פשע אטימות הלב
פשע אטימות הלב
עיון בהבעיה לאנטון צ'כוב
"אמצעים חמורים ביותר ננקטו לבל יתגלה ברבים סודה של משפחת אוסקוב."1
משפחת אוסקוב המכובדת מבקשת להסתיר אמת מרה על אודותיה, אמת – שלו תתגלה – עשויה לערער על מעמדה המכובד ללא ספק. הסוד החמור נוגע לגיבור הסיפור, סאשה אוסקוב, "אדם צעיר, כבן 25"2, ש"מסר לגוביינא באחד מסניפי הבנק שטר חוב מזויף, שזמן פירעונו חל לפני שלושה ימים […]"3. סנגורו, איוואן מרקוביץ', שהינו גם דודו (מצד אמו), ייעץ לו לחכות מחוץ לחדר העבודה בו מתנהל הדיון בעניינו וכך הוא יושב, "בשפל רוח", ו"מכין את עצמו לבירור גלוי־לב וכן"4. אלא שסאשה אינו באמת "שפל רוח" וכיוון שכך אינו מעוניין גם בבירור "כן" ו"גלוי־לב". אלה מילים הלקוחות מעולמו הפרטי של הסנגור טוב הלב, אפיון החוזר לגביו מספר פעמים במרוצת הסיפור, וכיוון שטוּב־לב אינו התואר ההולם ביותר סנגור, בפרט בשעה שהוא מייצג לקוח, הרי שהשימוש בהן מעיד כי העניין המשפטי נושא גם באופי ערכי־מוסרי.
מולו ניצב הקטגור, אלוף משנה המתקומם בתקיפות כנגד התנהלותו חסרת האחריות של סאשה והשפעתה השלילית על חיי המשפחה.
"עורכי הדין" מתחבטים ביניהם מה לעשות עם בן משפחתם שעבר על החוק: להסגירו לרשויות או להסדיר את העניין בשקט וללא מעורבות ציבורית?
מצד אחד עומד טיעון כבוד החוק ("לחפות לא נוכל ולהניחו ללא עונש, יהיה הוא אשר יהיה ויהיו הנימוקים אשר יהיו, הדבר נוגד את החוק ואינו לכבודו של אדום הגון! אין זו הצלת כבוד המשפחה, אלא חוסר אומץ לב אזרחי."5) וכנגדו ניצב טיעון כבוד המשפחה ("האם נפגע בחובתנו האזרחית, אם במקום לדון אותו לחובה נושיט את ידנו לעזרה לעבריין צעיר?"6).
הסנגור טוב הלב מנסה ללמד זכות על אחיינו ומסביר כי "לנעורים זכויות משלהם, ודרכם להתפתות ולסטות מהדרך הישרה. מי לא היה צעיר בשעתו? מי לא נפל קורבן לתשוקותיו? שלא לדבר על בני תמותה רגילים, הרי אפילו ענקי רוח לא נמנעו מסטיות ומטעויות בימי נעוריהם. […] מובן, שיש להענישו, אולם למעשה הוא כבר נענש על ידי מוסר הכליות והייסורים, שהם מנת חלקו עתה כשהוא ממתין לגזר דינם של קרוביו."7
אך האומנם צודק עורך הדין בדבריו? האם אחיינו, הנאשם הממתין בחוץ, אכן מתייסר בגין מעשיו ומתיירא מתוצאות החקירה המתנהלת בעניינו?
"סאשה אוסקוב יושב לו ליד הדלת ומאזין. אין הוא חש לא פחד, לא בושה ולא שעמום אלא עייפות וריקנות פנימית בלבד. נראה לו, שלו לא אכפת כלל, אם יסולח לו או לאו. הוא בא לכאן כדי להמתין לגזר הדין ולתת הסבר רק משום שאיוואן מרקוביץ, טוב־הלב, הפציר בו. אין הוא חושש מפני העתיד, ולא אכפת לו, היכן ישהה, כאן, באולם זה, או בבית הסוהר או אולי בסיביר. "אם סיביר, אז סיביר – שתלך לכל הרוחות!"
החיים נמאסו עליו והיו קשים ללא נשוא. הוא הסתבך למעלה ראש, בכיסו אין לו פרוטה לפורטה, קרוביו מעוררים בו סלידה. במוקדם או במאוחר יהיה עליו להיפרד מידידיו ומהנשים. הנה כי כן התחילו להתייחס בבוז לתפקידו של אוכל לחם חסד. עתידו נראה עגום."8
כל מה שחשב עורך הדין טוב הלב על אחיינו־לקוחו התברר כלא נכון, בלשון המעטה: הוא אינו מתחרט, אינו מצטער, אינו מהרהר ואינו לוקח ללב. לא רק שאין לו מוסר כליות – מבחינתו הכול יכול ללכת לעזאזל. יש בו או לו מעין תחושה כללית של אדישות כלפי העולם והחיים, אפילו מיאוס כלפי בני משפחתו, השופטים אותו לחומרה על שהוא חי על חשבונם. זו התנהלותו והשקפתו ומשום שאין לו לא רצון או כוונה לנהוג אחרת הרי שאין לו גם שום תקנה או תיקון. הבעיה הגדולה, לדידו של סאשה, אינה מעשיו – שהם בחזקת מציאות שכיחה ואפילו מקובלת – אלא הרושם השגוי הנקשר בשמו, המגנה ומשמיץ אותו בעבור מה שאינו כלל ועיקר:
"סאשה אדיש ולמעשה מרגש אותו רק דבר אחד והוא, שמאחורי הדלת מכנים אותו מנוול ופושע. בכל רגע נכון הוא לקפוץ ממקומו, להתפרץ לתוך חדר העבודה ולהגיב על קולו המאוס והמתכתי של אלוף המשנה בצעקה: "משקר אתה!"
"פושע" זו מילה איומה. בכינוי זה מכנים רוצחים, גנבים, שודדים, ובכלל אנשי רשע, שאין להם תקנה מוסרית, ואילו סאשה רחוק מכל אלה… אמת ונכון הוא הדבר, כי חובותיו רבים הם, ואין הוא מסלק אותם, אבל חוב אינו עבירה, היכן תמצא אדם, שאין לו חובות? הנה כי כן גם אלוף המשנה וגם איוואן מרקוביץ' שקועים בחובות. "ובמה חטאתי עוד?" מהרהר סאשה.
אכן, הוא מסר לגוביינא שטר מזויף, אולם זאת עושים כל מכריו הצעירים, למשל הינדריקוב ופון בורסט, כשאין כסף באמתחתם מוסרים הם לגוביינא שטרי חוב שעליהם חתימותיהם המזויפות של הוריהם או של מכריהם, ומאוחר יותר, כשמקבלים הם כסף מהבית, פורעים הם את השטרות לפני זמן פירעונם. סאשה עשה בעצם אותו דבר, אולם לא פרע את השטר, כיוון שלא קיבל מחאנדריקוב את הכסף שהלה הבטיח להלוות לו. האשם אפוא לא בו, אלא בנסיבות. אמת ונכון, השימוש בחתימה זרה נחשב לדבר הראוי לגנאי, אולם ככלות הכול אין זה פשע, אלא תמרון מקובל על כולם, פורמליות מכוערת ותו לא, שאינה פוגעת באיש ואינה מזיקה, שכן סאשה בזייפו את חתימתו של אלוף המשנה לא התכוון כלל ועיקר להרע או להסב נזק למישהו.
"לא, אין פירושו של דבר, שאני פושע" – מהרהר סאשה – "לפי אופיי אינני מסוגל להרהיב עוז בנפשי ולבצע פשע. אדם רך אני ורגיש. כשהפרוטה מצויה בכיסי עוזר אני לעניים…"
כזהו מהלך מחשבותיו של סאשה, ואילו מאחורי הדלת נמשך עדיין הדיון."9
במהלך הדיון טוען איוואן מרקוביץ' כי "פשע הינו מעשה בלתי מוסרי, שביסודו מונחת כוונה רעה, אבל האם חופשי הוא רצונו של אדם? על שאלה זו לא השיב עדיין המדע תשובה חיובית. לגבי שאלה זו חלוקות דעות המלומדים. האסכולה החדשנית של לומברוזו, למשל, שוללת את חופש הרצון ורואה בכל פשע תוצר הייחודיות האנטומית של הפרט."10
צ'זארה לומברוזו11, קרימינולוג ורופא יהודי־איטלקי אשר ייסד את האסכולה האיטלקית בקרימינולוגיה, טען כי פשע הינו מאפיין אישיותי של המין האנושי. לפי תפיסתו, פשיעה ועבריינות הן תכונות מולדות העוברות בתורשה וניתן לזהות אדם שנולד פושע באמצעות ליקויים גופניים מולדים. לומברוזו, כמו רבים מבני דורו, ביקש להבין תופעות התנהגותיות תוך התייחסות לעקרונות האבולוציה ולכן הניח כי אם המין האנושי נמצא בקצה אחד הרי שפושעים (להלן – אנשים המתנהלים בצורה בהמית וחסרת מצפון) נמצאים בקצה השני משום שהינם, בהכרח, נחותים גם מבחינה ביולוגית.
פשע, לפי תפיסת עולמו ומושגיו של סאשה, הוא מעשה המיוחס לאנשים הנעדרים תקנה מוסרית – כלומר, מושחתים באופן מוחלט ובלתי הפיך (רעיון הדומה במקצת לטענתו של לומברוזו). לדידו יש הבדל בין שקר ומעילה לבין רצח, גניבה ושוד. ייתכן והוא מאמין בכך משום שמעשי התרמית שלו אינם מופנים ישירות כלפי אחרים אלא כלפי מוסדות בנקאיים, שהפגיעה שבהם אינה כה חריפה ומפורשת.
בהעמדה לדין קיים עניין הכוונה: האם אדם שפשע התכוון לבצע את העבירה המיוחסת לו. מה שעשה סאשה הוא מעשה שעושים כולם, מעין עיקוף זמני בגין עיכוב רגעי, תמרון מקובל שאינו פוגע באיש. הנסיבות יצרו צורך שיצר פתרון מפוקפק אך לא הייתה כאן כוונה וכיוון שכך, גם לא פשע.
סאשה מחשיב את עצמו כאדם טוב לב, חומל ורגיש, אולם האנשים המנהלים את הדיון בעניינו נוטים שלא להסכים: "רבותי, הרי אין לדבר סוף!" – מתרתח אלוף המשנה – "נניח, שסלחנו ופרענו את השטר, אולם מי לידנו יתקע, שלאחר מכן הוא יחדל מחיי הוללות, מבזבוז כספים, מעשיית חובות ולא ימשיך לפנות לחייטינו ולהזמין אצלם בשמנו חליפות ולעצמו? כלום יכולים אתם להיות ערבים לכך, שתעלולו זה הוא האחרון? אשר לי – אינני מאמין כלל ועיקר, שלא יחזור לסורו!"12
אלוף המשנה רואה באורחות חייו של סאשה ביטוי לשחיתות מוסרית ולהפקרות כלכלית וערכית. בעיניו יש פגם עקרוני בהלך החשיבה שלו: אם אדם עושה מעשה שגוי הרי שהוא חושב שאין היבט שגוי במעשה שעשה (אלא אם הוא יודע כי המעשה שגוי ועושה אותו אף על פי כן, אך אפילו אלוף המשנה אינו מרחיק לכת לחשוד בסאשה עד כדי כך).
בשלב מסוים מזמנים את סאשה אל החדר כדי לשטוח את עמדתו ולהציג את טיעוניו (או, כפי שאיוואן מרקוביץ' טוב הלב מציג את הדברים – "היכנס והסבר את עצמך בכנות וללא כל גאווה, […] בהכנעה ובנפש חפצה."13) אלא שהסבריו של סאשה אינם עולים יפה, בלשון המעטה, והוא חוזר להמתין מחוץ לדלת, משולהב ברגשות תיעוב וכעס. "ברצון היה עוזב את המקום לחלוטין, אולם השנאה חונקת אותו, והוא רוצה להישאר כדי לסתום את פיו של אלוף המשנה ולומר לו משהו חצוף. והנה יושב הוא ומהרהר, מה יוכל לומר לדודו השנוא עליו, משהו בוטה וכבד משקל. אך ברגע זה מופיעה בפתח הדלת של הטרקלין דמות אשה עטופה בדמדומים. זוהי אשתו של אלוף המשנה. היא רומזת לסאשה לגשת אליה ואומרת כשהיא בוכה ופורכת את ידיה: "אלכסנדר, יודעת אני, שאינך אוהב אותי, אולם הקשב לי, מבקשת אני ממך. הקשב לי, ידידי, כיצד יכול היה הדבר לקרות? הרי זה נורא, נורא! למען השם, בקש מהם, הצטדק, התחנן!"
מביט סאשה על הכתפיים הרועדות, על הדמעות הזולגות על לחייה, שומע מאחוריו את קולותיהם האטומים והעצבניים של אנשים מיוסרים ועייפים – ומושך בכתפיו. מעולם לא ציפה, שקרוביו האריסטוקרטיים יקימו סערה כזאת בגלל איזה אלף וחמש מאות רובל, ואין הוא מבין לא את הדמעות ולא את הרטט שבקולות."14
רק בסוף הסיפור מתחוור כי אשה זו, הבוכייה, הנרגשת, המרוסקת מעוצמת ההאשמות וההשלכות, היא אמו של סאשה15.
הצגתה כאשתו של אלוף המשנה, דודו השנוא של סאשה הנושא בתפקיד הקטגור, מעידה הן על ריחוקה המשפחתי והן על האופן המנוכר שבו היא נתפסה על ידי בנה שלה. כל התייחסותו של סאשה כלפיה היא כאל אשה זרה: שום רגש לא מתעורר בו כשהיא בוכה ומתחננת בפניו – לא רחמים, לא חמלה, לא חרטה. העובדה שהוא אינו מצליח לתפוס אפילו את הסיבה שבגינה היא כה נסערת מעידה לא על אישיות רכה ורבת חסד אלא על אטימות, אדישות הגובלת ברשעות. התנהגותו של סאשה, או דווקא היעדרה של היכולת לגלות אמפתיה לרגשות הזולת, להבין את כאבו, להזדהות, להגיב, מעידה עליו שהוא אכן מושחת מוסרית באופן חסר תקנה.
בסופו של עניין, ההכרעה נופלת לטובתו: המשפחה תשלם את החוב בתנאי שסאשה יביע חרטה על מעשיו וכבר למחרת יתחיל לעבוד בעבודה הגונה ואמיתית. איוואן, שלמעשה אחראי לגזר דין חיובי ומיטיב זה, מנסה עוד להוכיח את סאשה על מעשיו, אך אחיינו אינו שועה לו: החופש שניתן לו מסחרר את ליבו בתחושת חירות מתוקה ומרעננת, עד שהוא נזכר כי אמנם הריהו חופשי אך גם חסר פרוטה והרי את החופש צריך לחגוג ובדיוק הערב מתקיימת חגיגת יום הולדת לחברו פון בורסט במועדון הדוב. סאשה פונה לדודו ומבקש מאה רובל אך עד מהרה הופכת הבקשה לתביעה והתביעה לסחיטה באיומים:
""דוד, הלווה לי מאה רובל!" – פונה הוא לאיוואן מרקוביץ'.
הדוד מביט בפניו בתימהון ונסוג לעבור הפנס.
"תן" – אומר סאשה כשהוא מדשדש באי־סבלנות ומתחיל לנשום בכבדות – "דוד, מבקש אני ממך! תן לי מאה רובל!"
פניו נתעוותו, הוא רועד כולו ומתקרב לדודו…
"לא תיתן?" – שואל הוא, כשהוא נוכח לדעת, שהלה עודנו תמה ואינו מבין אותו – "שמע נא, אם לא תיתן, אזי כבר מחר אלשין על עצמי. לא אתן לכם לפרוע את השטר! כבר מחר אמסור לגוביינא שטר מזויף חדש!"
איוואן מרקוביץ' נדהם, אחוז חרדה, ממלמל הוא משהו בלתי מובן, מוציא מארנקו שטר כסף של מאה רובל ומושיטו לסאשה. הלה נוטל את השטר ומסתלק מהר מהמקום…
לאחר ששכר כרכרה נרגע סאשה וחש שוב כיצד פורץ רגש השמחה אל לבו. זכויות הנעורים, עליהן דיבור איוואן מרקוביץ' טוב הלב במועצה המשפחתית, ניעורו בקרבו ומשמיעים את קולם. בעיני רוחו רואה סאשה את הסביאה העומדת לפניו, ובראשו על רקע של בקבוקים, נשים וידידים מופיע לסירוגין הרהור קל: "כעת רואה אני, שפושע אני. אכן פושע אני."
סאשה הוא אדם המעמיד את רצונותיו לפני רצונותיהם של אחריהם, לפני ערכיהם, לפני טובתם, לפי כל שיקול אחר שעומד בדרכו כדי להשיג את מה שהוא רוצה להשיג. התנהגותו, זו שיצרה את "הבעיה" הגדולה שלשמה התכנסה מועצת המשפחה, נובעת אפוא מבעיה גדולה הרבה יותר, כזו ששום דיון לא יוכל לפתור, ואולי גם שום אדם.
אטימות לב אינה בהכרח רשעות אולם היא יכולה להוביל למעשים שהם בחזקת פשעים וחמור מכך. כשאדם אדיש לרגשות הזולת, לתחושותיו, לרצונותיו, כשיש בו משהו קר ומנוכר לעצם הקיום האנושי שמולו, אין בעצם דבר העוצר בעדו מלעשות ככל שיראה לנכון, ואם הדבר שירצה לעשות יהיה שלילי ונפשע – מה בכך?
החשיבה המוסכמת רגילה לתפוס "פשע" כעבירה גדולה, ברורה, ניכרת והנה מגיע סיפורו של צ'כוב ומציג פשע מסוג אחר, ואולי, בעצם, לא כל־כך אחר ככלות הכול.
