פחד, מוסר ו"האני": עיון בשני סיפורים לאנטון צ'כוב

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 3
            [name] => על סיפורים וספרות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 3
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 84
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 3
            [category_count] => 84
            [category_description] => 
            [cat_name] => על סיפורים וספרות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94
            [category_parent] => 2
        )

)

פחד, מוסר וה"אני":
עיון בשני סיפורים לאנטון צ'כוב

""מה הדבר הזה?" חשב המלך, "הרי עיני אינן רואות דבר! כלום טיפש אני? כלום איני ראוי להיות מלך? הרי זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לי…" ובפנותו אל שני הנוכלים קרא בהתלהבות: "הו, ממש נפלא האריג…" והוא הניד בראשו לאות רצון בהביטו אל הנול הריק. הן חלילה לו לומר שאינו רואה דבר! כל החצרנים שבאו איתו הביטו והביטו, אך לא ראו יותר משראו השאר. אף על פי כן ענו ואמרו כולם אחרי המלך: "הו, ממש נפלא!""¹

בסיפור בגדי המלך החדשים מתיירא המלך הגנדרן מפני מה שאין ביכולתו לראות. העובדה שהוא אינו מזהה משהו כה מוחשי כמו בגד, ממלאת את ליבו אימה והוא מטיל ספק בעצמו, בכשירותו למלא את תפקידו המלכותי ובשפיות דעתו.
ערעור זה הינו כה חזק, עד שהמלך מעדיף להתכחש לאמת הפנימית שבו וללכת ערום ועריה לעיני כול: חשוף – אפשרי, חשוף נפש – לא יעלה על הדעת.

דמיטרי פטרוביץ', גיבור פחד לאנטון צ'כוב² הוא בחזקת ההתגלמות ההפוכה למלך הטרזן; הוא אינו חושש להכיר במערומיו הנפשיים־שכלתניים ומכריז בצורה הברורה ביותר על כישלונו כאדם להבין את המציאות שבתוכה הוא חי ופועל: "איני מסוגל להבחין מה במעשיי אמת ומה שקר, והם מטרידים אותי; אני מודע לכך […] שכל חיי אינם אלא מאמץ יומיומי לרמות את עצמי ואת הבריות בלי להבחין בכך, ומפחידה אותי המחשבה שעד עצם יום מותי לא איחלץ מהשקר הזה. היום אני עושה איזה דבר, ולמחרת כבר איני מבין לשם מה עשיתי אותו […]. איני מבין אף אחד ושום דבר […]."³

לא החיים מפחידים את דמיטרי פטרוביץ' – לא סכנות אפשריות, מצבי מצוקה או אסונות. דמיטרי מתיירא מפני העדר המשמעות של הקיום היום־יומי, מהתנהלות עקרה וחד־גונית, המבוצעת מתוך העדר היגיון וסיבה, פעולה שהיא בחזקת אילוץ ולא ביטוי אמיתי של צורך. בתפיסתו העגומה והמבוהלת נוהג דמיטרי כפי שהחברה מצפה ממנו לנהוג, התניה של כפיה סביבתית. התניה זו, המרוקנת מכל מחשבה או רגש פרטי, פירושה ניתוק ובגידה בזהותו. כך מרחיקות אותו פעולותיו מאישיותו ומעצמיותו והופכות אותו מנוכר ומפוחד, מתנהל בתוך עולם מבולבל, נטול היגיון, ללא מניע וללא מטרה.

שורשו של פחד זה נעוץ בחוויה מטלטלת, שחָווה וחוּוה דמיטרי בגין אשתו, מאריה⁴;
בראשית נישואיהם הצהירה מאריה בפניו שעל אף שאינה אוהבת אותו, תינשא לו ותהיה לו לרעייה נאמנה. בעבר דמתה הבטחה זו להיות התחייבות מוצקה וברת היגיון, אולם במרוצת השנים, משניסה דמיטרי לעמוד על מהותה, לא מצא בה אלא מילים ריקות, נבובות, אשר טלטלו עליו את עולמו והביאו אותו להטיל ספק בכל מה שהאמין אי־פעם להיות יציב ובעל ערך⁵.

אוזן קשבת לרגשותיו מוצא דמיטרי בחברו, המספר; דמות נטולת שם וזהות, הנמצאת ביחסי ידידות קרובים עם פטרוביץ' ואשתו. תפקידו וייצוגו הכפול מקנים לו אחיזה איתנה בשני מישורי העלילה: כדמות מרכזית הוא מקדם ומניע את התרחשות העניינים, אך בה בעת משמש גם כפרשן פנימי לנעשה בכלל ולחוויותיו של דמיטרי בפרט. הוא מחזק ברשמיו את דמותו המיוסרת והמבוהלת, מאפשר הצצה מעמיקה אל אישיותו אך גם מגיב על לבטיו והתחבטויותיו בביקורת נוקבת. ביטויה של מורכבות זו ניכר כבר בתמונת ההיצג, אז מגלגל המספר המהימן את קורות חברו כמעין הקדמה וסיכום הנמסרים בערבוביה: "דמיטרי פטרוביץ' סילין סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה ועבד במוסד ממשלתי בפטרבורג, אך בגיל שלושים עזב את עבודתו והחל לעסוק בחקלאות. משקהו התנהל לא רע, ובכל זאת היה נדמה לי שאינו במקומו שם, וטוב היה עושה אילו נסע שוב לפטרבורג […]. כשהיה גובר על התנומה ומתחיל להביע בפני בקולו הרך, הלבבי, המתחנן ממש, את מחשבותיו הטובות, אזי הייתי רואה בו לא בעל בית ולא אגרונום, אלא […] אדם מיוגע ומותש, והיה ברור לי ששום משק אינו נחוץ לו, אלא נחוץ לו שהיום יעבור בשלום – והשבח לאל"⁶.

המספר חש בצְרִימָה בין דמיטרי לסביבתו; תחושת אי־התֹּאַם ואי־ההשתלבות בחברה, בעולם כולו, ניכרת בהתנהגותו ובמראהו באופן חד וחריף. לא העיסוק הבלתי הולם הוא עיקר הבעיה, כי אם משהו טרוד ומוטרד בנפשו: דמיטרי נראה כמבקש "להעביר את הזמן", כמי שעושה את שנגזר עליו, לא מתוך חדווה אלא מתוך כורח ההתנהלות. נדמה כי העבודה, על אף הקושי המעשי הגלום בה, אינה נוגעת בו. היא מעייפת את גופו, אך נפשו תשושה מסיבה אחרת⁷.

על אף דמותו החיובית וטובת הלב, וחרף ההנאה שהוא שואב מביקוריו בביתו ומשיחותיו עמו, חש המספר אי־נוחות נוכח הקרבה הרגשית המופרזת שמפגין כלפיו פטרוביץ'. הוא עצמו היה מעדיף לצמצם את יחסיהם לכדי היכרות שטחית בין מיודעים ואפשר שכך גם היה נוהג אלמלא מאריה, עמה הוא יוזם פרשיית אהבים מתוך משיכה גחמנית⁸. אולם משמאריה מתוודה בפניו על עומק רגשותיה באותה הסערה כדמיטרי, חש המספר "[…] אי נוחות מסוימת […]. באהבתה […] היה דבר מה לא נוח ומכביד, כבידידותו של דמיטרי פטרוביץ'. זו הייתה אהבה גדולה ורצינית, מלווה בדמעות ובנדרים, ואני לא רציתי שום דבר מזה: לא דמעות, לא נדרים, ולא שיחות על העתיד"⁹.

באופן זה מצטייר המספר כמי שמתנהל מתוך אותה גחמנות חסרת ערך ממנה מתיירא פטרוביץ': התנהלות שלא מתוך מחשבה והכרת העצמי, אלא מכורח הנסיבות ומצב העניינים הנתון¹⁰.

דמיטרי ומאריה הינם דמויות אומללות, הדנות עצמן למסכנות של סבל נפשי מתמשך, אך אף המספר אינו רווה נחת מהתנהגותו המשוחררת ממחויבות. למעשה, דווקא בגין מעשיו אלה הוא מגלה לחרדתו רגש חדש ומבעית שלא הכיר בקיומו קודם: פחד¹¹.

פחד הנובע מחוסר הבנה הוא גם עניינו של הסיפור בבית¹², על אודות אב הנדרש לנזוף בבנו בן השבע שנתפס מעשן. האב, תובע מחוזי במקצועו, מוצא את האירוע משעשע ומבדח, אך מפאת צורך חברתי ותחת ציוויה של מחנכתו הנוקשה של הילד, הוא נדרש לגעור ולהוכיח. סריוז'ה, הבן, מגיב באדישות על הטפת המוסר החינוכית, ואף נדמה כי השהות הנדירה במחיצת האב העסוק מסבה לו הנאה ואושר, חרף אופייה הקשה לכאורה.

בבית פורש את הסתירות המחשבתיות במוחו של התובע, ייבגני פייטרוביץ' ביקובסקי, אל מול המעשים החינוכיים שלביצועם הוא נדרש; ייבגני, מעשן מגיל צעיר בעצמו, מתחבט ומתקשה להסכין עם הדברים שהוא מצווה לומר. התמודדות זו מביאה אותו לכדי מחשבה על מהות הקריאה החברתית למגר פגע או פשע בלתי מובן, ועל היחס הישיר שבין חוסר הבנת חומרת המעשה לעוצמת הגינוי הנדרש להוקעתו: "אכן, אימה הייתה זו. את הילדים היו מלקים בלי רחמים, היו מוציאים אותם מן הגימנסיה, היו משבשים את חייהם, אף על פי שאפילו איש אחד מן ההורים לא ידע אל נכון, מהו הנזק והפשע שבעישון. אפילו אנשים נבונים מאוד לא ראו כל קושי במלחמתם שקידשו על עבירה זו שלא הבינו אותה. ייבגני פייטרוביץ' זכר את מנהל הגימנסיה שלו; כאשר תפס תלמיד מעשן סיגריה, היה נבהל ונפחד כל כך, עד שפניו החווירו. מיד היה מכנס אספת מורים דחופה ודן את הפושע לגירוש מן המוסד. כך הוא, כנראה, חוק החברה: ככל שהפשע סתום יותר, כן אכזרית וגסה המלחמה בו"¹³.

ביקובסקי נזכר בימי צעירותו ובחבריו המעשנים ומסיק כי "אמנם, מוגי הלב והפחדים היו מפסיקים את העישון, ואילו החכמים והאמיצים יותר למדו אחרי המלקות, להטמין את הטבק במגף ולעשנו באורווה"¹⁴. הפחדנות והנסיגה מצטיירות בעיניו כחולשה¹⁵ בעוד הסירוב לקבל מרות, על אף ההלקאות והנזיפות, ראוי להערכה. כך דורש ייבגני מבנו להיות ההתגלמות המפורשת של כל מה שאינו ראוי ואינו נכון בעיניו הביקורתיות.

במציאות היום־יומית, סריוז'ה הינו ילד רגיל; יש לו אומנת המקפידה על חינוכו, סדר יום קבוע ומערך חיים מאורגן. תודעתו עסוקה במחשבות ופליאות השייכות לעולמו של ילד והוא משתובב וצוהל, מצייר ומפטפט בהנאה ובלב שמח. בתחילה הוא אינו מייחס חשיבות רבה למאמצי אביו להחזירו אל דרך הישר. גישתו השכלתנית של התובע חולפת מעל לראשו – הטיעונים המלומדים והמורכבים, הטענות בדבר חוסר ההגינות שבלקיחת טבק בגניבה, הנימוקים שייבגני עצמו אינו מאמין בהם כלל. לא פלא שסריוז'ה אינו משתכנע. אך אז, מתוך העדר יכולת למצוא את המילים המתאימות להרחיק את בנו ממעשה שהוא עצמו אינו מוצא בו כל פגם, בוחר ביקובסקי בדרך היעילה ביותר להרתעה: פחד. הוא תולה את מותו של קרוב משפחה, הדוד איגנטי, בעישון סיגריות ואף מאלתר אגדה על אודות נסיך יפה תואר ורב־מעלות אשר מת בדמי ימיו משום שעישן. מות הנסיך שבר את ליבו של אביו המלך והביא להרס הממלכה הקסומה, שבה חיו שניהם בשלווה ובנועם.

הסיפור ואזכור מותו של הדוד איגנטי מחוללים שינוי אצל סריוז'ה: "[…] עצב ומשהו כעין פחד נצנץ בעיניו הגדולות, שלא הוסיפו עוד לפלבל. מן הסתם הרהר עתה במוות, אשר מקרוב גזל ממנו את אמו ואת הדוד איגנטי […]. סיום כזה היה מגוחך ותמים ביותר בעיני ייבגני פייטרוביץ'. אך על סריוז'ה עשתה כל האגדה הזאת רושם עז. שוב נתכסו עיניו דוק של עצבות, ומשהו מעין פחד; שעה קלה הביט, במהורהר, אל החלון האפל, חרד, ואמר בקול שפל: "לעולם לא אעשן עוד…""¹⁶

מבחינת ביקובסקי, עורך הדין שנדרש לעתים קרובות לטפל בתיק על אף שהוא עצמו אינו מאמין בצדקתו, המטרה הושגה¹⁷, אך לא כן לגבי סריוז'ה; כעת, עם אזכור אמו ודודו המנוחים, העישון אינו עוד שעשוע תמים וחסר משמעות, כי אם קישור בלתי נמנע אל האובדן החמור מכל.

ייבגני פייטרוביץ' ביקובסקי אינו מבין את עוצמת הפחד שהוא מטיל כקללה על בנו. סריוז'ה עצמו וודאי שאינו מבין. ובכל זאת, הוא מפחד.

העדר ההבנה והניכור העצמי מובילים להתנהלות מתוך חוסר כנות, הנושאת בהשלכות מוסריות חמורות: בגידה בחבר, ניאוף, נטישה, שקרים ומועקה רגשית כואבת ופגועה. מכנה משותף זה מצוי במהותן של כל ארבע הדמויות, במעין חלל תודעתי משותף:
המלך הגנדרן המפחד להכיר במציאות ומביא על עצמו מבוכה איומה.
דמיטרי המפחד ממציאות שאינו מסוגל להבין ונמלט ממנה כנשוך נחש אל תהומות של דיכאון ועצב.
המספר, המבקש לבלוע את החיים¹⁸ אך מתמלא אף הוא בתחושת פחד וייאוש קיומי.
ייבגני הפועל נגד קולו הפנימי ומקדש את המציאות השקרית גם במחיר הפחד שהוא זורע בבנו, סריוז'ה, שרק רצה לבלות עם אביו ונאלץ לספוג מנה גדושה של תוכחה ואימה משתקת.

כל דמות פועלת בטווח מצומצם, כדי לשרת מטרה מיידית, מבלי לשקול את רגשותיו של האדם האחר העומד מולה.
כל דמות מסיטה את מבטה מן התמונה הגדולה ובוחרת במוצא הקל ביותר, הנכנע והפחדני ביותר, מבלי להבין שדווקא הוא נושא בהשלכות החמורות מכולן.

אף דמות אינה עושה דבר מוחשי בכדי להתגבר על הסתירות הפנימיות שבתוכה או להבין את מה שנראה סתום ובלתי ברור.
אף דמות אינה מנסה להתמודד ולהתגבר באמת עם מה שעומד בדרכה.
אף דמות אינה מנסה לשנות ולחיות באמת את חייה, או מבינה באמת מהם החיים אותם היא נדרשת לחיות.

בחלל שנפער בין הבנה, קשב וחיבור אמיתי אל "האני" הפנימי, פועלת האטימות הרגשית והמחשבתית, שאינה מובילה לדבר ואינה יוצרת דבר, למעט צער, כאב וסבל.

כך הופכים גיבוריו של צ'כוב לגיבורים בלתי ראויים ובלתי ערכיים במובהק.
כך הופכת אוזלת היד והעשייה השגויה למעשה מזיק ובלתי מוסרי בעליל.

המאמר פורסם לראשונה במעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות.