פסיכה וגורד השחקים
פסיכה וגורד השחקים1
לו הייתם פילוסופים הייתם יכולים לעשות את הדבר הבא: הייתם יכולים לעלות לפסגת בניין גבוה, להסתכל מטה על חבריכם בני האדם, במרחק של 300 רגל מתחתיכם, ולבוז להם כחרקים. כמו חיפושיות המים השחורות וחסרות האחריות בשלוליות הקיץ, הם זוחלים ומקיפים ונחפזים סביב באופן מטופש, ללא מטרה או כוונה. הם אפילו לא נעים עם רמת המשכל הראויה להערצה של נמלים, שכן נמלים תמיד יודעות מתי הן הולכות הביתה. הנמלה היא בעלת מעמד צנוע, אבל לעתים קרובות היא תגיע הביתה ותנעל את נעלי הבית שלה בשעה שאתם נשארים בעמדתכם2 המרוממת.
גבר, אפוא, לפילוסוף של גג הבית3, נראה כחיפושית רומשת, נבזית. סוכני בורסה, משוררים, מיליונרים, מצחצחי נעלים, יפיפיים, נושאי מגשי בנאים ופוליטיקאים הופכים לכתמים שחורים קטנים המתחמקים מכתמים שחורים קטנים גדולים יותר ברחובות שאינם רחבים יותר מאגודלכם.
מנקודת התצפית הגבוהה הזו העיר עצמה מתדרדרת לכדי מסה לא מובנת של בניינים מעוותים ונקודות מבט בלתי אפשריות: האוקיינוס הנערץ הוא בריכת ברווזים; הארץ עצמה – כדור גולף אבוד. כל הפריטים הפעוטים של החיים – נעלמו. הפילוסוף מביט אל השמיים האין־סופיים מעליו, ומניח לנשמתו להתרחב להשפעת השקפתו החדשה. הוא מרגיש שהוא יורש הנצח וילד הזמן. גם החלל עתיד להיות שלו בזכות מורשתו המוסרית, והוא נרגש למחשבה שיום אחד סוגו יחצה את אותן דרכי אוויר מסתוריות בין כוכב לכוכב. העולם הזעיר מתחת לרגליו, שעליו נח אותו מבנה פלדה כגרגר אבק על הר ההימלאיה, אינו אלא אחד מאותם אטומים מסתחררים שאין למנותם. מהן השאיפות, מהם ההישגים, הכיבושים חסרי הערך והאהבות של אותם חרקים שחורים חסרי מנוחה למטה, בהשוואה לשלווה ולעוצמה האיומה של היקום ששוכנות מעל וסביב עירם חסרת המשמעות.
מובטח שלפילוסוף תהיינה מחשבות שכאלה. הן לוקטו בעליל מפילוסופיות העולם והתייצבו עם נקודת החקירה הראויה בסיומן לייצג את תקופת ההרהור הבלתי משתנה של חושבים עמוקים במקומות גבוהים. וכאשר הפילוסוף יורד במעלית דעתו רחבה יותר, ליבו נינוח ותפיסתו את הקוסמוגוניה4 של הבריאה רחבה כמו אבזם חגורת הקיץ של אוריין5.
אך אם שמך הינו במקרה דייזי, ועבדת בחנות ממתקים בשדרה השמינית וגרת בחדר שינה קטן וקר6, חמישה רגל על שמונה, והרווחת $6 לשבוע, ואכלת ארוחת צוהריים בעשרה סנט והיית בת תשע־עשרה, והתעוררת בשעה 6:30 ועבדת עד 21:00, ומעולם לא למדת פילוסופיה, אולי דברים לא ייראו לך באותו האופן מקודקודו של גורד שחקים.
שניים נאנחו לידה של דייזי, הלא־פילוסופית. האחד היה ג'ו, שניהל את החנות הקטנה ביותר בניו יורק. היא הייתה בערך בגודל ארגז כלים של ד. פ. וו7 והייתה תקועה כמו קן סנונית כנגד פינתו של גורד שחקים במרכז העיר. המלאי שלה כלל פירות, סוכריות, עיתונים, ספרי שירים, סיגריות ולימונדה בעונה. כאשר חורף קשוח טלטל את מנעוליו הקפואים וג'ו היה צריך להזיז את עצמו ואת הפירות פנימה, היה מקום בחנות בדיוק עבור הבעלים, מרכולתו, תנור בגודל של צנצנת חומץ ולקוח אחד.
ג'ו לא היה מהאומה ששומרת עלינו לנצח בזעם עם פוגות ופירות8. הוא היה צעיר אמריקני מוכשר שחסך כסף9 ורצה שדייזי תעזור לו לבזבז אותו.
שלוש פעמים הוא שאל אותה.
"חסכתי כסף, דייזי," היה שיר האהבה שלו; "ואת יודעת כמה אני רוצה אותך. החנות הזאת שלי לא מאוד גדולה, אבל…"
"הו, לא?" היה האנטיפון10 של הלא־פילוסופית. "מה, שמעתי שוונאמייקר11 ניסה לשכנע אותך להשכיר לו חלק משטח הרצפה שלך בשנה הבאה."
דייזי חלפה על פני פינתו של ג'ו בכל בוקר וערב.
"שלום, שתיים על ארבע!" הייתה ברכת השלום הרגילה שלה. "נראה לי שהחנות שלך נראית ריקה יותר. בוודאי מכרת חפיסת מסטיק."
"אין הרבה מקום כאן, בטח," ג'ו היה עונה, עם גיחוכו האיטי, "מלבד לך, דייזי. אני והחנות מחכים ל'ך מתי שתיקחי אותנו. את לא חושבת שתסכימי לפני שיעבור זמן רב?"
"חנות!" בוז משובח התבטא באפה הזקור של דייזי – "קופסת סרדינים! מחכה לי, אתה אומר? חה!12 תצטרך לזרוק בסביבות מאה פאונד של סוכריות לפני שאוכל להיכנס לתוכה, ג'ו."
"לא הייתי מתנגד לחלופה שווה כזאת," אמר ג'ו במחמאה.
קיומה של דייזי היה מוגבל מכל הבחינות. היא נאלצה ללכת בצדדים בין הדלפק והמדפים בחנות הממתקים. בחדר השינה שלה צפיפות התקרבה ללכידות13. הקירות היו כה קרובים אחד לשני שהנייר עליהם יצר בבל מושלם של רעש. היא הייתה יכולה להדליק את הגז עם יד אחת ולסגור את הדלת עם השנייה מבלי להסיר את עיניה מהשתקפות תסרוקת הפומפדור החומה שלה במראה. תמונתו של ג'ו הייתה ממוסגרת במסגרת זהב על השידה שלה, ולפעמים… אבל המחשבה הבאה שלה תהיה תמיד על חנותו הקטנה־מצחיקה של ג'ו, מוצמדת כמו קופסת סבון לפינת הבניין העצום ההוא, והרחק נישא הרגש שלה במשב רוח של צחוק.
המחזר האחר של דייזי הלך בעקבות ג'ו במשך כמה חודשים. הוא הגיע לגור בבית שבו התגוררה. שמו היה דבסטר14 והוא היה פילוסוף. על אף היותו צעיר, הישגים בלטו ממנו כמו תוויות יבשתיות על מזוודת פסאיק ניו ג'רזי15. ידע הוא חטף מאנציקלופדיות16 וספרי הדרכה של מידע שימושי; אך באשר לחוכמה – כאשר היא חלפה הוא נותר מתנשף17 בדרך, מבלי להשיג אפילו את מספר המכונית המונעת שלה. הוא היה יכול ואכן היה מספר לכם על יחסיות המים ושרירים, יצירת נכסים של אפונה ועגל, הפסוק הקצר ביותר בתנ"ך, משקל הפאונד של מסמרי רעפי עץ הנדרשים כדי להדק 256 רעפי עץ המונחים ארבעה אינץ' למזג האוויר, האוכלוסייה של קינקטי, אילינוי, את התיאוריות של שפינוזה, שם משרתו השני של מר ה. מקיי טומבלי, אורך תעלת הוסאק, הזמן הטוב ביותר להציב תרנגולת, משכורתו של שליח דואר הרכבת בין דריפטווד לבנק האדום פורנס בפנסילבניה ואת מספר העצמות ברגלו של חתול18.
משקל הלימוד לא היה מגבלה לדבסטר. נתוניו הסטטיסטיים היו ענפי הפטרוזיליה שבהם עיטר את סעודת שיחת החולין שיערוך לפניכם, אם ישוכנע שיהיה זה לטעמכם. ושוב הוא השתמש בהם כהגנה זמנית בחיפוש אחר מזון בבית האכסניה. לירות עליכם צרור מספרים הנוגעים למשקל רגל מקווקות של מוט ברזל חמישה אינץ' על שני אינץ' ושלושה רבעים, וכמות הגשמים השנתית הממוצעת בפורט סנלינג, מינסוטה19. הוא היה משתק עם מזלו את חתיכת העוף הטובה ביותר בצלחת בזמן שהייתם מנסים להתאושש באופן מספיק כדי לשאול אותו בחולשה, מדוע תרנגולת חוצה את הכביש.
וכך, חמוש בבהירות, ומצויד עוד עם מידה של מראה טוב, מהסוג של שיער משומן, רובע־הקניות־בשלוש־אחר־הצוהריים, נראה שלג'ו, מחנות הכול־בו של הליליפוטים20, היה יריב ראוי לחרבו21. אבל ג'ו לא נשא כל חרב. לא היה מקום בחנות לשלוף אותה לו הייתה לו.
יום שבת אחד אחר הצוהריים, בסביבות השעה ארבע, עצרו דייזי ואדון דבסטר לפני דוכנו של ג'ו. דבסטר חבש כובע משי ו… ובכל, דייזי הייתה אשה, ולאותו כובע לא היה שום סיכוי להיכנס חזרה לקופסתו עד שג'ו יראה אותו. מקל של גומי לעיסה בטעם אננס היה סיבת הביקור, לכאורה. ג'ו סיפק אותו דרך הצד הפתוח של חנותו.
הוא לא החוויר או נלחץ למראה הכובע.
"אדון דבסטר מתכוון לקחת אותי לפסגת הבניין כדי לבדוק את הנוף," אמרה דייזי, לאחר שהציגה את מעריציה. "אף פעם לא הייתי על גורד שחקים. אני מדמיינת שזה חייב להיות נורא נחמד ומצחיק שם למעלה."
"האם!" אמר ג'ו.
"המראה הכללי," אמר אדון דבסטר, "החשוף למבט מפסגת בניין נעלה אינו רק נשגב אלא מאלף. לעלמה דייזי מצופה הנאה מובטחת."
"הרוח נושבת שם חזק, כמו כאן," אמר ג'ו. "את לבושה חם מספיק, דייזי?"
"בטח! אני כולי מרופדת22," אמרה דייזי, מחייכת בערמומיות אל מצחו המעונן. "אתה נראה בדיוק כמו מומיה בארגז, ג'ו. לא הכנסת בדיוק חשבונית על רבע גלון בוטנים או תפוח אחר? המלאי שלך נראה ממולא יותר מדי23."
דייזי צחקקה מהבדיחה האהובה עליה, וג'ו נאלץ לחייך יחד איתה.
"המגורים שלך מוגבלים במידת־מה, אדון… אה… אה…" העיר דבסטר, "בהשוואה לגודל הבניין. אני מבין שאזור בגודל כזה הוא בסביבות 340 על 100 רגל. זה יגרום לך לאכלס רווח יחסי כאילו חצי מבלוצ'יסטן היה ממוקם על שטח גדול כמו ארצות הברית, מזרח להרי הרוקי, עם תוספת של מחוז אונטריו ובלגיה24."
"האם זה כך, חביבי?" שאל ג'ו בכנות. "אתה ידען גדול25 בכל הנוגע למספרים, זה בטוח. כמה פאונדים מרובעים של חבילות חציר אתה חושב שחמור יכול לאכול אם הוא מפסיק לנעור מספיק זמן כדי להיות בשקט במשך דקה וחמש שמיניות?"
כמה דקות מאוחר יותר דייזי ואדון דבסטר יצאו ממעלית לגג הקומה העליונה של גורד השחקים. ואז במעלה גרם מדרגות קצר ותלול והחוצה אל הגג. דבסטר הוביל אותה למעקה כך שתוכל להסתכל אל הנקודות השחורות הנעות ברחוב למטה.
"מה הן?" שאלה, רועדת. היא מעולם לא הייתה בגובה כזה קודם לכן. ואז דבסטר היה חייב בהכרח לגלם את הפילוסוף על המגדל, ולהוביל את נשמתה קדימה כדי לפגוש את עוצמת גודל החלל.
"דו־רגליות26," אמר בחגיגיות. "ראי למה הן הופכות אפילו בגובה נמוך של 340 רגל – אך חרקים זוחלים ההולכים הלוך ושוב באקראי."
"הו, הם לא שום דבר מהסוג הזה," קראה דייזי לפתע – "הם אנשים! ראיתי מכונית. הו, בחייך! אנחנו באמת כל־כך גבוהים?"
"בואי הנה בדרך הזו," אמר דבסטר. הוא הראה לה את העיר הגדולה הפרושה כמו מערך מסודר של צעצועים הרחק למטה, מסומנת בכוכב פה ושם, מוקדם ככל שהיה זה, על ידי אורות המגדלור הראשונים של אחר צוהריים חורפי, ואז המפרץ והים מדרום ומזרח נעלמים במסתוריות אל תוך השמים.
"אני לא אוהבת את זה," הכריזה דייזי, עם עיניים כחולות מוטרדות. "תגיד שנרד."
אך אין למנוע מהפילוסוף את הזדמנותו. הוא היה מאפשר לה להביט על פאר חוכמתו, חצי הנלסון שהיה לו על האין־סוף וזיכרונו לסטטיסטיקה. ואז היא לעולם לא הייתה מסתפקת עוד בקניית מסטיק בחנות הקטנה ביותר בניו יורק. וכך הוא החל לקשקש על זעירותן של פרשיות אנושיות וכיצד אפילו התרחקות כה קלה מהאדמה גורמת לאדם ולעבודותיו להיראות כמו עשירית של חישוב פי שלושה לדולר. ועם זאת יש להחשיב את מערכת הכוכבים ואת המקסימום של אפיקטטוס ולהתנחם27.
"אתה לא סוחב אותי איתך," אמרה דייזי. "תגיד, אני חושבת שזה נורא להיות כל־כך גבוה למעלה שאנשים נראים כמו פרעושים. אחד מהם שראינו יכול היה להיות ג'ו. מה, ג'ימיני28! אנחנו יכולים באותה מידה להיות בניו ג'רזי! תגיד, אני מפחדת פה למעלה!"
הפילוסוף חייך בזחיחות מטופשת.
"האדמה," אמר, "היא עצמה רק גרגר חיטה בחלל. הביטי שם למעלה."
דייזי הביטה למעלה בחשש. היום הקצר חלף והכוכבים יצאו החוצה ממעל.
"הכוכב שם," אמר דבסטר, "הוא נוגה, כוכב הערב. הוא נמצא במרחק של 66,000,000 מייל מהשמש."29
"פאדג'!"30 אמרה דייזי עם הבזק קצר של מרץ, "מאיפה אתה חושב שאני באה – ברוקלין? סוזי פרייס, בחנות שלנו – אח שלה שלח לה כרטיס לנסוע לסן פרנסיסקו – זה רק שלושת אלפים מיילים."
הפילוסוף חייך בהתפנקות31.
"עולמנו," אמר, "מרוחק 91,000,000 מיילים מהשמש. ישנם שמונה־עשר כוכבים בגודל ראשון שקרובים יותר מאיתנו פי 211,000 מאשר השמש. אם אחד מהם היה נכבה, היו חולפות שלוש שנים לפני שהיינו רואים את אורו דועך. ישנם ששת אלפים כוכבים בגודל השישי. זה אורך שלושים ושש שנים לאורו של אחד מהם להגיע לכדור הארץ. עם טלסקופ של שמונה־עשר רגל אנחנו יכולים לראות 43,000,000 כוכבים, כולל אלה מהגודל השלושה־עשר, שלאורם אורך 2,700 שנים להגיע אלינו. כל אחד מהכוכבים האלה…"
"אתה משקר," קראה דייזי בכעס. "אתה מנסה להפחיד אותי! והצלחת; אני רוצה לרדת!"
היא רקעה ברגלה.
"ארקטורוס32," פתח הפילוסוף בצורה מרגיעה, אך הוא הופרע על ידי הפגנה מתוך עוצמת הטבע שעמל לצייר בזיכרונו במקום בליבו. שכן לדרשן הלב של הטבע הכוכבים קבועים ברקיע מפורשות כדי להעניק אור רך לאוהבים הנודדים בשמחה מתחתיהם; ואם תעמדו על קצות בהונותיהם בערב ספטמבר אחד עם אהובתכם על זרועכם תוכלו כמעט לגעת בהם בידיכם. שלוש שנים לאורם להגיע אלינו – אכן!
ממערב זינק כוכב נופל, מאיר את גג גורד השחקים כמעט עד חצות היום. הפרבולה הלוהטת שלו האירה כנגד השמיים כלפי המזרח. הוא שרק שעה שחלף ודייזי צרחה.
"תוריד אותי!" קראה בלהט, "אתה… חולה חשבון שכמוך!"
דבסטר לקח אותה אל המעלית ולתוכה. היא הייתה פעורת עיניים ונרעדה כשהקרון המהיר ביצע את ירידתו המתישה. מחוץ לדלת המסתובבת של גורד השחקים הפילוסוף איבד אותה. היא נעלמה והוא עמד, מבולבל, ללא מספרים או סטטיסטיקות שיסייעו לו.
לג'ו הייתה רגיעה במסחר ועל ידי התפתלות בין המלאי שלו עלה בידו להצית סיגריה ולהציב רגל קרה אחת כנגד התנור הצנום.
הדלת נפרצה לרווחה ודייזי, צוחקת, בוכה, מפזרת פירות וסוכריות, רעדה אל זרועותיו.
"הו, ג'ו. הייתי למעלה על גורד השחקים! זה לא כל־כך חמים ונעים ובייתי כמו כאן! אני מוכנה עבורך, ג'ו, מתי שתרצה אותי."