צבע מקומי קטן
צבע מקומי קטן1
ציינתי בפני ריווינגטון2 שהייתי בחיפוש אחר התרחשויות ואירועים אופייניים בניו יורק – משהו טיפוסי, אמרתי לו, מבלי בהכרח לציין את ההברה הראשונה של "מ"3.
"הו, בשביל עסק הכתיבה שלך," אמר ריווינגטון; "לא היית יכול לפנות לחנות טובה יותר. מה שאני לא יודע על אודות ניו יורק הישנה והקטנה לא יהפוך שירה לכובע מצחייה4. אני אשים אותך ממש במרכז של כל־כך הרבה צבע מקומי, שלא תדע האם אתה שער של ירחון או במחלקת מחלת השושנה5. מתי אתה רוצה להתחיל?"
ריווינגטון היה גבר אופנתי צעיר6 וניו יורקר מלידה, העדפה וחוסר התחייבויות. אמרתי לו שאשמח לקבל את ליוויו והגנתו כך שאוכל לרשום הערות על הייחודיות המפוארת, האומללה והפרטנית של מנהטן, ושהזמן לכך יהיה בהתאם לנוחיותו שלו.
"נתחיל היום בערב," אמר ריווינגטון, מעוניין בעצמו, כמו בחור טוב. "סעד עמי בשבע, ואז אדריך אותך דרך מופיעים עירוניים כה עבים, שתצטרך קינטוסקופ כדי להקליט 'תם.7"
לכן סעדתי עם ריווינגטון בנעימים במועדון שלו, ברחוב ארבעים ואחד, ואז פנינו למרדף אחרי גווני הפרשיות החמקמקות. כשיצאנו מהמועדון עמדו שני גברים על המדרכה קרוב למדרגות, מנהלים שיחה רצינית.
"ועל פי איזה תהליך של יחס־יחס," אמר אחד מהם, "אתה מגיע למסקנה שחלוקת החברה למעמדות יצרניים ולא יצרניים מבססת כישלון בהשוואה למערכות תחרותיות בעלות שליטה מוחלטת בנטייה ומסתכמות בנזק להתפתחות התעשייתית?"
"הו, צא מהעמדה הבטוחה שלך!" אמר האיש השני, שהרכיב משקפיים. "הנחותיך לא יירדו בכביסה. אתם משבשי הרוח, שמשתמשים בתיאוריות מעוקמות רגליים על היקשים מוחשיים מוחלטים, שולחים מסקנות הגיוניות בבעיטות מגף סקלי לתוך תיק זעיר של שאריות בד ובגדים ישנים. אתה לא יכול להמשיך להקניט אותי עם אי־אמיתות על טיעון מטעה ישן בעל פאות לחיים. אתה מצטט את מרקס והינדמן וקאוטסקי – מה הם? מוכשרים מאוד! טולסטוי? עליית הגג שלו מלאת חולדות. הנחתי לך את זה על מחנה הבסיס שלך, שהרעיון של אומה שיתופית וביטול מערכות תחרותיות פשוט מוריד את הסחבה מהשיח ונותן לי רגישות עורית מוגזמת של רופטייטופ! בית הסקוקום לשכמותך!"8
עצרתי כמה מטרים משם והוצאתי את הפנקס הקטן שלי.
"הו, בוא נמשיך," אמר ריווינגטון בעצבנות מסוימת; "אתה לא רוצה להקשיב לזה."
"למה, בן אדם," לחשתי, "זה בדיוק מה שאני כן רוצה לשמוע. סוגי העגה האלה הם בין המאפיינים הבולטים ביותר של העיר שלך. האם זה מגוון הבאורי? אני באמת חייב לשמוע עוד מזה".
"אם אני עוקב אחרי דבריך," אמר האיש שדיבר ראשון, "אתה לא מאמין שזה אפשרי לארגן מחדש חברה על בסיס עניין משותף?"
"נוצץ בצד שלך!" אמר הגבר עם המשקפיים. "מעולם לא שמעת מוזיקה כזו מצופר הערפל שלי. מה שאמרתי היה שאני לא מאמין שזה בר־ביצוע ממש עכשיו. הבחורים עם החבילות לא נמצאים במסגרת המחשבה להפוך את הכסף לפחות פעיל, והאיש עם קופסת הסעודה הניידת מפח לא בדיוק מוכן להצטרף לשיעור התנ"ך. אתה יכול להמר על הגרביים הססגוניים שלך שהמצב כולו נהרס מהסוללה לארוחת בוקר! מה שהמדינה צריכה זה שאיזה טיפוס בריון זקן כמו קובדן או איזה בחור חכם כמו בן פרנקלין הזקן יסתובב בצורה ראוותנית ובולטת לחזית ויכה באגרוף את ראשו של השחור באלת בייסבול. אתה תופס את העשן שלי? מה?"9
ריווינגטון משך אותי בזרוע בקוצר רוח.
"בבקשה בוא," אמר. "בוא נלך לראות משהו. זה לא מה שאתה רוצה."
"אכן, זה כן," אמרתי בהתנגדות. "הדיבור הקשוח הזה הוא הדבר שנחשב. יש ציוריות בנוגע לדיבור של הסדר הנמוך של האנשים שהיא ייחודית למדי. האם אמרת שזהו מגוון העגה של הבאורי?"
"נו, טוב," אמר ריווינגטון, מרים ידיים, "אני אגיד לך את זה ישר. זה אחד מהמרצים שלנו במכללה שמדבר. הוא בא למועדון ליום או שניים. זה סוג של תחביב איתו לאחרונה, להשתמש בעגה בשיחות שלו. הוא חושב שזה משפר את השפה. הגבר שהוא מדבר איתו הוא אחד הכלכלנים החברתיים המפורסמים בניו יורק. עכשיו בוא. אתה לא יכול להשתמש בזה, אתה יודע."
"לא," הסכמתי; "אני לא יכול להשתמש בזה. האם היית קורא לזה אופייני לניו יורק?"
"כמובן שלא," אמר ריווינגטון באנחת רווחה. "אני שמח שאתה רואה את ההבדל. אבל אם אתה רוצה לשמוע את העגה הבוארית הישנה הקשוחה האמיתית אקח אותך למקום שבו תקבל את מלוא החופנים של זה."
"זה מוצא חן בעיני," אמרתי, "כלומר, אם זה הדבר האמיתי. לעתים קרובות קראתי על זה בספרים, אבל אף פעם לא שמעתי על זה. האם אתה חושב שזה יהיה מסוכן להסתובב ללא הגנה בקרב הטיפוסים האלה?"
"הו, לא," אמר ריווינגטון, "לא בשעה זו של הלילה. אם לומר את האמת, לא הייתי לאורך הבאוורי במשך זמן רב, אבל אני מכיר אותה היטב כפי שאני מכיר את ברודווי. נחפש כמה מהבחורים האופייניים של הבאורי ונגרום להם לדבר. זה יהיה שווה את הזמן שלך. הם מדברים בניב מיוחד שלא תשמע בשום מקום אחר על פני כדור הארץ."
ריווינגטון ואני נסענו מזרחה בחשמלית של רחוב 42 ואז דרומה בקו של השדרה השלישית. ברחוב יוסטון10 ירדנו והלכנו.
"אנחנו עכשיו בבאורי המפורסם," אמר ריוויגנטון, "הבאורי חוגג בשיר וסיפור".
עברנו גוש בניינים אחרי גוש בניינים של חנות "אדונים" מרוהטות – החלונות מלאים בחולצות עם מחירים צמודים וחפתים בפנים. בחלונות אחרים היו עניבות ושוב חולצות. אנשים הלכו במעלה ובמורד המדרכות.
"במובנים מסוימים," אמרתי, "זה מזכיר לי את קוקומו, אינדיאנה11, במהלך עונת קטיף האפרסקים."
ריוויגנטון כעס.
"כנס לאחד מאותם סלונים או מופעי וודוויל," אמר הוא, "עם ערימה גדולה של כסף, ותראה כמה מהר באורי תאשר את המוניטין שלה."
"אתה יוצר תנאים בלתי אפשריים," אמרתי בקרירות.
מפה לשם ריווינגטון עצר ואמר שהיינו בלב הבאורי. בפינה היה שוטר שריווינגטון הכיר.
"הלו, דונהיו12!" אמר המדריך שלי. "מה הולך? החבר שלי ואני הולכים במורד הדרך הזו, מחפשים קצת צבע מקומי. הוא משתוקק לפגוש אחד מטיפוסי באורי. אתה לא יכול לשים אותנו על משהו אמיתי בקו הזה – משהו שיש לו את הצבע, אתה יודע?"
השוטר דונהיו הסתובב באופן מהורהר, פניו האדמדמים מלאים מזג טוב. הוא הצביע עם אלתו במורד הרחוב.
"בטח!" אמר בצרידות. "הנה מגיע עכשיו בחור שנולד בבאורי ומכיר כל אינץ' בה. אם הוא היה אי־פעם מעל רחוב בליקר13 הוא שמר את זה לעצמו."
גבר כבן עשרים ושמונה או עשרים ותשע, עם פנים חלקים, טייל להנאתו לעברנו עם ידיו בכיסי מעילו. השוטר דונהיו עצר אותו עם הנפה אדיבה של אלתו.
"ערב טוב, קארי14," אמר. "הנה צמד של אדונים, חברים שלי, שרוצים לשמוע אותך אומר בשטף משהו על באורי. אתה יכול לגלגל ל'ם כמה סלילים?"
"וודאי, דונהיו," אמר הגבר הצעיר בנעימות. "ערב טוב, אדוניי," אמר לנו עם חיוך נעים. דונהיו המשיך הלאה במסלולו.
"זו הסחורה," לחש ריווינגטון, דוחף אותי קלות במרפקו. "תסתכל על הלסת שלו!"
"תגיד, צייד," אמר ריווינגטון, דוחף לאחור את כובע, "מה זז? אני והחבר שלי מעיפים מבט על הרחוב הישן – רואה? השוטר הלשין לנו שאתה מבין בבאורי. זה נכון?"
לא יכולתי שלא להתפעל מכוחו של ריווינגטון להתאים את עצמו לסביבותיו.
"דונהיו צדק," אמר הגבר הצעיר בכנות. "גדלתי בבאורי. הייתי נער חדשות, עגלון, מתאגרף, חבר בלהקה מאורגנת של מוזגים "קשוחים" ו"ספורט" במגוון משמעויות של המילה. החוויה בהחלט מצדיקה את ההנחה שיש לי לפחות היכרות חולפת עם כמה שלבים בחיי באורי. יהיה לי לעונג להעמיד את כל הידע והניסיון שברשותי לשירותם של חבריי ידידי דונהיו."
ריווינגטון נראה נבוך.
"אני אומר," אמר, מעט בכנות, "חשבתי – אתה לא מותח אותנו, נכון? זה לא רק סוג הדיבור שציפינו לו. לא אמרת אפילו "הולי ג'י!" פעם אחת. האם אתה באמת שייך לבאורי?"
"חוששני," אמר נער באורי בחיוך, "שבזמן כל שהוא פיתו אותך לתוך אחת מאותן צלילות ספרותיות והעבירו לך את המטבע המזויף של באורי. ה"להג" שאליו מתייחס חוסר הספק שלך היה המצאתם של כמה מ"מגלי" הספרות שלך, אשר פלשו לשממות הלא־נודעות מתחת לשדרה השלישית והכניסו צלילים מוזרים לפיות התושבים. בטוחים בבתיהם הרחק מהצפון וממערב, הקוראים המאמינים לכל דבר אשר פותו על ידי ה"ניב" החדש, קראו בעיון והאמינו. כמו מרקו פולו ומונגו פארק15 – חלוצים לכל דבר, אך נשמות שאפתניות שלא יכלו למתוח את קו הגבול בין גילוי והמצאה – עצמותיהם הספרותיות של מגלים אלה מנקדות את הפסולת חסרת המסילה של הרכבת התחתית. בעוד שזה נכון שלאחר פרסום השפה המיתולוגית המיוחסת למתגוררים בקרב באורי, כמה מביטוייה ההולמות ודימוייה המתאימים אומצו ובמידה מוגבלת הובאו לשימוש באתר זה, ברם היה זה משום שאנשיו מוכנים להבליע כל דבר שיהיה ליתרונם המסחרי. לתיירים אשר מבקרים במחוזנו שהתגלה זה מכבר ואשר ציפו להתממשות מדרכיהם הספרותיים, הם מספקים את דרישות השוק. אך אפשר ואני מרחיק לכת מהשאלה. באיזו דרך אוכל לעזור לכם, אדוניי? אני מפציר בכם להאמין שהכנסת האורחים של הרחוב מושטת לכל. ישנם, צר לי לומר, מקומות בילוי זולים, אך איני יכול להעלות על דעתי שהם יפתו אתכם."
הרגשתי שריווינגטון נשען עלי מעט בכבדות.
"תגיד!" הוא אמר במבטא לא ברור, "בוא לשתות איתנו".
"תודה לך אך לעולם איני שותה. אני מוצא שאלכוהול, אפילו בכמויות המזעריות ביותר, משנה את נקודת ההסתכלות. ואני מוכרח לשמור על נקודת ההסתכלות שלי שכן אני לומד את הבאוורי. גרתי בו קרוב לשלושים שנה, ואני רק מתחיל להבין את פעימות הלב שלו. הוא כמו נהר אדיר הניזון ממאה זרמים זרים. כל נהירה מביאה זרעים מוזרים על שטפונו, סחף ועשבים מוזרים, ומדי פעם בפעם פרח של הבטחה נדירה. כדי לבאר את הנהר הזה דרוש גבר שיכול לבנות תעלת ניקוז כנגד ההצפה, מי שהינו חוקר טבע, גיאולוג, בעל חמלה, צוללן ושחיין חזק. אני אוהב את באורי שלי. זו עריסתי והשראתי. פרסמתי ספר אחד. המבקרים היו אדיבים. הכנסתי את ליבי לעניין. אני כותב אחר, לתוכו אני מקווה להכניס הן את לבי והן את מוחי. החשיבו אותי למדריככם, אדוניי. האם יש כל מקום שאוכל לקחת אתכם לראות, כל מקום שבו אוכל להוליך אתכם?"
פחדתי להסתכל בריוויגנטון למעט עם עין אחת.
"תודה," אמר ריוויגנטון. "אנחנו חיפשנו… כלומר… החבר שלי… לעזאזל עם זה; זה נגד כל תקדים, אתה יודע… נורא אסיר תודה… בכל מקרה."
"במקרה," אמר חברנו, "שתרצו לפגוש כמה מהגברים הצעירים של באורי שלנו, יהיה לי לעונג שתבקרו ברובעים של אחוות קאפה דלתא פי של הצד המזרחי16, רק שני גושי בניינים מזרחה מכאן."
"מצטער מאוד," אמר ריוויגנטון, "אבל החבר שלי הביא אותי לקצב מהיר של התרחשויות הלילה. הוא אימה מהלכת כשהוא יוצא לחפש אחרי צבע מקומי. עכשיו, אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לקפוץ לדלתא קפאה פי אבל – פעם אחרת!"
נפרדנו לשלום ועלינו על מכונית לגבול הבית. היה לנו ארנב במעלה ברודווי17 ואז נפרדתי מריוויגנטון בפינת הרחוב.
"ובכן, בכל אופן," אמר הוא, מחוזק ומאושש, "זה לא יכול היה לקרות בכל מקום אחר אלא בניו יורק הקטנה." וזה, בלשון המעטה, היה אופייני לריוויגנטון.