותו "אוצר לאומי" המנציח את דמותו של ארתור ולסלי2, חייל ומדינאי אנגלו־אירי אשר ניצח את נפוליאון בקרב ווטרלו (1815), כיהן פעמיים כראש ממשלת בריטניה וזכה לכינוי "הדוכס הראשון מוולינגטון".
קמפטון חי בניוקאסל, נשוי לאשה שעובדת כעוזרת בביתו של חבר המועצה המקומית, אב לשני בנים בוגרים ולבת שנהרגה בתאונת אופניים כשהייתה בת 18. הוא אינו מצליח להתמיד בעבודה מסודרת משום שמחשבותיו ודעותיו על צדק חברתי חזקות יותר מכל דבר אחר. הכותבים, ריצ'רד בין וקלייב קולמן, מקצינים את ייצוגו של קמפטון לכדי טיפוס תלוש, חולמני, לא יציב וילדותי3, אלא שהתקדמותו של הסיפור ובעיקר הסוד שנחשף על אודות מעשיו ומניעיו האמיתיים (והנאצלים) של קמפטון ביחס לציור הגנוב, מעמידים את הדברים על דיוקם ואת קמפטון תחת אור אחר4.
קמפטון בנטון הוא לוחם חברתי. הוא רואה אנשים – לא תארים או מעמדות, ומדבר עם כולם באותה נימה של אדיבות וחביבות5. אכפת לו באמת ובתמים מהזולת ובפרט מהחלכאים והנדכאים, אלה שהחברה בוחרת שלא לראות מסיבותיה שלה. בדרכו חסרת הסיכוי, כמו במאבק שהוא מנהל נגד תשלום אגרת הטלוויזיה6 ומחאתו נגד האפליה המכוערת של פועל ממוצא פקיסטני במפעל הלחם שבו הוא עובד7, הוא מבקש לתקן עוולות ולהחזיר את הכבוד האנושי לאלה שנזנחו מאחור.
קמפטון אינו מנותק או בטלן המגבב דיבורים ריקים אלא אדם קשוב ונוכח, אוהד וחומל ומעל לכל – איש נחמד. כשהוא עומד למשפט על גניבת הציור (ומסגרתו) – אהדת כל האולם נתונה לו, אפילו זו של הנציגה המקריאה את כתב האישום והקצרנית המסכמת את הדיון.
כולם רוצים בטובתו.
שלוש פעמים מאוזכר צ'כוב במהלך הסיפור: פעמיים ביחס למחזותיו גן הדובדבנים ושלוש אחיות ופעם בארמוז לסיפור יגון שגיבורו, יונה העגלון, מנסה (שוב ושוב) לדבר עם נוסעיו על אודות בנו שנפטר לפני ימים ספורים ונדחה (שוב ושוב) בגסות ובאטימות8. בדומה לו גם קמפטון עובד כנהג מונית (עד לפיטוריו הבלתי נמנעים9) ומברבר ללא הבחנה על עוולות חברתיות עם נוסע שמבהיר לו במורת רוח כי לא שילם (גם) בעבור שיחה10. קמפטון מבטיח שישתוק אך מתקשה מאוד לסגור את הפה…
על מות בתו הוא אינו מדבר עם נוסעיו אלא עם אשתו, דורותי, אלא שהיא מסרבת לשתף פעולה. שנים שהיא שותקת, לא פוקדת את הקבר, מקרצפת11 וממרקת את ביתה ואת ביתם של מעסיקיה כדי לנסות ולהכניס סדר במקום שאיבד כל היגיון12.
כנתיב ביטוי חלופי, ובזיקה ברורה לצ'כוב, המחזאי האהוב עליו, קמפטון כותב מחזות, אותם הוא מקפיד לשלוח ל־BBC (אשר מקפידה מצידה לדחות אותם אחר כבוד).
הדמיון הנוסף לצ'כוב ברור ומרומז בעת ובעונה אחת. המשפט הראשון שאומר לו הפרקליט הראשי בפגישת היכרותם הראשונה (אולי כדי להסביר את לבושו המהודר) הוא שאשתו13 מופיעה הערב במחזה גן הדובדבנים14. קמפטון מבין מיד שהיא מגלמת את דמותה של רניבסקיה, בעלת האחוזה, ומוסיף שבדומה לה, גם הוא עצמו איבד ילד15. הוא מעיר שגן הדובדבנים הוא אחד המחזות האהובים עליו ומודה שכמו בחיים, הוא מתקשה להחליט האם מדובר בטרגדיה או בפארסה16.
בסיום הסרט, לאחר שסיים לרצות תקופת מאסר של שלושה חודשים, קמפטון משתחרר ואשתו מחכה לו מחוץ לכותלי הכלא17. הוא מספר לה שהוא ניצל היטב את זמן שהותו במקום וכתב כמה מחזות. דורותי מעירה, בעוקצנותה הרגילה, כי שייקספיר וודאי מאוים מאוד מהתחרות וקמפטון מוסיף שגם צ'כוב. דורותי שואלת מיהו צ'כוב18 וכדי להסביר לה במי מדובר קמפטון מזכיר לה את המחזה שראו יחד, שלוש אחיות.
שלוש אחיות, כשמו כן הוא, דן בסיפורן של שלוש אחיות – אולגה, משה ואירינה – ביחסיהן בינן לבין עצמן, עם אחיהן אנדרי, גיסתן נטליה (נטשה) ודמויות נוספות19.
ההתייחסות למחזה בסרט מוצאת אפיק יצירתי מקורי ומעניין, לא רק הודות לאזכור האגבי האמור אלא גם באמצעות הצבתן של שלוש דמויות נשיות, שאינן קשורות זו לזו אך מהוות נקודות ציר מרכזיות במהלך עלילת הדוכס, כל אחת בדרכה.
הדמות הראשונה היא מעסיקתה של דורותי בנטון, גברת גאולינג. בעלה אמנם חבר עירייה אבל גברת גאולינג אינה מגלמת את תפקיד הרעייה היומרנית והמיוחסת על דעת עצמה ומעמדה. היא מפגינה אכפתיות, אנושיות ועניין חם וכן בדורותי ובבעלה, מסכימה עם טענתו של קמפטון20 וגם הראשונה לחתום על עצומתו בשם המאבק הצודק21.
הדמות השנייה היא עיתונאית נטולת שם, במסגרת מסיבת העיתונאים על רכישתו של דיוקן הדוכס. עיתונאית זו היא היחידה המעיזה לתמוה על הסכום השערורייתי שגויס כדי להשאיר את הציור "בממלכה". "האם הוא באמת שווה את המחיר?" היא שואלת וכל הנוכחים, רובים ככולכם גברים, צוחקים. כדי להסביר או אולי להצדיק את תמיהתה מוסיפה העיתונאית כי הציור לא גדול במיוחד ולכן אולי לא היה זה מעשה כלכלי נבון, לבזבז עליו סכום עצום שכזה. התשובה המתקבלת היא שמדובר בדוגמה מצוינת ומרהיבה לתקופת עבודתו המאוחרת של גויה, תשובה שאינה בדיוק עונה על השאלה אבל כן מצליחה (אולי) לעקוץ את חוסר הבנתה של העיתונאית בדבר איכותה של היצירה.
שאלתה של העיתונאית אכן נתפסת, כפי שמעיד עליה צחוקם הגורף של כל הנוכחים, כהתייחסות תמימה, שלא לומר נבערת, מצד אשה שאינה מבינה דבר באמנות או, חמור מכך, ביחסים דיפלומטיים. אך לאמתו של דבר, שאלתה של העיתונאית היא בחזקת קריאת הילד "המלך ערום" בבגדי המלך החדשים. היא היחידה שמעיזה לומר את האמת. קמפטון עצמו מוחה על תשובת של שר הפנים, הטוען כי דיוקנו של "דוכס הברזל" מגלם את אופייה הלאומי של הממלכה – אומץ לב, נחישות וסירוב להכיר בתבוסה – וכי אין בכוונתו להצמיד תווית מחיר למורשת הלאומית. קמפטון מסביר לבנו כי האליטות מבזבזות את כספו של משלם המיסים על דיוקן של דוכס מנוול, שהתנגד להעניק זכות הצבעה לאזרחים בזמן שהיה ראש ממשלה. לתפיסתו, הציבור היה צריך להלל את החיילים הפשוטים והעניים אשר ניצחו בקרבות עבורו – לא את הדוכס, והממשלה הייתה צריכה להקצות את הכסף הזה כדי לממן מאות אלפי רישיונות טלוויזיה ליוצאי צבא ואלמנות מלחמה במקום לרכוש ציור בינוני של צייר שיכור22.
הדמות השלישית היא ד"ר אנסוורת', המסייעת למשטרה בפענוח כתב היד שנשלח מאת קמפטון כדרישת כופר בתמורה לציור. כל אבחנה שלה קולטת בדיוק מדהים למציאות. היא מזהה כי מדובר בגבר בעל יומרות שלא ניחן בכישרון כתיבה של ממש, באדם שאינו מלומד ובעל השכלה דלה, שלימד את עצמו כל חייו, שמוצאו מהצפון, שמרבה לשגות בדמיוניות של ערכים ורעיונות גדולים כמעין דון קישוט ומוכר בקהילתו הודות לפעילותיו במערכות המקומיות בנושאים חברתיים זעירים.
השוטרים מתייחסים אליה בזלזול (אותו הזלזול המופנה גם אל העיתונאית) אך ד"ר אנסוורת' מרהיבה ממש באבחנותיה. היא קולטת הכול, מפענחת את קמפטון אחד לאחד דרך סגנון הכתיבה, הפיסוק והשימוש במילים, מבינה בדיוק מיהו, מהם ערכיו, מה הוא עושה (או לא עושה), איך הוא חי ומה מניע אותו לפעול.
את תפקיד הגיסה (בגרסה מתקדמת) מגלמת פמלה, חברתו הפרודה של קני בנטון, בנם הבכור של קמפטון ודורותי: חצופה, יהירה, מתנשאת ובטוחה שהיא טובה יותר מכולם; אחת כזו ששום דבר אינו נאה לה או בעיניה. פמלה היא גם זו שמשתלטת על מהלך העניינים וגורמת לקמפטון להסגיר את הציור ולשאת בעול האשמה על גניבתו.
אין ספק כי האזכורים לצ'כוב מעשירים את הסרט ברובד רעיוני נוסף, אך האם יש להם תרומה ממשית לרעיונו של הסרט או למורכבות העלילתית שלו?
לאמתו של דבר ועל אף האזכורים האמורים, הנובעים ללא ספק מאהבה והערכה רבה, אין לדוכס קשר של ממש עם יצירותיו של אנטון צ'כוב. גן הדובדבנים, שלוש אחיות, יגון וכמעט כל יצירה אחרת של הסופר והמחזאי הרוסי מסתיימת במפח נפש. האמת ברורה, המציאות עגומה אך היכולת הנפשית של הגיבורים והגיבורות לשנות אותה לעולם אינה באה לכדי מימוש. בין אם זו חולשת אופי, בטלנות, תבוסתנות שאינה מנסה אפילו להיאבק או ייאוש שנובע מכישלונות מרים לאחר מאבקים רבים שלא צלחו – דמויות של צ'כוב הן לעולם מתוסכלות, עצובות, ממורמרות ושקועות לנצח במצבן העגום ללא מוצא או פתרון.
קמפטון בנטון הוא ההפך הגמור מהן.
הוא לא זכה אמנם להשכלה מסודרת אבל הוא לימד ולמד את עצמו, קרא והתפתח23, מתוך רצון כן ונטול יומרנות המאמין בזכות ובחשיבות "לפתח את המוח" עבור כל אדם באשר הוא אדם24.
הוא נכשל שוב ושוב לפרסם את מחזותיו אך אינו מרגיש שהוא מתפשר או מחטיא את מטרתו האמיתית בחיים כשהוא "נוטש את עקרונותיו" למען משרה משש עד שתיים. כמו תמיד, הוא שומר על מזג טוב וחביב25. אפילו כשהוא נדחה על ידי ה־BBC הוא נשאר חיובי ולא מאבד את עליזותו הטבעית.
כשהוא עומד כנאשם במשפט הוא זוכה לאהדת כל הנוכחים, מצחיק אותם בכנותו, באופן שבו הוא מדבר על עניינים חשובים בגובה העיניים, על האמון שיש לו באנשים. כולם מתמוגגים ממנו. לכולם אכפת ממה שיש לו להגיד.
בסיום הסרט שום דבר אינו קורה לקמפטון בנטון: הוא לא זוכה בעושר ובתהילה, לא מזמינים אותו לנאום בבית הנבחרים ומחזותיו (עדיין) אינם זוכים לפרסום, אבל אשתו חוזרת לצחוק והקרבה ביניהם פורחת כדי להישאר. החיים נותרו כשהיו אבל הפכו נעימים יותר, באושר פשוט אך אמיתי שיציריו הבדיוניים של אנטון צ'כוב היו יכולים רק לחלום עליו.
קמפטון בנטון מאמין שהוא והזולת – אחד הם. כשהוא לעצמו הוא סתם לבנה בודדת, חסרת ערך, אבל צירופן של כמה לבנים ביחד בונה בניין ובניין יוצר צל וצל משנה את העולם.
אנטון צ'כוב כתב על אנשים בודדים ועל נשים עצובות, על תקוות לא ממומשות ועל חוסר תקשורת גורף מצד מי שרואה רק את עצמו ומתעסק בכאביו הפרטיים26.
קמפטון בנטון יכול היה לראות את עצמו (ובצדק) כאדם בודד ועצוב, עמוס בתקוות לא ממומשות שנתקל בחוסר תקשורת גורף מצד כל מי שמסרב להקשיב לו, אך הוא בחר לחיות אחרת.
קמפטון בנטון בוחר לגלות עניין להפגין אכפתיות.
את האור והחיבה האלה אי אפשר לקחת ממנו.
הם הלב האמיתי והמשמעותי ביותר של דמותו ושל הסרט המספר את סיפורו.
צ'כוב היה וודאי שמח לו אחד מגיבוריו היה בוחר ללכת (קצת) באותה הדרך…
