1860

השנים המוקדמות באמת

אין ספק שקשה עד מצחיק לדמיין אנשים גדולים וחשובים כתינוקות בעברם, אבל מסתבר שזה תקף כלפי כל אחד. גם כלפי אנטון פַּאבלוֹבִיץ' צ'כוב, שנולד – כתינוק ב־17 לינואר, או ב־29 לינואר – תלוי לפי איזה לוח¹ בודקים.

נהוג לומר שאנשים באים לעולם. צ'כוב, אם כן, בא לטגנרוג, עיר נמל בים אזוב שבדרום רוסיה. לא מקום שגדולה יכולה להיווצר בו, אלא אם כן היא מצוידת בנתונים גנטיים וכישרון אישי יוצא מגדר הרגיל. לאנטון, מסתבר, היה הרבה משניהם.

נדמה שהאחריות הכבדה, אותה נשא צ'כוב על גבו (וליבו) כל חייו, הוטלה על כתפיו עוד מינקות: אנטון לא היה סתם עוד תינוק חסר דאגות אלא נכד לצמית משוחרר, יגור מיכאילוביץ צ'ך, שבשנת 1841 פדה את עצמו ואת משפחתו מעול הצמיתות בעבור 3,500 רובל². אביו, פאוול יגורוביץ', היה חנווני מקומי זעיר. אמו, יבגניה יאקובלבנה מורוזוב, הייתה בתו של סוחר בדים אמיד. שני אחיו הגדולים היו אלכסנדר וניקולאי ושלושת אחיו הצעירים היו איוואן, מיכאל ומאשה.

אביו של אנטון היה כל מה שילד לעולם לא היה מבקש למצוא בהורה: אדם קשה, קצר רוח, רגזן וגס, שהיה נוח לצעוק, להתפרץ ולהכות בשוט. גבר מקובע בדרכיו וקפדן מאוד בכל הנוגע לחיי הדת, שאת אורחותיהם קיים – ואף כפה – באופן דקדקני ואדוק. עם זאת, יש להדגיש כי פאוול יגורוביץ' לא היה אדם רע במהותו; הוא לא שנא את ילדיו ולא הכה אותם מתוך רשעות או זעם. דרך חינוכו הייתה זו שעל פיה התחנך הוא עצמו – דרך חיים וכורח המציאות: קיום רווי קשיים שולל את אפשרות החמלה.
חמלה מחלישה.
בחיים צריך לשרוד.

אבל אנשים הם אנשים ורגשות הם תמיד דבר שנמצא, גם אם הם נדרשים להתפרץ כדי להופיע.
אצל אנטון התבטא הרגש ככאב; אצל פאוול יגורוביץ' – כתסכול.

פאוול יגורוביץ' צ'כוב היה אדם מתוסכל; אביו, שביקש להבטיח את עתיד ילדיו, שלחו לשמש כמנהל החשבונות של קובילין, ראש העיר טגנרוג. "פאוול מילא את תפקידו רב האחריות במיומנות וברוח נמוכה. במשך עשר שנים של יחס גרוע ושכר דל הרכין את ראשו והבליג."³; "הוא התחיל […] כמשרת קטן אצל סוחר. הוא רעב ללחם, קיבל יחס רע, ישן על הרצפה, טאטא את החנות, והרכין ראש תחת מטר הסטירות." ⁴
נקל אפוא להבין את שאיפתו העצומה להשתחרר מעול העבדות ולהפוך לאדם העומד ברשות עצמו. בשנת 1857 עלה בידו לממש את החלום: בכסף חסכונותיו, אותו צבר בעקשנות של שנים, קנה לו חנות מכולת והפך חנווני.
אך ליבו של פאוול לא נָהה אחרי עסקי החנוונות. בטבעו היה אמן יותר משהיה סוחר; הוא ניגן בכינור, שר וצייר בשמן. כל חייו עסק במקצוע שלא אהב, תחילה מכורח הנסיבות ולאחר מכן כבחירה שלא הייתה אלא מפלט מאפשרות גרועה יותר. יתרונו היחיד של עיסוקו החדש היה החירות: בחנותו היה פאוול אדם חופשי.

בגופו לפחות.
נפשו המיוסרת נותרה עדיין כלואה בשבייה, מחפשת להימלט אל החופש בכל הזדמנות שנקרתה בדרכה, מוצאת מפלט ונוחם בין כותלי הכנסייה ובמזמורי הדת: "העסקים היו יגעים בעיר פושטת רגל זו ובכלל, הוא שנא את החנות. גבר לא יכול לחיות ללא תשוקה, והוא, שלא רדף שמלות או יין, נשא בלבו תשוקה מדהימה, שצבעה בצבעים עזים את קיומו, שניחמה אותו על הכול. אלה היו חייו האמיתיים, חיים שהחנות והבית היו להם רק חזית, מראית עין. הוא אהב את הכנסייה, את הטקסים שלה, המזמורים, התפילות, ריח הקטורת, דנדון הפעמונים. אולי, כמו כל העריצים, הוא חש עצמו בודד, מוקף עבדים ולא ידידים; אולי הכנסייה הרגיעה אותו, נטעה בו אשליה של יד מושטת, של אהבה? הוא לא מצא כל תענוג בעמידה על המיקח, בספירת רווחיו הדלים. די היה בכל תרוץ כדי שיצעק, "סאשה! קוליה! אנטושה! אני הולך. שאחד מכם יתפוס את מקומי בחנות!"⁵

פאוול שנא את החנות ואהב את הכנסייה.
אנטון, הרבה מאוד בגללו, שנא את שתיהן.

החנות הייתה איומה: קפואה בחורף ושורצת זבובים בקיץ, עמוסה לעייפה סחורה שנערמה באי־סדר ובחוסר תשומת לב. מקום מוזנח, מלוכלך ואפל.

בגין היעדרויותיו הדחופות של פאוול נדרשו ילדיו הבוגרים לשאת בעול וכך, לאחר לימודיו בבית הספר, נקרא אנטון להתיישב מאחורי הדלפק. לשחק וודאי שלא ניתן, לישון אסור, אפילו שיעורים לא אפשר היה להכין, הן מפאת הצינה המקפיאה והן מפני הלקוחות הרעשניים שהפכו את החנות – שכמעט כל דבר ניתן היה למצוא ולקנות בה – גם לבית מרזח זול. שני נערי שוליה עבדו בחנות לצידו – אַנדריושָה וגַבריושָה. עיקר תשומת לבו של אנטון נדרשה להתמקד במניעת גנבותיהם האפשריות. אך אַנדריושָה וגַבריושָה היו אך נערים בעצמם – "ילדיה של איכרה אוקראינית ענייה, שהפקידה אותם בידיו של פאוול יגורוביץ' במחשבה שכך תבטיח להם עתיד מזהיר. הם היו ילדים אומללים, מוכים, מורעבים, ומכיוון שהיו בתקופת חניכות של חמש שנים, אפילו לא שילמו להם."⁶ את דעתו על אודות אַנדריושָה וגַבריושָה יביע צ'כוב מאוחר יותר, בשני סיפורים קורעי לב – לישון וואנקה, שדרכם סיפר גם על אודות עצמו.

על העול והמאמץ הגופני התווספו גם רשמיו המפוקפקים מהקונים, שפקדו את המקום כמו היה מועדון חברתי. נימתו של אנרי טרואיה, מחבר הביוגרפיה צ'כוב, קודרת בפסקנותה: "אנטון הקטן שמע הכול, הבין הכול, ניחש הכול. חרף גילו הרך זכה להתבונן מקרוב בעוני, בכיעור, בעצלות ובטיפשות."⁷ ארין נמירובסקי, מחברת חיי צ'כוב, מוצאת היבט אחר בדברים; לדידה, החנות זימנה לצ'כוב, הסופר הצעיר, השראה לא מבוטלת והיא מתארת את שהותו שם כחוויה מעשירה וקסומה כמעט לילד בעל נפש האמן: "אנטון הקשיב לכולם, לכל אחד מהם. לכל איש היו שפה משלו, מחוות משלו, עוויתות, סיפורים שהיו שייכים רק לו, לגזעו ולמעמדו. היוונים, היהודים, הרוסים, הקתולים והסוחרים שיחקו במין הצגה נצחית שהצופה היחיד בה היה הוא, אנטון צ'כוב."⁸

לגבי יחסו לכנסייה אין מקום לחילוקי דעות: "קיבלתי חינוך דתי בילדותי" כתב צ'כוב לשאלוב⁹ בשנת 1892, "עם שירה כנסייתית, וקריאת הבשורות ותהילים […], עם נוכחות קבועה בתפילת הלילה הנזירית, המסתיימת עם שחר, עם מחויבות לעזור עם מטלות המזבח ולצלצל בפעמונים […]. כאשר אני חושב כעת על ילדותי, היא מצטיירת לי באופן עגמומי למדי. איני אדם דתי היום […]. כשאחיי ואני נהגנו לעמוד במרכז הכנסייה ולשיר בשלישייה […] כולם הסתכלו עלינו ברגש וקינאו בהורינו, אך באותו רגע חשנו כמו אסירים קטנים […]. ילדותינו הייתה סבל."¹⁰

יבגניה יאקובלבנה מורוזוב, אמו של אנטון, הייתה מודעת היטב לכל הסבל הזה.
הוא היה גם מנת חלקה.

כאם לשישה ילדים, לצד בעל שאינו נמצא וגם כשהינו עדיף היה יותר שיסתלק, הייתה יבגניה הטבחית, התופרת, הכובסת וזו שקורסת תחת נטל הפחד והקושי במציאות של דחק וחשש תמידיים. פעמים ניסתה לרסן בעת חומרת רצונותיו של בעלה ודרישותיו התקיפות, להגן על ילדיה מפני עול העבודה הקשה וההתמסרות הדתית שנכפתה עליהם, אך כוחה לא עמד לה בפני רצונו המאיים. טרואיה מציגה כ"[אשה] חסרת אפי בתכלית ומותשת בשל שישה הריונות סמוכים זה לזה, [… אשר] ננזפה כמשרתת פשוטה על כל עניין פעוט."¹¹ נמירובסקי מתארת אותה במקום אחד כ"אישה דקה, בעלת תווים עדינים, רכה ושקטה"¹² ובמקום אחר כאישה "שברירית ומפוחדת; היא בכתה והתלוננה בקול רם על בעלה ועל מר גורלה. איש לא הקשיב לה, היא אימצה את קולה לשווא, כולם כבר התרגלו לדמעותיה."¹³

יבגניה הייתה גם "מספרת הסיפורים" המשפחתית, זו שסיפרה לילדיה על אודות המסעות הארוכים והמפרכים שעשתה ברחבי רוסיה בהיותה ילדה, מחפשת אחר קברו של אביה, שנפטר במהלך נסיעת עסקים¹⁴.

מתוך מגבלות הזמן ותביעות החיים הדוחקות, התקשתה להקדיש לילדיה תשומת לב רגשית מודגשת, בפרט לאנטון, לו רכשה חיבה מיוחדת. הפיצוי בא לה באמצעות אוכל, שתמיד היה בנמצא: יבגניה האכילה את ילדיה כדי להראות להם שהיא אוהבת אותם.
אהבתו של פאוול לילדיו התבטאה באפיק אחר – בדאגתו להשכלתם ולעתידם המקצועי. הוא החליט לשלחם לבית הספר של הקהילה היוונית, צעד שנועד לשלבם עם בני אוכלוסיית הסוחרים ובעלי המלאכה המוצלחים ביותר בתקופתו. אלא שכמו רבים ממעשיו, גם צעד זה לא עלה יפה: אנטון, שלא הבין את השפה, פיגר אחר חומר הלימוד, כשל במבחניו פעם אחר פעם ובגין שהותו הבלתי פוסקת בחנות כמעט שסולק מהמוסד לצמיתות.

1873

כי הגיע הזמן לקצת דברים טובים

1873 היא השנה שבה גילה אנטון את עולם התיאטרון. בעידן כמו שלנו מקובל לשאול "מתי הכול התחיל? מתי הבנת לראשונה שזה (יהיה "זה" מה שיהיה) הוא ה־דבר שרצית לעשות בחיים?"
אצל צ'כוב זה התחיל בגיל שלוש־עשרה, עם האופרטה הלנה היפה מאת ז'אק אופנבך. הבמה ריתקה אותו; היה זה עולם קסום, חדש ומלהיב, שממנו לא יכול היה לשבוע: "במידה שווה של התפעמות צפה בהמלט, ברוויזור של גוגול, ביוסיף דעת יוסיף מכאוב של גריבויידוב, בעיבוד של אוהל הדוד תום, במלודרמות ובמחזות וודביל שחיקו את התיאטרון הצרפתי."¹⁵
כדי לגלם את תפקיד הצופים, נדרשו אנטון וחבריו להתחפש בעצמם, שכן הכניסה לתיאטרון נאסרה מצד הנהלת בית הספר, שהחשיבו את ההצגות כ"בית ספר למחשבה חופשית ולחוסר משמעת!"¹⁶. מיותר לציין שהאיסור אך הגביר את חדוותו הנלהבת ממילא של אנטון הצעיר. התכנסותם המשותפת של ערב־רב של טיפוסים מטיפוסים שונים "המחישה [לו] את מידת השפעתו המופלאה של השחקן על כל שאר הבריות. חיי האמן, על הבלתי צפוי שבהם ועל תפארתם, על הכזב ועל הנוודות הכרוכה בהם, נראו לו מלהיבים לעומת חיי משפחתו המשמימים והקופאים על השמרים. הוא השתוקק להיות בדרן גם הוא."¹⁷

השתוקק – ועשה.

עוד קודם העלה אנטון "על הבמה המשפחתית" את רשמיו והתרשמויות מטיפוסי העיר השונים. אהבת ההתחפשות – הלבוש, האיפור, החיקויים – היו משותפים לו ולאחיו, ויחדיו ייסדו את קבוצת התיאטרון לבית משפחת צ'כוב, שהופיעה בפני הוריהם, חבריהם ושכניהם "באסמים או בבתי ידידים עשירים מהם שהיה להם סלון"¹⁸. ההצגות היו הצלחה מסחררת ואנטון, מעודד מאופן התקבלותן החיובית, שאב מהן אומץ לכתוב ולככב במחזות של ממש.
ההכרה לא איחרה לבוא.

 

1875

כי כל העולם במה, אבל לכל במה יש גם את מאחורי הקלעים

בחודש יוני 1875 הוזמן אנטון להתארח בביתו הכפרי של ידיד המשפחה, אחיו של הדייר שהשכיר חדר בביתם. השמש הקופחת כנראה השקיטה, שלא לומר השכיחה, את החשש מפני הסכנה לרחוץ במימיו הקפואים של נהר סמוך. אנטון בן החמש־עשרה קפץ אל המים וכתוצאה מכך חלה אנושות בצפקת (דלקת בחלל הבטן הנגרמת עקב זיהום). הוא הובהל חזרה לטגנרוג וטופל במסירות על ידי דוקטור סטרמפף, רופא הגימנסיה הגרמני־רוסי. הטיפול האנושי והאכפתי הותר באנטון רושם בל יימחה והוא גמר אומר להיות רופא בעצמו, כדי שיוכל לסייע לאחרים בעת צרתם ומצוקתם.

בנקודה זו של חייו, נראתה החלטה זו מציאותית הרבה פחות בהשוואה לשאיפותיו האומנותית; ציוניו היו מחפירים ממש הודות לשרשרת כישלונות שנבעו ממעברים תכופים מבית הספר של הקהילה היוונית, שאת שפת הלימוד בו לא הבין, ללימודים בגימנסיה הרוסית, עליהם לא יכול היה לשקוד עקב הימצאותו הקבועה בחנותו של אביו. וכמובן, אל לשכוח את האווירה הקשה בבית, שהאפילה על הכול ועל כולם והותירה מעט מקום, אם בכלל, לחיים פרטיים.
עבור שני אחיו הבוגרים של אנטון, אלכסנדר וניקולאי, הייתה אווירה זו קשה מנשוא; הם שנאו את פאוול, בעיקר אלכסנדר, שאמר עליו תמיד שהיה "אלים, תאב בצע וקשה"¹⁹. בגיל תשע־עשרה עבר להתגורר בביתו של מנהל הגימנסיה ושימש כמורה מחנך לילדיו עד שסיים בהצטיינות את לימודיו. ניקולאי, הצעיר ממנו בשלוש שנים, היה עדיין תלמיד אך אף על פי כן ביקש לממש את כישרון הציור שניחן בו ולהירשם לבית ספר לאומנויות.
הוא הצטרף אל אחיו ושניהם עקרו למוסקבה.

עזיבתם טלטלה את ביתם הצנוע של משפחת צ'כוב: פאוול היה נרעש מחוצפתם הנועזת וכנראה שגם נפגע עמוקות מבגידתם החריפה, שהוטלה בו ככתב האשמה חריף. ליבגניה ולילדים הקטנים היה מעט מאוד לומר, אם בכלל התאפשר עליהם לומר משהו. עיקר העול הוטל כמובן על כתפיו הצנומות של אנטון. הקושי, שהתעצם כעת אפילו יותר, הביא אותו למצוא מפלט בעיתון שייסד בעבר עם שני אחיו הבוגרים – המגמגם (על פי נמירובסקי) או הגמגמן (על פי טרואיה). כעת המשיך לבדו את מלאכת העריכה וההוצאה לאור. "בביטאונו תיאר ברוב השראה תמונות אופייניות מחיי טאגאנרוג. ההצלחה הייתה מיידית. תלמידי הגימנסיה המתינו בקוצר רוצח להופעתו של כל גיליון. לאחר שעבר מיד ליד נשלח העיתון למוסקבה, לעיונם של אלכסנדר וניקולאי."²⁰
אך מה שלא עשה המצב ולא עשתה עזיבתם של שניים מתוך שלושת חברי המערכת, עשתה – כמעט – ביקורת אחרת, קצרה ונוקבת: "אמרו לעורך 'הגמגמן' שביטאונו אינו מעניין עוד כפי שהיה. אין בו מלח" הורה אלכסנדר להוריו במכתב ממוסקבה.
אחרי הדברים האלה גמר אנטון אומר בליבו לגנוז את הרעיון ולוותר כליל על הכתיבה.
כמעט.

1876

התפנית החריפה – ראשיתו של השינוי

באופן לא מפתיע, עסקיו של פאוול יגורוביץ' הידרדרו באופן הדרגתי: "טרדת הממון היו לסיוטה היומיומי של המשפחה. חנות המכולת, שנוהלה בניגוד לכל הגיון, הניבה פירות מזעריים"²¹. שאיפתו הראויה כשלעצמה, לבנות בית חדש למשפחתו על מנת שלא ידרשו עוד לשלם שכירות עבור חדרים צפופים ואפלים, כשלה נוכח גנבותיהם ותרמיתם של כל המעורבים במלאכה. גם אלכסנדר וניקולאי לא היו כתובת לעזרה כלכלית, בין אם משום שהעבידו עצמם עד כדי תשישות כדי לשאת בעול פרנסתם הדחוק, או משום שפרקו כל עול במוסקבה והעדיפו להקדיש את זמנם הפנוי לשתייה ועיסוקים טפלים אחרים.

פאוול מנע מילדיו הנותרים ללכת לבית הספר והחזיק אותם בחנות ככוח עזר נחוץ – אך לשווא. מכישלונו העסקי לא היה מנוס וכל שניסה להילחץ, כך התחפר בו עמוק יותר ויותר.
בשנת 1876 הוא הוכרז כפושט רגל.
בניסיון נואש אחרון, לווה פאוול 500 רובל מהבנק המקומי, אך תקווה אחרונה זו הפכה לעול מכביד ומסוכן שעה שכשל להחזירם. באותם הימים היה דינו של בעל חוב מאסר בפועל. פאוול לא העז להסתכן בעונש שכזה; באישון לילה, בהתחמקות מפוארת ופחדנית כאחד, הוא נמלט בגפו למוסקבה, מותיר אחריו את אשתו וארבעת ילדיהם להסתדר בכוחות עצמם עם החורבן שהותיר מאחור.

1877

החיים נשברים ומתחילים מחדש

יבגניה נאבקה להסתדר: "היא שלחה את אנטון אל מלווה בריבית, לנסות למכור את הבית או למשכנו. אך נושך הנשך לא היה מעוניין. היא ניסתה לפנות אל קרובי משפחה שונים, להשיג עזרה זמנית. אך הכול דחוה בקש."²²
"הישועה" הגיעה ממקור אחר: הדייר שהתגורר בביתם, גבריאל פארפנטייביץ' סליוואנוב, הציע לעזור לבני משפחת צ'כוב, אלא שעבודתו כפקיד בבית משפט אפשרה לו לעשות הרבה יותר מ"רק לעזור": הוא אמנם פרע את חובו של פאוול בסך 500 רובל, אך במחיר זה השתלט גם על ביתו, גירש לרחוב את יבגניה עם ארבעת ילדיה והעמיד את רהיטיהם למכירה פומבית.

בהיעדר כל אפשרות אחרת, נטלה יבגניה את שני ילדיה הצעירים ביותר, מיכאיל ומאריה, והצטרפה לבעלה ולשני בניה הבוגרים במוסקבה. אנטון ואיוואן נותרו מאחור. לא חלף זמן רב וקרובתה של יבגניה אספה את איוואן אל ביתה למספר חודשים, שלאחריהם נסע גם הוא למוסקבה.

אנטון נותר לבדו.

טרואיה מתאר את מצוקתו בצבעים קודרים: "בעל הבית החדש, יהיר ושחצן, העניק לו קרן זווית (אף לא חדר!) ללון בה, וצלחת על שולחנו. בתמורה לקורת הגג ולכלכלה נדרש אנטון להרביץ דעת באחיינו של סליוואנוב […]. "אני נחוץ לך, ואתה נחוץ לי!" הסביר לו סליוואנוב בחיוך ציני. אנטון היה שמח לדחות, לו רק יכול, את הכנסת האורחים של האיש שנישל את הוריו מרכושם. אך הוא היה עני מכדי להתיר לעצמו התנשאות שכזאת. על כן כבש את גאוותו, נשא את כל הביזיונות ולא חי עוד אלא בתקווה לסיים בהצלחה את לימודיו. אם יתנהל הכול למישרין, יוכל להתעופף לו בעוד שלוש שנים למוסקבה והתואר בכיסו. ועד אז, לא יוכל לסמוך אלא על עצמו בלבד."²³

נמירובסקי מציגה את הדברים מנקודת מבט שונה בתכלית: "נער בן שש עשרה כבר נחשב לגבר בתקופה ובמדינה האלה, וטבעי היה שירוויח את לחמו בעצמו. אנטון הסתדר בצורה הבאה – בעל הבית החדש סיפק לו מקום לינה ואוכל בתמורה לשיעורים פרטיים שנתן אנטון לאחיינו. אותו נער היה בערך בן גילו של אנטון. אנטון, שנושל על ידי הדוד, רקם קשרי ידידות עם האחיין ונדמה שלא חש השפלה או מרירות כשנאלץ לחיות בין קירות שלא מכבר היו שלו, באותו בית שממנו סילקו את אמו. הוא לא התאונן על מר גורלו. הוא ניחם את בני משפחתו. המשפחה הותירה בבית כמה סירים, מחבתות, צנצנות. אנטון התבקש למכור אותם ועשה זאת בלי טרוניה. הוא שלח את הסכום הזעיר שהרוויח בלוויית מכתבים עליזים ומעודדים, הוא המשיך לצחוק. לבו ודאי היה כבד עליו מדי פעם, אבל אולי לא היה באמת אומלל? הוא מעולם לא פונק, ועכשיו לראשונה בחייו היה חופשי. ללא האב! ללא החנות השנואה! ללא הכנסייה! הוא הרגיש שהוא מבוגר האחראי למעשיו ולא ילד ששוט מאיים מרחף מעל ראשו. התחושה הייתה משכרת, מעוררת תקווה."²⁴

האמת, כדרכה, פרושה בין שני קצוות אלה, מתקיימת בעת ובעונה אחת כדבר והיפוכו. מכתבו של אנטון לבן דודו, מיכאיל צ'כוב, מבטא זאת היטב: "אם אני שולח מכתבים לאמי, אנא מסור לה אותם כשתימצא ביחידות איתה. ישנם דברים בחיים שאדם יכול לספר על אודותיהם לאדם אחד בלבד, בו הוא בוטח. מסיבה זו אני כותב לאמי מבלי ידיעת האחרים, עבורם סודותיי אינם כה מעניינים, או ליתר דיוק, אינם כה חיוניים […]. בקשתי השנייה נושאת בחשיבות גדולה יותר. אנא לך ונחם את אמי, השבורה נפשית וגופנית כאחד. היא מצאה בך לא רק אחיין אלא הרבה יותר וטוב יותר מכך. אופייה של אמי מוצא עזרה גדולה מאוד בתמיכתם המוסרית של אחרים. זו בקשה טיפשית, לא כן? אך אתה תבין, בפרט משום שאמרתי "מוסרית" – משמע, תמיכה רוחנית. אין אדם אחר בעולם האכזרי הזה היקר לנו יותר מאימנו, וכך תעשה שירות גדול וטובה גדולה לעבדך הנאמן כשתנחם את אמו השחוקה והיגעה […]."²⁵

כעבור מספר חודשים נסע אנטון לבקר את משפחתו במוסקבה. "מכתבי אמו ואחיו הכינוהו לקראת מצב קשה. אך המציאות הייתה קודרת הרבה יותר ממה שתיאר לו. הצ'כובים התגוררו בשכירות בחדר יחיד, ולהם רק מזרן אחד, רחב ידיים, מונח היישר על הרצפה. כל המשפחה השתרעה עליו זה ליד זה לשנת הלילה. ניקולאי ואחד מחבריו הציירים גנבו בולי עץ מעל עגלות בשביל להסיק את הקמין. האם, לבושה אדרת גברים ישנה, קמה לפני עלות השחר לעשות עבודות תפירה. האב, שלפנים עבד כפועל בניין, היה שוב מובטל. הוא התרוצץ בעיר, תר כביכול אחר משרה מכובדת, ולאמתו של דבר היה שותה בחברת ידידים. מאריה הענוגה בת הארבע עשרה היא שטיאטאה, בישלה וכיבסה. מחוסר אמצעים לא שלחוה לבית הספר. חוץ מעבודות הבית שעשתה סרגה צעיפי צמר, שבעדם שילמו לה חמש עשרה או עשרים קופייקות האחד. גם שני האחים הגדולים הביאו קצת כסף הביתה; הם נתנו שיעורים פרטיים, העתיקו הרצאות וכתבו בעיתונים מאוירים קטנים. אך אלכסנדר חייב היה לפרנס אישה שפיתה, ושזה לא כבר עזבה את בעלה. ואילו ניקולאי, יותר מששקד על מלאכת הציור במדרשה לאמנויות, היה משתכר במסבאה. המשפחה שקעה עמוק ביגון הפטליזם והניוון. לעומת הקיום הדל הזה נצטיירו החיים בטאגאנרוג בשכבר הימים כהתגלמות ההידור והנוחות."²⁶

פאוול נותר עריץ כמקודם: הוא הוסיף לדרוש את דרישותיו, להציב לוחות זמנים לילדיו ולהלקותם משלא צייתו לרצונו. הסביבה העירונית לא ראתה בעין יפה את זעקות השבר של הילדים המוכים, אך פאוול נותר נחוש ועקשן; ככל שהתמיד בבטלנותו כך הקצינה אדיקותו ועליה אף הוסיף שתייה לשוכרה, שהייתה לו מקור מפלט והזדמנות רגעית לשכוח מהתלאות והצרות שנבעו, במידה לא מבוטלת, מאוזלת ידו שלו עצמו.
חרף הקושי, הטביעה הנסיעה שתי תובנות חיוביות עמוקות בנפשו של אנטון: הראשונה – שעליו מוטלות האחריות, החובה והיכולת לעזור להוריו ולמשפחתו המצויים כעת בנקודת השפל של חייהם, מתבוססים בעצלנותם, בעליבותם ובעוניים הרב. השנייה – שמוסקבה היא המקום להיות בו. אנטון התאהב בעיר: עושר הצבעים, הטיפוסים, הקולות, האפשרויות, הלכלוך והזוהמה לצד הפאר והיופי – הכול נשא חן בעיניו. חזרתו לעיר מולדתו הייתה חזרה ארעית ורגעית – סיום מטלה נחוצה אך מייגעת שבסופה יוכל לשוב אל העיר הגדולה ששבתה את ליבו וצדה את חלומותיו.

בראיה לאחור ניתן לומר כי שתי החלטות אלה הן שניתבו את חייו של אנטון צ'כוב והפכו אותם למה שהיו, בסופו של דבר. בראייה מחייבת פחות ניתן להבין כי לב אשר הגה מתוכו החלטות שכאלה, שבחר בנחישות ללכת בדרך מוגדרת ולהיצמד אליה בדבקות וללא סטייה, הוא לב שכבר נמצאו בו היסודות שיאפשרו את הולדתה וקיומה של החלטה נחושה שכזו. אנטון צ'כוב לא החליט מה שהחליט לגבי משפחתו ולא התאהב בעיר הגדולה רק הודות לאותו ביקור קודר ומאכזב למדי; אנטון צ'כוב החליט מה שהחליט לגבי משפחתו משום שזה היה כנראה טבעו ומשום שזו הדרך בה תפס והבין את העולם, אולי מאז ומתמיד. עוצמתה האמיתית של החלטתו אינה תלויה רק ברצון העומד מאחוריה אלא גם באימוץ נקודת ההסתכלות, זו שמעמידה את אנטון עצמו במרכזה של התמונה העגומה שיצרו הוריו ואחיו. אנטון צ'כוב בחר לראות את עצמו כאדם היחיד אשר יוכל להושיע את משפחתו מכל המשגים והמהמורות, שנפלו לתוכם במרוצת הדרך.
ואולי בחר היא אינה המילה הנכונה: אנטון צ'כוב הבין כי הוא האדם היחיד שיוכל לעזור למשפחתו משום שכך תפס את מקומו בעולם. לא מתוך מליצה, לא מתוך גאוות לב, לא מתוך רצון לחולל ניסים, אלא מתוך פשטות, מתוך ענווה ותמימות, מתוך היבט מהותי ועמוק כל־כך באישיותו, שלא יכול לחשוב אחרת אלא זאת בלבד. צ'כוב ביקש לעזור למשפחתו משום שהאמין כי זה מה שהוטל עליו לעשות. איש לא קבע זאת עבורו: הוא הבין והחליט על כך אך ורק מתוך עצמו.

משיכתו לעיר הגדולה לא הייתה רק משאת לב של נער קרתני שעה שנגלתה אליו עוצמתו האדירה של העולם שבחוץ; נפש האמן שבו התקשתה למצוא את עצמה במקום אחד לזמן ממושך. במובנים רבים צ'כוב היה ונשאר הילד שהלך שבי אחרי הבטחותיהם של מסעות גדולים; כל מקום חדש היה עבורו הזדמנות להרפתקה מיוחדת, שינוי נסיבות שהינו בריחה ממציאות קשה ומייגעת. הוא נדרש להתאושש ולנוח, לאגור כוחות לפני שיוכל להמשיך.
חלומותיו נועדו למקומות אחרים.

צ'כוב חזר אפוא לטגנרוג – על מנת לברוח ממנה שוב, ברגע האפשרי הראשון.

במשך שלוש שנים היה אנטון תלמיד שנדרש לשלם בעצמו בעבור שכר לימודיו, מורה פרטי המתרוצץ בכל רחבי העיר, לוכד ומוכר חוחיות, נער עני בעל נשמה הכמהה לפרוץ את שערי העליבות והמחסור. את כספו הזעום שלח למשפחתו במוסקבה. בהעדר גורמים מסיחי דעת וזוללי זמן – אבא מחמיר, חנות מעוררת פלצות וכנסייה שנואה – יכול היה להתמסר ללימודיו בשקדנות, להעלות את ציוניו בהתמדה ולבלות את ימיו בקריאת ספרים אין־ספור, בכתיבת מחזות שחלקם אבדו לבלי זכר (ביניהם – מדוע תקרקר התרנגולת ומנת אחת אפיים) וסיפורים, אותם שלח לאחיו אלכסנדר במוסקבה, על אף ביקורתו הנוקבת בעבר.

בתקופה זו הבין צ'כוב כי עליו לתרגל משמעת עצמית כדי להצליח, תכונה אשר יוסיף לאמץ עד סוף ימיו. זה היה הזמן בו הפך מילד לנער ומנער לגבר צעיר, מבוגר מכפי גילו. אדם חופשי, המנהל את חייו על פי חירות רצונו, אך לא מתוך העדר אחריות, רצינות ושיקול דעת מחושב. אדם שבחייו הצית את אש העשייה החיונית לקיומם של רבים כל־כך, ונזהר רבות שלא להיכוות מאורם המסנוור של פיתויים קטנים וחסרי חשיבות.

באותן השנים, לצד מאבקי הקיום, התעסק אנטון גם בדבר החשוב והמרכזי בחייו של כל נער – אהבה. הוא היה ילד יפה ולאחר מכן נער נאה, אך למרות שביישנותו וצניעותו מנעו ממנו להתרברב על אודות קשריו עם הנערות שהכיר, נהיר שמספרן היה רב וזהותן מגוונת מכפי שניתן לייחס לכאורה לתלמיד גימנסיה צעיר ותמים: "לאחיו הצעיר מיכאיל גילה שהיו לו בטאגאנרוג כמה וכמה אהבהבים "נחמדים ועליזים". […] לאמתו של דבר היו פרצי ההתאהבות של אנטון טבועים בחותם ההערצה והרוך, אך משוללים כל חושניות. זיע קל של ריגשה עבר ברוחו ובמחשבותיו, אך אפשר שתאוות הבשרים עדיין לא ניעורה בו כלל."²⁷
אפשר. ואפשר שדווקא כן: "יום אחד […] טייל אנטון לבדו ומצא באר […]. לפתע הופיעה מולו אישה נושאת כד שהתכוונה למלאו במים קרירים. משהתקרבה הבחין אנטון שאין היא אלא ילדונת. בת חמש עשרה אולי, ויפה… […]. הם לא דיברו; אפילו לא הביטו זה בזה, אבל שניהם ראו את פניהם המחייכים באפלולית המים. בלי מילה חיבק אנטון את נערת הכפר והתחיל ללטף אותה ולנשקה; היא לא ניסתה לברוח; לא אמרה מילה; עצמה את עיניה כמו כל הנשים המאוהבות עלי אדמות; שפתיה לא נפערו לתלונות או לצחוק, רק לנשיקות. הזמן חלף עבר. הם חששו שיפתיעו אותם; התירו את ידיהם אבל לא יכלו להיפרד. הוא שוב אחז בידה ושניהם, שותקים עדיין, רכנו מעל הבאר. השמש שהשתקפה במים כהתה כמו כסף שחור והשמים לבשו גוון אפור. כבר היה מאוחר, הקטנה הייתה צריכה לחזור לכפר. היא עזבה בשקט, מחזיקה בידה את הכד ששכחה למלא."²⁸

1879

מוסקבה – תחנה ראשונה

החלום, לסיים את הלימודים ולהגיע אל העיר הגדולה, הפך למציאות, אך המציאות – כדרכה – הייתה זוהרת ומרשימה הרבה פחות. משפחת צ'כוב הרבתה לנדוד; שעה שהגיע אליהם אנטון הספיקו להחליף כבר אחת־עשרה דירות. הדירה השתיים־עשרה לא הייתה טובה בהרבה מקודומותיה. למעשה, ניתן לומר שאיכות הדירה והמלצת הנדל"ן המוצלחת ביותר  – מיקום, מיקום, מיקום – הלכו והידרדרו עם כל מעבר ומעבר. זו הנוכחית הייתה מלאת ניגודים: מרתף שמצידו האחר נמצאה כנסייה, הממוקם ברחוב וברובע היצאניות. בשונה מהסטודנט התמים עד כאב, וָאסילְיֶיב, גיבור התקפה של עצבים, חלקו הזה של העולם היה מוכר לאנטון היכרות אישית. את סמטה ס' הבדיונית בסיפורו האמור הוא מתאר בשילוב של צבעוניות עליזה ועליבות אנושית: "שני
טורים של בתים, שחלונותיהם היו מוארים באור בהיר ודלתותיהם פתוחות לרווחה [… עם] צלילים עליזים של נגינת פסנתרים וכינורות – צלילים שהתעופפו מכל הדלתות והתמזגו לבליל מוזר, כמו אי שם במחשכים, מעל לגגות, כיוונה את כליה תזמורת לא נראית […].  בשוויון הנפש הזה, בבליל הצלילים של הפסנתרים והכינורות, בחלונות המוארים ובדלתות הפתוחות לרווחה, אפשר היה לחוש בדבר מה בוטה מאוד, חצוף, פורק עול וחסר מעצורים."²⁹
מציאות מגוריהם של אנטון ובני משפחתו שהתרחשה כמעט באותו מקום, הייתה סוערת הרבה פחות והרבה יותר מוזנחת, מלוכלכת, עלובה וחמוצת אכזבות.

הבית לא היה אלא דירת חדר: עשרה אנשים הצטופפו בו, ביניהם שני דיירים חדשים, בני טגנרוג, אשר נעתרו לשכנועיו של אנטון להתאכסן במקום בעת לימודיהם האקדמיים, ולהוסיף בכך להוסיף דמי שכירות לקופת המשפחה. אלכסנדר הבכור לא גר בבית וגם פאוול יגורוביץ' הגיע אך אחת לשבוע. בהיעדרם, ובגין חולשת אופיו של ניקולאי שעצלנותו הובילה לבטלנותו ולשכרותו, הפך אנטון לבעל הסמכות האבהית: על פיו יישק דבר. אך אנטון לא ניצל את כוחו לרעה. ההפך הוא הנכון: ההסתכלות מפוכחת, הענווה וחוכמת ההישרדות – כל השיעורים שלמד אנטון בהיותו בטגנרוג, בשילוב עם ההבנה העמוקה שהשתרשה בו בטיולו הראשון למוסקבה, כי הוא – ורק הוא – יוכל לעזור למשפחתו במצבה האומלל, קיבלו כעת את ביטויים המעשי.

פאוול יגורביץ' אמנם לא ראה בעין יפה את חילופי המשטר שהתקיימו בהיעדרו, אך במרוצת הזמן ולאור הכבוד שהוסיף אנטון לחלוק לו, התרצה גם הוא בסופו של דבר וקיבל עליו את דין המציאות החדשה. וכך, "תחת הנהגתו של ראש המשפחה החדש בן התשע עשרה, שהיה רך ונמרץ כאחד, השתנתה האווירה במשכן הדל. לא עוד נוהל מודבק אל הקיר, לא עוד עונשים גופניים, לא עוד צרחות היסטריות. אנטון ביכר לשכנע מאשר לאיים, וזאת בדרך של מתן דוגמה חיה. הוא הודיע שינקה בעצמו את הבית ביום מסוים, ובשאר הימים יעשו זאת אחיו ואחותו, איש־איש בתורו. למיכאיל הצעיר, הנדהם למשמע אוזניו, יעץ להקפיד על מראהו, לא לשקר, להיות חסר פניות בכל עניין. בהדרגה עוררה עליונותו השלווה יראת כבוד גם בלבם של מי שפקפקו בה בתחילה. […] הוא נדר לשכלל את עצמו ולחנך את משפחתו, אך לשם הגשמת מטרותיו לא סמך אלא על אהבתו, על אורח רוחו ועל רצונו. […] בכל כוחותיו מנסה צ'כוב לשכנע את אחיו שהם "בני אדם אמיתיים". בניגוד למראית העין, פיעמה בכופר זה אמונה יוקדת בעתיד, והאיש הספקן האמין בערכו הסגולי, הכמעט אלוהי, של כל אדם, אפילו הוא נאחז בשלב התחתון של הסולם החברתי."³⁰

אנטון דאג לא רק לרווחתם הכלכלית של בני משפחתו, אלא גם לתומתם הערכית והמוסרית; הוא ביקש לעקור מליבם את ההתבוססות המגונה ברחמים עצמיים ולטעת בהם את חדוות העשייה. גם בשעה שהיה חייב לדאוג להבטחת עתידו האקדמי, הקפיד על השכלתם של אחיו ואחותו הצעירים, עודדם להביא את כישרונותיהם היצירתיים לכדי ביטוי, השתדל לחלץ את אביו ואמו ממלאכתם הקשות, הבזויות והשוחקות ועמל כדי להחזיר את הכבוד האבוד למשפחה המשתקמת.

אלה לא היו מטרותיו הנאצלות לכאורה של נער מתבגר אלא סדר יומו של גבר צעיר למוד ניסיון; אדם שהבין על בשרו כי ההיחלצות מקשיי החיים לא תתאפשר באמצעות בריחה, אלא הודות להתמודדות ומאבק. אנטון לא היה נוקשה כאביו, לא נרפה וחלוש כאימו, לא מרוכז בעצמו כאלכסנדר או שיכור עצל כניקולאי. הוא היה אדם שקיבל על עצמו את האחריות והלחימה היום־יומית כדרך חיים. אדם שהציב לעצמו מטרה מקצועית ברורה לצד שאיפה פנימית בוערת ופעל כדי להגשים את שתיהן, על אף קשיי הנסיבות, שכן קשות הן היו.

האוניברסיטה ולימודי הרפואה היוו אכזבה עבור אנטון; האוניברסיטה – בגין חזותה הקודרת והעזובה שפשטה בכול, והלימודים – משום שנעדרו כל אפיק המעודד מחשבה ולימוד ולא היו אלא שינון וחזרה בלבד. "אנו משננים את הדברים מעשה שגרה, כתלמידים של בית ספר, על מנת לשכוח הכול מהר ככל האפשר."³¹
חבריו הסטודנטים נדמו בעיניו פרועים וקולניים בהתנהגותם, מוזנחים ומרושלים בלבושם ובשערם הארוך³². גרוע מכול היה הספק והפקפוק הפנימי, שמא לעולם לא יצליח לערום אל מוחו את ידיעותיהם האין־סופיות של מוריו, הפרופסורים המלומדים, שמא לא יסיים את לימודיו ויהפוך לרופא, שמא לעולם לא יזכה לממש את חלום הנדיבות והעזרה לזולת ולא יטעם את טעמו של הכבוד המקצועי, הנדרש כל־כך – כלכלית ורגשית – לאדם במצבו.

נטייתו השקטה, הרצינית והמחושבת ליוותה אותו גם בתקופה זו; שעה שחבריו התאגדו במחאותיהם הקולניות, התמקד אנטון בלימודיו. הם היו העיקר, וכל היתר – הפרעות טפלות וטיפשיות לעשיית רושם. הוא הקשיב להם, כפי שהקשיב לכל דבר ולכל אדם, אך לא נטל חלק פעיל בשום הפגה או מהפכה. לא הייתה זו אי־אכפתיות שוות נפש למצוקות הזולת והעם, אלא גישה הדוגלת בהעדר התערבות וחוש ביקורת פנימי: אחת הרעות החולות הנוראות ביותר לדידו של צ'כוב, אם לא הרעה החולה מכולן, הייתה פטפטת מילולית נטולת מעש (ואכן, רובן המכריע של יצירותיהן מעמידות במרכזן דמות הנגועה בבטלה חסרת תכליתית, הלך רוח המוביל תמיד לאבדון וניוון). הגאולה האפשרית היחידה לאדם היא זו שתבוא לו מתוך עצמו, בזכות עצמו. "לדעתו צריך האדם הרוסי, קודם שהוא מתאונן על מר גורלו, לנסות ולהתעלות מעל מצבו בכוח העבודה. [צ'כוב] האמין כי הקדמה החברתית אפשרית תודות להשכלה ולרצונו של הפרט. לימודי הרפואה אך חיזקו בו את אמונתו בדבר סגולתו של הדעת להביא לשיפור המידות."³³

1880

הכתיבה מתעוררת לחיים

הכתיבה, שאיפת הלב שפיעמה בו עוד מילדות, הפכה כעת לנתיב תעסוקה מרכזי בחייו של צ'כוב: אנטון כתב כדי להתפרנס, כדי לתמוך במשפחתו וכדי לממן את שכר הלימוד האוניברסיטאי.

יצירותיו הראשונות היו מבדחות וקצרות, בהתאם לדרישות עורכי כתבי העת השונים. עם זאת, לא מעטים מסיפוריו נדחו מספר לא מבוטל של פעמים. סיפורו הראשון – מכתב לשכן מלומד – התפרסם בשבועון הומוריסטי קטן, השפירית. אנטון השתכר עבורו שכר של חמש קופייקות לשורה. גאווה על ההישג המקצועי לא קיננה בו – הוא אפילו לא חתם על הסיפור בשמו. עיקר שמחתו באה על האפשרות להתפרנס בקלות רבה יחסית הודות לכתיבה. רפואה עדיין נחשבה בעיניו כעתידו המקצועי המרכזי, אך ההצלחה הראשונית והשכר שבצידה עודדו אותו להמשך. אט־אט הפכה הכתיבה לעיסוקו העיקרי בשעות הפנאי. הוא נהנה מעבודתו ולעתים קרובות התחיל וסיים סיפור בערב אחד, אך תפוקתו העשירה נבעה תמיד מתוך צורך פרנסה פשוט, לא מתוך דחף פנימי של נפש אמן, גם אם מלאכת גביית השכר הייתה קשה – לעתים אפילו בלתי אפשרית.

תשעה סיפורים התפרסמו בשפירית אותה השנה. בשנה שלאחריה – שלושה־עשר ובשנתיים שלאחר מכן – מאה עשרים ותשעה, אף לא אחד נחתם בשמו האמיתי. כינוייו הספרותיים היו עשירים ומגוונים כיצירותיו – "הרופא שאיבד את מטופליו", ""איש בלי טחול", "אחיו של אחי", "אודיסיאוס", אנטושה" או, על פי רוב, "אנטושה צ'כונטה," הכינוי שנתן לו בילדותו מורה להיסטוריה דתית, אבא פוקרובסקי"³⁴. עם זאת, על כל על סיפור אחד שפרסם – נדחו בגסות עשרות אחרים, מלווים ביקורת פוגענית: פעמים היו קצרים מדי ופעמים – ארוכים יתר על המידה; פעם משעממים, פעם טפלים ופעם חסרי תוכן ומשמעות. העורכים תירצו את דקדקנותם היתרה כאמצעי חיוני להבטחת איכות הליך הכתיבה, אך "אנטון הממורמר גמר בלבו שלא יגיש עוד מאומה להנהלתה הקפדנית כל כך של השפירית. אחד מסופרי השבועון, סוימונוב, הצר על כך. "ועדת המערכת הטיפשית של השפירית", כתב, "דחתה סיפור פרי עטו של פלוני אנטושה צ'כונטה, אף שעד עצם היום הזה לא ראה אור מעל דפי העיתון שום חומר שישווה לו באיכותו."³⁵

נמירובסקי, כדרכה, צובעת את הדברים בגוון בהיר יותר: "אנטון, מבלי להתייאש, היה שורף את כתב היד וממהר לכתוב אחר. הקלות שבה כתב גבלה בקסם. לאט־לאט הוא כיוון לטעם הקהל. כתביו פורסמו יותר ויותר."³⁶

לראשונה ניסה אנטון לפרסם מחזה שכתב, דבש פרא, אך דחייתו הצורבת הניסה אותו הישר חזרה אל חיק סיפוריו הקצרים. החלטתו שלא לשוב ולפרסם בשפירית הביאה אותו אל השעון המעורר ואל המשקיף. שכרו עלה כעת לשש קופייקות לשורה.

נדמה שחייו של צ'כוב החלו להנתנהל על מי מנוחות: העולם היה לו השראה וסיפוריו נמצאו בכל מקום שבו נמצאו אנשים והתרחשויות. אך ככל שאהב חברה וקהל, התקשה אנטון לעתים להסכין עם ההמולה התמידית סביבו, עם הרעש והדרישות הטרחניות לתשומת לב מצד אורחים ובני משפחה. ומשום שלא עלה בידו לוותר – לא על לימודיו, לא כל כתיבתו, לא על סיפוריו – החלו הקשיים להצטבר בו, עתידים להתבטא כעייפות ותשישות אשר יגבו את מחירן מגופו החלש ומנפשו היגיעה.

1882

להיות במקום הנכון, בזמן הנכון

השינוי הגיע באוקטובר.
אנטון ואחיו ניקולאי טיילו ברחובות מוסקבה. באותה שעה, במרכבה שהתגלגלה במורד הכביש, נסעו המשורר פאלמין, ידידו של אנטון, והסופר, העורך והמוציא לאור ניקולאי אלכסנדר לֵייקין, שאת סיפוריו המשעשעים קרא אנטון עוד בהיותו נער צעיר בטגנרוג. לייקין סיפר לחברו פאלמין כי דרוש לו סופר מוכשר אך זול לעיתונו רסיסים. פאלמין הבחין באנטון וניקולאי והצביע עליהם: הרי לך שניים במחיר אחד, אמר. זה כותב והאחר מצייר.
לייקין אהב את הרעיון ועצר את העגלה.

הכימיה בין השניים הייתה מיידית, כמו גם הצעת העבודה, בשכר שמונה קופייקות לשורה, שהתעלתה על כל הצעות מתחריה העלובות. אנטון קיבל את המשרה. כדרכו, עבד ללא לאות אך אף שזכה לטור קבוע משלו, רשימות מן החיים במוסקבה, התקשה להסכין עם דרישותיו המחמירות של לֵייקין לצמצום ולכתיבה על אודות נושאים מבדחים בלבד. הדרישה – "סיפור משעשע במאה מילה" – לא הייתה אתגר, אלא עול מגביל ומטריד; היא קיננה בתודעתו של צ'כוב קודם שהחל לכתוב, במהלך הכתיבה ולאף לאחריה, כשבדק לא את איכות היצירה, אלא את מספר מילותיה. חריגה מן הכמות הובילה לגניזת הסיפור כולו. אנטון הפציר בלייקין "הרחב את זכויותיי למאה ועשרים שורות… […] הקצר והקליל, יהיה רציני ככל שיהיה, אינו עומד בסתירה לקריאה משעשעת… למען האמת, קשה לרדוף אחרי ההומור. יש שאתה יוצא למרדף אחריו ומוציא מתחת ידך דבר מאוס כל־כך, שבחילה תוקפת אותך. ואז תזחל על כורחך אל תחומי הרצינות."³⁷
אך אנטון, הבטוח בעצמו ובכישרונותיו היצירתיים, היה פחות בטוח בהתקבלות סיפוריו הרציניים אצל הציבור: "לפעמים כתב על נושא חמור יותר או עצוב; ומיד התנצל בפני העורך: "אני חושב," כתב, "שסיפור רציני קטן בן מאה שורות לא יהיה לצנינים בעיני הקוראים" (ובמילותיו: "לא ינקר את עיני הקוראים"), אבל הוא עצמו חש שצריך להיזהר, שעל פעם אחת עוד ימחלו לו, אבל לא יחדלו לבקש ממנו שוב ושוב עוד סיפורים קומיים."³⁸

לֵייקין התרצה לבסוף – הן להגדלת מספר המילים והן לנימה הנוגה והמציאותית יותר.

הקוראים נותרו נאמנים לאיכויותיו הספרותיות של צ'כונטה.
המבקרים אהדו אותו קצת פחות.

1884

ד"ר צ'כוב נולד

אנטון צ'כוב סיים את לימודי הרפואה ב־16 ביוני. תעודת הרופא שבידו שיחררה אותו משירות צבאי והעניקה לו מעמד מכובד בקהילה. הוא התחיל בהתמחות כללית בבית החולים צ'יקינו, סמוך לווסקרסנסק (מחוץ למוסקבה) ואף מילא את מקומו של מנהל בית החולים בכפר, שעה שיצא זה לחופשה בת שבועיים. עם זאת, לא זנח גם את חלומו האחר, האומנותי; הוא בחר שישה מסיפוריו הטובים ובעזרתו של ליקין מימן 1,200 עותקים של מעשיות מֶלפּומֶנֶה. על אף תשבחות הביקורת הספר לא נמכר כהלכה, אולי עקב שם המחבר – צ'כונטה – אשר הטעה את בעלי חנויות הספרים ואת הקוראים כאחד וגרם לספר להיחשב (בטעות) כספר ילדים.
צ'כוב כותב רומן אחד, שהתפרסם כסדרת סיפורים, ומחזה בן מערכה אחת, הנאסר לפרסם תחת שבט הצנזורה.

מעסקי הרפואה, לעומת זאת, עלה בידו להשתכר יפה, על אף שעדיין טיפל בחינם במספר לא מבוטל של חולים. הצלחתו המקצועית והכלכלית חידדה את מחויבותו כלפי המקצוע, בהשוואה למשלוח ידו האחר, הבטוח פחות מסיבות רבות כל־כך.

בתחילת דצמבר התערער עולמו העמוס, הטרוד והפעלתני. מי רופא כצ'כוב ידע לאבחן את סממני מחלת השחפת ומי אדם כאנטון יתעקש להתעלם ממנה: "זה שלושה ימים שגרוני שותת דם. שטף הדם הזה מונע ממני לכתוב וימנע ממני לנסוע לפטרבורג. ובכלל, תודה רבה – באמת לא ציפיתי לזה! כבר שלושה ימים לא ראיתי ליחה לבנה, ואין לי מושג מתי תועלנה לי התרופות שעמיתי גודשים אותי בהן. מצבי הכללי מניח את הדעת… סיבת הדבר הייתה בוודאי קרע באחד מכלי הדם. […] למרבה גיחוך, כעת יש לי חולים. עלי לנסוע אליהם, אך איני יכול… איני יודע מה לעשות בהם… חבל יהיה להעבירם אל רופא אחר – הם בכל זאת מספקים קצת הכנסה!"³⁹
יותר מאשר על עצמו ומצבו הכלכלי והבריאותי, חשב אנטון על מצבה הכלכלי של משפחתו. למענם עבד, בעבורם השתכר ובשם רווחתם ויתר לחלוטין על כל מנוחה אפשרית, ואף התייסר על הפעמים הספורות שבהן נח לרגע מעמל יומו התובעני.

על אף חומרת הצנזורה וקפדנות הביקורת, מאז החל במלאכה בשנת 1880 הספיק לפרסם 300 סיפורים בעיתוני מוסקבה וסנט פטרבורג, בכישרון, בחוש ביקורת קפדני, הסולד מכל הפרזה מוגזמת וברב־גוניות שלעולם אינה חוזרת על עצמה: 300 תמונות, 300 התרחשויות, 300 מְסַפֵּרִים, אבל השם אנטון צ'כוב היה קיים רק במקום אחד: בתעודת הרופא ועל שלט הנחושת על דלת ביתו. "את שמי ואת שלטי נתתי לרפואה, ולא אטוש אותה עד שיטמנוני בארון. ואילו הספרות, במוקדם או במאוחר איפרד ממנה. איני רואה מדוע השם צ'כוב ינעם לקוראים יותר מצ'כונטה. […] ברפואה שהיא עניין רציני ובספרות שהיא משחק יש לעסוק בשני שמות שונים."⁴⁰

1885

עבודה קשה ושכרה בצידה

אנטון שכר ווילה בבאבקינו באחוזתם המשפחתית של חבריו, משפחת קיסלב, ועבר אליה עם משפחתו למשך חופשת הקיץ. השהות בחיק הטבע ובבית המרווח והמרוהט להפליא לא הניחה לו לזנוח את חובותיו הכלכליים והוא עמל על מלאכת הכתיבה משחר הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, מספיק רק כדי לטפל בחולים הכפריים ששמעו על אודותיו וצבאו על דלתות משכנו.
כששבו אל העיר, חזר אנטון לעבודתו הקדחתנית ולתסמיניו השחפתיים, מהם התעלם כהרגלו, ושוב העביר את משפחתו לדירה חדשה ומרווחת יותר.

נראה כאילו משפחתו והמוני המכרים אשר פקדו את ביתם – הן בווילה בבאבקינו והן במוסקבה – היו לעול מפריע ולטורח נפשי מעיק: "למרבה הצער, היו לו יותר מדי חברים; כולם באו אליו לביקורים אבל איש לא חשב לשלם לו. אפילו מערי הספר פנו אליו. אמנם היה מחמיא, אבל לא הכניס הרבה, לשלוח בדואר חוות דעת רפואיות […]"⁴¹, אך "אף על פי שהתלונן על הרעש וההמולה שמצא בדירתו […] הודה צ'כוב כי הוא זקוק לאנשים רבים סביבו, לנוכחותם הידידותית והטורדנית. "איני יכול בשום אופן להיות ללא אורחים […] כשאני לבדי, אני מפחד משום מה, כאילו הייתי על כלי שיט שברירי בלב האוקיינוס."⁴²

לייקין, עמו נמצא אנטון בקשר מכתבים קבוע, הזמינו לבקר בסנט פטרבורג. באוקטובר השיבו אנטון: "אתה מייעץ לי לבוא לפטרבורג וטוען שפטרבורג אינה סין. אני יודע שהיא אינה, וכפי שהינך מודע, הבנתי כבר לפני זמן רב את נחיצות נסיעתי לשם; אך מה עלי לעשות? בהתחשב בעובדה שאנו משפחה גדולה, מעולם לא היו לי עשרה רובלים מיותרים לבזבז, ואם אסע לשם, אפילו אם אעשה זאת בתנאים הקבצניים, המרוששים והבלתי נוחים שביותר, תעלה לי הנסיעה חמישים רובל. כיצד אשיג את הכסף? איני יכול לחלץ אותו ממשפחתי ואיני חושב שעלי לעשות זאת […]. אני מודאג מאוד בעניינים כספיים, ובגין פחדנותי המסחרית בעניינים כספים, אני נמנע מהלוואות ותשלומים בהקפה. לא קשה עלי לזוז. אילו היה לי כסף הייתי עף מעיר אחת לאחרת ללא הפסקה."⁴³

כיוון שכך הציע לייקין לממן עבורו את עלויות הנסיעה, כמו גם את השהות בת השבועיים בעיר.
אנטון נעתר.
בדצמבר נערך ביקורו הראשון לעירם של ענקי הספרות, שם גילה, לראשונה, את הוד החשיבות שחלקו לו ציבור הקוראים ונדהם נוכח "קבלת הפנים הנלהבת של עמיתים שלייקין הציגו בפניהם. "הכול הזמינו אותי וקשרו לי כתרים", בישר לאלכסנדר, "ואילו אני נבהלתי בהיזכרי עד כמה כתבתי הכול ברישול, כלאחר יד. אילו ידעתי שכך קוראים אותי, לא הייתי כותב לפי הזמנה". כעבור שבועיים כתב לבליבין, סופר ומזכיר המערכת של רסיסים: "קודם, כשלא ידעתי שקוראים את סיפורי ושופטים אותם, כתבתי בשאננות גמורה, כאילו אכלתי בלינים. ואילו עכשיו אני כותב ופוחד…"."⁴⁴

בפטרבורג התקיים מפגש פסגה נוסף בין אנטון לאלכסיי סובורין, המייסד והמוציא לאור של כתב העת המפורסם ביותר בתקופתו – זמנים מודרניים; סובורין הציע לאנטון שכר של שתיים־עשרה קופייקות לשורה. הסופר הצעיר, שנשבה בקסמי המכובדות המהוגנת של איל התקשורת, נעתר מיד, אולם מגפת הטיפוס אשר פרצה במוסקבה מנעה ממנו להתמסר אל עיסוקיו הספרותיים. ידיעותיו הרפואיות היו נחוצות בדחיפות בהולה יותר ובזמן הפנוי הזעום שנותר בידו לכתוב, כרסמו הפרעותיהם התמידיות של שכניו מן הקומה העליונה, שהייתה מעין אולם אירועים מאולתר וקולני, בשלוות היוצר הנחוצה כל־כך. בריאותו של אנטון הועמדה בסכנת הידבקות ונחלשה עד שכמעט קרסה תחת עול המטופלים, הפרעות החוגגים והמחויבות המקצועית והמשפחתית להשתכר די הצורך כדי לכלכל את הוריו ואחיו. אף על פי כן עלה בידו להגיש למערכות העיתונים שלל נאה של יצירות, ביניהן הצייד, העבריין, הסמל פרישבייב ויגון.

אנטון סירב לזהות עצמו עם מורשת הסיפורים הקצרים שיצר, חושש להתייצב ישירות מול כיתת היורים הביקורתית ואף לחשוף בפניה את בני משפחתו. מכתב מפתיע מדמיטרי גריגורוביץ', אחד הסופרים הרוסיים המכובדים ביותר בזמנו, שינה את דעתו:

"אנטון פוולוביץ' הנכבד מאוד!
לפני שנה לערך קראתי בעיתון 'ידיעון פטרבורג' סיפור פרי עטך; איני זוכר את שמו כרגע; אני זוכר רק שהתרשמתי מיכולת ההבעה המקורית, מהדיוק המופתי ומהאמת שמתגלה בתיאור הדמויות והטבע. מאותו יום קראתי כל דבר שהיה חתום צ'כונטה, אף שחרה לי שאותו אדם כה ממעיט בערך עצמו וחושב שהוא נצרך לשם עט. לאחר שקראתי אותך המלצתי בכמה הזדמנויות בפני סובורין ובורנין לעשות כמוני. הם נענו לעצתי ועתה גם הם משוכנעים, כמוני, בכישרונך האמיתי – כישרון שמעמיד אותך בשורה הראשונה של סופרי הדור החדש. איני עיתונאי וגם לא מוציא לאור; ואיני יכול להרוויח ממך דבר מלבד הקריאה בסיפוריך; אם אני מדבר בכישרונך, זה משום שאני מאמין בו; אני בן שישים וחמש ויותר, אבל עדיין יוקדת בי אהבה גדולה לספרות; הצלחותיה יקרות ללבי; אני מתענג בכל פעם שהיא מפגישה אותי עם החי, עם הכישרוני, עד שלא יכולתי לעצור עוד בעצמי – עינייך רואות – ואני מושיט את שתי ידי אליך לשלום. אבל אין זה הכול; הנה מה שברצוני להוסיף: האיכויות השונות של כישרונך הוודאי, הניתוח הפנימי המדויק, השליטה בתיאורים […], התחושה האסתטית, […] שכנעו אותי שנועדת לכתוב יצירות נפלאות, אמנותיות באמת. חטא מוסרי כבד תחטא אם לא תשעה לתקוות אלה. הנה מה שצריך כדי להצליח: לכבד את הכישרון שזוכים לו לעתים כה נדירות. להפסיק לעבוד בחיפזון. איני יודע מה מצבך הכלכלי; אם אינך עני, מוטב שתרעב ללחם, כפי שרעבנו גם אנו בזמננו, שמור את רשמיך ליצירה מתוכננת, שלמה, שתיכתב לא בהינף מכחול אלא במשך שעות ההשראה המבורכות. יצירה אחת שכך תיכתב תוערך אלף מונים מאותם מאות סיפורים שממלאים את העיתונים; במחי יד תקנה את עולמך; ראשית תמשוך את תשומת לבם של יודעי ח"ן ואחריהם יבוא כל קהל הקוראים. בימים אלה, כך מספרים לי, עומד לצאת לאור קובץ מסיפוריך; אם התכוונת לפרסמו תחת השם צ'כונטה אני מפגיע בך לשלוח מיד מברק למוציא לאור כדי שיפרסמו תחת שמך האמיתי. לאחר סיפוריך האחרונים בעיתון 'נוֹבוֹיֶה ורֶמיָה', לאחר ההצלחה שזכה לה הסיפור 'רב הציידים', יקדמו את שמך בברכה.
גריגורוביץ' "⁴⁵

וכה השיב הנמען הנרגש:

"מכתבך… הכה בי כברק. התרגשתי, כמעט בכיתי, ועתה אני חש שהוא הותיר חותם עמוק בנשמתי. יברך אלוהים את שנות זקנתך, כשם שהואלת לחייך לשנותיי הצעירות. מה אומר ומה אעשה כדי להביע את תודתי? אתה שמכיר ומודע למבט שתולים אנשים פשוטים בנבחרים שכמוך, ודאי תבין את השפעת מכתבך על האגו שלי. המכתב הזה עולה אלף מונים על כל דיפלומה, ולסופר מתחיל אלו שלמונים להווה וגם לעתיד. אני מרגיש מכושף. איני מסוגל לשפוט במצבי אם ראוי אני לפרס הנכבד הזה או שלא. אני שב ואומר: המכתב הכה בי.
אם יש בי כישרון שצריך לכבד, אני מודה בשם ליבך הטהור שלא כיבדתי אותו עד היום הזה. חשתי שיש בתוכי כישרון אבל התרגלתי להמעיט בערכו. כדי שאדם יהיה לא הוגן, זהיר עד אימה וחשדני כלפי עצמו די בסיבות חיצוניות. סיבות כאלה, יעיד זיכרוני, לא חסרו מעולם. משפחתי מעולם לא התייחסה לעבודתי כסופר ברצינות ולא חדלה לייעץ לי בחביבות שלא אחליף מקצוע אמיתי באותם קשקושים. מאות חברים יש לי במוסקבה וביניהם עשרות כותבים, ואיני יכול להיזכר אפילו באחד שהואיל לקרוא את סיפורי, או שראה בי אמן. יש במוסקבה מה שאנו מכנים 'החוג הספרותי'. כישרונות וכישלונות מכל סוג וגיל מתאספים פעם בשבוע באולם של מסעדה ומפטפטים. לו הלכתי לשם וקראתי בפניהם אפילו חלק ממכתבך, היו צוחקים לי בפרצוף. במהלך חמש שנות נדודי בין העיתונים התרגלתי מהר מאוד להתייחס לעבודתי במין זלזול – והתחלתי לכתוב. זו הסיבה הראשונה.
הסיבה השנייה קשורה לעובדה שאני רופא ושאני שקוע עד צוואר בעבודתי זו. הפתגם האומר שאין לרדוף אחר שני ארנבים בעת ובעונה אחת הדיר שינה מעיני יותר מכל דבר אחר.
אני כותב לך זאת בתקווה שהמילים יעזרו לי להשתחרר, ככל שניתן, מחטאי הכבד. עד עתה התייחסתי לעבודתי הספרותית בקלות ראש רבה מדי, ברשלנות. איני זוכרת שעמלתי יותר מיום אחד על איזה מסיפורי, ו'רב הציידים ' שכה מצא חן בעיניך, אותו כתבתי באמבטיה! את סיפורי כתבתי כפי שעיתונאים משרבטים את רשמיהם: בצורה מכאנית, בחוסר מודעות כמעט, מבלי שאעסוק בכלל במחשבות על הקורא או על עצמי… כתבתי והשתדלתי שלא לבזבז בסיפורי תמונות ומצבים שהיו יקרים לי, שמרתי אותם, אלוהים יודע מדוע, בתוכי, הסתרתי אותם בקפידה.
הדבר שדחף אותי לראשונה לסקור בעין ביקורתית את יצירותיי היה מכתב חביב מאוד – וככל שיכול אני לשפוט – כן, מסובורין. הייתי בעיצומה של כתיבה מתקבלת על הדעת ובכל זאת לא האמנתי באמיתות כישרוני. והנה מכתבך הגיע. סלח לי על ההשוואה אבל הוא השפיע עלי כמו פעולתה של פקודה ממשלתית 'לעזוב את העיר בתוך עשרים וארבע שעות!' דהיינו, חשתי לפתע צורך מפגיע להזדרז, למהר ולצאת מהמקום שבו בוססתי…
אני מבטיח להשתחרר מהכתיבה המהירה אבל לא אוכל לעשות זאת מיד. איני מסוגל בינתיים לנטוש את המסלול שאני צועד בו. איני פוחד לרעוב ללחם, כפי שכבר רעבתי בעבר, אבל הדברים אינם אמורים בי… את כל שעות הפנאי שלי אני מעניק לספרות, שעתיים עד שלוש ביום, ומעט בשעות הלילה, דהיינו זמן שאין בו די אלא ליצירות רזות.
הקיץ, כשיעמוד לרשותי זמן פנוי רב יותר וההוצאות יקטנו מעט, אעבוד ברצינות.
אין זה אפשרי לחתום על ספרי בשמי האמיתי, משום שכעת מאוחר מדי: הכריכה והספר כבר הודפסו. חברים רבים אחרים בפטרבורג לפניך יעצו לי שלא להשחית את הספר בשם עט, אבל לא שעיתי להם, כנראה בגלל שאלה של אגו. הספר אינו מוצא חן בעיני. רקחתי מן דייסה, ערמה חסרת סדר של ניסיונות סטודנטיאליים, שרוקנו מתוכן על ידי הצנזורה ועורכי העיתונים ההומוריסטיים! אני חושב שאחרי שיקראו אותו, רבים חושו מאוכזבים. לו ידעתי שקוראים אותי ושאיש כמוך עוקב אחר עבודתי, לא הייתי מניח להוציא לאור את הספר הזה.
כל תקוותי נעוצה בעתיד. אני רק בן עשרים ושש. אולי אצליח לעשות דבר מה אף על פי שהזמן חולף מהר.
סלח לי על המכתב הארוך ואל תגנה אדם שהעז והתיר לעצמו בפעם הראשונה בחייו להתענג על מכתב לגריגורוביץ'."⁴⁶

מכתבו של גריגורוביץ' חצה קו בחייו של אנטון צ'כוב: הוא העבירו מאדם כותב לסופר, באמצעי אחד ויחיד: הבעת אמון כנה ואמיתית. כפי שהעיד אנטון במכתבו, גריגורוביץ' היה הדמות הסמכותית הראשונה שאישרה את כישרונו, שתמכה בעיסוקו זה, שהאמינה בו. העדר האמונה דומה מצד העולם סביב הוביל לפקפוקו של עולמו הפנימי. כעת, השתנתה המגמה גם בנפשו של אנטון עצמו.

ברם, דווקא משום כך הפכה הביקורת חריפה ומרה עבורו יותר משהייתה אי־פעם; בהשתלחות המבקרים אולי לא חל שינוי, אך לאור מחמאות השבח הנדירות שקיבל, לא היה עוד אנטון שווה נפש לספוג את חיציהם באותה אדישות אגבית שבה הדפם עד כה. עם גודל האחריות הגיע גודל ההכרה והתחזק עומק העלבון. לא רק שלו, אלא של כל מי שהאמינו בו. למזלו, הייתה שנת 1886 שנה של שגשוג ספרותי – צ'כוב הפך שם נרדף ליוצר גאון, מפורסם וידוע, שהכול גמעו בצמא את סיפוריו.

לצד התמורות המשמעותיות בעולמו הספרותי־יצירתי, הלך ונחלש מצבו הגופני בגין מחלת השחפת: "אני חולה. יורק דם ואפוף חולשה. איני כותב דבר […]. אם לא אשב לכתוב מחר, עליך לסלוח לי – לא אשלח לך סיפור עבור גיליון פסחא. עלי ללכת לדרום אך אין בידי הכסף […]. אני חושש למסור עצמי לבדיקותיהם של עמיתי. אני נוטה לחשוב שאין אלה ריאותיי כמו גרוני, שבו האשמה […]."⁴⁷

בתחום הרומנטי ידע צ'כוב הצלחות מרובות יותר או פחות: החל מפקידת המערכת בעיתון הזמנים החדשים וכלה בחברותיה הנאות של אחותו – אנטון לא סבל מהיעדרה של חברה נשית, אך גם לא הצליח להתקדם אל מעבר לשלב החיזור הראשוני. פעם נקשר בקשר רציני עם דוניה אפרוס, יהודיה צעירה ומיוחסת, ואף ביקש להינשא לה, אך לשם כך דרושה הייתה תחילה להמיר את דתה. דוניה סירבה ותגובתה הסוערת ציננה את דעתו של אנטון, ואף שלא גרמה לו לסגת מהצעתו, הולידה בו את ההבנה כי אישיותה הסוערת תוביל וודאי לפרידתם הבלתי נמנעת, לאחר שנת נישואין אחת – או שתיים. דוניה בחרה שלא להמתין, הקדימה תרופה למכה וביטלה את ארוסיהם בעצמה.
שלא במקרה באותה התקופה פרסם אנטון את סיפורו יוון מצולות הנע סביב דמותה של יהודיה עשירה ובלתי צפויה – שהינה מלכודת דבש לגברים צעירים ומבוגרים כאחד.

1887

איוונוב

את 1887 התחיל צ'כוב כרופא וסיימה כסופר. אשתו של אלכסנדר לקתה בטיפוס והוא טרח על טיפולה, כמו גם על טיפולו בגריגורוביץ' ובו עצמו. הצעתו הנדיבה והמפתיעה של סובורין – מקדמה על סך 300 רובל לשם פרסום קובץ סיפורים נוסף (בערוב יום) – הקנתה לאנטון התשוש ממאמץ יתר ומבריאות לקויה את היכולת לשוב אל עיר מולדתו טגנרוג, שמונה שנים לאחר שעזב אותה, ואולי אף לנוח מעט, סוף כל סוף.

החזרה, למרבה הצער, הייתה מאכזבת.

זיכרונות ילדותו נתקלו בכיעורה של המציאות, בהתנהלותם האיטית והלאה של התושבים, בלכלוך ובהתעסקות הקטנונית בטפל. בהשוואה לעיר הגדולה נראתה לו טגנרוג מדינת עולם שלישי – צפופה, עלובה ובעלת תנאי היגיינה ירודים. "כל דבר בטאגאנרוג לא מצא חן בעיניו, פגע בו, דחה אותו במקום למושכו. הוא תהה בלבו מדוע ערך את המסע הקשה והממושך. עם זאת לא אבה לשוב למוסקבה לפני שיראה שוב את הערבה."⁴⁸
אכן, בשובו כתב את יצירתו המפורסמת הערבה, שעניינה מסע כרכרה מבעד לעיניו של נער הצעיר, הנשלח לחיות הרחק מביתו. באותה שנה כתב צ'כוב גם את שירת הברבור ואת המחזה איוונוב, לבקשתו של קורש, מנהל תיאטרון קורש. אנטון האמין ביצירה, אולם משנכח בחזרת השחקנים הראשונה ולאחריה בהצגה הראשונה – אבד בטחונו כליל. בעשרים לנובמבר כתב לאלכסנדר אחיו מכתב מנומק, בו גולל באריכות את רשמיו המאוכזבים ואת מפחי נפשו:

"ובכן, ההופעה הראשונה נגמרה. אספר לך הכול לפרטי פרטים. בראש ובראשונה, קורש הבטיח לי עשר חזרות, אך נתן לי ארבע בלבד, מתוכן רק שתיים יכולות להיקרא חזרות, שכן השתיים האחרונות היו תחרויות שבמהלכן רבותיי האמנים אימנו עצמם בריבים וגידופים. דוויודוב וגלמה הם השניים היחידים היודעים את תפקידיהם; האחרים שמים מבטחם בלחשן ובאמונתם הפנימית.
מערכה ראשונה – אני מאחורי הקלעים בקופסה קטנה הנראית כתא מאסר. משפחתי נמצאת בארגז משלה, רוטטת מהתרגשות. בניגוד לציפיותיי, אני רגוע ומשולל סערת רוחות. השחקנים עצבניים ונרגשים ומצלבים עצמם. המסך עולה […]. השחקן, שזו עבורו הופעת הבכורה, נכנס פנימה. אי־ודאותו, האופן שבו הוא שוכח את תפקידו והזר המוגש לו הופכים את המחזה לבלתי מוכר עבורי כבר מהמשפט הראשון. קיסלבסקי, בו תליתי תקוות גדולות, לא שיחק ולו פסוקית אחת כראוי – ואני מתכוון פשוטו כמשמעו: אף לא פסוקית אחת. הוא אמר דברים מתוך יצירתו שלו. אף על פי כן וחרף טעויותיו הגסות של מנהל הבמה, המערכה הראשונה הייתה הצלחה אדירה. היו הדרנים רבים.
מערכה שנייה – אנשים רבים על הבמה. מבקרים. הם אינם יודעים את תפקידם, מבצעים טעויות, מדברים שטויות והבלים. כל מילה חותכת כסכין בגבי. אולם – הו, מוזה! – גם מערכה זו נוחלת הצלחה. היו הדרנים לכל השחקנים, ואני נקראתי לפני המסך פעמיים. ברכות, איחולים והצלחה.
מערכה שלישית – המשחק אינו גרוע. הצלחה אדירה. היה עלי לבוא לפני המסך שלוש פעמים, ושעה שעשיתי זאת דוויודוב לחץ את ידי, וגלמה, כמו מאנילוב, לחצה את ידי האחרת אל ליבה. ניצחון הכישרון והמעלות הטובות.
מערכה רביעית, תמונה ראשונה – לא התנהלה גרוע. הדרנים לפני המסך שוב. לאחריהם הפסקה ארוכה ומייגעת. הקהל, שאינו רגיל לעזוב את מושבו ולצאת אל מזנון הרענון בין שתי הסצנות, רוטן ונוהם. המסך עולה. יפה: דרך הקשת ניתן לראות את שולחן ארוחת הערב (החתונה). התזמורת מנגנת […]. השושבינים יוצאים. הם שתויים וניתן לראות שהם חושבים שעליהם להתנהג כליצנים ולפזז בריקודים מגוחכים. המשחק הפרוע ואווירת המסבאה מרדדים אותי לכדי ייאוש. ואז קיסלבסקי יוצא: זוהי פסקה פואטית ונוגעת ללב, אך קיסלבסקי שלי אינו יודע את תפקידו, שיכור כסנדלר, ודיאלוג פואטי קצר הופך למשהו דוחה ומעיק: הציבור אובד עצות. בסוף המחזה הגיבור מת משום שאין ביכולתו להתגבר על העלבון שספג. הקהל, שהתלהבותו הצטננה ועייפותו גברה, אינו מבין את המוות הזה (השחקנים התעקשו על כך: לי הייתה גרסה אחרת). יש קריאות הדרן לשחקנים ולי. במהלך אחד ההדרנים אני שומע צללים של שריקות בוז, האובדים בקולות מחיאות הכפיים ורקיעות הרגלים. בסיכומו של דבר אני מרגיש עייף ומרוגז. העניין היה מבחיל, על אף שהמחזה נחשב הצלחה."⁴⁹

הביקורות במוסקבה היו חריפות כהרגלן, לצד כישלון שני אוספי סיפוריו האחרונים (בערוב יום וסיפורים ססגוניים). אי־לכך החליט אנטון לנסות ולחפש את מזלו הספרותי בסנט פטרבורג. שם התהפך גורלו באחת: עותקים מכתב היד של המחזה, ששלח לחבריו ומכריו קודם בואו, זכו להערכה נלהבת עד סוערת, בכל מקום ואירוע שאליו הגיעו.

1888

הכתיבה, המנוחה וההצלחה: החיים ממשיכים כרגיל

מעודד מהביקורת החיובית ביקש אנטון להכניס שינויים במחזהו, אולם מששב למוסקבה לחדש את עבודתו, נשבה כליל בקסמה של יצירה אחרת, הערבה. כמוהו נשבה גם קהל הקוראים. הסיפור התפרסם בגיליון מרס של כתב העת המבשר הצפוני.
השפעתו הייתה מהממת.

אנטון חיבר מחזה נוסף בן מערכה אחת, הדוב, קודם ששם פעמיו חזרה לסנט פטרבורג. בפעם הקודמת שביקר שם התגורר אצל אחיו אלכסנדר ורעייתו החולנית. מיותר לציין שחוויותיו מהביקור היו מוטרדות, בלשון המעטה. הפעם התארח ביוקרת ביתו המפואר של סובורין ונהנה מזוהרם הנוצץ של חיי התרבות הסוערים. מוסקבה נראתה בעיניו מקום שונה בתכלית כששב אליה, כפי שנראתה לו טגנרוג בזמנה. השהות בבית אחד עם בני משפחתו הפכה בלתי אפשרית: "עתה חסו בצל קורתו שמונה אנשים, ובהם ניקולאי, ששב הביתה ושוטט בין החדרים שיכור, כושל ועירום למחצה. גם איוון נהג לבוא, ודשדש סביב אנטון משלוש אחר הצהריים ועד אמצע הלילה. גם מקומו של האב, המטיף העבדקן, לא נפקד ערב־ערב. "הם נחמדים ועליזים", כתב צ'כוב לאלכסנדר, "אבל אנוכיים, יומרניים, פטפטנים להחריד, רגילים להרעיש ברגליהם, ובנוסף לכל חסרי פרוטה. ראשי סחרחר עלי". וללאונטיב – שצ'גלוב: "לך יש אישה הסולחת לך אם אין לך כסף, אך לי יש בית שיתמוטט אם לא אשתכר סך ידוע של רובלים בחודש, וייפול כריחיים על צווארי."⁵⁰

אנטון ביקש לברוח; הוא שכר וילה בלוקה, אוקראינה, על שפת נהל פסיול ושהה שם ממאי ועד יולי, ומאוגוסט ועד ספטמבר, מובן שלא בגפו: חברים רבים הגיעו לבקרו וביתר הזמן בילה בחברתם של בני משפחת לינטבאריב, בעלי האחוזה. בין לבין שהה שבועיים בבית הנופש המפואר של בני הזוג סובורין בקרים וטייל בקווקז, באתוס, בסוחומי, בבאטום, בטביליסי ובבאקו.

משחזר למוסקבה חזרו לפקוד אותו גם תסמיניה הקשים של השחפת, אולם אנטון, כהרגלו, הוסיף להדחיקם. עם זאת, לצד החולי הגופי ותסבוכותיו המשפחתיות, בעיקר בעניינם של ניקולאי ואלכסנדר, שנדמה כי לא היו יכולים להימנע מלסבך עצמם בצרות חדשות, ידע אנטון גם עדנה גדולה: ב־7 באוקטובר זכה בפרס פושקין על קובץ סיפוריו בערוב היום והתרגשותו הייתה כה מרוממת עד שעלה בידה לדחוק כל אירוע אחר, שהעיב עד כה על שגרת יומו הטרודה והקשה.

1889

הגיע הזמן לעצור

השגשוג המקצועי הוסיף להאיר פנים לצ'כוב. בינואר החלו החזרות בסנט פטרבורג על מחזהו המתוקן איוונוב. ההצלחה הייתה חסרת תקדים ושטפה כליל את העיר, אזרחיה, מבקריה ואפילו את אנטון עצמו. ברם, נקודות הקיצון בחייו, ייאוש מול שמחה, הישגיות מול טרחה טורדנית, הוסיפו לאזן עצמן, האחת כנגד רעותה: "עייף מהבלי התהילה, שוב חלם צ'כוב לברוח מן העיר אל איזה נווה קיט, שם יתמכר לספורט החביב עליו ביותר, הדיג. […] במכתביו תכפו יותר ויותר ביטויי ההתפכחות והמרירות. "בשביל מי ובשביל מה אני כותב?" שאל את סובורין, "בשביל הקהל? הלוא איני רואה אותו, את הקהל, ואני מאמין בו פחות מאשר באיזה דומובוי. הוא נבער מדעת, חסר דרך ארץ, והטובים שבו אינם ישרים ואינם כנים כלפינו… האם נחוץ אני לקהל הזה או איני נחוץ לו, איני יודע… כללו של דבר, חיי משעממים אותי, ולעתים אני מתחיל לשנוא, מה שלא קרה לי מעודי. הפטפטת האווילית, האינסופית, האורחים, ביקורי החולים, שניים־שלושת הרובלים שנותנים לי, כנדבה (בעבור בדיקה), הוצאות הנסיעה בכרכרות אל חולים שאינם נותנים לי ולא קופייקה, בקיצור, אנדרלמוסיה שכזאת, שאתה רוצה רק לברוח מן הבית. לווים ממני כסף ולא מחזירים, סוחבים ממני ספרים, אין חסים על זמני… רק אהבה נכזבת חסרה לי."⁵¹

אנטון היה אדם של ניגודים: אדם שנדרש לחברה אך הוכנע תחת עומס טרדותיה הבלתי פוסק; ילד שנשבע להגן על משפחתו אך הובס נפשית מפני בעיותיהם הבלתי פוסקות וקיטוריהם הבלתי נגמרים; הבן שנטל על עצמו את עול האב המפרנס וכרע תחת נטל המחויבות הכלכלית התמידית. מנוחה נפשית אמיתית מעולם לא התאפשרה לו; מנוחה רגעית לוותה תמיד ברגשות אשם. כתיבה הייתה לצורך חיוני מפני שהיה בה צורך כלכלי. הרפואה, שנולדה מתוך משאלת לב לעזור לחסרי הישע, נכבשה תחת נטל המחויבות לפרנס משפחה שלמה שסירבה, משום מה, לפרנס את עצמה או להקל במשהו מעוצמת הנטל.

צ'כוב עָיַיף: עָיַיף מן המאבק, עָיַיף מן הביקורת, עָיַיף מן הריצות, מתפקיד המחלץ, הכבאי והמושיע.

ואם בכל אלה אין די, הרי שבסיכומו של דבר היה צ'כוב גם אדם חולה, לא משנה כמה ניסה להכחיש או להסוות זאת; החולשה הגופנית ממנה ניסה להתעלם, המחושים, הכאבים, התשישות ומראה הדם שהיה לדידו האיום הגדול ביותר – די היה בהם כדי להכניע כל אדם. צ'כוב שרד מכוח חובותיו שנטל עצמו אף על פי כן, עד לנקודת הפקיעה: מותו של ניקולאי.

גסיסתו של ניקולאי, שחלה בטיפוס ובשחפת, הייתה ממושכת. אנטון טיפל בו במסירות, צופה ומשגיח כל העת בפגעי המחלה שממנה סבל בעצמו. אף על הקושי העצום, לא מש מצד אחיו אלא לרגע אחד של מנוחה, שהיה – בדיעבד – הרגע האחרון לחייו: "באמצע יוני בא אלכסנדר אליו ללוקה. איוון הקדים אותו. בכך נתאפשרו חילופי המשמרות, וצ'כוב הרגיש שהוא זכאי ליטול לו חופשה. […] אך בדרך פרצה סופת גשם – כאילו רצו השמים להענישני על שנטשתי את משמרתי, אמר. כבר למחרת בואו שב מן העיר איכר והביא לו מברק רווי מים: "'קוליה נפטר". אף על פי שציפה לבשורה, שבר היגון את ליבו. […] בהגיעו ללוקה מצא את יקיריו הלומי צער. "הנפש מרוצצת", כתב אלכסנדר לאביו, "הדמעות חונקות אותנו. הכול ממררים בבכי. רק אנטון אינו בוכה. וזה סימן רע.""⁵²

אנטון הוא שטיפל בסידורי הלוויה.
אנטון הוא שתמך בבני משפחתו האבלים.
כרגיל, היה זה אנטון אשר סידר את העניינים עבור כל השאר.

משחזר למוסקבה חזר לכתוב. החיים חזרו לשגרה, אך השגרה עבור צ'כוב הייתה עולם של עשייה ללא הפוגה: שבחים על הסופר המבריק והמוכשר לצד ביקורות נוקבות וכישלונות בימתיים (ביניהם כישלון מחזהו החדש, שומר היערות). לראשונה התגבשה בו בבהירות תחושה פנימית יוקדת להפיק יצירת אומנותית ולא עוד סיפורים על פי דרישה. הוא ביקש חופש כדי להתאחד עם עצמו. בשנה זו פרסם את סיפור משעמם על אודות גיבור המחפש כיוון שינסוך בו השראה ומטרה לחיים.
משאלת הלב הזו קיבלה עד מהרה ביטוי יוצא דופן;
במסגרת לימודי המשפטים נכח אחיו, מיכאיל צ'כוב, בהרצאה על בתי כלא. אנטון נתקל ברישומיו ומצא בהם את התכלית שחיפש.

1890

המסע אל אי השדים

"אני יוצא לדרכי משוכנע בתכלית שמסעי לא יתרום תרומה יקרת ערך לא לספרות ולא למדע… רצוני לכתוב מאה עד מאתיים עמודים, ובכך לפרוע חלק קטן מחובי כלפי הרפואה, שנהגתי בה כחזיר, כידוע לך… חוץ מזה, אני מניח שמסע כזה כרוך במאמץ גופני ושכלי בלתי פוסק של חצי שנה לפחות, והדבר נחוץ לי מאוד: אני אוקראיני, וכבר התחלתי מתמכר לעצלות. על האדם לאלף את עצמו. אפשר שהנסיעה היא מעשה שטות, עקשנות, גחמה, אך חשוב ואמור לי מה אפסיד בצאתי לדרך… אתה כותב לי, למשל, שסאחאלין אינו נחוץ לאיש ואינו מעניין איש. האומנם סאחאלין עשוי להיות לא נחוץ ולא מעניין אך ורק לחברה שאינה מַגלָה אליו אלפי בני אדם ואינה מבזבזת עליו מיליונים. אחרי אוסטרליה, בעבר, וקאין, סאחאלין הוא המקום היחיד שאפשר לחקור בו התיישבות שכולה פושעים… סאחאלין הוא מקום של ייסורים קשים מאין כמותם, ייסורים שרק האדם, בין שהוא בן חורין ובין שהוא עבד, יכול לשאת… צר לי על שאיני רגשן, שאלמלא כן הייתי אומר לך שעליו לעלות לרגל למקומות כמו סאחאלין, כשם שהתורכים הולכים למכה… כיום יודעת אירופה הנאורה כולה, שלא הסוהרים אשמים, אלא אנו כולנו – אבל לנו לא אכפת, אין זה מעניין אותנו. לא, אני מבטיחך שסאחאלין נחוץ ומעניין, ורק על דבר אחד יש להצר: שאני הנוסע לשם ולא אחר, מוסמך ממני, כשיר ממני לעורר את התעניינותה של החברה. שהרי אני נוסע למען הבלים בלבד."⁵³

ההכנות לקראת הנסיעה היו קדחתניות, שלא לומר מוטרפות: אנטון ביקש לקרוא כל שנכתב על אודות המקום – בכך סייעו בידיו מאריה ואלכסנדר. הוא קיבל תעודת שליח אותו מטעם הזמנים החדשים והוצג בפני אישיים רבי דרג והשפעה – בכך סייע בידו סובורין. הוא הותיר צוואה אחריו, בה מינה את אחותו מאריה למוטבתו היחידה ודאג להצטייד בבגדים חמים במיוחד.

בחודש אפריל הגיע הרגע; כל בני משפחתו וקומץ ידידים ליוו אותו אל תחנת הרכבת – שלושה מהם (אחיו איוון, ידידו הצייר לֵוִיתָן ואולגה קונדאסובה, שהייתה מאוהבת בו בחשאי) אף ליווהו עד תחנת סרייגבו. מסעו היה ארוך, מתיש ומייגע; אמצעי התחבורה היו עלובים, מזג האוויר מקפיא, התפאורה האנושית דלילה על רקע ערבות השיממון. אדם בריא היה וודאי מתקשה בכך – כל שכן אדם חולה וחלש כאנטון, אולם במרוצת הזמן התרגל גופו לתנאים הקשים. אחרי הכול, היו לו ארבעה חודשים להסתגל.

סחלין מנתה חמש מושבות עונשין, שאכלסו אסירים פעילים לצד אסירים לשעבר (שכן אסיר שסיים לרצות את עונשו חויב להישאר ולקבוע באי את משכנו), כמו גם את נשותיהם של כמה מהמוגלים, שנדדו למקום בעקבות בעליהן ופרנסו את עצמן באמצעות מכירת גופן לכל מי שידו משגת.

הבארון קורף, מושל האזור, התיר לצ'כוב גישה חופשית בטיוליו ובפגישותיו עם האסירים, ופרש בפניו תמונת מצב מהוגנת למדי על אודות עבודה ראויה וחיים קשים אך נסבלים. המציאות, כפי שהתעקש אנטון לגלות בעצמו, הייתה חמורה הרבה יותר: "היו שם אסירי כפייה כפותים ומרותקים בשלשלאות למריצותיהם, שאולצו לעבוד על גחונם במחילות של מכרות הפחם. בבית החולים באלכסנדרובסק היה מחסור בתרופות הבסיסיות ביותר, והחולים ישנו על הרצפה, או על קרשים. הכניסה לבתי היראה אסורה הייתה על האסירים. בפסולת האדם המצחינה שלטו ללא מצרים סוהרים שלא הייתה כל דרך לערער על אלימותם ועל שרירות לבם. לפקידי מערכת הענישה היו כל הזכויות, ולאסירי הכפייה אף לא אחת. לפיכך איבדו רוב האסירים כל רגש כבוד אנושי. הם גנבו איש מרעהו, התרפסו לפני השומרים, הלשינו זה על זה, שתו לשוכרה ובלילות שיחקו בקלפים לאור נר."⁵⁴

אנטון נחשף לעוולות גדולות ונכח באירועים קשים, החמורים שבהם היו עונשי ההלקאות אשר ייסרו אף את לילותיו שלו. היו רגעים שבהם הרגיש כי פגש בגבולותיו הקיצוניים של הידרדרות האדם. במכתבו לסובורין מה־11 לספטמבר, שעה שהיה כבר בדרכו חזרה, סיכם את התרשמויותיו: "ראיתי הכול, כך שהשאלה היא לא מה ראיתי אלא איך ראיתי זאת. איני יודע מה ייצא מכך, אך עשיתי הרבה מאוד. אספתי מספיק חומר לשלושה מאמרים אקדמיים. התעוררתי כל בוקר בחמש והלכתי לישון מאוחר; ובמהלך היום כולו הייתי מצוי במתח בגין המחשבות על כל הדברים הרבים שעדיין לא עשיתי; וכעת משסיימתי עם מערכת ההרשעות, אני חש שראיתי הכול אך עדיין לא הבחנתי בפלילים […]. הייתה לי את הסבלנות לערוך מִפְקַד אֻכְלוּסִין על כל תושבי סחלין. עברתי בכל ההתיישבויות, נכנסתי לכל בקתה ודברתי עם כל אדם; עשיתי שימוש במערכת כרטיסיות ביצירת המפקד, וכבר רשמתי למעלה מעשרת אלפים אסירים ומתיישבים. במילים אחרות, אין בסחלין אסיר או מתיישב אחד שלא דיבר איתי. הייתי מוצלח במיוחד עם מִפְקַד האֻכְלוּסִין של הילדים, בו אני תולה תקוות גדולות."⁵⁵

מצבם של הילדים שהתגוררו במושבת העונשין עם הוריהם, נגע לליבו של אנטון באופן מיוחד. הם היו חלק נוסף בפסיפס הקודר של מציאות סחלין: רבים מהם חיו מבלי לדעת מי היו הוריהם וכולם היו משוללי השגחה, חסרי טיפול ותשומת לב – רעבים, מוזנחים, נבערים. "הילדים מביטים באדישות באסירים הכבולים בשלשלאות… הם משחקים בחיילים ובאסירים… מדברים על משוטטים ועל שוטים… הם יודעים היטב מהו תליין…"⁵⁶

מקרה חריף שנחקק בזכרונו אירע דווקא בעת הגעתו לאי: על ספינת הקיטור נמצאו גם אסירים, ביניהם גבר שרצח את אשתו והיה כפות ברגליו בשלשלאות ברזל. הוא הפליג בלוויית בתו בת השש שמיהרה אחריו לכל מקום שאליו פנה, מחזיקה את שלשלאותיו בידיה הקטנות.

סיכומו של דבר שהה צ'כוב בסחלין במשך שלושה חודשיים ויומיים. חודשיים נוספים ארכה חזרתו הביתה. הפעם הייתה זו נסיעת תענוגות כמעט – ועל אף שנמנע מהפלגה דרך ארצות הברית בגין עלות הכרטיס ודרך יפן בגין החשש מפני מגפת הכולרה, היה זה שיוט חובק עולם, מגלה תרבויות ועמים: הונג קונג – יקרה ומפותחת, שוקקת החיים; ציילון (סרי לנקה) – גן עדן עלי אדמות על יערות הדקלים ונשותיו כהות העור; ים סוף המדכא; סיני המרגש.

כששב לבסוף לרוסיה, נדמה שלא היה גבול לאושרו: "הידד! הנה אני לבסוף יושב ליד שולחני בבית […]. יש לי כעת הרגשה שמחה כאילו מעולם לא רחקתי מכאן כלל. אני חש בטוב ונרגש עד לשד עצמותיי […].  עבדתי [בסחלין] בלחץ גבוה […]. אני יודע רבות כעת, אך הבאתי עמי תחושה איומה. בזמן שישבתי בסחלין, תססה בקרבי מרירות כמו בגין חמאה מעופשת. כעת, כשאני נזכר בכך, סחלין נדמית בעיני כגיהינום המושלם [… ].עולמו של אלוהים הוא מקום טוב. הדבר היחיד שאינו טוב בו הוא – אנו. כמה מעט צדק וענווה יש בנו. כמה מעט אנו מבינים אהבת מולדת אמיתית מהי! בעל הולל ושיכור אוהב את אשתו וילדיו, אך איזו תועלת יש באהבה זו? אנו, כך אנו אומרים בעיתוננו, אוהבים את ארצנו מולדתנו, אך כיצד אהבה זו מבטאת עצמה? במקום ידע – חוצפה ועזות מצח, יהירות ללא גבול. במקום עבודה – עצלנות וחזירות. אין צדק, תפיסת הכבוד אינה מרחיקה מעבר ל"כבוד המדים" – המדים הנראים בשכיחות גבוהה כל־כך מעטרים את תאי הנאשמים בבתי המשפט שלנו. עבודה היא מה שנדרש והיתר יכול ללכת לעזאזל. ראשית עלינו להיות הוגנים, וכל היתר יתווסף עלינו."⁵⁷

אכן, נסיעתו לסחלין הותירה באנטון חותם בל יימחה, אך על אף להיטותו הרבה לכתוב ולגלות ברבים את רשמיו ומסקנותיו, מציאות היום־יום שוב פילסה את דרכה לדרוש את  תשומת ליבו בגין נטל הפרנסה ועול התמיכה במשפחתו.

1891

אדוני בעל האחוזה, אנא גש וטפל בשכניך

צ'כוב הרבה לנאום על אודות מסעו לסחלין ואף הצליח לגייס אלפי ספרים, אותם שלח לילדים העזובים שעל אי. עם זאת, לא כולם ראו בעין יפה את השתדלותו ולהיטותו לדבר; מבקריו טענו להידרדרות באיכות כתיבתו, והאשימוהו בחיקוי עלוב של ביקור דוסטוייבסקי במחנה עבודה לפושעים וברצונו להתפרסם על חשבון גורלם הטרגי של אסירי האי. רבים צקצקו בלשונם גם נוכח יחסיו הקרובים עם סובורין העשיר ורב־ההשפעה ותיארוהו כנערת שעשועיו הכנועה. אנטון לא שעה לדבריהם ועל אף שלא נותר אדיש לקיטונות השנאה והביקורת, לא הניח להם להשפיע על שגרת חייו וכתיבתו.

למרות שלא מכבר חזר מטיולו הגדול, נעתר בחדווה גדולה להזמנתו של סובורין להצטרף אליו ואל בנו בטיולם באירופה: וינה ההדורה והתרבותית, ונציה המרהיבה ביופייה וכמובן התנאים המשופרים לאין שיעור – הכול היה שונה כל־כך ממסעו הקודם, הסגפני והקשה. אך "עם בוא הגשמים ראשונים דעכה התלהבותו. […] המשך מסעו באיטליה – בולוניה, פירנצה, רומא, נפולי – אכזב אותו יותר מששימחהו. תייר שקדן היה, וביקר בכל מקום שנצטווה לראותו, אך בהדרגה, לנוכח גודש שכיות החמדה, התחלף תאבונו בתחושת שובע. הוא עייף מן ההתרוצצות בין האתרים למוזיאונים; כפות רגליו וגבו כאבו; […] אווירתה המזויפת [של מונטה קרלו] לא הייתה לרוחו. כל דרי הצוק הזה לא חיו אלא למען הכסף, הקלפים, הראווה. […]."⁵⁸
אפילו פריז הזוהרת, שהדהימה אותו בחופשיותה החברתית והמדינית, נמאסה עליו בסופו של דבר.

בעיקר דאג בגין עלותו הגבוהה של המסע: אנטון נדרש להתאים עצמו לפאר התנהלותם של חבריו העשירים – מאמיר בכך את חובו ולפיכך את התחייבותיו, דבר בלתי יעלה על הדעת בהתנהלותו הקיומית ־כלכלית, שהקריבה את רצונותיה על מזבח רווחתם של קרובי משפחתו.

שנת 1891 הייתה שנה עמוסה ומבולבלת עבור אנטון. נסיעותיו המרובות עייפו את גופו והתישו את נפשו; הוא ביקש להתיישב במקום אחד, לייצב את חייו לכדי שגרה נכונה ופעלתנית, אך אף אחד מהבתים אשר שכר – יחד עם בני משפחתו – לא הניח את דעתו. הוא נקרע בין מחויבותו לסיום את מטלת הכתיבה על סחלין לבין הצורך להתפרנס מסיפורים קצרים. באותה שנה היה עסוק בנובלה דו־קרב, שמשכה את ליבו ועטו בצורה קוסמת יותר מהררי המידע והנתונים על אודות סחלין, עובדה שהסבה לו ייסורי מצפון בלתי מבוטלים.

נדמה שהניגודים שלטו בכל היבט מחייו: אורחים הוסיפו לגדוש את ביתו, ואף שנדרש לחברתם נוכחתם הבלתי פוסקת הכבידה עליו ועל קצב עבודתו. הוא התרועע עם נשים, אחדות מהן אף שבו את ליבו, אך מעולם לא התמסר ברצינות ולא הצהיר בגלוי על אהבתו ומחויבותו. אפילו התייחסותו לסופר הרוסי הדגול, לב טולסטוי, נעה מביקורת נוקבת וחריפה על סיפורו סונטת קרויצר להערצה מלאת פלא נוכח מעשי הצדקה הגדולים שעשה למען האיכרים הרעבים. אנטון ביקש לסייע בעצמו לנדכאים ולחולים, אך חוליו שלו מנע ממנו את האפשרות לעשות כן. אפילו תפיסתו העצמית את מקומו ותפקידו בעולם התחבטה בין מקצועו כרופא לבין עיסוקו כסופר: "אם אני רופא, דרושים לי מטופלים ובית חולים; אם אני איש ספרות, עלי לחיות בקרב אנשים במקום בדירה עם נמייה [אותה הביא במסעו חזרה מסחלין], עלי לנהל ולו נתח קטן של חיים חברתיים ופוליטיים – אך חיים אלו בין ארבעה קירות, ללא טבע, ללא אנשים, ללא מדינה, ללא בריאות ותיאבון, אינם חיים אלא סוג של […] שום דבר אחר."⁵⁹

את הפתרון למצוקתו הנפשית, הגופנית והכספית מצא צ'כוב בכפר. ליתר דיוק, ברכישת בית כפרי; עלות החיים בכפר אינה שוות ערך לעלותם הגבוהה של החיים בעיר, ואת הזיהום, הצפיפות והדוחק יחליפו המרחבים הפתוחים והאוויר הצלול, אשר יתרמו רבות לבריאותו הרופפת. היעדרם של האנשים הצובאים על ביתו השכם והערב יפנה עבורו זמן, אותו יוכל להקדיש לעבודתו הספרותית ולקריאה. תשעה חודשים ישהה בביתו ואת יתרת השנה יבלה בפטרבורג. ללא ספק – בית בכפר היה הפתרון המוצלח ביותר וצ'כוב מצא את הבית המושלם: אחוזה סמוך לכפר מליחובו, ארבעים ק"מ דרומית למוסקבה; שלוש מאות אקרים של סבכי שיחים צעירים, בוסתן, גן, שדרת עצים גבוהים, אסמים ומחסנים חדשים ומכובדים למראה, מַטְחֵנָה, נחל, סירה, לול חדשני, זמירים, תרנגולי הודו, צפרדעים וכמובן – אחוזה מרווחת, מוארת וחמה, בעלת גג ברזל, מרפסת לגן וחלונות צרפתיים גדולים – שלושה בחדר בו בחר אנטון כחדר עבודתו.

1892

מליחובו

בשנת 1892 השתקע צ'כוב במליחובו עם משפחתו: הוריו, אחותו מאריה ומיכאיל, אחיו הצעיר.
נכדו של צמית לשעבר, נער עני שנותר לבדו בחוסר כל לאחר פשיטת הרגל של אביו וסטודנט שנאבק לשרוד, היה לבעל אחוזה בגיל שלושים ושתיים בלבד. על אף שסובורין הלווה לו את ארבעת אלפי הרובלים שנדרשו לחתימת החוזה ואף חתם על הערבויות הנדרשות, ידע אנטון כי הישג זה בא לו הודות לעבודתו הקשה והמאומצת וידיעה זו מילאה אותו גאווה ותחושת הישגיות מכובדת.

הגם שנבנתה לא מכבר, נדרשה האחוזה לעבודת שיפוץ נרחבת, משימה אליה התגייסו כל בני הבית ובראשם אנטון עצמו. הנאתו ושמחתו לא ידעה גבול: "משהו מופלא ומרגש מתרחש בטבע, הפיוט והחידוש שמפצים על כל אי־הנוחיות שבחיים. כל יום יש כאן הפתעות, אחת טובה יותר מרעותה. הזרזירים חזרו, בכל מקום נשמע גרגור מים, במקומות שבהם הפשיר השלג הדשא ירוק כבר. היום נמשך כמו לנצח. אדם חי כאן כמו באוסטרליה, איפשהו בסוף העולם; מצב הרוח רגוע, מהורהר וחייתי, במובן שאין צער על האתמול או הסתכלות קדימה אל המחר. מכאן, רחוק כל־כך, נראים האנשים טוב, וזהו טבעי שכן בהליכה מהכפר איננו מסתתרים מפני אנשים אלא מפני גאוותנו, שבעיר בקרב אנשים הינה בלתי צודקת ופעלתנית ללא כל שיעור. בהתבונני על האביב, יש בי ערגה איומה לקיומו של גן עדן בעולם אחר. למעשה, לפרקים אני כה מאושר שאמונותיי הטפלות דוחקות בי להיזכר בנושיי, שיום אחד יגלו אותי מאוסטרליה שבה זכיתי באושר כה רב […]."⁶⁰. התרגום שלי.]

החיים במליחובו היו עידן הזהב של חייו: כאן כתב את הבית עם עליית הגג, חיי, פרי עכבית, האיכרים, אשתי, שכנים וחדר חולים מספר 6 לצד סיפורים רבים אחרים. בני המשפחה חיו תחת קורת גג אחת, כל אחד בעולמו: האם טרחה במטבח, האב עסק בנאומיו באדיקות (שאף החריפה לעת זקנה) בסלון, אנטון כתב בחדרו ומאריה ניצחה על כולם. בחדר השינה הסגפני שלה נתלה דיוק גדול של אחיה, לו הקדישה את עלומיה ואת כל הווייתה. מאריה הייתה לאנטון מה שהיה הוא לה – מסגרת המאפשרת את החיים ויוצקת לתוכם תוכן וערך. תכלית קיומה הייתה לאפשר לו קיום נוח ככל האפשר, על מנת שיוכל ליצור, לעבוד ולחיות כהלכה. "נעולה מגפיים כבדים ומטפחת לבנה כרוכה לראשה עבדה מאריה בלי לאות בשדות, עושה מלאכתם של ארבעה, וגוננה בקנאות על שלוותו של הסופר. היא הגתה לו הערצה ללא סייג, ללא פשרות, מין סגידה שגבלה בהקרבה עצמית מוחלטת. בוודאי מפני שאהבה אותו לא חשבה על נישואים. היה לה איש דגול בחייה, והיא לא יכלה להעלות בדעתה לפנות לו עורף למען איזה סיפוק רגשי נחות. אותה עכבה עצמה פגעה גם בצ'כוב. שוב ושוב חצצה המחשבה על אחותו בינו לבין שאר הנשים. למה לו רעיה, כשיש לו מאריה? פלירטים קלילים, אהבהבי קיץ, כן, אך להרחיק לכת מעבר לכך – לא. מאריה שמחה על כך בסתר ליבה. […] כדי להיות מאושר דרושה הייתה לו מאריה לצידו – שקטה, עמלנית, אוהבת, ובלי מחזרים שיסיחו את דעתה מאחיה. הם נועדו זה לזה, רחשו זה לזה רגשי הערכה ורוך ולא היה להם צורך באיש זולתם – הם היו זוג בל ייפרד, שאילוצי הבשר הנחותים הם ממנו והלאה."⁶¹

חרף שלוות החיים בכפר, לא הרפה אנטון מקפדנותו העצמית על סדר וניקיון: לא אכל הרבה או ישן שעות ממושכות, אלא התעורר מוקדם מאוד, שתה כוס קפה ואז פנה לעבודתו – לעתים כותב על שולחנו, לפעמים על אדן החלון הצופה אל הגן.

גם עיסוקו כרופא ידע שגשוג ופריחה: מספר מטופליו בכפר עלה על מטופליו במוסקבה. הם הגיעו לעתים ממרחק של עשרים קילומטרים ויותר, צועדים ברגל או נישאים על עגלות. היו פעמים ותור הנשים והילדים לפני דלתו החל משעות הבוקר המוקדמות ונמשך עד צהרי היום המאוחרים. ממרבית החולים, איכרים ברובם, לא גבה תשלום עבור טיפולו. הוצאותיו על תרופות הייתה ניכרת, אולם העלות הגבוהה ביותר הייתה הוצאות מסעותיו לביקור חולים, שלעתים ארכו שעות רבות וצמצמו את זמן כתיבתו הספרותית. עם זאת, עיסוקו הרפואי העשיר את עולמו כשאפשר לו לבוא במגע עם מגוון בניה של החברה הרוסית וחנן אותו בהשראה מצד אלפי טיפוסים ומרקמים אנושיים.

הדבר ממנו ביקש להימנע במוסקבה – זרם האורחים הבלתי פוסק – רדף אותו גם במליחובו: על אף שלא יכול היה להתקיים בלעדי אורחיו, הפעם גדשה נוכחותם ושהותם את הסאה; הם הסיחו את דעתו וניתקו את חוט מחשבותיו. הוא עדיין היה המארח הידידותי, השנון, הנלהב, המאופק והמשעשע, אך כדי לכתוב היה עליו לצאת אל הגן, אל השקט שמחוץ לטווח צחוקם, נגינתם ושירתם של אורחיו בסלון ביתו.

עם התפרצות מגיפת הכולרה במוסקבה וסביבותיה נעתר צ'כוב לפנייתה של מועצת הגהות האזורית ועמד בחזית המאבק נגד המחלה, באזור שמנה עשרים וחמישה כפרים, ארבעה מפעלים ומנזר: "הוא […] קרא את החיבורים החדשים ביותר בנושא והורה לבנות צריפים בשביל לבודד בהם את החולים […]. הואיל וחסר לו כסף לפרוע את החשבון פנה לחברים, לשכנים, לתעשיינים עשירים והפציר בהם ב"כוח שכנוע של פושט יד". הוא התרוצץ בדרכים בטאראנטאס עלוב, עבר רצוץ ויגיע מכפר לכפר, לימד את האיכרים החדשנים כיצד להישמר מן הנגע, ובנוסף לכך גם טיפל במקרים של טיפוס, קרמת ושנית. בתוך פרק זמן של שבועות ספורים ראה אלף חולים."⁶²

בבקרים קיבל מטופלים בביתו ואת שעות הצהרים בילה נסיעות על פני שטחים אדירים, בדרכים משובשות שלא הכיר, על גבי עגלה רעועה המובלת על ידי סוסים עלובים. בהיעדר משאבים נדרש צ'כוב לשמש כרופא וכאח סניטר, לטפל באופן בלתי פוסק בעניינים טפלים וקטנוניים ולעמוד בפני גסותם וחשדנותם של האיכרים, שהרגלי ההיגיינה שלהם היו בלתי נסבלים ממש. הוא הרצה בפני מטופליו, טיפל בהם, התרגז עליהם ולא שלשל לכיסו ולו קופיקה אחת מהתרמת הצדקה אשר ניהל עבורם בהצלחה גדולה. הודות לצחות לשונו הקבצנית עלה בידו לגייס את התקציב לבנייתם של שני מבני בתי חולים מצוידים להפליא ועוד חמישה מבנים נוספים, מצוידים ברמה בסיסית, אך לו ולפרנסת משפחתו לא עלה בידו לדאוג; עם מצב בריאותו החלש ממילא, הוא הותש עד אפיסת כוחות ממש. לכתוב לא נותר לו זמן והדבר ייסר את נפשו, שכן זניחת הספרות הביאה אותו לכדי חרפת רעב – שהרי עבור עבודתו כרופא לא קיבל שכר ולעתים אף סירב בעצמו לגבות תשלום בגין שירותיו.

יופייה של מליחובו לא נסתר ממנו, על היבול התירס המשמעותי שקצרו בקיץ, שמכירתו עשויה להניב אלף רובל, על קסמו של הגן, הררי המלפפונים והכרוב הנפלאים. אלמלא הכולרה יכול היה זה להיות הקיץ המאושר ביותר שחווה מימיו – חם, יבש, משופע בפירות ובירקות, אך הקושי והשעמום והבדידות הקדירו את רוחו. הוא חש עצמו תלוש, לא שייך לאיש, לא חושב, קורא או עוסק בדבר אחר פרט למגיפה. הטיפול בה מילא את ימיו ולילותיו ללא הפוגה, אך העיסוק בה היה זר לליבו והרחיקו מהדבר שרצה באמת לעשות.
ברם, חרף תחושותיו האישיות, מאמציו המסורים נשאו פרי.

ההתמודדות עם מצב העניינים התובעני והמורכב אך חידדה את הכרתו של צ'כוב בדבר טוב ליבם וחריצותם של אנשים טובים, שפעלו למען רווחתו ושלומו של האחר, בשונה מהפוליטיקאים העירוניים אשר רתמו את המחלה לתועלתם שלהם, מבלי לנקוף אצבע לעזרת הציבור.

1893

הכיבושים הרומנטיים מגיעים לשיאם

החורף במליחובו היה ניגודו המושלם של הקיץ המלבלב; עליזותו של אנטון נעלמה כליל, ודומה שנקברה תחת עגמומיות השלג והשעמום שפשה בכול. יצר הנדודים שב להתעורר בו אך רוחו לא הייתה פנויה באמת ליהנות מביקוריו במקומות אחרים. יותר מכל, דומה שרק ביקש לברוח –  מעצמו ומדיכאון החורף שפקד אותו. מצב בריאותו הוסיף להידרדר ומחוייבותיו למשפחתו ולעבודתו החזיקוהו במקומו ושימרו את תסכולו.

למרבה המזל, האביב והקיץ הביאו לשיפור משמעותי במצב הרוח הקודר.

בין אורחי האחוזה הקבועים נמנתה לידיה מיזינובָה, שכונתה ליקָה. צ'כוב פגש בה לראשונה כשהייתה בת שמונה־עשרה: "נערה דשנה […] בעלת עור צח, שיער בלונדיני ועיניים אפורות זוהרות [… שהייתה] מורה עוזרת בבית הספר שבו לימדה מאריה [אחותו] היסטוריה וגיאוגרפיה. צ'כוב שבה את ליבה בכישרונו, תווי פניו התואמים, בחיוכו הענוג, אך ככל שהרבתה להתעניין בו, כן גברו חמקנותו ולגלגנותו."⁶³
בימים ההם התחרתה על ליבו של אנטון מתמטיקאית צעירה בשם אולגה קונדאסובָה, אולם כשהעזה אולגה לרמוז על גונם האמיתי של רגשותיה, נרתע אנטון והדיר עצמו ממנה. אולגה שמרה אמונים לאהבתה ואף הייתה כאמור חלק מ"השלישייה" שליוותה את אנטון כברת דרך נכבדת בדרכו אל סחלין, אך הוא מעולם לא השיב לה אהבה.

גם ליקה נותרה נאמנה לרגשותיה והודות לחברותה עם מאריה הפכה לחלק מהנוף המשפחתי, גם אם לא האישי. אנטון כתב לה מכתבים מלאי רגש הערצה ותשבחות סוערים כחלק ממשחק החיזור ששיחק עמה, שלא בהגינות יתרה: ליקה הנהדרת, המקסימה, המדהימה, ליקה הזהובה, ליקה אם הפנינה, ליקה בעלת היופי השטני – אלו היו כינויה השגורים בעטו. פעם אף כתב לה ששעה שבני משפחתו יוצאים בצוותא לטיול בגן אחוזתם הנפלא, הוא עוצם את עיניו ומדמיין אותה צועדת לצידו.

ועדיין הנימה הלעגנית של כתיבתו סייעה בידו להתנער מכל נימה אישית של רגש כן; הוא הצהיר שנסחרר מפני חזותה המצודדת ואף ביטא קנאה כלפי מתחריו האפשריים, ביניהם חברו הקרוב לֵוִיתָן, אך מעולם לא הודה שהצליחה לגעת באמת בנימי נפשו. הוא ביקש – כמעט התחנן בפניה לבוא לבקרו, אך כשנזף בה על היעדרותה וביטא געגועים כלפיה, השתמש בלשון רבים – מסתופף עם משפחתו תחת הצידוק שחסרונה שיבש את אורחות הבית באופן בלתי נסלח. דווקא הדברים שנזהר מלומר העידו על רגש קרבה והזדקקות, שהיה אולי חזק מכדי שיעז להודות בקיומו.

בלבולו וחוסר החלטיותו של צ'כוב היו לעינוי של ממש עבור ליקה, שלא ידעה כיצד לפרש וכיצד לנהוג נוכח הפכפכנותו הרגשית והסתירות החריפות בהתנהגותו: האם אהב אותה? ובאם אהב אותה, מדוע סירב לשאתה לאישה?
כדי לצוד את תשומת ליבו ולעורר את קנאתו, פצחה בפלרטוט סוער עם אחד ממכריו הנשואים, פוטאפנקו, אך שלוותו של אנטון נותרה בעיניה. שלוותה של ליקה, לעומת זאת, החלה להיחלש. היא "שבה למוסקבה מעורערת, אומללה ואובדת עשתונות, והתמכרה לחיי הוללות. "אני שורפת את הנר משני קצותיו", כתבה לצ'כוב. "בוא ועזור לי לשרפו מהר ככל האפשר, כי ככל שימהר להישרף, כן ייטב! […] יש בעולם רק גבר אחד שיכול היה לבלום אותי בהרס העצמי הזה. אך גבר זה אינו מתעניין בי כלל. מה עוד שכבר מאוחר מדי… אל תשכח את זו שנטשת. […] אתה יודע בדיוק מה הם רגשותיי כלפיך, ועל כן איני מתביישת כלל לכתוב לך. כן יודעת אני שיחסך אלי מתנשא ואדיש. שאיפתי הגדולה ביותר היא להתרפא מן המצב הנואש שאני שרויה בו, אך קשה לי מאוד לעשות זאת בכוחות עצמי. אני מתחננת לפניך שתעזור לי. אנא ממך, אל תבקש ממני לבוא לראותך ואל תנסה עוד לראות אותי". ובשביל להשתחרר מן הקסם שהילך עליה צ'כוב גם מרחוק, הייתה לפילגשו של פוטאפנקו."⁶⁴

אולם, על אף שהבינה ליקה היטב את חומרת מצבה, כמו גם את נסיבות כאבה ומצוקתה, לא עלה בידה להשתחרר מעול אהבתה לצ'כוב.;היא חשה תלויה בו לחלוטין, נדרשת לאהבתו ולהכרתו גם כשהיה אדיש כלפיה ואפילו כשנקשר עם שחקנית צעירה ממוסקבה – לידיה יאבורסקאיה.
לידיה יאבורסקאיה הייתה כל מה שצ'כוב סלד ממנו: פתיינית מקצועית, מלאכותית, סוערת ובלתי צפויה. הידיעות על מערכת היחסים בין הסופר והמחזאי לשחקנית התפרסמו בכל מוסקבה, אך ליקה סירבה לוותר; לא נאמנה לרצונה להתנתק מצ'כוב או לבקשתה, שיתנתק הוא ממנה, ניסתה לזכות בליבו בכל דרך, לברר את כנות רגשותיו כלפי אותה לידיה ובעיקר התחננה – נואשת – שיכתוב לה.
אך הוא סירב.

אולי היה זה חוסר המאבק והקלות הבלתי נסבלת שהביאו את אנטון להקל ראש בכל אותן נשים שהתחננו לאהבתו, שכן היה מוקף נשים צעירות ויפות במשך כל חייו; כשהיה צעיר, היה זה משום אופיו ומראהו המצודד. משבגר והתפרסם, היה זה משום כוחו כאיש רוח וכיוצר דגול וידוע. רבות מהן היו חברותיה של אחותו מאריה, שתמיד שהו בחברת בני המשפחה. מעולם לא היה בלעדי עדת מעריצות חינניות, שביקשו לקשור את גורלן בגורלו אך מעולם לא נמצאה ביניהן זו אשר נדרש היה לטרוח כדי לכבוש את ליבה: הן היו אלה שטרחו תמיד לכבוש את ליבו.

""אני חי כמו נזיר," התבדח צ'כוב. במציאות הוא היה האנושי שבגברים […ו]נהנה בטבעיות ובפשטות מאהבה ומנשים כמו כל בן אדם רגיל. למרות זאת, במשך כל שנות צעירותו הוא התרחק, כמו מאש, מקשר מחייב. הרפתקאות קצרות וקלילות, פלרטוט בין ידידים וחברות ענוגה היו הביטויים היחידים לחיי הרגש שלו. "הייתי רוצה להיות מאוהב," אמר לעתים, "החיים משעממים בלי אהבה אמיתית." הוא מצא חן בעיני הנשים. הן נמשכו לרוחו, להומור שלו, לחולשתו, לאותה מלנכוליה רצינית שחשו בה אצלו; אבל ברגע שהמשחק הרחיק לכת מעט, ברגע שצ'כוב חש שמבקשים את כל לבו, את כל קיומו, היה חומק, בעדינות כזאת שלא הותירה, אגב, מקום לתרעומת עליו, והמאוהבת המאוכזבת הייתה הופכת באחת (בצער גדול פחות או יותר) לידידה.
[…] "הייתי רוצה להתחתן," כתב בנימה אירונית ובה בעת רצינית, "אבל הבו לי אישה שתשכיל, כמו הירח, לא לצוץ תכופות בקו האופק שלי. היא במוסקבה, אני בכפר…".
ואולי הנשים שהקיפוהו הפחידו אותו מעט. הן היו נשות תרבות, עדינות ואנינות, אלא שהאופנה באותם ימים הכתיבה להן להיות בלתי מובנות, חסרות סיפוק מעצמן ומהחיים, להשתוקק תמיד למשהו, לחכות למשהו אחר, להיאנח, להתחרט… חלקן כמובן היו כנות, אך רבות מהן רק אימצו את התדמית הזו, וצ'כוב התקשה להתייחס לכך ברצינות. ברגע שבחורה התחילה לדבר "א-לה-צ'כוב", […] מיהר הסופר להפגין חשדנות, אירוניה ואדישות מוזרה. […] הוא ביקש מהן רק שיהיו יפות, חביבות ועליזות, שייתנו לו מעט מלבבן, שלא יבקשו הרבה בתמורה, אבל הן היו מוכנות, באופן מסוכן, להקריב את עצמן, […] כמו כל הגיבורות שלו, והוא, הגבר החכם והזהיר, ברח מפניהן."⁶⁵

אך צ'כוב לא היה רק הגבר הנערץ והמשועמם; תפיסתו את מוסד הנישואין, כפי שהצטיירה מאז ילדותו לא הייתה מהמעודדות ביותר: פאוול יגורוביץ' הרבה לצעוק ולהשפיל את יבגניה, לכנותה טיפשה ולהתעלם מרצונותיה. אחיו אלכסנדר חי עם אישה נשואה ולא פסק מלהתלונן ולרטון על חייו במחציתה.
על ראייתו זו אפשר אולי ללמוד גם מסיפוריו "הזוגיים", שאינם משרטטים תמונה אוהדת ביותר: מכשפה, אשת הרוקח, אגאפיה, קלת רגל, הגברת עם הכלבלב, הטבחית נישאת לאיש, יום הפטרון הקדוש ואפילו סוף טוב – לא רק שהם נעדרים תחושת אחווה ושיתוף, יש בהם ביטוי גס וקשה של ניכור ותיעוב הדדי, חיים משותפים לצידו של זר (אויב לעתים), משחקי כוח וכבוד, שגרה מאוסה ותחושת החמצה חריפה ונוקבת.

על אף שקיבל את עצמאותו בגילאי 15 – 16, מעולם לא ראה עצמו אנטון משוחרר מעול הטיפול במשפחתו. ההפך הוא הנכון: מחויבות זו הייתה ליסוד קיומו ולמניע אשר הטווה את כל מערך חייו; כל בחירה, כל מחשבה, כל מעשה וכל רצון התנהלו תמיד תחת שאלת הביקורת העצמית – האם שירתה התנהגותו את טובת משפחתו? האם יצליח לכלכלם בכבוד?
אישה – נישואין – מעורבות רגשית, כל אלו היו אך מחויבויות נוספות שייאלץ ליטול על עצמו. בני משפחתו "נכפו" עליו, הייתה זו מציאות שלא נותר לו אלא להשלים עמה. מדוע לו להקריב את לבו, מוחו וכספו לעול נוסף, כשאין לו שום סיבה או צורך לעשות כן מיוזמתו החופשית?

ועוד יש לזכור כי צ'כוב מעולם לא חי בגפו, למעט בשנות נעוריו ובנסיעתו לסחלין; תמיד דר עם בני משפחתו – אם שבישלה, אחות שדאגה לניהול האחוזה, אח בכור שטיפל בענייניו העסקיים, אב שנדרש לכבד ולהרחיק. מה גם שחברת המין הנשי מעולם לא חסרה לו, בתחלופותיה המגוונות.
על איזה צורך תענה רעייה בחיים מלאים שכאלה?

"טוב ויפה, אשא אישה, אם זה רצונך. אבל הנה תנאי: הכול חייב להישאר כמות שהיה, כלומר היא חייבת לחיות במוסקבה ואני בכפר, ואני אסע אליה לבקרה. אך את האושר המתמשך והולך מיום ליום, מבוקר אחד למשנהו, לא אוכל לשאת. אני מבטיח להיות בעל נפלא, אך תן לי אישה שכמוה כלבנה, כלומר אישה שלא תופיע בשמי מדי יום ביומו: הרי נישואי לא ישפרו את כתיבתי. […] אני מפחד מאישה ומשגרה של חיי משפחה, שתצר את צעדי, ושאיני יכול לתאר לי שתשתלב באי־הסדר שלי. אך אולי טוב הדבר מן ההיטלטלות בים החיים ומן ההיסחפות בסירה הרעועה של הנאפופים. הרי המאהבות אינן אהובות עלי עוד."⁶⁶

1896

הצלחות וכישלונות משמשים בערבוביה

חיי "השגרה" של אנטון צ'כוב המשיכו בדרכם הטרודה, המיוסרת והחולנית, למעט שני אירועים חברתיים משמחים במיוחד: פגישתו עם לב טולסטוי באחוזתו שביאסנאיה פוליאנה, ויישור ההדורים עם חברו, הצייר לֵוִיתָן; שנתיים קודם לכן ניתק הצייר את יחסיו עם אנטון במחאה על שחיבר את סיפורו הכרכרנית הידוע גם בשם קלת רגל וקפצנית, כביכול על מערכת היחסים שניהל לֵוִיתָן עם אשה נשואה. צ'כוב הכחיש כל קשר אך לֵוִיתָן התקשה להשלים עם קווי הדמיון הברורים והגיב בכעס. כעת הסכים למחול לחברו והשנים חידשו את ידידותם הקרובה משכבר הימים, כמו לא הופסקה מעולם.

עם זאת נדמה כי המסר הברור – האיסור להשתמש בקורותיהם של חברים ומכרים כמצע יצירתי – לא הופנם היטב על ידי צ'כוב: הוא החל לעבוד על השחף – מחזה שהתבסס רבות על רגשותיו הפרטיים ועולמו האישי. היה זה תהליך איטי מאוד; הפרעות אין־סופיות התערבבו והפריעו לכתיבתו, לחץ ההספק הדיר שינה מעיניו והרע את מצב בריאותו ועדיין, חרף הקשיים, הושלם המחזה תוך פחות מחודשיים. כשיצא לאור, מצאו בו רבים רמיזות בוטות לפרשיית האהבים בין אהובתו לשעבר ליקה מיזינובה ופוטאפנקו. צ'כוב שב והכחיש כל קשר, מתרעם על האשמות השווא ועל רידוד יצירתו לכדי רכילות צהובה ומציצנית. הוא כאב את חריפותה הנוקבת של הביקורת, שיצאה כנגד חדשנות המחזה שביכר דיבורים על פני התרחשות עלילתית ושינה את יצירתו.

בתוך שנה נתקבל המחזה על ידי תיאטרון אלכסנדרינסקי בסנט פטרבורג. הצגת הבכורה נקבעה ל־17 לאוקטובר. אנטון, שנכח בחזרות, נחרד עד עמקי נשמתו מהתנהלות השחקנים, מחוסר הבנתם המשווע את כוונותיו, מאי־ידיעתם את שורותיהם, ממשחקם המלאכותי והמופרז, מחוסר ציותם להוראות ומאי־הסדר הכללי. תחושת החרדה והתסכול גאו בו עד כדי כך, ששקל שלא להיות נוכח בהופעת הבכורה כלל.
לצערו, הוא נכח בה אף־על־פי־כן.

העלאת המחזה הייתה כישלון חרוץ; השחקנים הפליאו במשחקם הגרוע, שכחו כרגיל את שורותיהם והתקשו לתפקד אל מול הבלבול הגואה שפשה בקהל. הצופים, שחשבו כי באו לצפות בהופעת בידור, לא חדלו מלשאוג, לשרוק ולרקוע ברגליהם נוכח התהו ובוהו שהתרחש שעל הבמה.
גם הביקורות לא יכלו להיות גרועות יותר: אנטון הוכתר כאידיוט ומחזהו כיצירה מסורבלת, לא מובנת, טיפשית וחסרת טעם.
צ'כוב, מבויש ומיוסר, נשבע שלעולם לא יכתוב מחזה נוסף בימי חייו: "המחזה נכשל נחרצות והתרסק בקול שאון." כתב לאחיו מיכאל. "בתיאטרון הייתה תחושה דחוסה ומעיקה של בושה ובלבול. השחקנים שיחקנו בטיפשות מתועבת. מוסר ההשכל של הכול הוא, שאל לי לכתוב עוד מחזות."⁶⁷

עם זאת, העלתו השנייה והשלישית של המחזה הייתה להצלחה מסחררת. מנקודה זו ואילך הפך השחף לאירוע חובה; טורים ארוכים השתרכו לפני הקופות. התשבחות התחרו זו בזו במחמאות עטורות תהילה. הידיעות הגיעו אל צ'כוב וכמובן ששימחוהו עמוקות, אך דבר לא יכול היה לסלק ממוחו ומליבו את זיכרון הכישלון הצורב של ערב הבכורה. בהופעות המחודשות לא נטל חלק – מצבו הבריאותי לא אפשר זאת: הוא נאלץ להתאשפז בגין שיעולי דם בלתי פוסקים. רופאיו אבחנו שחפת בחלקן העליון של הריאות והורו לו לשנות את אורחות חייו ולחיות בכפר. אנטון התקשה לקבל את המלצותיהם: חיים בכפר דינם מעורבות ודאגה בלתי פוסקת בעניינם של האיכרים, ניהול האחוזה, אורחים ושאר טפלות טורדניות. עם זאת, חומרת דבריהם נגעה סוף כל סוף לליבו והוא החליט להפחית מהעומס האדיר המוטל עליו, לצמצם את פעולותיו הרפואיות ולהשתדל לנוח ולאכול יותר. יתר על כן, הוא אימץ את עצתם לצאת לחו"ל, לארצות בעלות אקלים נוח יותר ונסע לברלין, פריס, ביאריץ' וניס – מעשה עליו הצטער מאוחר יותר; הנאה גדולה לא שאב מטיוליו אלה והשהות במדינה זרה פגמה גם בתפוקת הכתיבה שלו.

לצד פעילותו הספרותית – פרסום הסיפורים חיי, בית עם עליית גג, שלוש שנים, אריאדנה, לבן מצח, אנה על הצוואר ואיכרים תרם צ'כוב למליחובו לא רק את שירותיו כרופא, אלא גם מימן את בנייתם של שלושה בתי ספר, תחנת כיבוי אש, מרפאה ומשרד דואר, עודד את שיקומם של גשר, כנסיית הכפר וכבישים מקומיים וכן החל לשלוח לטגנרוג ערמות ספרים, אותם תרם לספרייה המקומית, ביניהם גם למעלה משלוש מאות קלאסיקות צרפתיות, שרכש בזמן שהותו בפריס. השתתפותו במפקד האוכלוסין גבתה ממנו כוחות ואתגרה את סבלנותו עד קצה גבול היכולת: "כבר נמאס לי מכל העניין" קבל בפני סובורין, "היה עלי גם למנות וגם לכתוב עד שאצבעותיי כאבו, ולהרצות בפני חמישה־עשר מונים. המונים עבדו מצוין, עם דיוק קפדני עד כדי גיחוך, אך אלו שבעבורם נערך המפקד התנהגו בצורה גועלית. הם לא עשו דבר, הבינו מעט וברגעים הקשים ביותר נהגו לדווח עליהם עצמם חולים […]. טיפוסים חיוורים מעל לכל תיאור שעצם ההתעסקות עצמה הייתה מרגיזה יותר מכפי שאוכל אי־פעם להסביר במילים."⁶⁸

1898

תיאטרון חדש נולד

קונסטנטין סרגייביץ' סטניסלבסקי, שחקן ובמאי תיאטרון, ו־ולדימיר נמירוביץ' דנצ'נקו, מחזאי ומרצה לאמנות, היו אבותיו המייסדים של תיאטרון מוסקבה לאומנות התיאטרון. השניים פיתחו שיטת משחק חדשה, שאינה דוגלת בהצגת רגשות סוערת אלא בביצוע כן ומדויק, הנובע מתוך לימוד והבנה מעמיקים של הדמויות ועולמן. דנצ'קו, שהכיר את צ'כוב ואת השחף, ביקש להעלות את המחזה על במת תיאטרונו החדש. צ'כוב סירב: זיכרון כישלון הופעת הבכורה צילק את נפשו במידה כזו שהתיאטרון, שהיה בעבר מושא חלומותיו והנאותיו, הפך כעת למקום מייסר ומטריד, עמו לא רצה כל קשר – לא ככותב ולא כצופה.
דנצ'קו התמיד בהפצרותיו.
אנטון התמיד אף הוא, עד שנכנע והסכים.

התבוסה הצורבת בפטרבורג טרדה גם את מנוחתו של דנצ'קו והוא השקיע את כל מרצו בעיבוד הבימתי המחודש. אנטון בילה את זמנו במליחובו, מתאושש וכותב, מטפל בחולים וממשיך במפעלי הצדקה שלו – על אף ביקוריהם הבלתי פוסקים של אורחיו והפרעותיהם.
בספטמבר הזמינו דנצ'קו לצפות בחזרות השחקנים ובעבודתם.
אנטון נעתר והגיע.

השחקנים התרגשו מנוכחות המחזאי והסופר המפורסם בעוד צ'כוב התרגש מן העובדה שהנה, לראשונה, הובנה כהלכה כוונת דבריו וכי כעת, סוף כל סוף, הריהם מובאים ומוצגים מתוך נאמנות מלאה לו ולכוונותיו. ברם המחזה לא היה הגורם היחיד להתרגשותו: "במהלך החזרות הראשונות התפעל צ'כוב במיוחד מיופייה וממשחקה של אולגה לאונארדובנה קניפר, ששיחקה את תפקידה הרגיש של ארקאדינה. היא הייתה אישה צעירה בת עשרים ושמונה, בעלת פנים רחבות וערניות, עיניים בורקות מפיקות חוכמה ומחלפות שופעות של שיער שחור. […] הוא […] ביקש לצפות בחזרה על מחזהו של אלכסיי טולסטוי, "הצאר פיודור", שבה מילאה את תפקיד אירינה […]. כעבור זמן קצר כתב לסובורין: "לדעתי, אירינה הייתה נפלאה. קולה, אצילותה, כנותה – הכול מרשים כל־כך, שאפילו הגרון נשנק… אילו נשארתי במוסקבה, הייתי מתאהב באירינה זו." "⁶⁹

""אירינה" […] אף היא התרגשה מאוד כשראתה את צ'כוב. היא הייתה בחורה נמרצת, אינטיליגנטית; כישרונית; היא אהבה את המקצוע שלה. הקריירה שלה אך החלה. היא באה ממשפחה טובה – אביה היה מהנדס מבריק, שמוצאו מאחת מערי השדה של חבל הריין. אולגה הצעירה לא יועדה לתיאטרון. אלא שאביה, שמת בגיל צעיר, הותיר אחריו רק חובות. המשפחה נאלצה להסתדר לבד. האם, שני דודים והילדים חיו יחד בדירה קטנה במוסקבה. האם, אישה אנרגטית ומקסימה, נתנה שיעורים בפיתוח קול; אחד הדודים היה רופא והשני קצין. כולם היו כישרוניים, עליזים, מלאי חיים. גורקי, שהכיר אותם כמה שנים מאוחר יותר, כינה אותם במכתביו "משפחת קניפר המשוגעת". הם היו תוססים, חמי מזג; הדודים רבו ללא הרף. הארוחות היו עליזות ורעשניות. הילדים היו שרים, מדקלמים. אולגה ליאונרדובנה החלה לתת שיעורי מוזיקה, אחר כך נכנסה לבית הספר לאמנויות הבמה של נמירוביץ'־דנצ'נקו, ועכשיו הייתה חברה באותה קבוצת תיאטרון צעירה שציפו ממנה לגדולות. בדירה הקטנה שבמוסקבה היא ערכה חזרות לתפקידיה בזמן שבחדר הסמוך התלמידים של אמה שרו, "צרחו", נהגה לומר. בערב היה אחד הדודים מקריא בקול קטעים משל טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב. והנה, בשר ודם, אנטון צ'כוב הזה מופיע בפניה; הנה במשחק שלה, בה, באולגה קניפר האלמונית, תלויים שלוותו ואושרו של הסופר. זה היה מרגש, מוזר. מישהו כנראה גם דאג לומר לה שצ'כוב אהב את משחקה. היא התאהבה בו כמעט מהרגע הראשון."⁷⁰

אך כמאמר המשפט, שעה שדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחה;
בשעה שדלתה של אולגה קניפר הייתה הדלת שנפתחה, דלתו של פאוול יגורוביץ' צ'כוב הייתה זו שנסגרה.

ב־12 לאוקטובר נפטר פאוול במליחובו, עת שהה אנטון ביאלטה בגין מצב בריאותו החולני. מאריה הודיעה לו על הדבר באמצעות מברק שנשלח – לא אליו ישירות אלא לידי סינאני, בעל חנות מקומית לספרים וטבק. סינאני הוא שבישר את הבשורה לאנטון. החדשות העצובות הבלתי צפויות זעזעו אותו עמוקות, כמו גם הנסיבות הרפואיות שבגינן נפטר, נסיבות שצ'כוב, ד"ר צ'כוב, יכול היה למנוע, אילו רק היה שם. בכלל, עובדת היותו רחוק מבני משפחתו בשעה קשה זו הוסיפה כאב לסבלו.

מותו של פאוול היה סופו של עידן בקורותיה של משפחת צ'כוב; על אף כל הקשיים שהערים ואישיותו התובענית, אנטון חש היטב בקו שחצה מותו ואשר הפריד תקופת חיים אחת מאחרת. עזיבת מליחובו הקרה והשתקעות ביאלטה הייתה אחד מסממני השינוי. הוא רכש חלקת אדמה והחל בעבודות – בניית הבית ושכנוע אמו ואחותו להצטרף אליו:
"אני קונה חלקת אדמה ביאלטה ומתכנן לבנות מקום בו אוכל לבלות את תקופות החורף. רעיון הנדידה המתמשכת בין חדרי מלונות, סבלי מלונות, מטבחים משתנים וכיוצא בזה, שוב ושוב, מפחיד את דמיוני. אימא תבלה את החורף במחציתי. אין חורף כאן; כעת סוף אוקטובר אך הורדים ופרחים אחרים מלבלבים בחופשיות, העצים ירוקים וחם בחוץ. מים יש בשפע. שום דבר לא יידרש מלבד הבית עצמו – שם מבנים חיצוניים מכל סוג. הכול יהיה תחת קורת גג אחת. הפחם, העצים וכל היתר יהיו במרתף. התרנגולות מטילות ביצים בכל רחבי הגינה, ושום לול מיוחד אינו נדרש להן – סגירה פשוטה מספיקה די והיותר. קרוב לכאן נמצאים השוק וחנותו של האופה, כך שהכול יהיה מאוד נוח ונעים לאימא. דרך אגב, יש פטריות שעלול שניתן לאסוף במשך כל הסתיו, מה שיהווה שעשוע עבורה. איני מבצע את הבנייה בעצמי – האדריכל עושה זאת. הבית יהיה מוכן באפריל. היסודות, עבור בית עירוני, הינם נכבדים ביותר. יהיו גנים וערוגות פרחים וירק. מסילת הרכבת תגיע ליאלטה בשנה הבאה […]."⁷¹

מאריה סירבה בתחילה לעזוב את גן העדן במליחובו לטובת העזובה הבלתי מעובדת, ושכרה דירה במוסקבה עם אמה. בריאותו של אנטון הוסיפה להידרדר ועל אף שניסה בכל כוחו להסוות את העניין, בינו לבין עצמו הבין כבר את חומרת מצבו. משום כך, לא היה ביכולתו לעזוב את יאלטה. את הידיעות על הצלחתה המסחררת של הופעת הבכורה של השחף קיבל באמצעות מברק. הקהל, כך צוין שם, יצא מגדרו.

1899

הסופר מפנה את דרכו למחזאי

אנטון קשר קשרי ידידות עם הסופר הצעיר מקסים גורקי, חברות אשר התבססה על חלופת מכתבים, חלופת ספרים והשאת עצות אומנותית מצד האמן הוותיק לצעיר הנלהב.

כדי לממן את הוצאות בניית ביתו החדש, לפרוע את חובותיו ולהבטיח את עתידן של אימו ומאריה, נעתר צ'כוב להצעתו של א. פ. מרקס, מוציא לאור ידוע, למכור את זכויותיו על סיפוריו הקצרים בעבר, בהווה ובעתיד בעבור תשלום חד פעמי של 75,000 רובל. הזכויות על מחזותיו נותרו בידו ועתידות היו לעבור, לאחר מותו, ליורשיו החוקיים. חרף  אי־הגינותה של העסקה, סכום הכסף הגדול קלע לרצונו התמידי – להבטיח את עתידם של בני משפחתו, והוא יצא במבצע לאסוף את כל סיפוריו שראו אור עד לנקודה זו – מבצע אדיר שאליו גייס גם את מאריה ואלכסנדר ואפילו את לידיה אבילובה, מעריצתו העקבית והטורדנית ביותר. בינתיים, הוסיף גם לטפח את ביתו החדש, לפקח על הבנייה ולשתול עצים – עצי דובדבן, אגס שקדיות ושיחי אוכמניות – במו ידיו ממש; הוא המשיך גם בפעילות הצדקה שלו, תרם כסף לבניית בית ספר כפרי סמוך ליאלטה, לגבריושקה, לשעבר הנער ששירת בחנותו של אביו, ולאחיו אלכסנדר, שהחל בבניית בית משלו מחוץ לפטרבורג. אך השהות בכפר החלה מעיקה עליו ובניגוד לעצת רופאיו, יצא למוסקבה.

נחיל המבקרים, האורחים ומבקשי העצה רדף אותו גם שם, בקצב הולך וגובר, עד שהבריחו מדירתן של אמו ומאריה אל דירה אחרת, אך מבקריו השיגוהו גם שם. עם זאת, ביקורו של אורח מסוים, אחד בשם טולסטוי, היה דווקא מאורע חשוב ומשמח.
כששב אנטון למליחובו, הזמין אליו אורחת אחרת, אשר חברתה שימחה אותו לא פחות – אולגה קניפר; ביקורה, שנמשך שלוש ימים, היה משפחתי ומלא קסם: "צ'כוב הפגין לפני הצעירה את הרכות המלגלגת שכה מצאה חן בעיני הנשים, והיא… חיכתה, קיוותה, אהבה. […] היא הייתה טיפוס תוסס ואנרגטי וצ'כוב העדין מצא בה כוח לוחמני, להט ואהבה לחיים שמצאה חן בעיניו. היא הייתה עליזה, וידעה לשעשע אותו. היא דיברה איתו על חברותיה, על בגדיה, על "הסלט שזה עתה סיימה לאכול, עם תפוחי אדמה, מלפפונים, דג מלוח, בצל ספרדי ובשר עגל", ולא רק על אמנות ותיאטרון. היא לא הלאתה אותו בחקירות על תוכניותיו הספרותיות אלא שאלה אם הברישו היטב את בגדיו, אם הוא אוכל בתיאבון וכיצד צומחים בגינה שביאלטה העצים והפרחים. היא הצחיקה אותו. […] היא שהתה כמה ימים ביאלטה והבחינה שאנטון פוולוביץ' חי חיים עצובים ונטולי נוחות, שאין הוא מקפיד על ארוחותיו, שמשרתיו מתרשלים, שמגפיו אינם מצוחצחים, שמבקריו מטרידים אותו בעבודתו ושאין לו האומץ לנעול את דלתו. היא הבינה, בסיכומו של דבר, שהוא זקוק לאישה."⁷²

לאחר הביקור נסעה אולגה לקווקז, אך הגעגועים ההדדיים הביאוה להציע לאנטון להיפגש שוב ביאלטה. הם נפגשו ולא אבו להיפרד. על כן המשיכו בצוותא גם למוסקבה, שם חידשה את החזרות על השחף בעוד צ'כוב טרח על איסוף סיפוריו לכרך האוסף הראשון. אך אושרם הפעלתני לא האריך ימים: הידרדרות נוספת במצבו החישה את אנטון בשארית כוחותיו חזרה ליאלטה. אמו ומאריה הצטרפו אליו חודש לאחר מכן.

הבנייה התקדמה יפה, מזג האוויר היה נפלא וצ'כוב שב לעבודתו. אפילו את ביתו במליחובו הצליח למכור, הודות למאמציה של מאריה, אך מסלול החיים השקט שב והכניעוהו. הוא התגעגע לאולגה, התגעגע להמולת העיר, התגעגע לעשייה ולפעלתנות. הוא עמל שנתיים כדי לגייס ארבעים אלף רובל לשם הקמת בית מרפא לחולי שחפת, שהציפו את יאלטה בהמוניהם. על עצמו, כמובן, לא חשב כמטופל אפשרי.
במקביל, נעתר להפצרותיו של תיאטרון מאלי, להעלות על במותיו את הדוד וניה – עיבוד מחודש למחזהו רוח היערות. המחזה אמנם הוצג מדי פעם בעיירות ספר, אך ועדת הביקורת דרשה כי צ'כוב יכניס בו תיקונים משמעותיים.
אולגה קניפר לוהקה לתפקיד ילנה.
על אף שהשתתפות בחזרות שוב הסבה לו מורת רוח, הופעת הבכורה נחלה הצלחה כבירה. אנטון שמע את החדשות בביתו, לאחר שכבר פרש לשנת לילה – או ניסה לפחות, קודם ששטף המברקים העירוהו בזה אחר זה.

1900

אולגה אהובתי

צ'כוב נבחר לחבר האקדמיה לספרות באקדמיה למדעים, לצידם של טולסטוי ו־ולדימיר קורולנקו. מיותר לציין שהמאורע לא זכה ליחס גאוותני או זחוח מצידו; הוא הוסיף לחיות ביאלטה, הוסיף לסבול משעמום, הוסיף לטפח את גינתו, הוסיף לכתוב לאחותו – גם על אודות אולגה קניפר, עמה קשרה מאריה קשרי ידידות הדוקים. משום שהיה מנוע מלנסוע, ביקש מסטניסלבסקי להוציא את התיאטרון למסע הופעות בקרים. סטניסלבסקי נעתר (לא בלי היסוס כמובן) והלהקה התארגנה לנסיעה. אולגה ומאריה הקדימו את הגעתן ליאלטה, אך הידרדרות חמורה במצבו של אנטון העיבה על פגישתם המחודשת של המחזאי והשחקנית.
מסע ההופעות התנהל בהצלחה כבירה וצ'כוב זכה לתשואות. לראשונה בחייה נכחה גם יבגניה בהצגה, למגינת ליבו של אנטון שחשש מנוכחותה באולם ומתגובותיה בעיקר. למרבה המזל, חששותיו התבדו. עיקרו של דבר, תקופה זו הייתה מהעליזות והתוססות שבילה בחייו.

משעזבה הלהקה את העיר, נלקחה ממנה גם אווירת החיוניות שמילאה את שיממון ימיו. הבדידות החדשה שהשתררה הייתה בלתי אפשרית עבורו והוא נמלט למוסקבה ולאחר מכן לקווקז, בחברתו של גורקי וידידים נוספים. אולגה חזרה לבקרו ביאלטה בחודש יולי והשתכנה באחוזתו באאוטקה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נמצאו לבדם, תחת קורת גג משותפת, בקרבה צמודה כל־כך. קרבה זו שינתה את פני יחסיהם מידידות קרובה, שנמשכה כבר למעלה משנתיים, לרומן של ממש.

אהבתו לאולגה הפיכה חיים חדשים באנטון ומילאה אותו שמחה ועליצות. משחזרה אולגה למוסקבה, התכתב עמה בלהט – בחלופת מכתבים צפופה, יום־יומית כמעט:

"ברכותיי, שחקנית יקרה! האם את כועס שלא כתבתי לך זמן כה רב? נהגתי לכתוב לעתים קרובות, אך אינך מקבלת את מכתביי משום שהיכרותינו המשותפת מעכבת את עובדי הדואר.
אני מאחל לך את כל האושר בפרוש השנה החדש. אני באמת מאחל לך אושר וקד בפני רגליך הקטנות. היי שמחה, עשירה, בריאה ועליזה.
אנו מסתדרים טוב למדי, אוכלים הרבה, מפטפטים הרבה, צוחקים הרבה ומדברים עליך תכופות. מאשה תספר לך, כאשר תחזור למוסקבה, כיצד בילינו את חג המולד.
לא בירכתי אותך על הצלחת החיים הבודדים. אני עדיין חולם שתבואו ליאלטה ושאראה את החיים הבודדים על הבמה, ואברך אותך באמת מעומק ליבי […]. אחותי מספרת לי ששיחקת את "אנה" באופן נהדר […]. ובכן, מיטב הבריאות עבורך, שחקנית נפלאה, יקרה. אני עורג אליך. ומתי תשלחי לי את תמונתך? איזה אוצר!"⁷³

על אף שהודה באהבתו כלפיה, מעולם לא ביקש אנטון את ידה של אולגה בנישואין. מחלתו מנעה ממנו לנסוע לבקרה ואילו עבודתה בתיאטרון מנעה ממנה לנסוע לבקרו ביאלטה. עם זאת, ערך צ'כוב נסיעה למוסקבה, שם הציג בפני התיאטרון והשחקנים את מחזהו החדש, שלוש אחיות.
הקריאה לא התקבלה יפה והשהות בעיר – על בילוייה הבלתי צפויים וארוחותיה המאוחרות – התישה אותו. על כן נסע אנטון לניס, דואג גם משם להתנהלות החזרות והשחקנים, ביניהם גם לתפקודה של אולגה עצמה. מכתביו אליה היו רווי אהבה, אך גם למודי ניסיון ומפוכחים: אנטון ידע את גילו, הכיר את מחלתו והבין את מגבלותיו. נישואין לא הציע לאולגה, אך הודה על געגועיו אליה בכל פעם ובכמעט בכל הזדמנות.

"הוא לא אמר את המילים המצופות: הוא לא קבע מועד לחתונה. הוא היסס. האם הוא יכול לעקור אותה מהתיאטרון? היא ודאי לא תסכים, והוא היה רגיש לחירות זולתו מכדי שידרוש ממנה קורבן שכזה. ואיזו צורה תהיה לזוגיות הזאת אם היא תישאר בתיאטרון והוא חולה ביאלטה? שוב הבדידות, החיים שזלגו, "לא שמחים, לא משעממים, אלא ככה ככה", הימים הריקים, בציפייה יחידה למוות שהתקרב ולאירועים משמימים כמו ביקור של מעריצה מזמן לזמן, קריאה בעיתונים, ובערב, החום הגבוה. והיא, בינתיים, במוסקבה, תמשיך לרקוד "עד חמש וחצי לפנות בוקר, בשמלת זהב, במחשוף ענקי," תמשיך להיות מחוזרת ונערצת, תמשיך לחיות, רחוק, רחוק כל כך ממנו! הוא לא היה קנאי. הוא שמח באושרה, בהצלחותיה. אבל אחרי הכול הוא היה גבר… היה רוצה שאהובתו תהיה רק שלו. כשהיה מגיע למוסקבה לכמה ימים, היא לא יכלה להקדיש לו, כפי שהשתוקק, את כל מחשבותיה, את כל זמנה: "כשאגיע, נלך שוב לפטרובסקויה רזומובסקויה (פארק בצפון מוסקבה). אבל רק אם יהיה זה ליום שלם, ואם מזג האוויר יהיה טוב, מזג אוויר סתווי, ואת תהיי במצב רוח טוב, ולא תגידי לי בכל רגע שאת חייבת לרוץ לחזרה" (20 באוגוסט, 1900). […] לעתים, הגבר שהיטיב לשלוט בעצמו, שהיה כה צנוע בהבעת רגשותיו, מניח לתלונה, לטרוניה לחמוק: "את קרה נורא," אומר הוא, "כפי שראוי לשחקנית שתהיה, אגב. אל תכעסי, יקירתי, אני אומר את זה סתם כך, בין היתר…".
אבל היא אהבה אותו והחליטה שהוא שייך רק לה. ברוסיה, לעתים תכופות, האישה היא שהחליטה בעניינים כאלה. […] אבל לפעמים היא נתקפה דאגה. הוא כתב לעתים נדירות. האם אינו רוצה לראות אותה יותר? […] היא שאלה, כמנהג הנשים, אלף שאלות, וסירבה לענות לשאלתו היחידה של צ'כוב (שאמנם לא בוטאה במילים), שאלה שנהגתה בין השורות במכתביו: האם תהיה, יום אחד, שלו לבדו, או שתמיד יהיה עליו לחלוק אותה עם התיאטרון?"⁷⁴

1901

הרומנטיקה והחיים לצידה

אנטון שב מאס בישיבה קבועה במקום אחד ומניצה הפליג לאיטליה, מסייר בפיזה, פירנצה וברומא. הופעת הבכורה של שלוש אחיות זכתה לביקורות טובות, אך לא נלהבות כשחף והדוד וניה. הקהל, עם זאת, הצביע ברגלים: הקופות היו מלאות.

מזג האוויר הקשה הניס את צ'כוב חזרה לביתו. בריאותו הוסיפה להידרדר. תחלופת מכתביו עם אולגה לא פסקה, אך בעוד נימתו שלו נותרה נלהבת כמקודם, גישתה שלה הצטננה רבות: לא עוד הסכימה להשלים עם אי־החלטיותו בדבר יחסיהם וביקשה – שלא לומר דרשה – מאנטון שיישא אותה לאישה. צ'כוב, סופו של דבר, התרצה, אך התנה את נישואיהם בתנאי אחד: אל לאיש לדעת על קיומם. "אם תבטיחי לי בהן צדק שאיש במוסקבה לא ידע על חתונתנו עד אחרי שתתקיים, אשא אותך לאישה בו ביום שאגיע, אם תרצי בכך. אני חרד מטקס הכלולות, איני יודע מדוע, ומהברכות, ומגביע השמפניה שצריך להחזיק ביד בעוד אתה מפזר חיוכים לכל עבר."⁷⁵

ב־25 במאי נישאו השניים בכנסייה קטנה במוסקבה בפני בארבעה אנשים בלבד: אחיה ודודה של אולגה ושני סטודנטים אלמונים שהיו דרושים לצורך עדות. בני משפחת צ'כוב לא ידעו על החתונה דבר וחצי דבר; אנטון יידע את אמו על נישואיו במברק ששלח לה עם יציאתו לירח הדבש, בו הבטיח לה שחייהם יוותרו ללא שינוי. לאחותו מאריה הבטיח את אותה הבטחה. לאחר ששלח את מברקו, קיבל את מכתבה של מאריה, שנשלח אליו קודם שנודע לה על נישואיו, בו הביעה זעזוע נוכח עצם אפשרות המעשה. צ'כוב כתב לה שוב, ושוב הבטיח לה שאורחותיו חייו וחייהם ימשיכו להתנהל כרגיל, עד כדי כך שהוא עצמו יוסיף להתגורר ביאלטה, בגפו, עם שובו מירח הדבש. הוא תלה את מעשיו בגילו המבוגר, במוצאה המשפחתי הטוב של אולגה, ביכולתו להיפרד מעליה – באם יחפוץ – ללא קושי, הודות לעובדת היותה אישה עצמאית המכלכלת את עצמה בכוחות עצמה. מאריה סירבה להשתכנע: "אני מהרהרת, מהרהרת בלי הרף, […] המחשבות מתנגשות בראשי. מה איומה הייתה הרגשתי כששמעתי שהתחתנת פתאום! כמובן, ברי היה לי שבמקודם או במאוחר תצליח אולגה להתקרב אליך, אך העובדה שנישאתם מהר כל־כך הפכה את חיי על פיהם ואילצה אותה לחשוב עליך, על עצמי, על יחסי עם אולגה בעתיד. הם נפגמו, והדבר מפחיד אותי. מעודי לא חשתי בדידות שכזאת. אל נא תחשוב שיש בי רשעות, או משהו כיוצא בזה, לא, אני אוהבת אותך יותר מאי־פעם, בכל נפשי ומאודי אני מפצה באושרך, וגם באושרה של אולגה, אף־על־פי שאיני יודעת מה תחשוב עלינו, ואף־על־פי שאיני יכולה לומר ברגע זה מה רגשותיי כלפיה. אני קצת כועסת עליה, מפני שלא דיברה איתי כלל על חתונה, אף שאין ספק שלא היה זה צעד מאולתר. עליך להבין, אנטון, שאני אומללה מאוד ושמצב־רוחי בשפל המדרגה, שאיני מסוגלת לעשות כלום ושהכול מעורר בי בחילה. איני משתוקקת אלא לראותך, אותך ושום איש זולתך."⁷⁶

בעצם נישואי אנטון ואולגה איבדה מאריה באחת את מעמדה הרם והבלעדי – הן אצל אחיה והן אצל מי שהחשיבה כחברתה הקרובה; האחות שהקדישה את חייה לאחיה, לעבודתו ולניהול משק ביתו ואחוזותיו, נדחקה כעת למקום השני. היא, שויתרה על חיים עצמאיים ואף על אפשרויות להינשא ולהקים משפחה, חשה נטושה, נבגדת ומיותרת בעולם. מה היה לה עוד מלבד מה שאבד לה כעת?
החיים שעתידים היו לחיות בצוותא הוכיחו את הדבר היטב.

משחזרו ליאלטה ביקשה אולגה לארגן מחדש את חייו של בעלה הטרי, הכניסה בהם סדר וארגון והקפידה הקפדה יתרה על מזונו, הופעתו והרגליו – ביניהם גם הרגלי לבושו וניקיונו. החמות והגיסה התקשו להסכין עם הלך הרוח החדש והמערער; רצונה של אולגה בשינויים לא היו אלא כתב האשמה כלפי האופן שבו חי אנטון עד כה, וליתר דיוק – כלפי הנשים אשר אפשרו את אורח חייו, בהתנהלותן הרכה והוותרנית. ההתכתשויות, הריבים והמחלוקות לא איחרו לפרוץ ולא מיהרו לשכוך. באוגוסט שבה אולגה למוסקבה לבדה, עם חידוש החזרות בתיאטרון. במכתביו אליה ביקש ממנה אנטון לנהוג באיפוק ובסבלנות כלפי אמו ואחותו.

על אף שהיעדרותה השקיטה את הרוחות בבית, געגועיו אל אשתו החדשה הטרידו את מנוחתו: "אני משתעמם מאוד בלעדייך. התרגלתי אליך כמו ילד…" (24 באוגוסט, 1901). "אני אוהב אותך, אני משתעמם בלעדייך, שמחתי, גרמנייה קטנה שלי, ילדתי הקטנה. מכתבך השני כבר קצר יותר ואני חושש שיחסך כלפי יתקרר, או למצער שתתרגלי לעובדה שאיני לצידך" (27 באוגוסט, 1901). "אני רוצה בכל מאודי לראות את אשתי שלי. אני מתגעגע אליך ואל מוסקבה, אבל אין מה לעשות. אני חושב עליך ונזכר בך כמעט בכל שעה. אני אוהב אותך, מתוקה שלי…" (15 בנובמבר, 1901)."⁷⁷

חודש ימים בלבד יכול היה לשאת בלעדיה, עד שנשבר והצטרף אליה במוסקבה, יחד עם אמו ומאריה. אך במוסקבה לא הייתה אולגה רעייתו של צ'כוב אלא שחקנית מפורסמת, שהקדישה את ימיה לבמה ואת לילותיה לבילויים חברתיים. השהות עם בעלה נדחקה למקום השלישי בסדר עדיפויותיה.

משהידרדרה בריאותו נאלץ אנטון לשוב ליאלטה. אולגה, על אף צערה ודמעותיה, נותרה במוסקבה. במכתבה כלפיו הודתה על השניות שחשה, בין געגועיה העזים וכמיהתה להימצא בחברת בעלה, לבין בחירתה – הבלתי מובנת בעיניה – להישאר במקומה ולהקדיש עצמה למשחק, לבילויים, לחיי העיר. היא התקשתה להכניע בין שתי אהבותיה הגדולות והפצירה בו לבחור, אולי במקומה, מה לעשות ומי להיות: הרעיה המסורה או השחקנית המפורסמת. נמירובסקי מלמדת זכות על אולגה ומספרת כי "גם היא סבלה. אהבתה אליו הייתה רכה ולוהטת ומשופעת בנקיפות מצפון. כשהיו יחד, במשך חודשי הקיץ או במהלך פגישותיהם הקצרות בקרים או במוסקבה, הם בילו יפה, בשקט… היא טיפלה בו באופן מושלם; […] צ'כוב היה זקוק לאשתו, והיא, מהרהרת בעצב בסופר החולה, הבודד, "בפניו הרכים והיקרים", "בעיניו האוהבות, המלטפות", התיישבה לכתוב: "הייתי רוצה להיות איתך. אני מקללת את עצמי על שלא זנחתי את הבמה. אני עצמי איני מבינה מה מתרחש בתוכי, והדבר מטריד אותי… מכאיבה לי המחשבה שאתה שם לבדך, שאתה עצוב, שאתה משתעמם, ושאני, אני מתעסקת במלאכה קיקיונית במקום להתמסר כל כולי לאהובי."
כך כתבה, אבל כשהוא רמז שדבריה ערבים לאוזניו ("את רוצה לזנוח את התיאטרון? באמת?") היא מחתה מיד:
"בלי עבודה אשתעמם ללא ספק. אגרור רגליים מפינה אחת לשנייה, אשנא את הכול. אני כבר לא רגילה לחיי בטלה, ואני לא צעירה מספיק כדי להעז ולהשליך ברגע אחד את כל מה שהשגתי בעמל כה רב."⁷⁸

עם זאת, מעשיה הם ששיקפו את כוונותיה ורצונותיה האמיתיים, שעה שנותרה לבדה במוסקבה, מתמסרת כמו תמיד לעבודתה ולבילוייה, נפרדת מבעלה לא בפעם הראשונה ו־וודאי שלא האחרונה.

אנטון, מצידו, מעולם לא דרש ממנה דבר: "הוא אהב את להטה, חיוניותה, ואפילו את קרירותה הגברית שהסתתרה מתחת לחזות נשית ומצודדת מאוד. היא בכתה לעתים תכופות; הייתה לה בעיה של "עצבים". רק הוא, לדבריה, היה מסוגל להרגיע אותה, לנחם אותה; היא אמרה שהיא זקוקה לו אבל הוא ידע, בינו לבין עצמו, שהיא יכולה בלעדיו. ואיזה קיום אחר יכול היה להציע לה? תפקיד של מטפלת ביאלטה העצובה והמאובקת? לה, שיכלה לעבוד, לנסוע, להשתעשע, להשכיל, במילה אחת – לחיות. חיים אחרים משמעותם הקרבה, והוא לא רצה בהקרבה. אישה לטינית הייתה פוטרת שאלה זו בלא כלום, אבל היא הייתה אישה נורדית: מסירות גמורה לגבר הייתה קשה בעיניה, וגם בעיניו של צ'כוב, שראה ביכולת שכזאת תכונה חסרת פשר ופרימיטיבית. היא הייתה בן אדם, כמוהו. צריכה הייתה לחיות את חייה במלואם, והוא… "זה גורלי, ככל הנראה," אמר."⁷⁹

1902

החיים יחד – ולבד

את חסרונה של אולגה הפיגו, מעט, טולסטוי וגורקי בביקוריהם אצל צ'כוב ביאלטה ובשיחותיהם על עניינים שברומו של עולם – ספרות, פילוסופיה ופוליטיקה. את החורף הארוך הקדיש לסיפורו הבישוף ולמחשבות ראשונות על מחזהו גן הדובדבנים. אולגה באה לבקרו ביקור קצר וחטוף, קודם ששבה לעבודתה ולהצלחותיה המזהירות. חודש לאחר מכן בישרה לו במכתב כי הרתה ובאותה נשימה סיפרה כי הפילה את העובר. כשבאה לבקרו באפריל הייתה חולה ותשושה בעצמה. מצב בריאותה הקשה הטריד את אנטון עד כדי שפגע בבריאותו שלו. שהותה בבית הייתה בלתי נסבלת, שכן יבגניה ומאריה תלו באולגה ובאורח חייה ההולל והנהנתן את סיבת הפלתה המוקדמת. צ'כוב התקשה להסכין עם המתיחות הבלתי פוסקת ונסע עם רעייתו למוסקבה. מצבה הוסיף להיות חמור והיא אובחנה כחולה בצפקת – המחלה שבה חלה אנטון בצעירותו, ונדרשה לניתוח דחוף.
טיפולו המסור של בעלה הרופא היה מוצלח כל־כך, עד שעלה בידו להבריאה לחלוטין. הייתה זו העת המושלמת כביכול עבור הזוג לשוב אל יאלטה, אך אנטון ביקש להימנע מהחרפת הרגשות העוינים ממילא שבין אשתו לאמו ואחותו ובחר לנסוע – הפעם לאוראל, מותיר את אולגה במוסקבה, תחת השגחת אמה. משחזר נסע עם אולגה להתארח אצל אמו של סטניסלבסקי. החופשה הייתה קסומה ונהדרת, אך בסיומה שב אנטון בגפו ליאלטה. אולגה חזרה למוסקבה. על אף מחויבותה לתיאטרון, התרעמה השחקנית על בעלה ובעיקר על אחותו ואמו, אשר היו – כך חשדה – הסיבה לכך שלא הזמינה להצטרף אליו בשיבתו הביתה. אנטון רגז על האשמותיה והכחיש אותן מכל וכל. כעסה של אולגה לא שכך והיא טענה כלפי בעלה ששעה שהיא מייסרת עצמה על שאינה נמצאת לצידו, אין הוא זקוק לנוכחותה כלל; לא התמסרותה לבמה ולהצלחותיה המקצועיות היא שעמדה לרועץ ביניהם, אלא אופיו הקר והצונן, אדישותו כלפיה וכלפי כל הסובבים ואי־השקט התמידי המלווה אותו בכל אשר יפנה. דבריה הוציאו את אנטון משלוותו – "נדמה לי, חמדתי, שבכל התסבוכת הזאת לא אני האשם ולא את, אלא אדם אחר שדיברת אתו. נטעו בך אי־אמון כלפי, אי־אמון בדברי ובמעשי, עכשיו הכול נראה לך חשוד – וכנגד זה לא אוכל לעשות כלום, לא אוכל, לא אוכל. מה עוד שלא אנסה לשכנעך ולדבר על לבך, כי אין בזה שום טעם… חמדתי הטובה והמתוקה, הרי את אשתי, הביני זאת סוף־סוף! את האדם הקרוב לי והיקר לי ביותר, אהבתי אותך עד אין קץ ועודני אוהב אותך, אבל את כותבת על איזו אישה 'נעימה', בודדה וזרה לי… ניחא, יהיה אלוהים עמך, וחשבי לך מה שאת רוצה! …"⁸⁰

אולגה התרככה ונסוגה בה מהאשמותיה.
השניים החלו לדבר על אפשרות להיריון נוסף.

אך לא רק עניינים אישיים העסיקו את דעתו של אנטון באותה תקופה: באוגוסט הגיש את התפטרותו מהאקדמיה למדעים, במחאה לאחר שבחירתו של גורקי לאותו מוסד התבטלה בפקודת הצאר.
בספטמבר חזר אל מוסקבה אולם לא החזיק בה מעמד אלא שישה חודשים, קודם ששב ליאלטה, שלא לומר – נסוג, מובס – מפני מחלתו המתקדמת.

הניגודים החריפים בחייו בין הפעלתנות העירונית לחיים השלווים, המשעממים שבכפר, בין שהותו בגפו לבין זוגיותו עם אולגה, הנסיעות התכופות ממקום למקום, מנוף לנוף ומאווירה לאווירה התישו גם את נפשו. לכתוב לא היה מסוגל. כמעט. את הכלה כתב באיטיות מייגעת ולאחר שפרסמה פנה לכתיבת גן הדובדבנים. בריאותו הרופפת לא אפשרה לו ליצור יותר. הקושי הכניע אותו.

1903

המאמץ האחרון להשיג עוד מעט חיים בשבריר של רגע

1903 הייתה שנה מייסרת עבור אנטון האדם וצ'כוב, הסופר והמחזאי; בריאותו הידרדרה במידה כזו עד שהכתיבה הפכה לעול שאין מכביד ממנו. בקשיים עצומים תיקן וערך בשנית את סיפורו הכלה ולאחריו את מחזהו גן הדובדבנים – שתי יצירותיו האחרונות. תשישותו, חולשתו, התקפי השיעול לא הניחו לו לכתוב אלא מספר ימים זעום בכל יום, וגם זאת – מתוך מאמץ ומאבק איתנים. הוצאת ספריו הייתה להצלחה כבירה, אולם אנטון עצמו לא ראה כל רווח מן המכירות העצומות. אלמלא התמלוגים ממחזותיו היה וודאי מתרושש. משסיים לבסוף את גן הדובדבנים הייתה תגובתם של כל הקוראים – סטניסלבסקי, נמירוביץ' דאנצ'נקו ולהקת השחקנים שבראשם אולגה, אשתו – נפעמת ממש. לדידם, היה זה המחזה הנפלא ביותר שקראו מימיהם. הם נשבו בקסמיו כבר מהמשפט השני ולא מצאו בו אלא יפעה ושלמות. תשבחותיהם הנסערות, במקום לפייס את דעתו של צ'כוב, אך הסעירו וטרדו את מנוחתו: הוא לא האמין לדבריהם וחששו התמידי, פן יחטאו הבמאי והשחקנים בפרשנותם, יבינו שלא כהלכה את כוונתו ויחמיצו את המטרה, שב והתעורר בו. הוא השתוקק להימצא במוסקבה בחברת אשתו וכדרכו שלח לה מכתבים נרגשים, סוערים, הומי אהבה וגעגועים. מציאות חייו נמאסה עליו – הוא קרס תחת עוצמת מחלתו וקיפאון התנועה שהמיטה עליו. בחורבן הגוף התייסרה גם הנפש.
אנטון ביקש את הגאולה.
בדצמבר הרשתה לו אולגה להצטרף אליה והוא, מבלי להיוועץ ברופאיו, נחפז מיד לדרכו.

1904

החיים מגיעים אל קיצם

מוסקבה חייתה את נפשו של אנטון, לזמן מה. העיר התוססת, הסוערת הייתה מקום נהדר להימצא בו, אך בבית נותר אנטון בעיקר לבד; אולגה לא ויתרה על בילוייה עד שעות הלילה המאוחרות, בלעדיו. החזרות על גן הדובדבנים החלו כסדרן אך צ'כוב היה מתוסכל מפרשנותו המסולפת של סטניסלבסקי למחזהו. המחזאי כתב קומדיה ואילו הבמאי יצר דרמה מרובדת ביטויים פסיכולוגיים. חששו הגדול ביותר של אנטון התממש לבסוף: כוונתו הוחמצה כליל.
כדי לרכך את המחלוקת הנוקבת ביניהם, בחר סטניסלבסקי בתאריך הולדתו – 17 בינואר – כמועד הופעת הבכורה. הנסיבות הסתדרו באופן כזה, שתאריך זה סימן גם את מחצית היובל לפועלו הספרותי של צ'כוב. סטניסלבסקי נשען על ציון דרך זה כתוכנית גיבוי, למקרה שהתלהבות הקהל לא תהלום את חזיון הבימוי ופרשנותו.

הצגת הבכורה הייתה לאירוע חגיגי של שבחים והלל. אנטון סבל מכל רגע; לדידו, היה זה כאילו נוכח בטקס האשכבה לזכרו – בעודו בחיים. הוא התקשה לעמוד על הבמה, סירב לשבת ולא הוציא מילה מפיו משך הערב כולו. מאריה ואולגה שנכחו בקהל רוו נחת מדברי המהללים. המחזה עצמו התקבל בצורה מתונה, על אף שבמרוצת הזמן אומץ בחום על ידי הקהל והביקורת – כפי שאירע בעבר עם מחזותיו האחרים, אולם אנטון מעולם לא הסכין עם הצגתה הדרמטית של יצירתו. כל אותן הצלחות נפלאות לא היו אלא חזרות על אותה טעות עצמה. הכול שגו בהבנת כוונתו.

אנטון שב ליאלטה ושוב נדד למוסקבה, אך נסיעה זו הייתה קטלנית כמעט: הפעם לא יכול היה ליהנות מנפלאות העיר שכה אהב. למן הרגע שהגיע נפל למשכב, שממנו לא קם אלא כעבור שלושה חודשים. אולגה טרחה סביבו בנאמנות עד שהתאושש. בהמלצת רופאו החליט לנסוע לברלין, כדי להיבדק על ידי מומחה לשחפת, ד"ר אואלד. הזוג יצא לדרך ב־3 ליוני. על אף שהשהות במקום החדש הטיבה עם אנטון ועם מצב רוחו, הייתה זו השתלהבותה האחרונה של שלהבת חייו.

קביעתו של ד"ר אואלד הייתה חד־משמעית באבחונה: אין מוצא, אין פתרון.

אנטון ואולגה פנו לבאדנויילד, עיר המרחצאות המרוחקת ארבעים קילומטרים מבאזל. מצבו השתפר הודות לטיפול במקום, למנוחה ולתזונה. כעבור שבוע שוב החל השעמום לרדוף את דעתו. הוא מאס ביובשות הגרמנית, על אף הסדר המוקפד שבה, אך עזיבה הייתה מעשה בלתי בא בחשבון.

ההידרדרות הגיעה בליל ה־1 ביולי: "[…] בחצות ומחצה, הקיץ לפתע ודרש רופא. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שפנה אל אשתו בבקשה מעין זו. […] הדוקטור שוהרר בא בשתיים אחר חצות. בהבחינו בו הזדקף צ'כוב במיטתו, ואחר כך, ברפלקס אחרון של נימוס, אזר את ידיעותיו בגרמנית ואמר לו בכובד ראש שליו: "אני מת". הרופא הזריק לו מיד זריקת קמפור. לאחר מכן, הואיל והלב לא הגיב, הציע לשלוח להביא מכל חמצן. צ'כוב, צלול עד הרגע האחרון, מיחה בקול מקוטע: "עכשיו הכול מיותר. אהיה מת עוד לפני שיביאו אותו." אז הזמין הדוקטור שוהרר בקבוק שמפניה לחדר.
צ'כוב נטל את הכוס שהושטה לו, הפנה את פניו אל אולגה ואמר בחיוך רפה: "כבר מזמן לא שתיתי שמפניה". הוא רוקן לאטו את הכוס, והשתרע על צידו השמאלי. כעבור דקות אחדות חדל לנשום. הוא הלך לעולמו בפשטות, כשם שחי. היום היה ה־2 ביולי, 1904. השעון הקטן שבחדר הורה על השעה שלוש לפנות בוקר."⁸¹