ציפור מבגדד

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

ציפור מבגדד¹

ללא ספק, חלק ניכר מרוחו וגאוניותו של הח'ליף הארון אל־ראשיד עברו בירושה אל המארקגראף אוגוסט מייקל פון פאולסן קוויג. מסעדתו של קווינג נמצאת בשדרה הרביעית – הרחוב ההוא שנראה שהעיר שכחה בצמיחתו. השדרה הרביעית – נולדה וגדלה בבאורי – הטלטלה צפונה מלאת החלטות טובות².

במקום שבו הוא חצה את רחוב ארבעה־עשר הוא צעד ביהירות ובגאווה לרגע בזוהר המוזיאונים והתיאטראות הזולים. הוא עדיין עשוי להיות בן לוויה הולם לאחות השדרה המורמת מעם ממערב או לבן דודו רב־הלשוני, השואג, רחב המותניים ממזרח. הוא חולף על יונין סקוור וכאן פרסותיהם של סוסי הקרנות נדמות כרועמות באחידות, מזכירות את פסיעותיהם של מארחי מצעדים – הידד! אך כעת מגיעים ההרים השקטים והאיומים – בניינים מרובעים כמבצרים, גבוהים כעננים, חוסמים את השמיים, במקום שבו אלפי עבדים רוכנים מעל שולחנות עבודה כל יום. בקומות הקרקע יש רק מעט חנויות פירות קטנות ומכבסות וחנויות ספרים, שם תוכלו לראות עותקים של עידן החיים של ליטל וספרים של ג' ו"מ רנולדס³ בחלונות. ובהמשך – השדרה הרביעית המסכנה! – הרחוב מחליק אל תוך גלמודיות ימי־בינימית. בכל צד ישנן חנויות המוקדשות ל"עתיקות".

הבה נניח כי זהו לילה. גברים בשריון חלוד עומדים בחלונות ומאיימים על המכוניות הממהרות עם כפפות ברזל חלודות ומוגבהות. שריונות קשקשים והגאים, רובים ישנים, שריון חזה של קרומוול, בריחי הצתה, פגיונות כבדים עם להבים גליים וחרבות ופגיונות של צבא אבירים שהיו ונעלמו מבהיקים במעומם באור הרפאים⁴.

פה ושם מפינת מסבאה (מוארת בעששית פנס מגולפת או זרחן⁵), מתנודדים קדימה אזרחים רועדים בדרכם הביתה, מעודדים מספלי הבירה שבתוכם למסעם המבעית במורד שדרת הרפאים המוזרה והמרושעת, מרושתת בכתמי דם מאת כלי הנשק של הלוחמים המתים. איזה רחוב יכול לחיות מסוגר על ידי שרידי הקבורה האלה ולדרוך על האזרחים דמויי הרוחות האלה, שבליבם השקוע נשארה בקושי קריאה טובה אחת או טרה־לה־לה?

לא השדרה הרביעית. לא אחרי התהילה הצעקנית אך המחייה של הריאלטו הקטן⁶, לא אחרי הלמות התופים המהדהדות של יוניון סקוור. אין כל צורך בדמעות, גבירותי ורבותיי; אין זו אלא התאבדותו של רחוב. בצווחה והתרסקות השדרה הרביעית צוללת עם ראשה קדימה לתוך המנהרה של רחוב שלושים וארבע ואינה נראית שוב.

ליד התמונה העצובה של רחוב מתפרק עמדה המסעדה הצנועה של קווינג. היא עומדת שם עדיין עם תרצו לראות את חזית הלבנים האדומות המתפוררת שלה, את חלון הראווה שלה מגובב בערמות של תפוזים, עגבניות, עוגות שכבות, פשטידות, אספרגוס משומר, סרטן עיסת הנייר שלה ושני חתולים מלטזים ישנים על צרור חסה – אם תרצו לשבת ליד אחד השולחן הקטנים שמפותיהם התחקו בכתמי הקפה הצהובים ביותר אחר שביל ההתקדמות היפנית, לשבת שם עם עין אחת על המטריה שלכם והשנייה על הבקבוק המלאכותי שממנו שפכתם את הרוטב המזויף שנתחב לנו בעורמה מאת הנוכל המקולל שמתיימר להיות אדוננו וחברנו היקר, "האציל בהודו".

תוארו של קווינג בא לו דרך אימו. אחד מאבות אבותיה היה המארקגראף של סקסוניה. אביו היה לוחם טאמני⁷. בגין דילול תורשתו הוא גילה שלא היה בכוחו להפוך לשליט רב־עוצמה או לקבל עבודה בבניין העיירה. לכן הוא פתח מסעדה. הוא היה אדם מלא במחשבה וקריאה. העסק העניק לו פרנסה, על אף שהוא העניק לו מעט תשומת לב. צד אחד של ביתו הוריש לו הרפתקה פיוטית ורומנטית. האחר העניק לו רוח חסרת מנוחה שגרמה לו לחפש הרפתקאות. ביום הוא היה קווינג, המסעדן. בלילה הוא היה המארקגראף – הח'ליף – נסיך בוהמיה – יוצא אל העיר בחיפוש אחר המוזר, המסתורי, נטול הפשר, הערטילאי.

לילה אחד בתשע, השעה שבה המסעדה נסגרה, קווינג שם פעמיו לחיפושו. היה את ערבוב הזר, הצבאי והאומנותי בהופעתו כשכפתר את מעילו גבוה מתחת לזקנו החום־אפור הקצר ופנה לכיוון מערב אל תעלות החיים המרכזיות יותר של העיר. בכיסו אחסן מגוון כרטיסים כתובים שבלעדיהם מעולם לא יצא החוצה. כל אחד מהכרטיסים האלה היה תקף למסעדתו לפי ערך הכיתוב שעליו. כמה העניקו בפשטות קערת מרק או כריכים וקפה; אחרים זיכו את בעליהם ביום, יומיים, שלושה ימים או יותר של ארוחות מלאות; אחדים נועדו לארוחות יחיד רגילות; מעטים מאוד היו, למעשה, כרטיסי ארוחות התקפים לשבוע. מכוחו ועושרו של המארקגראף לא היה לקווינג דבר, אך היה לו את לב הח'ליף – וניתן לסלוח לו אם ראשו חסר ממידת ראשו של הארון אל ראשיד. אולי כמה מחתיכות הזהב בבגדד הכניסו פחות חום ותקווה למתלוננים בשווקים מנזיד הבקר של קווינג בקרב הדייגים והמחליקים⁸ בעלי העין האחת של מנהטן.

בהמשיכו את התנהלותו בחיפוש אחר רומנטיקה שתבדר אותו או מצוקה שבה יהיה עשוי לסייע, קווינג הפך מודע לקהל המתאסף במהירות שצעק ונלחם והתערבל בפינת ברודווי והרחוב החוצה את מרכז העיר שעבר דרכו. כשמיהר אל הנקודה הוא ראה גבר צעיר שקוע במחשבות ובהתנהלות עגמומית ביותר עסק בבילוי של השלכת מטבעות כסף מכיסיו באמצע הרחוב. עם כל תנועה של ידו הרחבה הקהל הצטופף סביב התרומה הנופלת עם צווחות גיל. התנועה הושהתה. שוטר במרכז ההמון רכן לעתים קרובות לקרקע כשדרבן את מטילי המצור להתקדם.

המארקגראף ראה בחטף שכאן היה אוכל לרעבו אחר ידע הנוגע לעבודה בלתי רגילה של הלב האנושי. הוא עשה את דרכו במהירות לצדו של הגבר הצעיר ונטל את זרועו.

"בוא עמי מיד," הוא אמר בקול הנמוך אך המצווה שמלצריו למדו לפחד ממנו.

"לחוץ," העיר הגבר הצעיר, מביט בו בעיניים חסרות הבעה. "לחוץ מרופא שיניים חסר כאב⁹. קח אותי, שוטר, ותן לי את הגז. יש שמטילים ביצים ויש שלא מטילים שום דבר. מתי זו תרנגולת?"

אחוז עדיין על ידי צער פנימי אך צייתן הוא הניח לקווינג להוביל אותו הלאה ובמורד הרחוב לגן קטן. שם, ישוב על ספסל, זה שגלימת הח'ליף נחתה עליו דיבר עם טוב לב ותובנה, מחפש לדעת איזה רוע בא על האחר, מפריע לנפשו ודוחף אותו לבזבוז הרסני וחולני של חומר ומלאי.

"ביצעתי את פעולת המונטה כריסטו כפי שאומצה על ידי פומפטון ניו ג'רזי, נכון?"¹⁰ שאל הבחור הצעיר.

"השלכת מטבעות קטנים לתוך הרחוב בשביל אנשים שיאבקו עליהם," המארקגראף אמר.

"זה העניין. אתה קונה את כל הבירה שאתה יכול להחזיק ואז אתה משליך אוכל תרנגולים ל… הו, לעזאזל עם המילה הזו תרנגולים, ותרנגולות, ונוצות, וביצים וכל מה שקשור לזה!"

"אדון צעיר," המארקגראף אמר באדיבות אך בכבוד, "על אף שאיני מבקש את אמונך, הזמנתי אותו. אני מכיר את העולם ואני מכיר אנושיות. אדם הוא תחום הלימוד שלי, על אף שאיני בוחן אותו כפי שמדען בוחן חיפושית או כפי שנדבן מביט בחפצים של נדבנותו – דרך רעלה של תיאוריה ובורות. זהו התענוג והסחת הדעת שלי לעניין את עצמי באומללות המוזרה והמסובכת שחיים בעיר גדולה מזמנים לחברי הגברים. אתה עשוי להכיר את קורותיו של השליט המהולל והאל־מותי, הח'ליף הארון אל ראשיד, שחוכמתו וטיוליו גומלי החסדים בקרב אנשיו בעיר בגדד העניקו לו את הזכות הנעלה להקל כה רבות על צרותיהם. בדרכי הצנועה אני הולך בעקבותיו. אני מחפש אחר רומנטיקה והרפתקאות ברחובות העיר – לא בטירות ההרוסות או בארמונות מתפוררים. בעבורי הפלאות הגדולות ביותר של הקסם הן אלה שנוטלות מקום בליבם של גברים כשהם פועלים על פי כעס וכוחות מגוונים של אוכלוסייה צפופה. בהתנהגותך המוזרה הערב שיוויתי לעצמי סיפור אורב. קראתי בפעולתך משהו עמוק יותר מאשר פזרנות מופקרת של בזבזן. זיהיתי בארשת פניך עקבות מסוימים של צער מאכל או יגון. אני חוזר – אני מזמין את אמונך. איני משולל כל כוח להקל ולעזור. האם לא תבטח בי?"

"יו¹¹, איך אתה מדבר!" הבחור הצעיר קרא, נצנוץ של הערצה החליף לרגע את מקומה של העצבות העמומה בעיניו. "יש לך את הספרייה של אסטור מודבקת לתקציר הפרקים הקודמים. אני זוכר את הטורקי הזקן שאתה מדבר עליו. קראתי את לילות ערב כשהייתי ילד. הוא היה סוג של ביל דיוורי וצ'רלי שוואב ממוזגים לאדם אחד. אבל, תגיד, אתה יכול לארוג מטלית כלים מכושפת ולגרום לבקבוקי נחושת לעשן החוצה חתולי ענק כל הלילה מבלי שתיגע בי אי־פעם. המקרה שלי לא יניב לסוג הריפוי הזה.¹²"

"אם הייתי יכול לשמוע את הסיפור שלך," המארקגראף אמר עם חיוכו הרציני והנאצל.

"אסכם אותו בכתשע מילים," הגבר הצעיר אמר באנחה עמוקה, "אבל אני לא חושב שתוכל לעזור לי בכלל. אלא אם כן אתה נהדר בניחושים זה חוזר לבוספורוס¹³ בשבילך על השעוונית הקסומה שלך."

סיפורו של גבר צעיר וחידת יוצר הרתמה

"אני עובד בחנות הרתמות והאוכפים של הילדברנט¹⁴ במורד רחוב גרנט. עבדתי שם במשך חמש שנים. אני מקבל $18 לשבוע. זה מספיק כדי להינשא, לא ככה? ובכן, אני לא הולך להתחתן. הילדברנט הזקן הוא אחד מאותם הולנדים מצחיקים – אתה מכיר את הטיפוס – תמיד מספר בדיחות על חשבון אחרים¹⁵. יש לו מיליון חידות ודברים שהוא זייף מסבא רבא של האחים רוג'רס¹⁶.

ביל ווטסון¹⁷ גם עובד שם. אני וביל חייבים לטפל בסוסים הערמונים האלה יום אחרי יום. למה אנחנו עושים את זה? ובכן, אי־אפשר למצוא עבודות מתחת לכל שיח אנהאוזר¹⁸ – וכמובן ישנה לורה¹⁹. מה? בתו של הזקן. היא באה לחנות כל יום. בסביבות תשע־עשרה והתמונה של הבלונדינית שיושבת על גדר היתדות של הריין ומקסימה את חופרי הצדפות אל קצף הגלים²⁰. שיער בצבע מילוי קש²¹ ועיניים שחורות ובוהקות כמו אבזמי הרתמות הטובים ביותר – תחשוב על זה! אני? ובכן, זה או אני או ביל ווטסון. היא נוהגת בשנינו באופן שווה. ביל לגמרי משתגע בנוגע אליה, ואני? ובכן, ראית אותי מצפה עם מטבעות כסף את התשתית של דרך מרון הגדולה הערב. זה בגלל לורה. אני הייתי מסופק, הוד מעלתך, ואני לא רוצה את מה שאני לא מסוגל²².

איך? ובכן, הילדברנט הזקן אומר לי ולביל היום אחר הצוהריים: "בחורים, יש לי חידה אחת בשבילכם. צעיר שלא יכול לענות על חידות הוא לא טוב כל־כך לעסקים בשביל לדאוג לפרנס משפחה – זה לא זה – כן?" והוא מגיש לנו חידה. בעיה קשה ומבלבלת, יש מי שיקראו לה – והוא מגחך מבפנים ונותן לשנינו עד מחר בבוקר לפענח את התשובה שלה. והוא אומר שמי מאיתנו שינחש את הסוף המתוחכם שלה הולך לבית שלו ברביעי בערב למסיבת יום ההולדת של הבת שלו. וזה אומר לורה לזה מאיתנו שהולך, שכן היא משתוקקת באופן טבעי לבעל וזה או אני או ביל ווטסון, בגלל שהילדברנט מחבב את שנינו ורוצה שהיא תתחתן עם מישהו שיוכל להמשיך את העסק אחרי שהוא יתפור את זוג העקבות האחרון שלו.

החידה? מה, היא הייתה זו: "איזה סוג של תרנגולת רובצת הכי הרבה?²³" תחשוב על זה! איזה סוג של תרנגולת רובצת הכי הרבה? זה לא מתאים להולנדי לסכן את אושרו של אדם על טענה טיפשית כזו? עכשיו, מה הטעם? מה שאני לא יודע על תרנגולות יכול למלא כמה וכמה מדגרות. אתה אומר שאתה מחקה חיקויים לבחור הערבי הזקן שנתן… ספריות בבגדד. ובכן, עכשיו, אתה יכול לזמן בשריקה פיה שתפתור את שאילתת התרנגולת הזאת או לא?" 

כשהצעיר סיים המארקגראף התרומם וצעד כה וכה ליד ספסל הגן למשך כמה דקות. לבסוף הוא התיישב שוב ואמר בצלילים חמורים ומרשימים: "אני מוכרח להתוודות, אדוני, שבמהלך שמונה השנים שביליתי בחיפוש אחר הרפתקאות והפגת מתח מעולם לא נתקלתי במקרה מעניין או מסובך יותר. אני חושש שהתעלמתי מתרנגולות בחיפושיי והבחנותיי. בנוגע להרגליהן, זמניהן ואופן הטלתן, סוגיהן הרבים ורביית־כלאיים, משך חייהן…"

"הו, אל תעשה מזה מחזה של איבסן!" הנער הצעיר קטע בזלזול. "חידות – בפרט החידות של הילדברנט הזקן – לא צריכות להתפענח ברצינות. הן נושאים קלים מהסוג שסים פורד והארי ת'רסטון פק אהבו להתעסק בהם²⁴. אבל, איך שהוא, אני לא יכול לפגוע בדיוק בתשובה. ביל ווטסון עשוי, והוא עשוי שלא. מחר נדע. ובכן, הוד מעלתך, אני שמח בכל מקרה שהתערבת והעברת את הזמן ברוגע. אני מניח שאדון אל ראשיד בעצמו היה מזנק חזרה אם אחד מבוחריו היה מנהל את עצמו כנגד החידה הזאת. אומר לילה טוב. שלום לך ולמה שאתה עשוי לקרוא אללה²⁵."

המארקגראף, עדיין באווירה עגמומית, הושיט את ידו.

"איני יכול לבטא את חרטתי," אמר בצער. "מעולם קודם לכן לא מצאתי את עצמי לא מסוגל לעזור בדרך כל שהיא. "איזה סוג של תרנגולת רובצת הכי הרבה?" זו בעיה מבלבלת. ישנה תרנגולת, אני מאמין, המכונה פלימות' רוק²⁶, ש…"

"תפסיק עם זה," הצעיר אמר. "מקצועו של הח'ליף הוא עסק רציני. אני לא מניח שראית משהו מצחיק בהגנתו על המטיף על ג'ון ד. רוקפלר²⁷. ובכן, לילה טוב, הוד חשיבותך²⁸."

מתוך הרגל המארקגראף התחיל למשש בכיסיו. הוא משך כרטיס והושיט אותו לגבר הצעיר.

"עשה לי את הטובה הזו וקבל את זה, בכל אופן," הוא אמר. "יכול להגיע זמן שהוא עשוי להיות לך לעזר."

"תודה!" הצעיר אמר, מכניס אותו לכיסו בחוסר תשומת לב. "שמי סימונס²⁹."

בושה למי שירמוז שתשומת ליבם של הקוראים תתחקה אחרי המארקגראף אוגוסט מייקל פון פאולסן קוויג. אכן אסטה מדרך הישר אם ידי תיכשל בשמירת הדרך שאליה יפנה בעיון ליבם של הקוראים. אם כן הניחו לנו, למחרת היום, להציץ במהירות בדלתו של הילדברנט, יוצר רתמות.

200 הפאונד של הילדברנט נחו על ספסל, מהדקים באבזמי כסף שורה של רצועת רתמה מעור. ביל ווטסון נכנס ראשון.

"ובכן," הילדברנט אמר, רועד כולו מהיהירות המרושעת של יוצר הבדיחה – "האם ניחשת אותו? איזה סוג של תרנגולת רובצת הכי הרבה?"

"אה… מה, אני חושב שכן," ביל אומר, משפשף סנטר מתרפס. "אני חושב שכן, אדון הילדברנט – זו שחיה הכי הרבה – האם זה נכון?"

"לא!" הילדברנט אומר, מנענע בראשו באלימות. "לא ניחשת את התשובה."

ביל עבר הלאה ועטה סינר דוחה קרציות ורווקות. פנימה נכנס הגבר הצעיר מהכישלון המחפיר של לילות ערב – חיוור, עגמומי, מיואש.

"ובכן," הילדברנט אמר, "האם ניחשת אותו? איזה סוג של תרנגולת רובצת הכי הרבה?"

סימונס הסתכל בו עם פראות עמומה בעינו. האם עליו לקלל את ההר הזה של הומור משחית – לקלל אותו ולמות? מדוע שלא… אבל הייתה לורה. עקשני, חסר מילים, הוא השליך את ידיו לתוך כיסי מעילו ועמד. ידו פגשה במגעו המוזר של כרטיסו של המארקגראף. הוא משך אותו החוצה והביט בו, כפי שגבר שעתיד להיתלות מביט בזבוב זוחל. נכתב עליו בכתב ידו העגול והבולט של קווינג: "תקף לתרנגולת צלויה אחת למביא".

סימונס הרים את מבטו עם עין זוהרת.

"תרנגולת מתה!" הוא אמר.

"טוב!" הילדברנט שאג, מטלטל את השולחן בצהלה עצומה. "זה נכון! אתה בא לבית שלי בשמונה בערב למסיבה."